תוכנית הגרעין של מצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תוכנית הגרעין של מצרים היא תוכנית צבאית של מצרים לייצור נשק גרעיני.

תוכנית הגרעין של מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאיפותיה של מצרים להקים כור גרעיני נולדו כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת אך התחילו לעבוד עליה בראשית שנות השישים לאחר שישראל בעזרת ארצות הברית הקימה "מרכז מחקר גרעיני שורק" שהוקם בשנת 1958 מערבית לעיר יבנה בהספק של 5 מגה- וואט שסופק על ידי ארצות הברית במסגרת "אטום למען השלום" והפעלתו לראשונה בשנת 1960. אך לאחר תקופה נחשף כור אחר שישראל בונה בדימונה בעזרת צרפת, שהערכות אז על ידי מומחים בעולם שמטרתו היא לייצר פלוטוניום, והמצרים לא ראו את זה בעין יפה ויתרה מכך שאיפתם הייתה להשמיד את הכור.[1]

המדענים הגרמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המדענים הגרמנים במצרים

במרוץ נגד הזמן החלה מצרים לשלוח מדענים לארצות הברית ללימודי מחקר בתחום ההנדסה הגרעינית, ראשיתה של הפעילות הגרעינית החלה במרכז למחקר גרעיני "אינשאץ" שהוקם כ־40 ק"מ צפונית - מערבית לקהיר. הכור סופק על ידי ברית המועצות וסיפק 2 מגה- וואט בנייתו החלה ב-1958 והוכנס לפעולה בשנת 1961. ביולי 1962 התפרסמה ידיעה על כך שמצרים עורכת ניסויים בטילים בליסטיים ואף הוצגו במצעד יום המהפכה באותו חודש. הטילים, ששמותיהם היו זאפיר (Zafir), אל-קאהר (Al-Kaher) וראיד (Ra'id), נועדו לטענת המומחים להגיע לטווחים של 370 ק"מ, 600 ק"מ, ו-1,500 ק"מ בהתאמה – עד "דרומית לביירות".

זמן קצר לאחר מכן פורסם שהטילים פותחו בעזרת מדענים גרמנים. בישראל חששו מפיתוחם של טילים אלו, ובמהלך מבצע חשאי של המוסד (שכונה "דמקולס") החלה פגיעה באותם מדענים גרמניים ברחבי העולם, ד"ר הנס קרוג מנכ"ל חברת "אינטרא" במינכן, שמילאה תפקיד מרכזי בתוכנית הטילים נעלם ממשרדו, במעבדה שבלוראך בדרום גרמניה עסק מדען בשם ד"ר קליינוואכטר בבניית מכשירי ניווט עבור הטילים המצריים, הוא נורה ממעבדתו אך ניצל.[2]

לאחר מעצר של שני סוכני מוסד בשווייץ ולאחר פרסום הפרשה התערבה ממשלת מערב גרמניה והביאה את התוכנית המצרית לסיומה. בנאום שנשא נאצר בשנת 1961 במצעד יום המהפכה, קרא "אנו נבטיח לעצמנו פצצות אטומיות בכל מחיר". בשנת 1967 לאחר שפרצה מלחמת ששת הימים ומצרים הפסידה במלחמה והובסה ולאחר הנזקים הכלכליים בעקבות המלחמה נאלצה מצרים לשים בצד את רעיון התוכנית לפיתוח נשק גרעיני והתמקדה במישור המדיני. אחד מצעדיה היה להצטרף בשנת 1968 לאמנה לאי הפצת נשק גרעיני (NPT)

בראשית אוקטובר 1998 התבטא הנשיא מובארכ, בריאיון ליומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חייאת": "איננו חושבים כעת על כניסה למועדון הגרעין, משום שאנו איננו רוצים מלחמה... אנו איננו ממהרים. יש לנו כור גרעיני באינשאץ ויש לנו מומחים בעלי יכולות גבוהות. אם יגיע הרגע בו נזדקק לנשק הגרעיני – לא נהסס. אני אומר 'אם נזדקק לכך', משום שזה הדבר האחרון עליו אנו חושבים... השגת חומרים עבור נשק גרעיני הפכה להיות עניין קל וניתן לרכוש אותם בקלות.[3]

בנוסף, הכריז יועצו המדיני של הנשיא מבארכ, אסאמה אל-באז, כי "אם הערבים יחושו איום מישראל, הם יכולים ליצור לעצמם תוכנית גרעין מקבילה או שהם יכולים לפתח את הנשק הכימי והביולוגי שלהם." ואילו עמרו מוסא, אמר בעת ששימש כשר החוץ המצרי והוביל את המאבק המצרי בעולם לפירוז המזה"ת מנשק גרעיני, ש"המזה"ת אינו יכול לסבול מדינה גרעינית אחת. ייתכן שהוא מסוגל לחיות עם שתי מדינות גרעיניות, אבל בשום אופן לא עם אחת."[4]

יכולתה של מצרים מול ההתחייבות הבינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוחה של תוכנית אסטרטגית של הקמת כור גרעיני מצריך כוח עצום המורכב מכוח מדעי, פוליטי, וכלכלי במצרים כאמור סבורים מומחים שיש בידם את היכולת לפתח תוכנית גרעין מבחינה כלכלית ומדעית, מה שמוטל בספק היא הרצון הפוליטי הרוב הגדול של אנשי המקצוע המצריים שהתבטאו בנושא, קבעו כי למצרים ולערבים יש יכולת אופציונלית לפתח תוכנית גרעין אסטרטגית ואף נשק גרעיני, אם יתקיים התנאי של רצון פוליטי.[5][6][7]

ד"ר פוזי חוסיין חמאד שהיה ראש הרשות המצרית לאנרגיה אטומית (1994-1990), אמר: "בכל הועידות בהן השתתפנו מאז מאי 1998 [כאשר הודו ופקיסטן ביצעו ניסויים גרעיניים] נשאלנו מדוע איננו מייצרים נשק גרעיני. תשובתנו היתה, כמובן, שאנו הכרענו בכך שהצטרפנו לאמנה [NPT]... בקרב הערבים יש את כל הכישורים המדעיים והטכנולוגיים [לפיתוח תוכנית גרעין ערבית מאוחדת]... אבל האמת היא שזו איננה הבעיה; הבעיה היסודית היא הרצון הפוליטי..."[8][9]

בשנת 2006 הודיע הנשיא חוסני מובארק על כוונתה של מצרים לפתח טכנולוגיה גרעינית למטרות של שלום וכמקור לאנרגיה זולה ונקייה.[10][11][12]

בשנת 2017 הודיעה רוסיה כי תבנה במצרים כור גרעיני[13] בעלות של 30 מיליארד דולר כאשר 25 מהם בהלוואה למצרים והסכם אספקה ל־60 שנה לדלק גרעיני כאשר הכור ימוקם כ-130 ק"מ צפונית מערבית לקהיר.[14][15][16]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיים איסרוביץ, ‏"ישראל תכננה להפיל פצצת אטום על סיני", באתר מעריב אונליין, 4 ביוני 2017
  2. ^ ד"ר מיכאל בר זהר ,קיצור תולדות ישראל
  3. ^ תוכנית הגרעין המצרית-חשיבה מחודשת, באתר המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
  4. ^ Al-Ahram Weekly (מצרים), 18.11.1999.
  5. ^ דן סגיר, כיצד תרמה החרדה הגרעינית להסכם השלום עם מצרים, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2017
  6. ^ איתמר ענברי, 'העשרת אורניום - לא בתוכנית של מצרים', באתר nrg‏, 3 בנובמבר 2007
  7. ^ ר"מ מצרים מורסי מצהיר: נחדש תוכנית הגרעין, באתר גלובס, 30 באוגוסט 2012
  8. ^ 8.5.2000. http://www.islam-online.net/livedialogue/arabic/Browse.asp?hGuestID=vb28Wr (הקישור אינו פעיל, 14 באפריל 2020)
  9. ^ רועי נחמיאס, דיווח: מצרים תקפיא תוכנית הכור הגרעיני, באתר ynet, 26 בפברואר 2007
  10. ^ תוכנית הגרעין המצרית יוצאת לדרך, באתר ערוץ 7, 24 בספטמבר 2006
  11. ^ חגי הוברמן, פרוייקט הגרעין המצרי יוצא לדרך, באתר ערוץ 7, 31 באוקטובר 2007
  12. ^ יונתן שכטר, ‏היום ניתן לקבוע: נתניהו צדק בנוגע להסכם הגרעין, באתר מעריב אונליין, 13 במרץ 2020
  13. ^ איתמר אייכנר, בעידוד רוסיה: המרוץ לגרעין של מדינות ערב, באתר ynet, 12 בפברואר 2018
  14. ^ סוכנות הידיעות, רוסיה תיבנה במצרים כור גרעיני בעלות של 30 מיליארד דולר, באתר כלכליסט, 11 בדצמבר 2017
  15. ^ כולם רוצים נשק גרעיני, באתר ישראל היום, 13 בדצמבר 2013
  16. ^ דורון פסקין, מצרים: המכרז להקמת כור גרעיני - באוקטובר, באתר כלכליסט, 8 בפברואר 2010