תולדות הטבע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פליניוס הזקן - דיוקן דמיוני מהמאה ה-19
האנציקלופדיה "תולדות הטבע" במהדורה משנת 1669

תולדות הטבעלטינית: Naturalis Historia) היא אנציקלופדיה בת 37 כרכים שכתב הסופר, חוקר הטבע ואיש הצבא והצי הרומי פליניוס הזקן ושיצאה לאור החל משנת 77 לספירה. האנציקלופדיה נחשבת למקיפה ביותר בעולם העתיק, והיא עוסקת בין השאר בגאוגרפיה, חקלאות, מסחר, רפואה ואמנות. עם זאת, באנציקלופדיה לא מתוארות עובדות מדעיות בלבד, וניכרת בה השפעה של המסורת ההלניסטית.

כתיבת האנציקלופדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסעותיו במסגרת הצבאית אפשרו לפליניוס לחקור ולכתוב על הארצות שבהן שהה. כך למשל חקר במהלך מסעות אלה את מקורות המים החמים של באדן-באדן ואת מקורות נהר הדנובה. הוא כתב על גאליה, היספניה, ומקומות רבים נוספים (בכללם ארץ ישראל[1]). פליניוס האמין כי:

Cquote2.svg

תהילה אמיתית היא עשיית מה שראוי כי ייכתב, וכתיבת מה שראוי כי ייקרא.

Cquote3.svg

את רשמיו ומסקנותיו ממסעותיו ערך פליניוס בכתביו היחידים ששרדו - תולדות הטבע. הוא הסתמך גם על מקורות נוספים, רומיים ויווניים בעיקר. אחד ממקורותיו העיקריים הוא מרקוס טרנטיוס וארו - מלומד וסופר רומאי, שחי ופעל כ-100 שנים לפני פליניוס. מקור אחר הוא מרקוס ויפסניוס אגריפס, שעל מפותיו הסתמך פליניוס בחלק מהכרכים הגאוגרפיים. בערכים זואולוגיים הסתמך פליניוס על אריסטו, ובתחום הבוטני על תאופרסטוס.

בשנת 77 הוציא פליניוס לאור עשרה כרכים, והקדיש את האנציקלופדיה לחברו, טיטוס פלאביוס אספסיאנוס, לימים הקיסר טיטוס. בשנתיים האחרונות לחייו שקד על שיפור והגהת 27 הכרכים האחרים. מותו הפתאומי בשנת 79 לספירה, שנגרם כתוצאה מהתפרצות הר הגעש וזוב, קטע את עבודתו באיבה. כרכים אלה הוצאו לאור על ידי אחיינו, פליניוס הצעיר. רמת ההגהה בכרכים אלה אינה גבוהה, וניתן למצוא בהם חזרות, סתירות וטעויות לרוב. בסך הכול כוללת האנציקלופדיה כ-20,000 ערכים.

תוכן האנציקלופדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת הספר שתורגם לעברית על ידי רוני רייך ועוצב על ידי אברהם פלדות
  • כרך I: מבוא, תוכן העניינים ורשימת המקורות
  • כרך II: תיאור מתמטי ופיזיקלי של העולם
  • כרכים III עד VI - גאוגרפיה ואתנוגרפיה: תיאור של ארצות, עמים, ימים, ערים, הרים ונהרות
  • כרך VII: אנתרופולוגיה ופיזיולוגיה אנושית
  • כרכים VIII עד XI: זואולוגיה
  • כרכים XII עד XXVII: בוטניקה, כולל חקלאות, הורטיקולטורה, ופרמקולוגיה
    • כרך XII: עצים
    • כרך XIII: עצים אקזוטיים
    • כרכים XIV - XV  : עצי פרי
    • כרך XVI: עצי יער
    • כרך XVII: עצים מתורבתים
    • כרך XVIII: דגנים
    • כרך XIX:
    • כרך XX:תרופות מעצי נוי
    • כרך XXI:פרחים
    • כרך XXII:מאפייני צמחים ופירות
    • כרך XXIII:תרופות מעצי תרבות
    • כרך XXIV:תרופות מעצי יער
    • כרך XXV:צמחי בר
    • כרך XXVI:צמחי מרפא, מסווגים לפי מחלות
    • כרך XXVII:המשך
  • כרכים XXVIII עד XXXII: פרמקולוגיה
  • כרך XXXIII: מתכות יקרות (זהב, כסף), גילוף בכסף
  • כרך XXXIV: מתכות מצויות (ברונזה, ברזל, עופרת), פיסול בברונזה
  • כרך XXXV: צבענים (פיגמנטים) לציור, תולדות הציור
  • כרך XXXVI: שיש, פיסול בשיש, זכוכית
  • כרך XXXVII: אבני חן

ארץ ישראל והיהודים ב"תולדות הטבע"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגאוגרפיה של ארץ יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליניוס מקדיש ליהודה מספר פרקים בספרים הגאוגרפיים של "תולדות הטבע". חוקרים רבים סברו שפליניוס שהה ביהודה ואף כיהן בתפקיד גבוה במנגנון המנהלי הרומי של סוריה. השערה זו התבססה בעיקר על הקשר המוטל בספק של פליניוס לכתובת יוונית שנמצאה בארדוס (Aradus) בשנת 1838, שלאחר מכן נעלמו עקבותיה. הכתובת מפרטת את התקדמותו המקצועית של איש רומי, ממפקד להקת פרשים ועד הפרוקוראטור הפיננסי של סוריה ומפקד לגיון במצרים. בין כהונותיו נזכר בכתובת גם תפקיד ממלא מקום לטיבריוס יוליוס אלכסנדר, ראש המטה של טיטוס במצור על ירושלים בשנת 70. שמו של האיש נשתמר באופן מקוטע, ותאודור מומזן הציע להשלים אותו ל"גאיוס פליניוס סקונדוס" ומכאן לזהותו עם פליניוס הזקן. השערה זו זכתה אמנם לתומכים רבים, אולם חוקרים אחרים שללו אותה,[2] מאחר שבכל "תולדות הטבע" אין שום דבר המצביע על כך שהוא הכיר את ארץ יהודה באופן אישי.[3]

בספר 5 (פרקים 73-66), פליניוס מתאר את סוריה וסוקר את חלקה המערבי מדרום לצפון: "החלק הסמוך לערב,[4] שנקרא בעבר פלשתינה, ויהודה, וחילת סוריה, ואז פיניקיה". הוא מציין שיהודה היא חלק מהחוף הסורי וש"כל הים השוכן מול החוף נקרא הים הפיניקי". הוא מבחין את יהודה מהחוף של פלשתינה, אבל לא בצורה ברורה.[3] הוא משתמש בשם "יהודה" (Iudaea) בשני מובנים שונים: אחד זהה לשימוש המנהלי הרשמי באותה תקופה, שכלל את חלקה העיקרי של ארץ ישראל, ואילו השני מתייחס לחבלי הארץ שהיו מיושבים בסוף תקופת בית שני על ידי רוב יהודי מכריע: יהודה גופא, עבר הירדן והגליל. בשם "פלשתינה" הוא משתמש במשמעות הקדומה של חוף הים של ארץ ישראל.[5] פליניוס מפרט את הערים לאורך החוף של פלשתינה: "העיר החופשית אשקלון, אזוטוס (אשדוד), שתי הערים הנקראות ימנאה, אחת של פנים הארץ (יבנה ויבנה-ים), והעיר הפיניקית יפו". ייחוס יפו לפיניקים אינו תואם את המצב במאה ה-1 לספירה והוא סותר גם את הנאמר בהמשך, שם פליניוס כולל את הטופארכיה של יפו כחלק מיהודה.[6] הוא מספר ש"נאמר עליה שהיתה קיימת עוד לפני המבול; היא ממוקמת על גבעה, ומולה יש סלע עליו הם מראים סימנים שנעשו על ידי השרשראות שבהן נקשרה אנדרומדה".[7] המבול הנזכר מתיחס לשיטפון בסיפור על דאוקליון במיתולוגיה היוונית.[8] פליניוס מוסיף כי "בים הפניקי מול יפו" נמצאת העיר פאריה, ש"נאמר שהיא המקום בו אנדרומדה הופקרה למפלצת".[9] לא ידוע לנו כמעט על המקום הזה, אך ייתכן והיה בזמן כלשהו מקום ישוב על הסלעים מול יפו.[10] הוא אף מספר כי שלד המפלצת "הובא על ידי מרקוס סקאורוס מהעיר יפו ביהודה והוצג ברומא בין שאר הפלאים".[11] במקום אחר בספרו, בין פלאים ימיים רבים, פליניוס מציין גם נחל ביהודה, המתייבש בכל שבת.[12] ניתן לקשר בין אזכור הנחל הזה לבין המסורת היהודית המאוחרת יותר על נהר הסמבטיון. גם יוספוס מתאר נהר-שבת, אולם לא ביהודה, אלא בסוריה, ואצלו מדובר על ערוץ יבש במשך שישה ימים ורק ביום השביעי ישנו זרם שופע. בחוף השרון פליניוס מזכיר את אפולוניה ומגדל סטרטון, ומציין שנקראה גם קיסריה, ש"נוסדה על ידי המלך הורדוס, אולם כיום הקולוניה ששמה פרימה פלאביה שנוסדה על ידי הקיסר אספסיאנוס". הוא קובע ש"זהו גבול פלשתינה" וצפונה משם זוהי פיניקיה.

פליניוס הוא הסופר הלטיני הראשון הידוע לנו שהזכיר באופן מפורש את הגליל.[3] הוא רומז לחלוקה הידועה של האוכלוסיה היהודית בין שלושת חבלי הארץ המרכיבים את הטריטוריה שלה: "מעבר לאדומיאה וסמאריה, משתרע שטחה הרחב של יהודה. החלק של יהודה הסמוך לסוריה נקרא הגליל, וזה שליד ערב ומצרים, פראה. פראה מכוסה הרים מסולעים, ונפרדת מחלקיה האחרים של יהודה על ידי נהר הירדן. יהודה הנותרת מחולקת לעשר טופארכיות". פליניוס מפרט את הטופארכיות של חבל יהודה, ובהן: "מחוז יריחו, בעל מטעי דקל רבים ומעיינות מים", אמאוס, לוד, יפו, עקרבים, גופנה, תמנההרודיון, עם העיר המפורסמת בעלת אותו שם". תיאורו את החלוקה המנהלית של יהודה גופא הוא היחיד שמפורט כמו זה שסיפק יוסף בן מתתיהו.[3] אולם כנגד עשר הטופארכיות של פליניוס, יוספוס מחלק את הארץ ל-11 טופארכיות. ההבדל העיקרי בין שתי הרשימות הוא שפליניוס משמיט את אדום ועין גדי אך כולל את יפו.[13] את ירושלים (Hierosolymis) פליניוס מציין בלשון עבר וקובע שהיא "המפורסמת לאין שיעור מבין ערי המזרח ולא של יהודה בלבד".

פליניוס מזכיר מספר פעמים את ים המלח ואת הביטומן המופק ממנו.[14] הוא מכנה את הים "אגם האספלט" (בלטינית: Asphaltites) ו"האגם של יהודה". הוא מספר שגופיהן של החיות אינם שוקעים במים של ים המלח, ואפילו פרים וגמלים צפים בו, וטוען שעובדה זו הביאה לדיווח ששום דבר לא יכול לשקוע בהם.[15] נראה כי במקרה זה למשל, פליניוס או המקור שבו השתמש, לא הבין את משמעות המקור הראשוני.[16] פליניוס אינו חף מטעויות. בתיאורו את אזור ים המלח, הוא מציין ש"במזרח ניצבת מולו ערב של הנוודים", אך בטעות ממקם מדרום לו (במקום ממזרח) את "מכוור, שהיה לפנים המבצר השני במעלה של יהודה לאחר ירושלים". הוא גם מציין את "הר ארגאריס" (הר גריזים) ואת "אזור סמאריה" (שומרון) בין הערים השוכנות בחוף הדרומי, ואת גמלא בין ערי השומרון.

פליניוס מציין שמקורו של נהר הירדן הוא מעיין פניאס, שממנו קיסריה פיליפי "קיבלה את שמה השני", ומתאר את הנהר: "זהו נחל נעים, המתפתל הרחק ככל שצורת המקום מאפשרת, ומראה עצמו לאנשים המתגוררים לגדותיו, כאילו הוא זורם באי רצון לקראת האגם הקודר, אספלטיטס, שבסופו של דבר בולע אותו, מימיו המהוללים מתערבבים במים הקטלניים של האגם והולכים לאיבוד. מסיבה זו בהזדמנות הראשונה הניתנת על ידי צורתם של העמקים הוא מתרחב אל תוך אגם שנקרא בדרך כלל גנסרה" (ים גינוסר). הוא מציין את הערים הסובבות את הכנרת: "הערים הנחמדות יוליאס והיפוס במזרח, טריכי בדרום (את שמו של המקום חלק מהאנשים נותנים גם לאגם), וטבריה עם מעיינותיה החמים המבריאים במערב". יוליאס נוסדה על ידי פיליפוס בעבר הירדן, והיפוס היתה אחת מערי הדקפוליס, ממזרח לכנרת. נראה כי פליניוס מבלבל בין טבריה וטריכי, מאחר שטבריה היא זו שלעתים נתנה את שמה לאגם.[17]

בתיאורו את אזור ים המלח, פליניוס מספר על האיסיים (בלטינית: Esseni). תיאור זה הפך מרכזי בזיהויה של כת המגילות הגנוזות, ומאוחר יותר בפולמוס על זיהויה:[18] "בצדו המערבי של ים המלח, מחוץ לתחום האדים המזיקים של החוף, מתגוררת העדה הבודדת של האיסיים, המופלאה מכל הכתות שבעולם, שכן אין בה נשים, אנשיה מוותרים על תאוות מין, ועל הכסף, ומסתופפים בצל הדקלים. מספרם אינו פוחת והולך, כי מדי יום ביומו מצטרפים אליהם אנשים רבים לסגל לעצמם את מנהגיהם. וכך במשך אלפי דורות ממשיכה העדה את קיומה לנצח, אף על פי – לא יאומן כי יסופר – שאין חבריה נולדים בקרבה. עייפותם של אחרים מן החיים היא, אפוא, יתרונם".[19] פליניוס ודיו כריסוסטומוס (אנ') (אצל סינסיוס (אנ'), Vita Dionis) הם שני המקורות היחידים הבלתי תלויים זה בזה, המקשרים את האיסיים לים המלח. הסופרים היהודים ביוונית, פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו, אינם מתייחסים לקשר כזה, והרושם מכתביהם הוא שחבריה מפוזרים בחלקים רבים ביהודה. על פי ניסוחו של פליניוס, ניתן לחשוב שהאיסיים היו עם אחר, נפרד מהאומה היהודית, שרק ישב בתחומה הגאוגרפי של יהודה. ייתכן והשקפה זו מהדהדת על ידי יוספוס,[20] שרואה צורך להדגיש כי האיסיים "הם יהודים במוצאם".[21] לאחר תיאורו את האיסיים, פליניוס ממשיך ומתאר את חלקו הדרומי של מדבר יהודה: "מתחת למקום שבתם (של האיסיים) הייתה בעבר העיר עין גדי, שרק ירושלים עלתה עליה בפוריות אדמתה ובוסתני דקליה, אך עתה אין גם היא, כירושלים, אלא ערמת אפר. אחריה נמצאת מצדה, מצודת סלע, אף היא בקרבת ים המלח. זהו גבול יהודה".[19] חוקרים רבים סוברים כי המשפט בלטינית "מתחת להם עין גדי" (infra hos Engada), המתייחס למקומה של עין גדי ביחס לאיסיים, מספק הוכחה לזיהוי האיסיים עם הכת של קומראן, בהנחה ש"מתחת" משמעותה דרומית להם. תיאור הפוריות ומטעי הדקלים אינו מתאים לירושלים, אלא ליריחו. תיאורה כערימת אפר לעומת זאת, כן מתאים לה. נראה כי פליניוס מתייחס בחוסר תשומת לב לשתי הערים במשפט אחד.[22]

פליניוס מזכיר את ארץ יהודה ועריה גם במקומות נוספים בחיבורו,[23] וגם מזכיר את מסע המלחמה של פומפיוס "באזורים הסמוכים ליהודה" ואת חגיגת ניצחונו על היהודים בשנת 63 לפנה"ס.[24]

הצומח של יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליניוס עוסק בעליונותו של הבלסם מעל כל הצמחים הארומטיים ומדגיש כי "הארץ היחידה לה הוענק צמח זה היא יהודה". לטענתו, עם כיבוש יהודה בזמן המרד הגדול, "היהודים פרקו את זעמם על הצמח הזה כפי שעשו גם על חייהם, אולם הרומאים הגנו עליו כנגדם, ונערכו קרבות עזים על הגנת שיח". הוא מתייחס אליו כאל שבוי מלחמה, ומציין שהוצג בתהלוכת הניצחון של אספסיאנוס וטיטוס, ועתה "מעלה מס יחד עם האומה לו הוא שייך". הוא מדגיש כי "הוא שונה לגמרי בטבעו מהתיאורים שניתנו לו על ידי סופרים רומאים וזרים" ומתאר אותו לפרטים.[25]

פליניוס טוען כי עוד יותר מהבלסם, יהודה מפורסמת בשל עצי התמר שלה. הוא מציין שהתמרים המפורסמים ביותר מזן הקריוטי (caryotae) נמצאים בשפע ביהודה, במיוחד ביריחו, אולם גם אלה הגדלים בעמקים של ארכילאיס, פצאליס וליוויאס נחשבים משובחים. ארכילאיס שכנה בבקעת הירדן, צפונית ליריחו, ופצאליס שכנה מצפון לה (גם יוספוס מתייחס לדקלים שלהן[26]), ואילו ליוויאס היא יוליאס, שנקראה על שמה של אשת הקיסר אוגוסטוס ושכנה בעבר הירדן. פליניוס מציין לשבח גם את מתיקותו של "תמר ניקולאוס", ש"בטעמו הוא 'אחותו' של הקריוטי ועקב כך נקרא ביוונית 'התמר האחות'". תמר ניקולאוס נקרא על שם ניקולאוס איש דמשק, שעל פי אתנאיוס, אוגוסטוס קרא אותו על שמו, מכיוון שניקולאוס היה שולח לו אותו.[27] מבין התמרים היבשים יותר, הוא מציין את תמר-האצבע: "תמר צר וארוך מאד, לעתים בעל צורה מעוקלת. מינו של הסוג הזה, שאותו אנו מציעים כמנחה לאלים נקרא 'כידאוס' (chydaeus) על ידי היהודים". עוד הוא מציין, ש"הסוגים הטובים ביותר לשימור הם אלה הגדלים בקרקעות מלוחות וחוליות, למשל ביהודה".[28]

בתוך דבריו על התמרים של יהודה, פליניוס מעיר כי היהודים הם "אומה המצטיינת ביחס המעליב שלה כלפי האלים". זוהי ההתייחסות היחידה שלו ליהודים שיש לה נימה אנטישמית ברורה.[29]

מלבד הבלסם והתמרים, פליניוס מציין פריטים בולטים נוספים מהצומח של ארץ ישראל: הוא מציין שעץ הקיפרוס (גומא) "השני הטוב ביותר גדל באשקלון שביהודה",[30] ומציין גם את "השרף של יהודה",[31] את "הבצל האשקלוני, שנקרא על שם העיר של יהודה",[32] ואת קני הסוף הגדלים ביהודה, המשמשים לבשמים ומישחות.[33] בתיאורו את הסקמוניום, שהמיץ שלו שימש כסם משלשל, פליניוס מציין שסקמוניום מזויף "מיוצר בדרך כלל ביהודה",[34] ומספר ש"היו שדיווחו שביהודה מעבר לירושלים ניתן למצוא צמחי אלווי מינרליים. אולם זה הוא הסוג הנחות מכולם, ואין כהה ולח ממנו".[35] נראה שב"מעבר לירושלים" פליניוס מתיחס לאספלט של ים המלח.[36] האלווי של יהודה נזכר גם בברית החדשה.[37] הוא מציין גם סוג של גארום, ש"מוקדש להימנעות ממין מתוך אמונה טפלה ולטקסים יהודיים, ונעשה מדג ללא קשקשים".[38] משפט זה נראה מוזר בהתחשב בעובדה שאכילת דגים ללא קשקשים אסורה בתורה במפורש.[39]

משה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהרצאתו על תולדות המאגיה, פליניוס מציין שבין האסכולות "ישנו עוד פלג של מאגיה, שמקורו במשה, יאנס, לוטאפס והיהודים".[40] מאחר שפליניוס מציב את יאנס (Iannes) ולוטאפס (Lotapes) לאחר משה ולפני היהודים, מתקבל הרושם שהוא חשב אותם ליהודים. אלא שמקורות אחרים המתייחסים ליאנס, מכירים אותו כקוסם מצרי וכיריב של משה, והוא בדרך כלל נזכר בצוותא עם קוסם מצרי אחר, יאמברס (Iambres).[41] על פי מסורת יהודית, השניים היו בניו של בלעם.[42] בתלמוד הבבלי יניס וימבריס נזכרים בשמות "יוחנא וממרא".[43] השם לוטאפס, לעומת זאת, נשאר בגדר תעלומה.[44]

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פליניוס, חקר הטבע (נטוראליס היסטוריה), ספרים 37-33, על אודות הפיסול, הציור והאדריכלות, המתכות ואבני החן, תרגם לעברית והוסיף מבוא, מפתחות ומפות רוני רייך, הוצאה עצמית, ירושלים, תשס"ט, 410 עמ'.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, LXXVIII. Pliny the Elder, pp. 465-501
  • מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, יד יצחק בן-צבי, תשנ"א-1991; תיאור ארץ-ישראל בידי פליניוס הזקן וחלוקתה האדמיניסטראטיבית של יהודה בסוף ימי בית שני, עמ' 260-246.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר ה, פרקים 17-14 (באנגלית).
  2. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 247.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, pp. 465-466
  4. ^ בתולדות הטבע, ספר 12, 100 הוא מציין שערב "מפרידה בין יהודה ומצרים".
  5. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 250.
  6. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 473
  7. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 5, פרק 69.
  8. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 474
  9. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 5, פרק 128.
  10. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 482
  11. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 9, פרק 11.
  12. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 31, פרק 18.
  13. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, pp. 474-475
  14. ^ ‏פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 2, פרק 226; ספר 5, פרקים 72-73; ספר 7, פרק 65; ספר 28, פרק 80; ספר 35, פרק 178.
  15. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 5, פרק 72.
  16. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 467
  17. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 478
  18. ^ זאב גלילי, מי באמת כתב את מגילות מדבר יהודה, ראיון עם פרופסור עדנה אולמן-מרגלית בסדרת הרצאות עממיות באוניברסיטה העברית. הרצאה של פרופסור עדנה אולמן-מרגלית מוצגת באתר יוטיוב ברשות האוניברסיטה.
  19. ^ 19.0 19.1 תרגום הקטע על האיסיים הוא על פי הרצאתה של פרופ' עדנה אולמן מרגלית.
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ב, פרק ח, פסקה ב, סעיף 119.
  21. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, pp. 479-480
  22. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, pp. 480-481
  23. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 6, פרק 213; ספר 12, פרק 64.
  24. ^ ‏פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 7, פרק 98; ספר 33, פרק 136.
  25. ^ ‏פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 12, פרק 54.‏
  26. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ב, פסקה ב, סעיף 31.
  27. ^ Athenaeus, Deipnosophistae, XIV, 66, p. 652 A; Plutarchus, Quaestiones Convivales, Book VIII, chapter 4, section 1, p. 723 D
  28. ^ ‏פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 13, פרקים 49-26.
  29. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 495
  30. ^ ‏פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 12, פרק 109.
  31. ^ ‏פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 14, פרק 122.
  32. ^ ‏פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 19, פרק 101.
  33. ^ ‏פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 24, פרק 85.
  34. ^ ‏פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 26, פרק 60.
  35. ^ ‏פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 27, פרק 15.
  36. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, pp. 497-498
  37. ^ הברית החדשה, הבשורה על-פי יוחנן, פרק י"ט, פסוק 39.
  38. ^ ‏פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 31, פרק 95.
  39. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 500
  40. ^ ‏פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 30, פרק 11.
  41. ^ הברית החדשה, האיגרת השנייה אל טימותיוס, פרק ג', פסוק 8; נומניוס מאפמיאה אצל אוסביוס, הכנה לבשורה, ספר 9, פרק 8, סעיפים 2-1; אפוליוס, אפולוגיה, 90: יאנס נזכר מיד לאחר משה;
    תרגום ירושלמי (תרגום המיוחס ליונתן), שמות, פרק ז, פסוק יא: "יניס וימבריס"; מדרש תנחומא, פרשת כי תשא, יט: "יונוס ויומברוס"; ספר הזוהר, חלק ב, קצא, א: "יונוס וימברוס".
  42. ^ תרגום ירושלמי, במדבר, פרק כב, פסוק כב: "יניס וימריס"; ספר הזוהר, חלק ב, קצב, א.
  43. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף פ"ה, עמוד א'; ילקוט שמעוני, שמות (פרשת בשלח), סימן רלה: "יוחני וממרא"; ספר ברית דמשק, ה, יז: "יקם בליעל את יחנה ואת אחיהו במזמתו".
  44. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 499