תהילים פ"ג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

א שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף:
ב אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל:
ג כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ:
ד עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ:
ה אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד:
ו כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ:
ז אָהֳלֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמְעֵאלִים מוֹאָב וְהַגְרִים:
ח גְּבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר:ה ט גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה:
י עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן:
יא נִשְׁמְדוּ בְעֵין דֹּאר הָיוּ דֹּמֶן לָאֲדָמָה:
יב שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵמוֹ:
יג אֲשֶׁר אָמְרוּ נִירֲשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים:
יד אֱלֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ:
טו כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים:
טז כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם:
יז מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה':
יח יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי עַד וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ:
יט וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ:

שִׁיר מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ, הוא פרק פ"ג בספר תהילים והמזמור ה-93 בו (בתרגום ליוונית וללטינית, זהו המזמור ה-92), הפותח במילים אלו. המזמור הוא האחרון מתוך 11 פרקים רצופים המיוחסים לאסף בן ברכיהו הלוי – ראש המשוררים במקדש בימי דוד המלך. זהו גם המזמור האחרון בחלק שמהמקור האלוהיסטי של ספר תהילים (בחלק זה מכונה האל לרוב בכינויו אלוהים), שמתחיל בתהילים מ"ב ונגמר בפרק זה). פרק זה נתפס לרוב כקינה לאומית המתעוררת בשל האיום של פלישה לישראל על ידי שכנותיה.

יש מנהג אשכנזי ישן לאומרו בכל יום בסוף תפילת שחרית כדי להזכיר צרת הגלות,[1] ויש נוהגים לאומרו רק בימים שאומרים בהם תחנון,[2], ויש נוהגים לאומרו בכל יום שאומרים למנצח,[3] ברם, לפני מנהג פפד"מ, אומרים אותו בכל יום ואפילו בשבת וביום טוב.[4] מנהג אמירת מזמור זה בכל יום (או בימים שאומרים בהם תחנון) דעך במאות השנים האחרונות, ונשתמר רק אצל קהילות היקים וקהילות אויבערלאנד.

בשל תכנו, העוסק בבקשה מה' להלחם באויבי ישראל המבקשים להשמידו, קריאת מזמור זה נפוצה בטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובטקסי יום הזיכרון לחללי מערכת ישראל.

קריאת הפרק הומלצה בספרי הסגולות, כמועילה לחזרה בשלום מהמלחמה.[5]

מבנה הפרק[6][עריכת קוד מקור | עריכה]

עניין פסוקים
כותרת 1
פתיחה ובקשה 2
תלונה

טענה נגד האויבים

ציטוט דברי האויבים

רשימת האויבים

3-9

3-5

5

6-9

תפילה למפלת האויבים

השוואה היסטורית

קללה – תיאור הנפילה והכניעה לפני ה'

10-18

10-13

14-18

ה.     סיום ושבח 19

מלבד דברי הפתיחה והסיום הקצרים, הפרק נחלק בבירור לשני מקטעים מרכזיים – חלק ראשון שמרכז את תיאור המציאות השלילית והתלונה לגביה בפסוקים 3-9 וחלק שני שמכיל את התפילות והתחנונים של משורר המזמור לישועה. זנגר מצביע על כך שמילת השימוש המוסיקלית – 'סלה', מאפשרת לנו לחלק בבירור בין שני חלקי המזמור המרכזיים – חלק התלונה וחלק הבקשה.

מיקומו של המזמור בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהילים פ"ג חותם רצף של אחד-עשר מזמורים המיוחסים לאסף. רצף זה מהווה את רובו של החלק השלישי של ספר תהילים, החלק המכונה גם "החלק האלוהיסטי" (או הפסלטריון האלוהיסטי).  

היותו של המזמור חלק מן הפסלטריון האלוהיסטי מתבטא בהיעדרות כמעט מוחלט של שם ה' מן המזמור (מלבד בפס' 17 ו-19) ובנוכחות של שם "אלוהים" גם במקומות בהם הדבר אינו נפוץ או אינו מתאים.

המזמור הוא גם האחרון ברצף של מזמורי אסף. אלכסנדר רופא, מזהה דפוסים אופייניים למחזור מזמורים זה בדמות שימור מסורות ישראליות־צפוניות קדומות כחלק מהמזמורים. יצוין, כי גם מזמור פג, כולל התייחסויות לאירועים היסטוריים שאינם יהודאיים בלבד. זנגר מראה קשר בין המזמור לבין יתר המזמורים במחזור זה ומדגים מבחינה לשונית ותיאולוגית את הסיבה לכך שהמזמור נבחר להיות המזמור המסכם של מזמורי אסף ושל הפסלטריון האלוהי כולו.

תוכן המזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזמור זה הוא תפילה ובקשה מה' לפעול כנגד האויבים המטקסים עצה כיצד להשמיד את עם ישראל. המשורר מבקש מה' שלא ישתוק ויתעלם לנוכח הצרות, שמבקשים האויבים לגרום לישראל. כאן, מתאר אסף את מפגשם של האויבים, ואת כוונתם להשמיד את ישראל, וכל זאת כדי להשכיח את שמם של ישראל והקב"ה מהעולם.

בפסוקים הבאים מובא פירוט, מיהם האויבים הקמים על ישראל.

בפסוקים י'-י"ב, מבקש המשורר מה', שינהג באויבים אלו, כפי שכבר נהג בעבר באויבי ישראל, ומביא מספר דוגמאות.

לאחר מכן מבקש אסף מה' שיפעל כנגד האויבים כמו איתני הטבע. כמו הרוח המעיפה את הקש, כמו האש השורפת ומכלה את היער.

כתוצאה מפעולות אלו, אומר המזמור, האויבים, יתביישו עד העלמם, וכל אנשי העולם ידעו, כי ה' לבדו, הוא העליון על כל הארץ.

זיהוי העמים המופיעים בפרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסוקים ז'-ט' מפורט את הרכב העמים שהתאסף לטובת המלחמה כנגד עם ישראל ואלוהיו. בספר תהילים כולו מוזכרים שמות עמים קונקרטיים כאויבי ישראל רק בשני מזמורים נוספים - תהילים ק"כ ותהילים קל"ז.

משמם של 'אׇהֳלֵי אֱדוֹם' ניתן להסיק כי מדובר על שבט נוודים המיוחסים לאדום. עמוס חכם מסביר ששבטים אלו הוזכרו ראשונים כיוון שהם האויבים הקשים ביותר לישראל במקרא כולו. 'יִשְׁמְעֵאלִים' הם השבטים המיוחסים לישמעאל בן אברהם. 'וְהַגְרִים' הם שבטים המיוחסים להגר שפחת שרה. שבטים אלו, יחד עם אהליהם, מוזכרים בכתיב אחר גם בדה"א ה 10: "וּבִימֵי שָׁאוּל עָשׂוּ מִלְחָמָה עִם הַהַגְרִאִים וַיִּפְּלוּ בְּיָדָם וַיֵּשְׁבוּ בְּאׇהֳלֵיהֶם עַל כׇּל פְּנֵי מִזְרָח לַגִּלְעָד".  נראה שבדברי הימים, כמו גם בפרקנו, ההגרים/ההגראים הם נוודים אשר פועלים בקבוצות.

קראוס טוען שסדר העמים בפסוק מוזר הן מבחינה גנאולוגית והן מבחינה גיאוגרפית ועל כן, ככל הנראה, משובש. לשיטתו, הסדר הנכון הוא "אהלי אדום ומואב" הקשורים יותר זה לזה, ולאחר מכן "ישמעאל והגרים" הקשורים אף הם זה לזה.[7]

זיהוי המקום שנקרא 'גְּבָל' שנוי במחלוקת כיוון שיש במקרא שני מקומות בשם זה. יש המזהים את גבל שבמזמורנו עם גבל שבלבנון, עיר נמל צידונית על החוף של פניקיה. עדות לזיהוי זה עולה מיחזקאל כז 9: "זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ". אולם, גבל זו נכתבת בפתח ואילו בפרקנו, גבל נכתבת בקמץ ולכן יש הסבורים כי גבל זו היא שם מקום באיזור אדום ששמה רשום על חרס שנחשף בחפירות חשבון. חיזוק נוסף לכך מתקבל באמצעות התרגומים לארמית: בתרגום המכונה תרגום יונתן לתורה, 'בארץ אדום' מתורגם בשני מקומות אל 'בארעא דגבלא'.  תרגום ניאופיטי מתרגם באופן זה במקום נוסף.

'עַמּוֹן' הוא עם היושב מזרחית לארץ ישראל. ו'עֲמָלֵק' הוא עם הנודד מדרום וממזרח לארץ ישראל.  'פְּלֶשֶׁת' הם יושבי פלשת, הפלשתים.  'יֹשְׁבֵי צוֹר' הם הצורים, העם היושב בחוף הים בצפון מערבה של ארץ ישראל.

"גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם" משמעו: גם אשור התחבר לשאר העמים הללו והשתתף עמם במזימתם. יש אומרים כי מדובר בממלכת אשור אשר החריבה, בשלב מאוחר יותר, את ממלכת שומרון וכאן המשורר מדבר על תקופה קדומה בה המאבק בין ישראל לאשור היה עקיף בלבד ובו אשור רק סייעה בידי עמי הסביבה הקטנים בלחימתם. אולם, אחרים סבורים כי מדובר בקבוצה אחרת, קטנה וחשובה פחות מהאימפריה האשורית, המכונה אף היא 'אשור' אשר פעלה במרחב בתקופה קדומה יותר.  מבין המציעים זאת, יש הסבורים כי מדובר על שבט קטן מבני דדן: "וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים" (בראשית כה 3).

יש שתי אפשרויות להבין מיהם 'בְנֵי לוֹט' המוזכרים בפסוק. אפשרות אחת היא שעמון ומואב הם בני לוט.  משמע מכאן שהם עמדו בראש הברית המתכננת להילחם בישראל ושאר העמים סייעו להם בכך. אפשרות נוספת היא שבני לוט הנזכרים כאן אינם עמון ומואב אלא שבטים אחרים המיוחסים ללוט והביטוי 'הָיוּ זְרוֹעַ' מוסב על העמים כולם באופן שווה והכוונה שכולם עשו יד אחת  להלחם בישראל. ברין מסיק מהפסוקים הללו כי לא מדובר באוסף מקרי של שבטים שהציקו לישראל באותו הזמן אלא במערך כוחות משולב המבוסס על ברית שמטרתו הייתה להחליש את כוחה של ממלכת ישראל.

וסטרמן עומד על כך שעל אף שהאויבים במזמור מתוארים בפרוטרוט, הקרב עצמו כלל לא מתואר.

לזיהוי הרקע ההיסטורי של המזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשני ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפרשים התלבטו בשאלה האם המשורר אסף, מתאר תיאור מציאותי עתידי, או שזוהי בקשה כללית מה' לרדוף את אויבי ישראל. הרד"ק בפירושו לספר תהילים, ובעקבותיו גם המלבי"ם, קושרים את שיר מזמור לאסף, עם מלחמה שארעה בתקופת יהושפט מלך יהודה הרביעי. כמתואר בספר דברי הימים ב', פרק כ', כאשר באו בני עמון, בני מואב, ובני שעיר להלחם עם יהושפט.

לדברי המלבי"ם, אסף במזמורו זה, חוזה את פעולתו של אחד מצאצאיו בשם יחזיאל, אשר לאחר תפילותיו של יהושפט, נחה עליו רוח ה', והוא מתנבא.

"וְיַחֲזִיאֵל בֶּן-זְכַרְיָהוּ בֶּן-בְּנָיָה בֶּן-יְעִיאֵל בֶּן-מַתַּנְיָה, הַלֵּוִי--מִן-בְּנֵי אָסָף: הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה', בְּתוֹךְ הַקָּהָל. וַיֹּאמֶר, הַקְשִׁיבוּ כָל-יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, וְהַמֶּלֶךְ, יְהוֹשָׁפָט: כֹּה-אָמַר ה' לָכֶם, אַתֶּם אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה--כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה, כִּי לֵאלֹהִים."

יחזיאל מודיע לעם המתפללים עם יהושפט, כי לא להם המלחמה, ואכן ה' מבלבל את האויבים והם נלחמים זה בזה, וניגפים האחד בפני השני.

חוקרי המקרא בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבי הפרק מהלכות שתי תפיסות־על בקרב החוקרים. אוחזי התפיסה הראשונה מזהים בפרק יסודות היסטוריים והוויכוח בקרבם נסוב בעיקר על השאלה לאיזו תקופה בדברי ימי ישראל יש לשייך את המזמור. הדעות בשאלה זו נחלקות ונפרשות על כל התקופה שמימות השופטים ועד לימי יהודה המכבי (פרק זמן של 900 שנה בערך). מחזיקי התפיסה השנייה רואים במזמור יצירה פיוטית או פולחנית בלבד וללא שום יסוד היסטורי בבסיסו.

בקרב מחזיקי הגישה ההיסטורית ניטש ויכוח רב שנים על תארוך המזמור. ההרכב של העמים השותפים במערכה, המקום השולי שיש לאשור במסגרת הקואליציה וההעדרות של ארם מכל המערכה הערימו קשיים על זיהוי מדויק של תקופת חיבור המזמור. התרגומים ופרשני ימה"ב (וחלק מן החוקרים שאחריהם) קושרים את המזמור לימי חזקיהו וסנחריב. רד"ק (ובעקבותיו חוקר המקרא קירקפטריק) מזהה את המזמור עם תקופת יהושפט. אואלד ובריגס משייכים את האירועים לימי נחמיה. רוברטסון סמית מקשר את ההתרחשות לימי אתרחשסתא השלישי. גונקל מסתפק בזיהוי כללי: "בין עזרא ואלכסנדר הגדול". ולהויזן וסקינר משייכים את הפרק לימי יהודה המכבי. ויזר מציע שמדובר על מלחמות עוזיהו. שמידט וקראוס סבורים כי יש לשייך את הפרק לימי בית ראשון בלבד. גרסמן מקדים את המזמור לימי שאול ודוד. מייזלר מציע שמדובר על ימי השופטים ובן שם סבור כי מדובר על דור או שניים לפני שאול המלך.[8]

מחזיקי האסכולה השנייה, סבורים כי פירוט העמים והרכבם הם מעין יצירה פיוטית חופשית של המשורר אשר אין לה עיגון היסטורי קונקרטי, כי אם תפקיד ספרותי או תפקיד טקסי ופולחני.

אמצעים אומנותיים במזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל מזמורי תהילים ערוכים לפי שיטת השירה במקרא שאחד מסימניה הבולטים הוא כתיבה בתקבולת. כל הפסוקים במזמור למעט פסוקים י"ג וי"ט מורכבים מצלעות מקבילות. כלל הפסוקים מורכבים משתי צלעות מקבילות, מלבד פסוק 2 שמורכב מ-3 צלעות. הפסוקים מייצגים את סוגי התקבולות השונים - תקבולת חסרה (פס' ב') ותקבולת שלמה (פס' ד'), תקבולת נרדפת (פס' י"ד) ותקבולת משלימה (פס' ה'). כמו כן, צמדי מילים כמו אש // להבה, סופה // סער(ה) מופיעים בתקבולת בפרק זה כמו במקרים רבים אחרים.

מאפיין נוסף של מליצה במזמורי תהילים הוא תיבות שנמשכות לפניהן ולאחריהן. דהיינו, מילה שנמצאת בצלע אחת ולפי המשמעות היא נמשכת גם על הצלע האחרת. במזמור זה, המילה 'שִׁיתֵמוֹ', הן בפסוק י"ב והן בפס' י"ד מדגימה את התופעה.

גם תופעת "לשון נופל על לשון", מופיעה במזמור פ"ג, כמו הצירוף "וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ". פסוק ט"ו מכיל את התופעה פעמיים: "תִּבְעַר יָעַר" ולאחר מכן "וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תהילים פ"ג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סדר עבודת ישראל, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 152.
  2. ^ סדר עבודת ישראל, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 152.
  3. ^ סידור ר' שבתי סופר.
  4. ^ סדר עבודת ישראל, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 251. יש לציין שבקהל עדת ישורון בניו יורק, שמבוסס על מנהג פפד"מ, עשו פשרה לאומרו בכל יום חוץ משבת ויו"ט.
  5. ^ הרב מזלומיאן ישי, והרב חיים קנייבסקי, ‏סגולות רבותינו, באתר HebrewBooks
  6. ^ עמוס חכם, ספר תהלים, כרך ב, מוסד הרב קוק, ירושלים 1990, עמ' צא Erhard S. Gerstenberger, Psalms, part 2, Grand Rapids, Mich. : W. B. Eerdmans Pub. Co., Cambridge 1988, p.117 F.L. Hossfeld & E. Zenger, Psalms 2: A Commentary on Psalms 51-100, Hermeneia; Minneapolis, Minn.: Fortress 2005. p339
  7. ^ H.J, Kraus Psalms 60-150, vol. 2, Acontinental Commentary (trans. H.C. Oswald), Minneapolis 1993, p.160
  8. ^ ישראל בן שם, "מחקרים בתהלים פג", בתוך: ספר שמואל ייבין: מחקרים במקרא, ארכיאולוגיה, לשון ותולדות ישראל, ירושלים תש"ל, עמ' 126-139. וכן: בנימין מייזלר, "הרקע ההיסטורי של תהילים פ"ג", ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה (תשרי תרצ"ז), עמ' 47-51. וגם: מרים סקלרץ, "הלשונות החוזרות והנרדפות במזמור פג כמעצבות את מבנהו ואת משמעותו", בית מקרא (תשע"ד), עמ' 71-84 בהערה 3.