תוכנית הלפרן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עליית יהודי אתיופיה

עליית ביתא ישראל:

עליית הפלאשמורה:

תוכנית הלפרן היא תוכנית שהגה ביל הלפרן, פעיל האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה, להעלאתם של ביתא ישראל דרך סודאן במהלך 1976. התוכנית יושמה על ידי המוסד במסגרת מבצע אחים וכן על ידי האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה במהלך מבצע אליהו.

התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עליית ביתא ישראל

במהלך שנת 1974 התרחשו מספר אירועים בהם התוכנית ליישובה מחדש של ביתא ישראל כשלה, מקרי טבח שהבולט בהם היה טבח לסתה בוצעו, פרצה המהפכה האתיופית והחלה מלחמת האזרחים שגרמו לארגונים היהודים שפעלו באתיופיה במסגרת האגודה לרווחת הפלאשים להתחיל וללחוץ על מדינת ישראל להעלאה מידית, אולם זו התנגדה לכך נחרצות. במקביל החלו פעילים לחשוב על דרכים להוצאת בני הקהילה מאתיופיה ולהכריח את ישראל לקבלם וב-1976 הציע הפעיל ביל הלפרן לגרנום ברגר, נשיא האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה, תוכנית שכללה קריאה כוללת לביתא ישראל לצאת בהמוניהם לסודאן, שם הם יוכרו כפליטים, יטופלו על ידי ארגוני סיוע, לרבות ועד ההצלה הבינלאומי (אנ') ולא יותירו ברירה לישראל אלא לקבלם.[1][2]

במרוצות 1977 המשיך הלפרן לקדם ולפתח את התוכנית ונפגש עם ברוך טגניה ושניהם התאימו אותה לנתיב הבריחה של טגניה מאתיופיה לסודאן ב-1974. בהמשך פגשו השניים בברגר שסיים את תפקידו כנשיא האגודה ושהפנה אותם להיפגש עם הנשיא הנכנס, הווארד לנהוף.[3][4][5] במקביל התרחשו שינויים במדיניות ישראל כלפי ביתא ישראל וזו החלה לפעול לעלייתם, אולם בתחילת פברואר 1978 ניתקה אתיופיה את יחסיה החשאיים עם ישראל והעלייה הופסקה בעקבות לחץ מדינות ערב והגוש הקומוניסטי לאחר ששר החוץ, משה דיין, הודיע כי ישראל מחמשת את אתיופיה. באותו החודש שבו נותקו היחסים נפגש טגניה עם לנהוף והציג בפניו את התוכנית שהוא והלפרן פיתחו ושכללה גיוס של צעירים בני הקהילה ובהם טגניה שישתפו פעולה עם ארגון המורדים האיחוד הדמוקרטי האתיופי, ששלט בשטחים נרחבים בהם חייו בני הקהילה, ביציאה ההמונית של ביתא ישראל מאתיופיה למחנות הפליטים בסודאן, וברגע שבני הקהילה יוכרו כפליטים יהיה ניתן להסיעם לעיר הנמל פורט סודאן ומשם להשיטם לישראל. חודש לאחר מכאן נפגשו השניים עם ראש הממשלה, מנחם בגין ומזכירו הצבאי אפרים פורן והציגו בפניהם את התוכנית.[4][6]

יישומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הטיסות האזרחיות במהלך מבצע אחים, מבצע אליהו א', מבצע נמל בית

בתחילת 1978 התחילו להגיע ידיעות על הימצאותם של עשרות יהודים בסודאן להיאס ולאגודה האמריקאית ושהם ביקשו עזרה ביציאה מהמדינה ושהועברו לסוכנות היהודית. היהודים בסודאן המשיכו ושלחו הודעות נוספות ובקיץ האגודה קיבלה ידיעה כי ישראל והסוכנות יודעות על כך ומצפות שמספרם יגדל.[7] בסתיו התקבלו ידיעות נוספת לאגודה מאותם יהודים ואלו הועברו לממשלה ולסוכנות שמאשרות זאת.[8][7] באותו הזמן פנה בגין לנשיא מצרים, אנואר סאדאת, שדן עמו בהפעלת התוכנית וניסה לשכנעו לשדל את נשיא סודאן, ג'עפר נומיירי, לאפשר את עליית הקהילה דרך מדינתו, המצרים דחו זאת, והעבירו את המידע לסודאן.[9] בהמשך פנתה ישראל אל נציבות האו"ם לפליטים שפעלה בסודאן ולבכירים סודאנים באיתור היהודים, אולם אלו התקשו לאתרם כיוון שברישומיהם לא נרשמו פליטים יהודים ושכנראה הופיעו תחת זהות אחרת.[7]

בשלהי 1978 ולאחר שתיקה של כשנה שבה לא הייתה התקדמות בנושא העלייה נערכה פגישה של התאחדות יהודי אתיופיה, ובתמיכת האגודה האמריקאית החליטה להפגין. יומיים לפני ההפגנה פגשו בכירי ההתאחדות בהם היושב ראש, זימנה ברהני, את ראש הממשלה בגין והציעו להפעיל את התוכנית.[10] בגין נתן הוראה למוסד להפעיל את התוכנית והסוכן דני לימור יצר קשר עם טגניה ודן עמו על שליחתו לסודאן.[5] כמעט במקביל לתחילת המבצע שלח פרדה אקלום, ששהה בסודאן, מכתב לארגון אורט שבו הועסק כמורה, לברגר שהעבירו זאת להיאס, לסוכנות ולמוסד שבו ביקש להוציאו מהמדינה.[8][9] לימור יצר קשר עם אקלום ושכנע אותו לקחת חלק ביישום התוכנית ותוך שהוא מודיע לטגניה שהמבצע מבוטל.[11][12][13]

באותו הזמן ולאחר שהאוגדה חשה כי ישראל והסוכנות לא עושות דבר בנושא היהודים בסודאן החלו פעיליה לחשוב על הפעלת מבצע עצמאי וליישם את התוכנית. ברגר, הלפרן ונייט שפירו דנו על התוכנית והציעו להעלותה בוועד המנהל של האגודה, להשיג רוב וליישמה. עם התקדמות התוכנית טגניה גויס גם הוא למבצע.[12] בעזרת תמיכתם של מספר חברים בוועד הפועל בהם הנשיא לנהוף וברבי וינברג ועם ראיות לקיומם של יהודים מאתיופיה בסודאן המבקשים להגיע לישראל הוועד אישר את התוכנית.[4] באפריל 1979 הגיע הלפרן לסודאן ופגש באקלום שפעל לבדו ושניהם עבדו יחד. בהמשך עם הגעתו של טגניה שלושתם עבדו בשיתוף פעולה, דבר אשר המוסד וישראל לא ראו בעין יפה.[14][13][12]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Louis Rapoport, Redemption Song: The Story of Operation Moses, Harcourt Brace Javanovich, 1986
  • Graenum Berger, Rescue the Ethiopian Jews!: a memoir, 1955-1995, J.W. Bleeker Hampton Pub. Co., 1996, ISBN 0963564110
  • Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics Behind the Rescue of Ethiopian Jewry, Greenwood Publishing Group, 2002, ISBN 9780275970000
  • Howard M. Lenhoff, Black Jews, Jews, and Other Heroes: How Grassroots Activism Led to the Rescue of the Ethiopian Jews, Gefen Publishing House Ltd, 2007, ISBN 9789652293657
  • Baruch Tegegne, Baruch's Odyssey: an Ethiopian Jew's struggle to save his people, Gefen Publishing House, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Berger, Rescue the Ethiopian Jews!, p. 61
  2. ^ Lenhoff, Black Jews, pp. 98-99
  3. ^ Berger, Rescue the Ethiopian Jews!, p. 71
  4. ^ 1 2 3 Lenhoff, Black Jews, pp. 100-103
  5. ^ 1 2 Tegegne, Baruch's Odyssey, p. 136
  6. ^ Tegegne, Baruch's Odyssey, p. 137-138
  7. ^ 1 2 3 Bard, From Tragedy to Triumph, pp. 83-85
  8. ^ 1 2 Berger, Rescue the Ethiopian Jews!, p. 84-85
  9. ^ 1 2 Rapoport, Redemption Song, pp. 67-68
  10. ^ Bard, From Tragedy to Triumph, pp. 70-72
  11. ^ Tegegne, Baruch's Odyssey, p. 142
  12. ^ 1 2 3 Tegegne, Baruch's Odyssey, pp. 148-149
  13. ^ 1 2 Bard, From Tragedy to Triumph, pp. 87-89
  14. ^ Lenhoff, Black Jews, p. 104