תולדות ביתא ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
Ethiopian highlands 01 mod.jpg

ערך זה הוא חלק מסדרת הערכים
העוסקים בתולדות ביתא ישראל

רקע:
מוצא ומקור
הגדעונים
תקופת ההתגבשות
עידן תור הזהב
תקופת ההישרדות
תקופת התבוסה
הכיבוש האתיופי
עידן הנאורות
נפילה ושקיעה
בנייה מחדש
כיום
העלייה לישראל
יוצאי אתיופיה בישראל

תולדות ביתא ישראל התאפיינו, כמו קהילות יהודיות אחרות, במלחמות ואיומי שמד, אך גם בתקופות זוהר של פריחה תרבותית.

בעקבות הגעתם של יהודים מתימן וממצרים החלה להתהוות קהילה יהודית באזור, עד אשר האימפריה האקסומית קיבלה עליה את הנצרות והחלה בלחימה נגד היהודים שבעקבות זאת הקימו ממלכה עצמאית בתחילת המאה ה-4. המלחמות בין שתי מדינות אלה המשיכו עד שממלכת ביתא ישראל כבשה את האימפריה החבשית ושלטה ביד רמה על צפון אתיופיה. בתחילת המאה ה-13 קמה שושלת קיסרים אשר החלה להילחם שוב נגד היהודים, וכוחה של ממלכתם החלה לרדת עד שנכבשה במאה ה-17.

עצמאות מדינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממלכת ביתא ישראל

התגבשות: 325–858[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבעות עם דמותו של הקיסר אזנה.

תור הזהב: 858–1270[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 960 התקוממו בני ביתא ישראל יחד עם בני האגאו נגד ממלכת אקסום הנוצרית, שהונהגה על ידי השושלת הסולומונית[1]. בראשם עמדה יהודית המלכה, המכונה גם אסתר במקורות יהודיים ו-"יהודית גוּדית" במקורות נוצריים עוינים. לפי ליקה כהנת ברהן ברוך יהודית היא בתו של המלך גדעון הרביעי משושלת הגדעונים ששלטה בממלכה היהודית בצפון אתיופיה, בעוד שלפי אותם מקורות נוצריים יהודית התגיירה לרגל נישואיה. המורדים בראשות יהודית הבעירו כנסיות ומנזרים, הרגו נזירים וכמרים וחתרו להכרית את הנצרות באתיופיה. המרד הביא לנפילת ממלכת אקסום ועליית שושלת זאגווה לשלטון באתיופיה. קיסרי שושלת זאגווה בני האגאו שיתפו פעולה עם היישוב העצמאי של ביתא ישראל בצפון אתיופיה, עד שנת 1270, בה הרג יקונו אמלאק את אחרון מלכיה, יטברק וייסד את השושלת הסולומונית העוינת ליהודים[1]. תקופת העצמאות הגמורה הייתה תור הזהב של יהודות אתיופיה.

הישרדות: 1270–1529[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תולדות ביתא ישראל: 1270–1529

בשנת 1270 עולה לשלטון השושלת הסולומונית אשר מכוונת את שנאתה כלפי היהודים אך לא מתבצעת לחימה בין שני הצדדים. ב-1329 התרחש הקרב הראשון בין שני הצדדים כאשר היהודים פולשים לשטח האימפריה האתיופית ומפסידים לצבא האתיופי שבראשו עמד צאגה קריסטוס. בין אמצע המאה ה-14 היהודים החלו להילחם שוב כנגד האתיופים קרבות מזערים על הגבול בין שתי המדינות, בעקבות זאת הקיסר יסחק הראשון פולש לממלכה היהודית בשיא העוצמה דרש מהם התנצרות והדביק את הכינוי "פלשים" לבני העדה. אותו הקיסר כבש וסיפח שטחים מהממלכה היהודית וחילק אותם לשלושה מחוזות שליטה וכמו כן עודד פעילות מסיונרית באזורים אלו. באמצע המאה החמש-עשרה רובם של היהודים היו תחת שליטת ממלכת ביתא ישראל, אך היו מספר אזורים שנכבשו על ידי האתיופים. על אזורים אלו שלטו מושלים מקומים שהיו מאותם קהילות יהודיות ושיתפו פעולה עם המשטר האתיופי. קיצו של הכיבוש האתיופי באותם קהילות החל ב-1434 כאשר הומלך גדעון החמישי כמלך היהודים וב-1450 סיפח את אותם קהילות חזרה לממלכת ביתא ישראל, סיפוח זה היה התגרות בקיסר ורק צעד ראשון של היהודים לקראת לחימה עתידית.

בשנת 1462 החלו כוחות צבא יהודיים לפלוש לתוך שטח האימפריה האתיופית ולהתקדם על עבר הבירה, תוך כדי שהם מנצלים את העדרותו של הקיסר זרע יעקב נוכחותו בקרבות מול המוסלמים מעדאל בדרום. התוכנית של המנהיגים היהודים הייתה הדחת הקיסר והמלכת בנו אסקל כקיסר, אמו של אסקל ציון ציפורה הייתה יהודייה וקרובת משפחתו של המלך גדעון כך שהיה שיתוף פעולה בין שני הצדדים. הקיסר ששמע זאת זעם נסג מהקרבות בדרום המדינה ישירות צפונה, כאשר כוחות הקיסר התנגשו עם היהודים התוצאה הייתה הרת אסון - לוחמים יהודים רבים נהרגו. הקיסרית ציון ציפורה נרצחה על ידי הקיסר וכמו כן נלקחו בשבי מנהיגים יהודים רבים, ביניהם הנזיר אבא צברה. הלחימה הסתיימה בניצחון אתיופי והיהודים נסוגו, לאחר הלחימה זרע יעקב הוסיף לשמו את התואר "משמיד היהודים". בנו של זרע יעקב הקיסר באדה מריאם הראשון המשיך את הלחימה ביהודים, חתם על הסכם שלום עם עדאל הסכם שתרם להזרמת חיילים מהגבול בדרום צפון לממלכת ביתא ישראל. המלחמה ארכה שבע שנים בין 14651472 ותוצאותיה היו קשות מנשוא, יהודים רבים נרצחו בפקודה ישירה כמו כן הייתה דרישה של התנצרות מול מוות ונקמה על רצח ישו.

בין 14781507 הקיסרים האתיופים נהפכים לבובות תחת שליטת של הקיסרית הלני, אזור הרמה האתיופית הופכת להיות יחסית שלווה. יחסי האיבה בין האתיופים לביתא ישראל מפסיקים והיהודים משקמים את עצמם. בתקופת שלטונו של הקיסר לבנה דנגל המדינות המוסלמיות שמסביב תוקפות את האימפריה האתיופית כשהם נתמכות על ידי האימפריה העות'מאנית, אתיופיה יחד עם בעלת ברית החדשה פורטוגל מצליחות למוטט זמנית את ההתנגדות האסלאמית. ב-1520 החל מרד רחב היקף בסולטנות אדעל שהעלה לשלטון את האימאם אחמד גראן, האימאם הצליח לאחד את המדינות והנסיכויות המוסלמיות לתוך אדעל כאימפריה מתחרה באזור לאתיופיה. אחמד גראן לאחר שהצליח לאחד את המוסלמים יצא כנגד האתיופים וההתנגשות הראשונה בין הצדדים התרחשה בקרב שימברה קור ב-9 במרץ 1529, הקרב נגמר ללא מנצחים אך הראה שכוחם של האדעלים שווה לכוח האתיופים.

תבוסה: 1529–1632[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1531 אחמד גראן הכין את צבאו ותקף שוב הפעם האדעלים ניצחו והכריחו לראשונה את האתיופים לסגת. בתחילת הפלישה היהודים מתנגדים לאדעלים ותומכים באתיופים, כנראה עקב חשש ממתחרה חדש באזור. האדעלים נוהרים ומנצחים קרב אחר קרב את האתיופים שנגפים מפניהם ומצליחם לחדור לתחומי ממלכת ביתא ישראל ולכבוש חלקים גדולים ממנה ולדרוש התאסלמות של האזרחים שאזוריהם נכבשו. ההתמוטטות המהירה של אתיופיה הובילה את הקיסר לבקש עזרה צבאית מפורטוגל וב-22 במאי 1541 הגיע לאזור חיל משלוח פורטוגזי לעזרת האתיופים. היהודים שהגנותיהם לא הצליחו מול האדעלים ביקשו עזרה מהאתיופים והפורטוגזים שנענו בחיוב וביקשו בתמורה לכך שמלך היהודים ואחיו התנצרו, אלו הסכימו והאתיופים יחד עם הפורטוגזים והיהודים שיחרורו את ממלכת ביתא ישראל מהכיבוש האדעלי במהלך קיץ 1542. לאחר גירושם של האדעלים מהרמה האתיופית הקיסר גלאוודיוס פנה צפונה לנקום ביהודים והוציא להורג את המלך היהודי יורם על הפרה של התנצרותו.

בשנת 1557 האימפריה האתיופית עמדה שוב מול אויב מוסלמי שבזמן פלישת אדעל תמך בה צבאית והיא האימפריה העות'מאנית, היהודים לאחר מותו של יורם המליכו את רדאית כמלך ושיתפו פעולה עם העות'מאנים בתקווה שאתיופיה לא תצליח לעמוד בלחימה בשתי חזיתות. היהודים החלו בכיבוש אזורים והצליחו להשיב לשליטת את אזור וגרה וחיזקו את ההגנותיהם, הקרבות כנגד הקיסר החדש מינאס היו מוצלחים וחייליו הובסו בקרב. העות'מאנים הצליחו ב-1560 לכבוש את חבל תיגראי יחד עם מלך מדיר בהר בהר נגוס יסחק והכוחות היהודים שיתופו איתם פעולה. למרות הברית הנרחבת צבא אתיופיה הצליח לכבוש שוב את תיגראי ולהדוף את העות'מאנים צפונה לחוף הים האדום, כתוצאה מזה הקיסר חתם על הסכם שלום עם המלך המורד של מדיר בהר ב-1562. שנה לאחר ההסכם הקיסר נפטר ובנו סרצה דנגל יירש את כס האימפריה, ב-1579 יסחק הפר את ההסכם פנה שוב לעות'מאנים יחד עם היהודים ושוב נלחמו כנגד האתיופים שבקרבות אלו הפסידו הפסד צורם. במקביל ללחימה היהודים תקפו עמדות של הצבא הקיסרי ושני המחנות נלחמו.

ב-1579 הקיסר סרצה דנגל ניהל מערכה צבאית כנגד ביתא ישראל שהסתיימה בהגליתו של מנהיג היהודים, רדאית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 יעקב מלקמו, סולומון מברטו, זיוה מקונן, שושנה סמואל, אורלי אוסדון, רחמים מלקו, מורשת יהדות אתיופיה - קהילת "ביתא ישראל" באתיופיה ובישראל, המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער במשרד החינוך, 2002