תוכנית הרעב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תוכנית הרעב (der Hungerplan; der Backe-Plan) הייתה תוכנית שפיתחה גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה להחרמת מזון מברית המועצות ולהעניקו לחיילים ואזרחים גרמנים; התוכנית כללה את מותם ברעב של מיליוני סלאבים "נחותים גזעיים" בעקבות מבצע ברברוסה, פלישת 1941 לברית המועצות (ראו Generalplan Ost). הנחת היסוד העומדת מאחורי תוכנית הרעב הייתה שגרמניה אינה מספקת את עצמה באספקת המזון וכדי לקיים את המלחמה ולהמשיך במורל הביתי הדרוש לה בכדי להשיג את האוכל מארצות כבושות בכל מחיר. זה היה רעב מהונדס, שתוכנן ויושם כחלק ממדיניות מוסדרת. תוכנית זו פותחה בשלב התכנון לפלישת הוורמאכט (כוחות הצבא הגרמני) וסיפקה את הפניית משאבי המזון האוקראינים ממרכז רוסיה וצפונה והפנייתם לטובת הצבא הפולש והאוכלוסייה בגרמניה. התוכנית הביאה למותם של מיליוני אנשים[1] ותוארה כאמצעי לרצח המוני במספר מסמכים, ביניהם אחד שהתפרסם בשם "הירוקה של גרינג", שציטטה מספר מקרי מוות ברוסיה "20 עד 30 מיליון" כתוצאה מ"פעולות צבאיות ומשברים באספקת מזון".

מתווה התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדריכל תוכנית הרעב היה הרברט בק.[2] יחד עם אחרים, כמו היינריך הימלר, הוביל בק קואליציה של מדינאים נאצים, שנועדה להבטיח את אספקת המזון של גרמניה. ייתכן שהוחלט על תוכנית הרעב כמעט ברגע שהיטלר הודיע על כוונתו לפלוש לברית המועצות בדצמבר 1940. אין ספק שעד 2 במאי 1941 זה היה בשלבי תכנון מתקדמים והיה נתון לדיון בין כל משרדי המדינה הנאצים הגדולים ולמשרד הכלכלה של האוברקומנדו דר וורמכאט (OKW) בראשות הגנרל גאורג תומאס.[3] חוסר יכולתה של מערך הרכבות הרוסיות, חוסר היכולת של התחבורה בכבישים ומחסור בדלק, גרמו לכך שצבא גרמניה ייאלץ להאכיל את עצמו על ידי מגורים בשטחים שנכבשו באזורים המערביים של ברית המועצות.[4] מסקנותיה נערכו במפגש ב-2 במאי 1941 בין מזכירי הקבע האחראים לתכנון הלוגיסטי לפלישת ברית המועצות, כמו גם בעלי תפקידים אחרים במפלגה הנאצית, בכירים וקצינים צבאיים.

1.) המלחמה יכולה להימשך רק אם הוורמאכט יזין עצמו מרוסיה בשנה השלישית למלחמה.

2.) אם ניקח את מה שנצטרך למען המדינה, אין ספק שעשרות מיליונים ימותו ברעב.[5]

פרוטוקול הישיבה מדגים את התכנון הגרמני לכיבוש ברית המועצות. נראה שהייתה החלטה מכוונת על חייהם או מותם של חלקים נרחבים מהאוכלוסייה המקומית כפיתוח הגיוני, בלתי נמנע.[6] שלושה שבועות לאחר מכן, ב-23 במאי 1941, הופיעו הנחיות למדיניות כלכלית לפלישה הקרובה שהופקו על ידי המחלקה החקלאית של הנס-יואכים ריקה במטה הכלכלי במזרח, שהייתה אחראית ישירות לניצול הכלכלי והחקלאי של השטחים הסובייטים שייכבשו:

עשרות מיליוני אנשים רבים במדינה זו יהפכו למיותרים ומיותים או ייאלצו להגר לסיביר. ניסיונות להציל את האוכלוסייה שם ממוות באמצעות רעב על ידי השגת עודפים מאזור האדמה השחורה [...] מונעים את האפשרות של גרמניה להחזיק מעמד עד תום המלחמה.[7]

עודפי התבואה שנתפסו מאוקראינה הצטיינו באופן בולט במיוחד בחזון גרמניה "מספקת את עצמה". היטלר עצמו הצהיר באוגוסט 1939 שגרמניה זקוקה "לאוקראינה, כדי שאיש לא יוכל להרעיב אותנו כמו במלחמה האחרונה."[8] (הכוונה למלחמת העולם הראשונה): עם זאת, אוקראינה לא ייצרה מספיק תבואה לייצוא כדי לפתור את בעיותיה של גרמניה.[9] הקטנת העודפים החקלאיים באוקראינה לצורך הזנת הרייך קראה ל:

  1. השמדת התפיסה של המשטר הגרמני כאוכלוסייה מיותרת (יהודים, אוכלוסיית הערים הגדולות באוקראינה כמו קייב שלא קיבלה כלל אספקה)[10]
  2. הפחתה קיצונית של המנות שהוקצו לאוקראינים בערים הנותרות
  3. הפחתה במזון שצורכת אוכלוסיית החקלאים[11]

בדיון בתוכנית ציין בק '"עודף אוכלוסייה" ברוסיה של כ-20 עד 30 מיליון. אם אוכלוסייה זו הייתה מנותקת ממזון, ניתן היה להשתמש במזון כדי להאכיל הן את הצבא הגרמני הפולש והן את האוכלוסייה הגרמנית עצמה. התיעוש יצר חברה עירונית גדולה בברית המועצות. תוכניתו של בק חזתה שאוכלוסייה זו, המונה מיליונים רבים, תנותק מאספקת המזון שלה ובכך תשחרר את המזון המיוצר בברית המועצות, כיום לרשות גרמניה, כדי לקיים את הגרמנים. כתוצאה מכך, צפוי סבל רב בקרב האוכלוסייה הסובייטית הילידית, כאשר צפויים עשרות מיליוני למות במהלך השנה הראשונה לכיבוש הגרמני. הרעב היה אמור להיות חלק בלתי נפרד מהמערכה של הצבא הגרמני. תכנון הרעב קדם לפלישה והפך למעשה למצב חיוני בה; המתכננים הגרמנים האמינו שההתקפה על ברית המועצות אינה יכולה להצליח בלעדי תוכנית זו.[12] על פי דבריו של גסין גרהארד, גורמי החקלאות הגרמניים ראו בתוכנית הרעב פתרון הן למשבר המזון האירופי (דהיינו מחסור במזון עבור גרמניה) והן כשיטה להשמדת האוכלוסייה הסובייטית 'הלא רצויה'.[13]

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית הרעב גרמה למותם של מיליוני אזרחים בשטחים הכבושים בברית המועצות.[14] ההיסטוריון טימותי סניידר מעריך ש"4.2 מיליון אזרחים סובייטים (ברובם רוסים, בלארוסים ואוקראינים) הורעבו על ידי הכובשים הגרמנים בשנים 1941-1944."[15] בין הקורבנות היו יהודים רבים, שהנאצים הכריחו לסגור בגטאות, ושבויי מלחמה סובייטים, שתנועתם נשלטה בקלות רבה על ידי הגרמנים ובכך ניתקו בקלות מאספקת המזון.[16] על יהודים, למשל, נאסר לרכוש ביצים, חמאה, חלב, בשר או פרי.[17] מה שמכונה "מנות" ליהודים במינסק ובערים אחרות בשליטת קבוצת ארמיות מרכז היו לא יותר מ-420 קלוריות ליום. עשרות אלפי יהודים מתו מרעב ומסיבות הקשורות לרעב בחורף 1941-1942.[18]

שבויי מלחמה סובייטים עירומים במחנה הריכוז מאוטהאוזן.

הנתונים המהימנים ביותר לגבי שיעור המוות בקרב שבויי מלחמה סובייטים בשבי הגרמני מגלים כי 3.3 מיליון מתו מכלל 5.7 מיליון שנלכדו בין יוני 1941 לפברואר 1945, באופן ישיר או עקיף ביותר כתוצאה מהרעבה ותת תזונה.[19] מתוך 3.3 מיליון אלה, 2 מיליון כבר מתו בתחילת פברואר 1942.[20] המספר העצום של מקרי המוות היה תוצאה של מדיניות רעב מכוונת שכוונה נגד שבויי מלחמה סובייטים. צוותי התכנון הגרמניים חשבו על הכיבוש וכך נאלצו להאכיל עד שני מיליון אסירים במהלך שמונת השבועות הראשונים של המלחמה, כלומר בערך אותו מספר כמו במהלך המערכה ב-1940 נגד צרפת וארצות השפלה.[21] מספר השבויים הצרפתיים, בלגים והולנדים שמתו בשבי הגרמני, לעומת זאת, היה נמוך ביותר בהשוואה למספר מקרי המוות בקרב שבויי מלחמה סובייטים.

חרף שיעור התמותה הגבוה בקרב שבויי מלחמה סובייטים, שהיוו את הקבוצה העיקרית של קורבנות תוכנית הרעב, התוכנית לא יושמה מעולם עד תומה בשל כישלונה הסופי של המערכה הצבאית הגרמנית.[22] עם זאת, כפי שההיסטוריון אלכס ג'יי קיי מבהיר, "מה שאנו מתעסקים כאן הוא התוכנית לרצח המוני שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה המודרנית".[23] פרט למקרים בודדים, הגרמנים לא היו חסרי כוח אדם לאכיפת 'מצור האוכל' על הערים הסובייטיות; הם גם לא יכלו להחרים את כל המזון למטרותיהם. עם זאת, הגרמנים הצליחו להשלים משמעותית את מלאי התבואה שלהם, בעיקר ממאגרים באוקראינה הפורייה וניתוק הסובייטים מהם, מה שהוביל לרעב משמעותי בשטחים הסובייטים (בצורה הקיצונית ביותר הדבר ניכר בלנינגרד, שהוקפה על ידי כוחות גרמנים ובה מתו כמיליון איש).[24] הגרמנים גם ניסו להרעיב את קייב וחרקוב באוקראינה הכבושה.[25] במהלך הכיבוש הגרמני, כ-80,000 תושבי חרקוב מתו מרעב.[26] המחסור במזון תרם גם לרעב של עובדי כפייה ואסירי מחנות ריכוז בגרמניה.

רעב בשטחים אחרים שנכבשו על ידי גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים רעבים בגטו

תוכנית הרעב שהופנתה נגד אוכלוסיית הערים הסובייטיות הייתה ייחודית - הנאצים לא גיבשו שום תוכנית מתוכננת אחרת נגד תושבי כל שטח אחר שנכבש על ידי גרמניה.[27] עם זאת, הרעב אכן השפיע על חלקים אחרים באירופה הכבושה, כולל יוון (יותר מ-300,000 יוונים מתו מרעב במהלך הרעב הגדול) ופולין (גנרלגוברנמן). שלא כמו בברית המועצות, בפולין סבלה האוכלוסייה היהודית בגטאות (במיוחד בגטו ורשה) בצורה קשה ביותר, אם כי גם פולנים אתניים התמודדו עם עלייה ברמות רעב. ראול הילברג העריך ש"בכל פולין הכבושה מתו 500,000 עד 600,000 יהודים בגטאות ובמחנות עבודה", בין השאר בגלל רעב.[28] בתחילת 1943 העריך הנס פרנק, מושל פולין הגרמנית, כי שלושה מיליון פולנים יתמודדו ברעב כתוצאה מהתכנית. באוגוסט נותקה בירת פולין ורשה לחלוטין ממשלוחי התבואה. רק התפוקה מעל הממוצע ב-1943 והחזית המזרחית שהתמוטטה בשנת 1944 הצילו את הפולנים מרעב. מערב אירופה הייתה במקום השלישי ברשימה הגרמנית לתעדוף מחדש של אוכל. מזון נשלח לגרמניה גם מצרפת ומשטחים כבושים אחרים במערב, אם כי המערב מעולם לא היה נתון ברעב דומה לזה שחווה המזרח. כ-22,000 אנשים מתו במהלך הרעב ההולנדי של 1944 כתוצאת מאמברגו שהוטל על ידי הגרמנים על הובלת מזון לתוך המדינה.

באמצע 1941 המיעוט הגרמני בפולין קיבל 2,613 קלוריות ליום, בעוד שהפולנים קיבלו 699 קלוריות ויהודים בגטו קיבלו רק 184 קלוריות.[29] המנה היהודית סיפקה רק 7.5 אחוזים מהצרכים היומיומיים האנושיים; מנות פולניות רק 26 אחוז. רק המנות שהוקצו לגרמנים מילאו את מלוא הצרכים של צריכת הקלוריות היומית שלהם.[30]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Wigbert Benz: Der Hungerplan im "Unternehmen Barbarossa" 1941. Wissenschaftlicher Verlag Berlin, Berlin 2011, ISBN 978-3-86573-613-0.
  • Christopher Browning: The Origins of the Final Solution. The Evolution of Nazi Jewish Policy, September 1939 – March 1942. With contributions by Jürgen Matthäus. Lincoln, University of Nebraska Press and Jerusalem, Yad Vashem 2004, ISBN 0-8032-1327-1.
  • Lizzie Collingham: The Taste of War: World War Two and the Battle for Food. Allen Lane, 2011, ISBN 978-0-7139-9964-8.
  • Gesine Gerhard: "Food and Genocide: Nazi Agrarian Politics in the Occupied Territories of the Soviet Union", in: Contemporary European History, 18/1 (2009), pp. 45–65.
  • Christian Gerlach: Kalkulierte Morde. Die deutsche Wirtschafts- und Vernichtungspolitik in Weißrussland 1941 bis 1944. Hamburger Edition, Hamburg 1998, ISBN 3-930908-54-9.
  • Hilberg, Raul (1961). The Destruction of the European Jews. Chicago: Quadrangle Books. 
  • Alex J. Kay: Exploitation, Resettlement, Mass Murder: Political and Economic Planning for German Occupation Policy in the Soviet Union, 1940-1941. (Studies on War and Genocide, Vol. 10) Berghahn Books, New York, Oxford 2006, ISBN 1-84545-186-4.
  • Alex J. Kay: "Germany's Staatssekretäre, Mass Starvation and the Meeting of 2 May 1941", in: Journal of Contemporary History, 41/4 (October 2006), pp. 685–700.
  • Alex J. Kay: "Verhungernlassen als Massenmordstrategie: Das Treffen der deutschen Staatssekretäre am 2. Mai 1941", in: Zeitschrift für Weltgeschichte, 11/1 (spring 2010), pp. 81–105.
  • Alex J. Kay: "'The Purpose of the Russian Campaign is the Decimation of the Slavic Population by Thirty Million': The Radicalization of German Food Policy in early 1941", in: Alex J. Kay, Jeff Rutherford and David Stahel, eds., Nazi Policy on the Eastern Front, 1941: Total War, Genocide, and Radicalization. (Rochester Studies in East and Central Europe, Vol. 9) University of Rochester Press, Rochester, NY, 2012, ISBN 978-1-58046-407-9, pp. 101–129.
  • Timothy Snyder: Bloodlands. Europe between Hitler and Stalin. The Bodley Head, London 2010, ISBN 978-0-224-08141-2, pp. xiv, 162-188, 411.
  • Adam Tooze, The Wages of Destruction, Allen Lane, London 2006, ISBN 0-670-03826-1.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Adam Tooze, The Wages of Destruction, Viking, 2007, ISBN 0-670-03826-1, pp. 476–485 and 538–549.
  2. ^ Tooze, The Wages of Destruction, pp. 476–485 and 538–549.
  3. ^ Tooze, The Wages of Destruction, pp. 476–485 and 538–549.
  4. ^ Tooze, The Wages of Destruction, pp. 476–485 and 538–549.
  5. ^ Nbg. Doc. 2718–PS, "Aktennotiz über Ergebnis der heutigen Besprechung mit den Staatssekretären über Barbarossa," May 2, 1941, printed in International Military Tribunal, ed., Der Prozess gegen die Hauptkriegsverbrecher vor dem Internationalen Militärgerichtshof, Nürnberg, 14. November 1945–1. Oktober 1946, vol. 31. Sekretariat des Gerichtshofs, Nuremberg 1948, p. 84.
  6. ^ Christopher Browning: The Origins of the Final Solution. The Evolution of Nazi Jewish Policy, September 1939 – March 1942. With contributions by Jürgen Matthäus. Lincoln, University of Nebraska Press and Jerusalem, Yad Vashem 2004, ISBN 0-8032-1327-1, p. 235.
  7. ^ Alex J. Kay: "Exploitation, Resettlement, Mass Murder: Political and Economic Planning for German Occupation Policy in the Soviet Union, 1940–1941". (Studies on War and Genocide, vol. 10) Berghahn Books, New York, Oxford 2006, p. 134.
  8. ^ Gerhard, Gesine (2009). "Food and Genocide: Nazi Agrarian Politics in the Occupied Territories of the Soviet Union". Contemporary European History 18 (1): 45–65. doi:10.1017/S0960777308004827. בדיקה אחרונה ב-7 ביוני 2015. 
  9. ^ Tooze, The Wages of Destruction, pp. 476–485 and 538–549.
  10. ^ On Kiev, see Karel C. Berkhoff: Harvest of Despair: Life and Death in Ukraine under Nazi Rule. Harvard University Press, Cambridge 2004, pp. 164–186.
  11. ^ Tooze, The Wages of Destruction, pp. 476–485 and 538–549.
  12. ^ Kay, Exploitation, Resettlement, Mass Murder, pp. 133–139; Tooze, The Wages of Destruction, pp. 476–485 and 538–549.
  13. ^ Gerhard, Gesine (2009). "Food and Genocide: Nazi Agrarian Politics in the Occupied Territories of the Soviet Union". Contemporary European History 18 (1): 45–65. doi:10.1017/S0960777308004827. בדיקה אחרונה ב-7 ביוני 2015. 
  14. ^ Snyder, Timothy (21 באוקטובר 2010). "The Reich's forgotten atrocity". The Guardian. 
  15. ^ Timothy Snyder: Bloodlands: Europe between Hitler and Stalin. Basic Books, New York 2010, p. 411.
  16. ^ Tooze, The Wages of Destruction, pp. 476–485 and 538–549.
  17. ^ Tooze, The Wages of Destruction, pp. 482-483.
  18. ^ Tooze: The Wages of Destruction, p. 482.
  19. ^ Christian Streit: Keine Kameraden: Die Wehrmacht und die sowjetischen Kriegsgefangenen, 1941–1945, 4th rev. ed. Dietz, Bonn 1997, pp. 128–190 and 244–253, esp. 244–246; Christian Gerlach: Kalkulierte Morde: Die deutsche Wirtschafts- und Vernichtungspolitik in Weißrußland, 1941 bis 1944. Hamburger Edition, Hamburg 1999, pp. 788–855 (for Belarus).
  20. ^ Streit: Keine Kameraden, pp. 128 and 357, note 5.
  21. ^ Streit: Keine Kameraden, p. 76; Alex J. Kay: "Ausbeutung, Umsiedlung, Massenmord. Die NS-Zukunftspläne für den Osten: Hungerplan und Generalplan Ost", in: Predigthilfe und Materialien für die Gemeinde, Ökumenische Friedensdekade 2012, pp. 44–50, here pp. 47-48.
  22. ^ Tooze, The Wages of Destruction, pp. 476–485 and 538–549.
  23. ^ Alex J. Kay: "Germany's Staatssekretäre, Mass Starvation and the Meeting of 2 May 1941", in: Journal of Contemporary History, 41/4 (October 2006), p. 689.
  24. ^ On the Leningrad blockade see Alex J. Kay: "Hungertod nach Plan". In: Der Freitag, 23 January 2009, p. 11.
  25. ^ Epstein, Catherine A. (2015). Nazi Germany: Confronting the Myths. John Wiley & Sons. ISBN 978-1118294789. 
  26. ^ Subtelny, Orest (2000). Ukraine: A History. University of Toronto Press. עמ' 469. ISBN 0802083900.  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה)
  27. ^ Gerhard, Gesine (2009). "Food and Genocide: Nazi Agrarian Politics in the Occupied Territories of the Soviet Union". Contemporary European History.. 
  28. ^ Hilberg, The Destruction of the European Jews, p. 173
  29. ^ Roland, Charles G (1992). "Scenes of Hunger and Starvation". Courage Under Siege: Disease, Starvation and Death in the Warsaw Ghetto. New York: Oxford University Press. עמ' 99–104. ISBN 978-0-19-506285-4. בדיקה אחרונה ב-25 בינואר 2008. 
  30. ^ "Ghetto". Jerusalem: Yad Vashem.