תולדות מלאכות שבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תולדות מלאכות שבת
(מקורות עיקריים)
משנה מסכת שבת, פרק ז', משנה ב'
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא, דף ב', עמוד א'; מסכת מועד קטן, דף ב', עמוד ב'
משנה תורה ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ז'
שולחן ערוך אורח חיים, סימן ש"מ
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תולדות מלאכות שבת הן אוסף של פעולות פרטיות האסורות לביצוע בשבת, שנגזרות מהעקרונות הכלליים הבאים לידי ביטוי באבות המלאכה השונים. התולדות גם הן אסורות מדאורייתא והעובר עליהם בשוגג מחויב בקורבן חטאת ובמזיד חייב מוות בסקילה, כמו האבות. עקרונית אין גבול למספר התולדות שניתן לשייך לאותו אב, וכדי להדגים זאת, מסופר בתלמוד הירושלמי שרבי יוחנן וריש לקיש, לאחר מאמץ של שלוש וחצי שנים, מצאו 39 תולדות לכל אחד מהאבות.[1]

הגדרה פורמלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המקרא, בעת בניית המשכן נעשו 39 מלאכות שונות, ומקובל לומר כי מהן נגזרות התולדות. בקרב הראשונים זה לא מוסכם, וקיימות כמה גישות באשר לתנאים הפורמליים המגדירים מלאכה כ"אב" או כ"תולדה":[2]

  • שיטת רש"י היא כי מלאכה המוגדרת כ"אב" היא מלאכה שנעשתה בעת בניית המשכן; כל שאר המלאכות נחשבות לתולדות (בכפוף ליחס שלהן לאבות המלאכה).[3]
  • תוספות מגדיר כי ההבדל בין אב לתולדה בהלכות שבת נעוץ בשאלת החשיבות בלבד; כלומר, מלאכה שהייתה חשובה היא אב, ומלאכה פחות חשובה היא תולדה.[4] לדברי התוספות הללו היו גם תולדות מסוימות שנעשו בעת בניין המשכן, אך מכיוון שלא היו חשובות הן לא הוגדרו כאבות, וכן להפך - היו מלאכות חשובות שלא נעשו בעת בניית המשכן, ובכל זאת נחשבות ל"אב".[5]
  • גישה נוספת המועלית בתוספות, קובעת כי כדי שמלאכה תוגדר כ"אב", עליה למלא שני תנאים הכרחיים: שהיא נעשתה בעת בניית המשכן ושתהיה חשובה. לפי שיטה זו תולדות הן כל המלאכות שלא נעשו במשכן או שאינן חשובות.[4]

הגדרה מהותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד בתחילת מסכת בבא קמא דן בשאלה האם "תולדותיהן (של האבות) כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן?" ומגיע למסקנה כי התולדות הן כיוצא באבות, אך ישנה נפקא מינא לגבי אדם שעבר בשוגג על שני אבות מלאכה שונים לבין אדם שעבר בשוגג על אב מלאכה ועל תולדה שלו.[6] אמירות כלליות מסוג זה מקשות על הגדרה ברורה בין פעולה המוגדרת כ"אב" לפעולה המוגדרת כ"תולדה", ואכן בספרי ההלכה והפסיקה העוסקים בל"ט מלאכות שבת לא קיימת הגדרה מקיפה וחד-משמעית באשר ליחס שבין אבות ותולדות.[7]

התלמוד הבבלי, בתחילת מסכת מועד קטן, מביא את המחלוקת בין רבה לרב יוסף בנוגע לתולדות מסוימות - ניכוש קרקע והשקיה של זרעים. רבה סבור כי זוהי מלאכה הנגזרת ממלאכת חורש, מכיוון שהניכוש וההשקיה מביאים להרפיה של הקרקע - כמו חרישה, ורב יוסף סבור כי היא נגזרת ממלאכת זורע, מכיוון שהניכוש וההשקיה מעודדים את צמיחת הזרעים.[8] בעלי התוספות מסבירים כי שורשה של מחלוקת זו נעוץ בהגדרת היחס בין אב ותולדה; רבה סבור כי היחס בין אב לתולדה הוא יחס של נִרְאוּת חיצונית, וניכוש וזריעה דומים מבחינה חיצונית למלאכת החרישה. לעומתו רב יוסף סבור כי היחס בין אב לתולדה הוא יחס סובייקטיבי של עושה־המלאכה, ומבחינה זו ניכוש והשקיה קרובים יותר לזריעה.[9] במסקנת הדיון במסכת מועד קטן האמורא אביי נותר בתמיהה מדוע רבה ורב יוסף חושבים כי קיימת סתירה בין הדברים, ומדוע שלא יאמרו כי ניכוש וזריעה מהווים תולדות הן של מלאכת חורש והן של מלאכת זורע. נראה, לפיכך, כי התלמוד מכיר בשני סוגי האיפיונים הללו של היחס בין אבות לתולדות. עם זאת, הלכה למעשה נפסק במשנה תורה לרמב"ם כי השקיה אסורה כתולדת מלאכת זורע ולא כתולדת מלאכת חורש.[10]

הלכה למעשה, הרמב"ם מתאר את היחס שבין "אב" ל"תולדה" שלו באופן הבא: "התולדה היא המלאכה הדומה לאב מאלו האבות. כיצד? המחתך את הירק מעט לבשלו הרי זה חייב, שזו המלאכה תולדת טחינה. שהטוחן לוקח גוף אחד ומחלקו לגופים הרבה, וכל העושה דבר הדומה לזה הרי זה תולדת טוחן."[11] בפירוש המשניות הרמב"ם מדגים זאת: "הטוחן הוא מאבות מלאכות ועניין הטחינה הוא כתיתת החלק הגדול ועשייתו חלקים קטנים, ולפיכך חיתוך הירקות בשבת או נסורת עץ לקבל הנסורת שלו... או כריתת עצים לשריפה כל זה תולדות טוחן..."[12]

חומרת האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין הבדל מבחינת חומרת האיסור בין אב לתולדה, וגם מלאכה שהיא תולדה אסורה מדאורייתא והעובר עליה בשוגג מחויב בקורבן חטאת ובמזיד חייב מוות בסקילה. הנפקא מינא בין אב מלאכה לתולדה, היא במקרה של מי שעשה שתי מלאכות בשוגג; עקרונית כל מחלל שבת בשוגג חייב להביא קרבן חטאת, ומי שעשה שתי מלאכות המשתייכות לשני אבות מלאכה שונים (כגון כותב ואופה) - חייב להביא שני קרבנות חטאת. לעומת זאת מי שעשה אב מלאכה אחד ותולדה שלו או שתי תולדות של אב מלאכה אחד - אינו חייב להביא אלא קרבן חטאת אחד.[13]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ז', הלכה ב' (מד, א בדפוס וילנא).
  2. ^ גישות שבמידה מסוימת תלויות בגרסה המדויקת שבתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ב', עמוד א'.
  3. ^ כך רש"י כותב בתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ב', עמוד א', בפסקה ולר"א דמחייב תרתי: "כולהו אבות מלאכות ממשכן גמרינן להו במסכת שבת"; כך גם לפי גרסת רבנו חננאל בתלמוד, שכלל אינה מזכירה את עניין החשיבות אלא רק את שאלת עשיית המלאכה בעת בניית המשכן.
  4. ^ 4.0 4.1 תוספות על תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ב', עמוד א', בפסקה ה"ג.
  5. ^ כך מפרשים זאת המהרש"א והמהר"ם במקום, וכך גם נראה מדברי הרמב"ם, שבבואו להגדיר תולדה כלל אינו מזכיר את שאלת עשייתה בעת בניית המשכן, אלא רק את שאלת הדמיון בינה לבין אב המלאכה (ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ז').
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ב', עמוד א'.
  7. ^ כך במנחת חינוך, מוסך השבת, וכך גם באגלי טל. כך גם נראה מהשולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"מ, שכותב אודות כמה תולדות אך אינו עוסק בהגדרה המהותית של תולדה.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ב', עמוד ב'.
  9. ^ תוספות בפסקה קא מרפויי ארעא, על התלמוד באותו מקום.
  10. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ח', הלכה ב'; וראו עוד על כך במנחת חינוך, מוסך השבת, ב (הזריעה).
  11. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ז', הלכה ה'.
  12. ^ פירוש המשניות לרמב"ם, על משנה, מסכת שבת, פרק ז'.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ב', עמוד א'.