לדלג לתוכן

תולדות המיניות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תולדות המיניות
L'Histoire de la sexualité
כריכת הכרך הראשון בעברית
כריכת הכרך הראשון בעברית
  • La volonté de savoir
  • Le souci de soi
  • L'usage des plaisirs
  • Confessions of the Flesh עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע כללי
מאת מישל פוקו
שפת המקור צרפתית
סוגה ספר עיון
נושא היסטוריה של המיניות, שיח, כוח, פילוסופיה פוליטית, ביו-פוליטיקה, ביו-כוח
הוצאה
הוצאה הוצאת גלימאר
תאריך הוצאה
  • 1976 (vol. 1)
  • 1984 (vol. 2)
  • 1984 (vol. 3)
  • 2018 (vol. 4)
מהדורות נוספות
מספר כרכים 4
סדרה
ספר קודם לפקח ולהעניש
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001771377
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תולדות המיניותצרפתית: L'Histoire de la sexualité) הוא חיבור פילוסופי-היסטורי שפורסם בארבעה כרכים אודות תולדות המיניות, מאת הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו. הספר בוחן את הופעתה של המיניות כמושא של "שיח" וכתוצר חברתי-היסטורי מודרני.

  • הכרך הראשון, הרצון לדעת (La volonté de savoir), יצא לאור ב-1976.
  • הכרך השני, השימוש בתענוגות (L'usage des plaisirs), יצא לאור ב-1984.
  • הכרך השלישי, הדאגה לעצמי (Le souci de soi), יצא לאור ב-1984.
  • הכרך הרביעי, וידויים של בשר (Les aveux de la chair), פורסם רק לאחר מותו, ב-2018.

כרך I: הרצון לדעת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. אנו הוויקטוריאנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק הראשון, "אנו הוויקטוריאנים", פוקו מציג את "ההיפוטזה הדַכאנית" – האמונה הרווחת בתקופתו שהחברה בעולם המערבי דיכאה את המיניות ואת השיח הפתוח אודות המין החל מהמאה ה-17 ועד לאמצע המאה ה-20 (עם "המהפכה המינית"), בעקבות עלייתם של הקפיטליזם והבורגנות. פוקו טוען שהמיניות מעולם לא הודחקה באמת, ושואל מדוע המערביים המודרניים מאמינים בהשערה זו: "השאלה שברצוני להציג איננה מדוע אנו מדוכאים, אלא מדוע אנו אומרים, בלהט כה גדול, במרירות כה רבה כנגד העבר הקרוב ביותר שלנו, כנגד ההווה שלנו וכנגד עצמנו, שאנו מדוכאים?".[1] פוקו מציין כי הצגת מיניות העבר כמודחקת מספקת בסיס לרעיון שבדחייה של מערכות מוסריות בעבר, המיניות העתידית יכולה להיות חופשית וחסרת עכבות.

ההצבעה על הדיכוי היא המאפשרת לנו להמשיך ולשמור על קיומם ביחד, בחשאי, של אותם הדברים שהפחד מן הגיחוך או הטעם המר של ההיסטוריה מונעים מרובנו להסמיך זה לזה: המהפכה וההנאה. לדבּר כנגד הכוחות, להגיד את האמת ולהבטיח את התענוג [jouissance], לקשור זה לזה נאורוּת, שחרור וריבוי של הנאות החושים, לקיים שיח בו נפגשים הלהט לדעת, הרצון לשנות את החוק, וגן התענוגות המיוחל – הנה בלי ספק הדבר שעליו נסמכת אצלנו הקנאות שבה מדברים על המין במונחים של דיכוי, הנה מה שמסביר אולי את ערך השוק המיוחס לא רק לכל מה שנאמר על הדיכוי, אלא לעצם הטיית האוזן לאלה המבקשים לבטל את תוצאותיו.

תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 10

פוקו מעלה שלושה ספקות לקבלת ההיפותזה הדכאנית:[2]

  1. האם באמת מהווה דיכוי המין עובדה היסטוריה מוצקה? ("שאלה היסטורית-מובהקת")
  2. האם אופן הפעולה של הכוח באמת שייך במהותו לסדר הדיכוי?" ("שאלה היסטורית-תאורטית")
  3. האם השיח הביקורתי העוסק בדיכוי מהווה דווקא חלק מאותה רשת היסטורית שאליה שייך הדבר שהוא מוקיעו בקוראו לו "דיכוי"? ("שאלה היסטורית-פוליטית")

כותרת הפרק שאובה מספרו של סטפן מרקוס (אנ') "ויקטוריאנים מן הסוג האחר".[3]

2. ההיפותזה הדכאנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש לזנוח את ההיפותזה לפיה עם התגבשות החברות התעשייתיות המודרניות נפתח עידן של דיכוי גובר סביב המין. לא רק שאנו ניצבים מול התפוצצות אוכלוסין בתחום מיניויות המינוּת, אלא – וזו הנקודה החשובה – שמערך שונה מאוד מן החוק (גם אם הוא נעזר באופן מקומי בהליכים של איסור) מבטיח, באמצעות קשת של מנגנונים המשתבלים זה בזה, את שגשוגן של ההנאות הייחודיות ואת התרבותן של מיניויות השעטנז.

תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 38

בפרק השני פוקו טוען כנגד ההיפותזה הדכאנית שמהמאה ה-17 ועד לשנות ה-70 של המאה ה-20 חלה "התרפצות שיחנית של ממש" ביחס למיניות. אומנם נקבע תהליך של "טיהור" אוצר המילים המותר בשימוש, שפיקח באופן באופן קפדני "היכן ומתי, באילו מצבים, בין אילו דוברים, ובמסגרת אילו קשרים חברתיים" אסור לדבר על מיניות.[4]

פוקו טוען שהרצון הזה לדבר בהתלהבות רבה על מין בעולם המערבי נובע מהקונטרה-רפורמציה, כאשר הכנסייה הקתולית קראה לחסידיה להתוודות על רצונותיהם החוטאים כמו גם על מעשיהם. לפיו, השפה במדינות הקתוליות האיצה את קצב הווידי, כפתה כללים מדוקדקים לבחינה עצמית בתחום ה"תשובה", היא מייחסת יותר ויותר חשיבות לכל מה שמרמז על הבשר: "מחשבות, תשוקות, דמיונות חושניים, תענוגות, תנועות משולבות של הגוף והנפש".[5]

כראיה לאובססיה לדבר על מיניות, פוקו מדגיש את פרסום הממואר My Secret Life (אנ'), שנכתב בעילום שם בסוף המאה ה-19 ומפרט את חיי המין של ג'נטלמן ויקטוריאני.[6] ואכן, פוקו מציג גי בתחילת המאה ה-18, נוצרה "נולד מפעל פוליטי, כלכלי וטכני שמטרתו לעודד את הדיבור על המין".[7] המומחים החדשים למין דיברו אודותיו באופן "רציונלי" וניסו לסווג אותו בצורת מחקר כמותי וסיבתי. פוקו מציין שבאותה מאה, ממשלות נעשו מודעות יותר ויותר לכך שהן צריכות לא רק למשול ב"אזרחים" או "עם" אלא ב"אוכלוסייה", וכי בשל כך גבר עניינן לשנות את השיח שלהם על מיניות. ממשלות הן נאלצו לעסוק בנושאים כמו תוחלת חיים, פוריות, בריאות, מחלות, תזונה, ומגורים, ולשם כך נדרשו ולנתח את שיעור הילודה, שיעור התמותה, גיל הנישואין, שיעור לידות הממזרים והלידות החוקיות, תדירות יחסי המין ומידת בשלותם, האמצעים להפיכתם לפוריים או לעקרים, השפעת הרווקות והאיסורים, והשלכות השיטות למניעת הריון.[8]

פוקו טוען שלפני המאה ה-18, השיח על מיניות התרכז סביב יחסי הזוג הנשוי וחובתיו, שהיה מפוקח על שלושה מערכי חוק גדולים: המשפט הכנסייתי הקאנוני, הפסטורליה הנוצרית והחוק האזרחי.[9] במאות ה-18 וה-19 החברה גילתה עניין הולך וגובר במיניות שלא התאימו לאיחוד זה; "עולמה של הסטייה" הכולל את המיניות של ילדים, חולי נפש, פושעים והומוסקסואלים. הרפואה והפסיכיאטריה קיטלגה בשקידה את כל הצורות ההנאה הנלוות לפרטיקות מיניות "פתולוגויות" ושילבה אותן במסגרת ה"התפתחות" וההפרעות" של היצר המיני, ובכך ניהלה אותן. אלה פוקדים את "מועצות המשמעת, מוסדות השיקום, מושבות העונשין, בתי־המשפט ובתי־המשוגעים".[10]

פוקו טוען שמנגנון הכוח שפעל שסיגוו המיניוּיוֹת השונות אינו של איסור פשוט, אלא ארבעה סוגי פעולות שונים, ששינו את החברה. ראשית, בעוד שאיסור "גילויי העריות" העתיקים ביקשו להשיג את מטרתם ב"צמצום אסימפטוטי" של החוטאים, הפיקוח על המיניות הילדית מבוזר ו"נמשך לאינסוף". למעשה לא ביקשו שהמיניות הילדית תעלם אחת ולתמיד "אלא להתמיד ולשגש על הגבול שבין הנראה לבלתי־נראה".[11]

שנית, הסיווג ההולך וגובר של "מיניויות שוליים" שילב את ה"סטיות" בזהות חדשה של יחדים. בעוד שבעבר גברים שעסקו בפעילויות חד-מיניות סווגו כמי שנכנעו לחטא מעשה סדום ונשאו באחריות כ"סובייקטי משפטי", כעת הם היו מסווגים כאישיות השייכת ל"זן חדש", זה של הומוסקסואל.

ההומוסקסואל של המאה ה־19 הפך לאישיות: הוא הפך להיות סוג של עָבָר, של תולדות חיים ושל ילדות; של אופי ושל צורת חיים; וכן של מורפולוגיה אשר כוללת מבנה גוף לא דיסקרטי, ואולי אף פיזיולוגיה מסתורית. [...] מניותו של ההומוסקסואל שקולה למהותו, לאו־דווקא כחטא שהוא מבצע דרך קבע אלא כטבעו הייחודי. אסור לשכוח שהקטגוריה הפסיכולוגית, פסיכיאטרית, רפואית של ההומוסקסואליות כוננה, כבר מן הפעם הראשונה שבה אפיינו אותה [...] פחות כסוג של יחסי מין ויותר כאיכות מסוימת של הרגישות המינית, יכולת מסוימת של אדם להחליף בתוך עצמו בין הגברי והנשי. ההומוסקסואליות הופיעה כצורת מיניות ביום שבו סולקה מתחום מעשי הסדום לעבר סוג של אנדרוגיניות פנימית, הרמאפרודיטיות של הנפש. עושה מעשי הסדום היה מי שמעד ושב וחטא. ההומוסקסואל הוא עתה זן (espèce) בפני עצמו.

תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 34.

שלישית הסיווג עצמו שידר תחושה של "כוח והנאה" הן לאלו שלומדים מיניות והן ל"סוטים" עצמם. רביעית, החברה הבורגנית יצרה חלוקה של מוקדי כוח היררכים של מיניויות מפוצלות.[12]

בפרק השלישי, פוקו חוקר את התפתחות מדע המין (scientia sexualis), המדיקליזציה והניסיון לחשוף את ה"אמת" של המין – תופעות שלטענתו ייחודיות למערב. בניגוד למדע המין המערבי, פוקו מציג את "אמנות האהבה" האירוטית, שלדבריו הייתה קיימת רק בחברות עתיקות ומזרחיות. יתר על כן, הוא טוען שמדע המין המערבי והניסיון לדבר על המין "מזווית הראייה המטוהרת והנייטרלית של מדע", שימש מטרות פוליטיות, כשלמשל מושגים כמו "בריאות הציבור" אפשרו בפועל להצדיק גזענות ממוסדת.

מדע זה קשר את עצמו כך לפרקטיקה רפואית עקשנית ובלתי־דיסקרטית, אשר מיהרה להכריז בריש־גלי על מה שמעורר בה גועל והזדרזה לבוא לעזרת החוק והדעה הרווחת, נרצעת לפני כוחות הסדר יותר מאשר ממושמעת כלפי תביעות האמת. [...] בצרפו את הפחדים הישנים מפני מחלות המין יחד עם התימות החדשות של מניעת הזיהומים, את המיתוסים האבולוציוניים הגדולים יחד עם מוסדות בריאות הציבור שזה עתה הוקמו, הוא הציב את עצמו כרשות ריבונית בתחום צווי ההיגיינה; הוא התיימר להבטיח את חוסנו הפיסי ואת ניקיונו המוסרי של הגוף החברתי; הוא הבטיח לסלק את בעלי המומים, את המנוונים, ואת האוכלוסיות החריגות. בשמה של דחיפות ביולוגית והיסטורית, הוא הצדיק את הגזענויות מטעם המדינה שעתידות היו כל רגע להופיע על בימת ההיסטוריה. הוא העניק להן בסיס של "אמת"

תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 39–40
"הוידוי הראשון" מאת ג'וזף פטריק האוורטי (אנ')

פוקו שב להשפעת סקרמנט הוידוי הקתולי, ובוחן את היחס בין האדם המתוודה לבין הדמות הסמכותית שהוא מתוודה אליה, בטענה שככל שהקתוליות הרומאית נפלה בחלק גדול ממערב וצפון אירופה בעקבות הרפורמציה, מושג הווידוי שרד. הפך נפוץ יותר, נכנס למערכת היחסים בין הורה וילד, מטופל ופסיכיאטר וסטודנט ומחנך. עד המאה ה-19, הוא טוען, "האמת" של המיניות נחקרה בקלות הן באמצעות וידוי והן באמצעות חקירה מדעית. פוקו ממשיך לבחון כיצד הווידוי במיניות מתבטא אז "במונחים מדעיים", בטענה שמדענים מתחילים להתחקות אחר הגורם לכל ההיבטים של הפסיכולוגיה האנושית והחברה לגורמים מיניים.

4. מערך המיניות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק הרביעי, פוקו בוחן את השאלה מדוע החברה המערבית רוצה לחפש את ה"אמת" של המין. פוקו טוען לצורך לפתח "אנליטיקה" של כוח שדרכה ניתן להבין מין: "להתקדם לקראת הגדרת התחום הייחודי שיוצרים יחסי הכוח וקביעת המכשירים שיאפשרו לנתח אותו". הצורך עולה כדי להתגבר על המסגרת המושגית השלטת בדיון על הדיכוי ובתאוריית החוק כמכונן תשוקה, ייצוג שהוא מכנה "משפטי־שיחני" (juridico-discurisive).[13]

מדוע כולם מסכימים בקלות כזו עם התפיסה המשפטית של הכוח? ואיתה עם טשטושו של כל מה שיכול להוביל את הכוח לפעולה יצרנית, לעושר של אסטרטגיות, לפוזיטיביות? מאין הנטייה להכיר בקיום הכוח אך ורק תחת הצורה השלילית והכחושה של האיסור, שקיימת דווקא בחברה כמו שלנו, חברה שהיתה, ללא ספק, היצרתית מכולם בהעמדת מנגנוני כוח מעודנים ופיקחים, ושמכשירי הכוח בתוכה הם כה רבים, פולחניו כה גלויים לעין, ואמצעיו סוף סוף כה מובטחים? מדוע לצמצם את מערכי השליטה לכלל ההליך היחיד של חוק האיסור?

תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 60

לדידי פוקו, הסיבות לכך הן שהכוח נסבל רק בתנאי שהוא מסווה את עצמו, ושמוסדות הכוח הגדולים שצמחו ביני הביניים – המונרכיה, המדינה ומכשיריה – פעלו כעיקרון של משפט (droit) העומד מעל לכל הזכויות (droits) ההטרוגניות. כדוגמה, הוא מדגיש את האופן שבו המונרכיות האבסולוטיות בפיאודליזם האירופי הסתירו את כוונותיהן בטענה שהן נחוצות כדי ללשמור על "שלום וצדק" (pax et jusitia).[14] כנגד הסברה הרווחת שהכוח עודנו נובע מהחוק, הוא מדגיש את הצורך "לבנות אנליטיקה של הכוח שלא תתבסס יותר על החוק בתור דגם וצופן" תוך הכרה שצורה אחרת של כוח שולטת במיניות. לפיכך "יש לחשוב בעת ובעונה אחת את המין בלי החוק, ואת הכוח בלי המלך".[15] בכך פוקו מבהיר שהוא לא מתכוון לכוח כשליטה או כפיפות המופעלים על החברה על ידי מנגננוני המדינה. במקום זאת, הוא מבקש להבין את הכוח כמכלול של "יחסי החוזקה (force) השייכים בעצם לתחום בו הם פועלים ומכוננים את ארגונו".[16] זאת כאשר לטענתו הכוח נוכח בכול: "מפני שהוא מיוצר מחדש בכל רגע, [...] מפני שהוא בא מכל המקומות".[16] רוצה לומר, הכוח נובע מכל היחסים החברתיים.

פוקו מונה ארבעה כללים מנחים לנתוח יחסי הכוח בשיח המיניות:

  1. כלל האימננטיות: מפני ש"טכניקות הידע" אינה חיצוניות ל"אסטרטגיות הכוח" (וליהפוך), נקודת המוצא היא אימננטית – ניתוח "המוקדים המקומיים" של ידע־כוח. "אם המיניות התכוננה כתחום שיש לדעת אותו, הרי היה זה מתוך יחסי כוח שקבעו אותה כמושא אפשרי; ומן הכיוון ההפוך; אם הכוח היה מסוגל להציב אותה כמטרה, הרי זה משום שניתן היה לשקע בה טכניקות ידע ונוהלי שיח."[17] דוגמאה למוקד מקומי היא היחסים הנקשרים בין מאמין למדריך רוחני.[17]
  2. כללי ההשתנויות הרציפות: אין לחפש אחר המחזיקים בכוח בתוך סדר המיניות או מי שהכוח נמנע מהם, אלא "יש לחפש אחר סכימת ההשתנויות שנובעות מעצם משחק יחסי החוזקה".[17]
  3. כלל ההתניה הכפולה: "של אסטרטגיה כוללת על־ידי האופי המיוחד של הטקטיקות האפשריות, ושל הטקטיקות על־ידי המעטפת האסטרטגית המפעילה האותן".[18]
  4. כלל הרב־ערכיות הטקטית של סוגי השיח השונים: "יש להמשיג את השיח כסדרה של מקטעים לא רציפים, שתפקידם הטקטי אינו אחיד ואינו יציב. [...] יש לראותו כמורכב מריבוי יסודות שיחניים שיכולים לקחת חלק במגוון אסטרטגיות."[19]

5. הזכות להמית והכוח על החיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדם נשאר במשך אלפי שנים מה שהיה בשביל אריסטו: יצור חי ובנוסף לכך גם בעל יכולת קיום פוליטית; האדם המודרני הוא חיה בתוך פוליטיקה שסובבת סביב חייו כיצור חי.

תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 96

בחלק החמישי, פוקו טוען שהמניעים לכוח על החיים והמוות השתנו לאורך ההיסטוריה. בעולם העתיק "הזכות לחיים" הייתה בפועל בעיקר "הזכות על המוות", זכות יתר א־סימטרית של הכוח הריבוני "לגרום למוות או להניח לחיות". הוא מציין שב-partia potestas (צר') לאב המשפחה הרומי הייתה הזכות "להיפטר" מחיי צאצאיו ועבדיו, כי כביכול בתור מי שהעניק להם חיים הוא היה רשאי לגזול אותם.[20] בחברה העתיקה "הכוח היה לפני הכול הזכות לשים יד: על הדברים על הזמן, על הגוף, ולבסוף על החיים". הכוח של הריבון ככזה התבטא ב"רשות של ניכוי מס, מנגנון של חיסור, זכות לנכס חלק מן העושר, לסחוט תוצרים, טובין, שירותים, עבודה ודם" שנכפו על הנתינים.[21]

בעידן הקלאסי הזכות על החיים והמוות הפכה להיות עקיפה ולא מוחלטת, כשהיא מתנית בצורך להגן על הריבון ועל חייו. המעבר ל"זכות לחיים" התרחש מפני שמדינות ריבוניות מודאגות יותר מהכוח של אנשים חיים, תפקידו העיקרי של הכוח הפוליטי עבר "להבטיח, לבסס, לחזק, להרבות את החיים ולעשות בהם סדר".[22]

פוקו מכנה את הדגש החדש של הכוח על החיים "ביו-כוח" (אנ') ומתאורו כחלק מ"ביו-פוליטיקה" (אנ') שהתפתחה החל מן המאה ה־17 בשתי צורות עיקריות, המהוות שני קטבים מקושרים:[23]

  1. פוליטיקה אנטומית של גוף האדם – הגוף כמכונה: "אימונו, הגדלת כישוריו, סחיטת כוחותיו, הגידול זה בצד זה של שימושיותו ושל צייתנותו, שילובו בתוך מערכות פיקוח יעילות וחסכוניות, כל אלה הובטחו על־ידי הליכי כוח שמאפיינים את משטרי־המשמעת".
  2. ביו־פוליטיקה של האוכלסייה – הגוף כמין (espèce): "הגוף החדור במכניקת החיים ומשמש בסיס לתהליכים הביולוגיים: ריבוי, לידות ותמותה, רמת הבריאות, משך החיים, אריכות הימים, וכל התנאים שיכולים לגרום בהם לשינויים; כפיפת תהליכים אלה תחת אחריותו של הכוח מתבצעת דרך שורה של התערבויות ופעולות פיקוח מווסתות".

כרך II: השימוש בתענוגות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ציור קיליקס של זאוס וגנימדס המיוחס לצייר פנתסיליה (אנ'). 470 לפנה"ס.

בכרך השני, פוקו מתמקד בתרבות יוון העתיקה ומשנה את מסגרת עבודתו. הוא עוסק ב"הרמנויטיקה של העצמי", כלומר בניתוח היחס שבין ההנאות המיניות לעניינים המוסריים הנלווים.

נדמה לי שכאשר חוזרים בזמן מן התקופה המודרנית דרך הנצרות עד העת העתיקה, אין מנוס מהצגת שאלה פשוטה מאוד וכללית מאוד גם יחד: מדוע זה ההתנהגות המינית והפעילויות והתענוגות הנובעים ממנה מהווים מושא לדיון מוסרי? מה הסיבה לאותו חשש אתי, אשר לפחות בשלבים מסוימים ובחברות או בקבוצות מסוימות נראה שהוא חשוב יותר מתשומת הלב המוסרית המוקדשת לתחומים אחרים, חיוניים אף הם לחיי היחיד או הקבוצה, כגון נוהגי התזונה או מילוי החובות האזרחיות?

תולדות המיניות II: השימוש בתענוגות

בין היתר, פוקו מראה שבחברה היוונית הקדומה מעשים הומוסקסואליים העידו על שליטה בתאוות, בשונה מבתרבות המערבית-נוצרית, שבה הומוסקסואליות מגדירה אדם מזן מסוים. פוקו מנתח את הקודים המיניים של היוונים ומראה שמושג המיניות שלנו חל על מציאות מסוג אחר. מבחינת היוונים, מה שהגדיר בני אדם לא היה סוג המושאים שאליהם נוטו או הפרקטיקום המיני, אלא עצימותה של הפרקטיקה. לפיכך, ריסון הפרקטיקה המינית ושליטה בתאווה נתפסו כחשובים יותר בהגדרת מוסריותו של הפרט מאשר השאלה עם מי בוחרים לקיים יחסי מין (עם נשים, עם גברים או עם נערים). פוקו אינו מתעניין גם באופן שבו ניתוח ההתנהגות המינית של אדם מובילה את האדם לשפוט את עצמו באורח מוסרי. במקום להניח שיש קשר הכרחי כלשהו בין התנהגות מינית לבין אמות-מידה מוסריות, פוקו שואל מדוע הפעילויות המינית, וההנאות הנקשרות בכך, הן מושאיה של טרדה מוסרית.

כרך III: הדאגה לעצמי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכרך השלישי, פוקו פונה לתור הזהב של רומא, כדי לחשוף שבר עדין אך מכריע מהתפיסה היוונית הקלאסית של הנאה מינית. פוקו חוקר את הציווי האתי של "הדאגה לעצמי", שהיה מרכזי בפילוסופיה העתיקה, ומעמיד אותו בניגוד לתפיסות מודרניות של ידע עצמי ורציונליות מוסרית. הוא מדגיש את תפקידן של פרקטיקות שמטרתן טרנספורמציה אתית וחתירה לאמת בטיפול בעצמי, ומאתגר את המושגים המסורתיים של מוסר וחוק חיצוני. החיבור משחזר את ההבנה העתיקה של הטיפול בעצמי כדרך של סובייקטיביות וחוקר את הרלוונטיות שלה לשיח אתי ופילוסופי עכשווי. בין היתר פוקו דן בחיבור "אוניירוקריטיקה" (אנ') (Oneirocritica או Oneirokritikon, בעברית: "פירוש חלומות") מאת ארטמידורוס, כמקרה בוחן לדרך חשיבה נפוצה אודות המיניות. מחברים אחרים שעבודתם נדונה כוללים את קלאודיוס גלנוס, פלוטארכוס פסאודו-לוקיאנוס, אפיקטטוס, מרקוס אורליוס, וסנקה.

כרך IV: וידויים של בשר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרך הרביעי הוא טיוטה שפורסמה לאחר מותו ובניגוד לצוואתו.[24] בכרך זה פוקו מתחקה אחר האופנים בהם חברות נוצריות קדומות אימצו רעיונות קדם-נוצריים של עונג. בין היתר הוא דן ב'וידויים' מאת אוגוסטינוס.

קבלה וביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקר קרייג א. ויליאמס מצביע על "תולדות המיניות" של פוקו כנקודת מפנה במחקר אודות המיניות ביוון העתיקה וברומא.[25] עם זאת הוא טוען שכמה מטענותיו של פוקו מצריכות סייגים, למשל זו לפיה הקיום של יחסי מין בין גברים מעולם לא נתפס בעת העתיקה כפעולה שמצביעה על מאפיינים מהותיים באישיותו של המבצע אותה. ויליאמס מצביע למשל על כך שהקיניידוס (cinaedus), הגבר שמילא את התפקיד הפסיבי ביחסי המין, כן נתפס בהקשרים מסוימים בחברה הרומית כסוג של אישיות. עם זאת ובהתאם לטענותיו של פוקו, הגדרת אישיות זו אכן לא הייתה שקולה להגדרה המודרנית של הומוסקסואליות ואף הפעולה של ההיחדרות לא הייתה המאפיין המהותי בה, אלא העובדה שהקיניידוס נתפס כמי שנמצא במקום לימינלי מבחינה מגדרית (a "gender liminal" figure).[26]

לקריאות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות ראשונית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Histoire de la sexualité, vol. 1: La Volonté de savoir, Paris, Éditions Gallimard, 1976
  • Histoire de la sexualité, vol. 2: L'Usage des plaisirs, Paris, Éditions Gallimard, 1984
  • Histoire de la sexualité, vol. 3: Le Souci de soi, Paris, Éditions Gallimard, 1984
  • Histoire de la sexualité, vol. 4: Les Aveux de la chair, Paris, Éditions Gallimard, 2018

ספרות משנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • רועי ברנד, "היעשוּת אחר - 'תולדות המיניות' מאת פוקו", בתוך: לאהוב לדעת - חיי הפילוסופיה מסוקרטס עד דרידה, רסלינג, 2016.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 11
  2. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 12
  3. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 8
  4. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 15–16
  5. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 17
  6. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 18
  7. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 19
  8. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 20–21
  9. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 29–30
  10. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 32
  11. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 33
  12. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 36
  13. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 57
  14. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 60
  15. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 63
  16. ^ 1 2 תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 64
  17. ^ 1 2 3 תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 68
  18. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 69
  19. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 69–70
  20. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 91
  21. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 92
  22. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 93
  23. ^ תולדות המיניות I: הרצון לדעת, עמ' 93–94
  24. ^ Flood, Alison (2018-02-12). "'Key' fourth book of Foucault's History of Sexuality published in France". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-02-16.
  25. ^ Williams, Craig A., Roman Homosexuality (2nd ed.). Oxford, 2010, pg. 7
  26. ^ Williams, pg. 230-233