תוכנית האמירויות הפלסטיניות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הערים במוקד התוכנית

תוכנית האמירויות הפלסטיניות היא הצעה של המזרחן מרדכי קידר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני[1]. עיקרי התוכנית הם הקמת שמונה אמירויות בערים פלסטיניות מרכזיות ביהודה ושומרון וחבל עזה, וסיפוח שטחי הכפר לישראל. המטרה המרכזית בתוכנית היא יצירת שלטון פלסטיני המבוסס על מבנה החברה הערבית[2], במידה שתמנע טרור ותאפשר שגשוג לשני הצדדים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי מרדכי קידר בעולם הערבי קיים דפוס בו ניתן לאפיין את המדינות הערביות המוצלחות בשלטון לאומני אתני, בעל חברה הומוגנית ושלטון לגיטימי, בעוד את המדינות הכושלות ניתן לאפיין בחברה הטרוגנית, קונגלומרטית[3], ודיקטטורה או דמוקרטיה מתפוררת בשלטון אשר נוצרו מלחץ אירופי קולוניאליסטי, שמותאם למבנה החברה האירופית ולא לחברה הערבית. סיווג המדינות שהציע:

מדינות מוצלחות - הומוגניות (שם השבט המקומי) מדינות כושלות - הטרוגניות

קידר גורס שמידת ההצלחה של מדינה מושפעת מגורמים אתניים ולא כפי שניתן לחשוב ממשאבי טבע, כפי שניתן לראות בהשוואה בין דובאי המוצלחת חסרת הנפט לצד עיראק ולוב הכושלות לצד עושר בנפט[4]. מדינות 'קונגלומרטיות' יכולות להתקיים ביציבות רק כאשר הן מוזנות משנאה/מלחמה.

לדברי קידר לפלסטינים אין תודעה עממית לאומית, והנאמנות האתנית בקרב רוב ערביי יהודה ושומרון שמורה לחמולה אליה הם משתייכים, כך שמדינה פלסטינית תגרום לכאוס, כפי שקרה במדינות רבות באביב הערבי. לפי גישתו מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון תהיה קונגלומרטית ולא תוכל להתקיים לצד ישראל בשלום וביציבות.

טענות לאי-אחדות לאומית של העולם הערבי וכישלון עתידי של כל מדינת לאום שתוכפף עליהם הועלו עוד בשיחות סייקס-פיקו ב-1915. טענת תפיסת המולדת הערבית כשבטית ולא כלאום מוצגת אף על ידי ערבים, כסלמאן מצאלחה[5].

קידר גורס שאת העקרון הזה ניתן להחיל גם על כל ניסיון להקמת מדינה פלסטינית. לדעתו ניתן להוכיח את קונגלומרטיות החברה הפלסטינית בשאלה "האם תחתן את הבת שלך עם איש מ (עיר אחרת ב"מדינה")?". קידר טוען שבחברה הערבית בכלל ובחברה הפלסטינית בפרט התשובה תהיה לא, בליווי ההסבר כי האיש הוא مش منا - "מש מנא" - "לא משלנו"[4]. לפיכך אין נישואים בינעירוניים, כיוון שהחברה הפלסטינית מושתתת על מבנה השבטים והחמולות. על כן כל מדינה פלסטינית "קונגלומרטית" שתוקם, כפי שהדפוס מוכיח, תהיה שוחרת מלחמה ותעודד טרור נגד ישראל כפי שנוהג הפת"ח ביהודה ושומרון וחמאס ברצועת עזה ותהווה "מרשם להתאבדות", וכדי להקים מדינה פלסטינית יציבה יש לתת מקום במערך השלטון למערכת הלאומנית-אתנית בקרב החמולות הפלסטיניות.

לירושלים יש עבר היסטורי רחב כבירת העם היהודי, בעוד בכל חלוקה מחוזית ערבית שאי פעם נעשתה לאזור הציבה ערים אחרות כבירת האזור (רמלה, דמשק, בגדד וקהיר, בתקופה המוסלמית הקדומה, עזה וצפת בתקופה הממלוכית ודמשק וצידון בתקופה העות'מאנית) ועל כן אין כל בסיס היסטורי לקיבעון על ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית.

מדינה פלסטינית בגדה המערבית תהפוך ל"חמאסטן" שנייה במיקום מסוכן במיוחד לביטחון ישראל, כפי שהתרחש בעזה.

כל התוכנית תמצא ביסוס משפטי בהסכמי סן רמו, אשר תקפים מבחינה משפטית לפי מגילת האומות המאוחדות, ולא כפי שנהוג לחשוב מהחלטה 181 אשר מבחינה משפטית לא מומשה ופקעה, מכאן שלישראל מבחינה משפטית זכות ריבונית מלאה על כל שטחי המנדט.

התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמירויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוקם פדרציה עצמאית שתהווה איחוד של שמונה ערי מדינה בדומה לאמירויות[4]:

  • ג'נין, בשליטת החמולות המקומיות.
  • טולכרם, בשליטת חמולת אל-כרמי.
  • שכם, בשליטת החמולות מצרי, טוקאן ושכעה. דוגמה לעיר המתקיימת בשלום לצד בית דין שבטי מתפקד.
  • קלקיליה, בשליטה מקומית.
  • רמאללה, בשליטת החמולות ברגותי טוויל ואבו-עין.
  • יריחו, בשליטת חמולת עריקאת.
  • חברון, בשליטת החמולות ג'עברי, אבו סנינה, קוואסמה, נאצ'ה ותמימי.
  • עזה, בשליטה מקומית, על בסיס המצב הקיים בו ישנה אכיפת החוק, מערכת משפט וגבולות סדירים.

לכל אמירות תהיה מערכות חוקה, כלכלה ומשפט מקומיות, לצד מערכת משפט פדרלית, בדומה לאיחוד האמירויות. מדינת ישראל בתמיכה ערבית תדאג להקמת אזורי תעשייה לרווחת תושבי האמירויות, ותדאג לפתרונות הנדסיים, לתעבורה וללוגיסטיקה. האינטרסים השלטוניים והיחסים עם ישראל של כל אזור תקבע על ידי השלטון המקומי בלבד והסכמי הסדרת מים, חשמל וסחר יחתמו בין ישראל לכל אמירות בנפרד.

שטחי הכפר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל תחיל ריבונות בשטחים הכפריים ותציע אזרחות ישראלית לתושביהם, אשר לדברי קידר מהווים כ"10% מהפלסטינים" ולכן אין בסיפוח מסוג זה כל איום דמוגרפי, והתושבים יתנהלו כפי שמתנהלים ערביי ישראל בגליל. ביטחון ישראל יובטח בריבונות בבקעת הירדן ובין האמירויות.

הגופים הקיימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אונר"א יפורק והפליטים הפלסטינים יועברו לטיפול הרווחה במדינות בהן הם נמצאים ונציבות הפליטים של האו"ם.

הרשות הפלסטינית תפורק ותוחלף בממשלת איחוד האמירויות הפלסטיניות בגיבוי ערבי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר קידר: להקים 7 אמירויות ביהודה ושומרון, ערוץ 7 (בעברית)
  2. ^ קידר, מרדכי (14 בנובמבר 2008). "פתרון אולטימטיבי לבעיה הפלסטינית". Ynet (בעברית). בדיקה אחרונה ב-16 באוגוסט 2018. 
  3. ^ "הפתרון של ד"ר מוטי קידר: שבע אמירויות ביו"ש". NRG (בעברית). בדיקה אחרונה ב-16 באוגוסט 2018. 
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 BESA Center (5 ביוני 2016), Lt. Col. (res.) Dr. Mordechai Kedar, Palestinian Scenarios מרדכי קידר, בדיקה אחרונה ב-16 באוגוסט 2018 
  5. ^ מצאלחה, סלמאן (16 בדצמבר 2017). "פלסטין מולדתי?". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-17 במאי 2019.