תהילים ע"ג

תהילים
	(א) מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב.; (ב) וַאֲנִי כִּמְעַט נטוי [נָטָיוּ] רַגְלָי כְּאַיִן שפכה [שֻׁפְּכוּ] אֲשֻׁרָי.; (ג) כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.; (ד) כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם.; (ה) בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ.; (ו) לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ.; (ז) יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב.; (ח) יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ.; (ט) שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ.; (י) לָכֵן ישיב [יָשׁוּב] עַמּוֹ הֲלֹם וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ.; (יא) וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן.; (יב) הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל.; (יג) אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי.; (יד) וָאֱהִי נָגוּעַ כָּל הַיּוֹם וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים.; (טו) אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה כְמוֹ הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי.; (טז) וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל היא [הוּא] בְעֵינָי.; (יז) עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם.; (יח) אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת.; (יט) אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת.; (כ) כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה.; (כא) כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן.; (כב) וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ.; (כג) וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי.; (כד) בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי.; (כה) מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ.; (כו) כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם.; (כז) כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ הִצְמַתָּה כָּל זוֹנֶה מִמֶּךָּ.; (כח) וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב שַׁתִּי בַּאדֹנָי ה' מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ.

תהילים ע"ג הוא המזמור ה-73 בספר תהילים ואחד משנים עשר המזמורים המיוחסים לאסף בן ברכיהו. המזמור הומלץ בספרי הסגולות כמועיל נגד פחד.^[1]

תוכן המזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזמור ע"ג מורכב מעשרים ושמונה פסוקים ומחולק לשני חלקים:

א'-ט"ז[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזמור נפתח בהודאת המשורר כי הוא מקנא בהצלחת הרשעים: "כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה" (ג'). המשורר מתאר את שגרם לו לקנא בהם ומעיד בין השאר כי: "כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם" (ד'), "בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ" (ה').

המשורר טוען כי לא כמו הרשעים, הוא לא זוכה לתגמול שראוי לו: "אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי" (י"ג), "וָאֱהִי נָגוּעַ כׇּל הַיּוֹם וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים" (י"ד), כך שהמחשבות על תגמולו של אלוהים גורמות לו לעמול, ללא גמול: "וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל הוּא בְעֵינָי" (ט"ז).

י"ז-כ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלקו השני של המזמור פותר המשורר את הבעיה עליה דיבר בחלקו הראשון של המזמור: "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם" (י"ז). לפי המשורר, הפתרון הוא: "אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת" (י"ח) - אכן אלוהים מיטיב לרשעים, אבל בסופו של דבר הם יקבלו את עונשם: "כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה" (כ').

לאחר מפלת הרשעים, מבין המשורר כי אלוהים היה איתו גם כשהוא לא יכול להבין זאת: "אֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי" (כ"ג). התגמול האמיתי הוא שהצדיקים זוכים לקרבת אלוהים, לעומת הרשעים: "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב שַׁתִּי בַּאדֹנָי ה' מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ" (כ"ח).