תולין את הקלקלה במקולקל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תולין את הקלקלה במקולקל הוא כלל ידוע בהלכה ובאגדה היהודית, האומר כי כאשר מתגלית בעיה, פסול או טומאה תולין את מקורה במי שידוע שבו ישנה בעיה כזו.

המקור בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור בהלכה לכלל הוא בהלכות "כתמים" בנידה. לפי ההלכה אם מוצאת אישה בבגדיה כתם של דם, היא טמאה בטומאת נידה מדברי חכמים, שמא מקור דם הנידה הוא ממקור דמיה. אמנם חז"ל הקלו בטומאה זו, וקבעו שכאשר קיימת אפשרות סבירה שמקור הדם אינו בגופה אלא במקור אחר, למשל אם עברה באותו יום במקום שבו שוחטים ("שוק של טבחים"), או שבעלה או היא או בנה התעסקו באותו היום בכתמי דם, תולין את הדם באותו מקור, דין זה נקרא תלייה.

כמו כן אם קיימת אפשרות סבירה שהדם הגיע מפצע וכדומה שיש בנרתיק ולא בהכרח שמקורו מהרחם עצמה, תולין שאכן הדם הגיע משם. בשנים האחרונות (משנת תשס"ב) הוכשרו אחיות לתפקידבודקות טהרה מוסמכות, שתפקידן לקבוע לאחר בדיקה האם אכן ישנה אפשרות שמקור הדם אינו מהרחם, אלא מפצע.

אחד מכללי התלייה הוא, שכאשר נמצא הדם במקום שבו שכבו או ישבו שתי נשים, אין מטמאין את שתיהן מספק, אלא תולין את כתם הדם בזו שכבר טמאה קודם לכן, אם ישנה אחת כזו, והשנייה שטהורה אינה טמאה כתוצאה מכתם זה, שהרי תולין לומר שכתם הדם בא מהאשה האחרת, הטמאה.

גדר ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגדר הלכה זו וכלליה קיימת מחלוקת כפולה: מחלוקת תנאית בין רבן שמעון בן גמליאל ובנו רבי יהודה הנשיא, ומחלוקת אמוראית, בין רב חסדא לרב אדא בר אהבה בשיטתו של רבי יהודה הנשיא:

תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה, ובסופרת שבעה שלא טבלה, לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת, דברי רבן שמעון בן גמליאל. רבי אומר אינה תולה, לפיכך שתיהן מקולקלות. ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה טהורין

דעת רבן שמעון בן גמליאל היא שגם אם אחת מהנשים טמאה אך עומדת להיות טהורה, כמו שומרת יום כנגד יום: על פי ההלכה, זבה שיצא ממקורה דם זיבה במשך יום אחד או יומיים, נחשבת "זבה קטנה", וכללי טומאת זב חלים עליה אופן חלקי, ובנוסף, כדי שלא תחשב "זבה גדולה" עליה לבדוק "יום כנגד יום", אם ראתה יום אחד עליה לשמור את עצמה יום אחד ואם באותו יום היא טהורה, וטבלה, היא נטהרה לאלתר מטומאתה. אם ראתה יומיים עליה להמתין יומיים (אם ראתה שלושה ימים היא נחשבת "זבה גדולה" שטמאה במשך שבעה ימים). חידושו של רבן שמעון בן גמליאל הוא שגם "שומרת יום כנגד יום" ביום השני, שבו היא עומדת להטהר (מיד כאשר תטבול), נחשבת לטמאה לעניין זה שתולין בה את כתם הנידה.

רבי יהודה הנשיא חלוק על דין זה, אך הוא מודה שאם האישה השנייה היא שומרת יום כנגד יום - ביום הראשון - שבו היא ראתה את הכתם, אין לה אפשרות להיות טהורה, תולין בה.

מחלוקת האמוראים בפרשנות רבי יהודה הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלקו רב חסדא ורב אדא בשיטתו של רבי יהודה הנשיא, מה תהיה ההלכה באופן שמדובר ביום שאינו היום הראשון, שבו תליית הכתם אינה מועילה ואינה מורידה, שהרי ממילא ראתה באותו היום, ולא ביום האחרון, שבו הקלקול הוא מוחלט ממש כמו הטהורה, שהרי לולי התלייה הייתה יכולה לטבול ולהטהר מיד. אפשרות כזו תיתכן למשל בשני אנשים: אחד מהם הוא אדם שטמא בטומאת זב וספר חמשה ימים או ארבעה, כך שהוא לא ביום הראשון עצמו - שבו התלייה בו אינה משנה כלום, ולא ביום האחרון, או ב"זבה גדולה" שספרה חלק מהימים שעליה לספור כימים טהורים "שבעה נקיים" והיא ביום השני, השלישי, הרביעי או החמישי, כך שהתלייה מקלקלת את ספירתה (למרות שממילא הייתה טמאה). לפי רב חסדא גם באופן כזה מטמא רבי יהודה הנשיא את הטמא וסובר ש"תולין את הקלקלה במקולקל", ולפי רב אדא, בכל מקרה שהתלייה בטמא גורמת לו נזק, אין את הכלל "תולין את הקלקלה במקולקל" שקיים רק כאשר התלייה אינה משנה ומורידה לטמא.

מחלוקת הראשונים בפרשנות מחלוקת האמוראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחלוקת זו ישנן מספר פרשנויות:

  • דעת התוספות היא, שבעצם היינו צריכים לטהר את שתיהן מספק, כדין כל הכתמים שכאשר יש מקור דם נוסף מלבד גופה של האשה מטהרין אותה ותולין את הכתם במקור הדם האחר, אלא שבמקום שאנו מטהרין את שתי הנשים מספק, נראה הדבר כסותר את עצמו (כ"חוכא ואיטלולא" מעורר גיחוך) שהרי לא ייתכן ששתיהן טהורות, שהרי ברור שהכתם בא מגופה של אחת מהן. ולכן, אם אחת מהנשים טמאה, נמצא שאנו דנים רק על אחת מהן, ואילו לשנייה אין הדבר משנה, שהרי ממילא טמאה היא, ולכן תולין בה את הכתם. אלא, שאם היא באמצע ימי הספירה כך שפסק בית הדין שתולין בה את הכתם גורם לה לקלקול, שוב חוזר הדין להיות "חוכא ואיטלולא", שהרי במקרה כזה אין לנו זכות לתלות את הכתם דווקא באחת מהן ולא באחרת, למרות שאחת מהן יותר קרובה לטהרה מהאחרת, ולכן מספק שתיהן טמאות. לעומת זאת רב אדא סובר שהסיבה שרבי יהודה הנשיא אינו תולה את הקלקלה במקולקלת ביום השני של שומרת יום כנגד יום היא כיוון שהיא נחשבת כטהורה כיוון שיכולה לטבול באותו יום
  • דעת הרמב"ן, שלפי רב חסדא, רבי יהודה הנשיא חולק לגמרי על הכלל "תולין את הקלקלה במקולקל" וסבור שלא קיים כלל זה, אלא שביום הראשון של "שומרת יום כנגד יום", היום שבו היא ראתה דם, תולין בה את הכתם מכיוון שהוחזקה האשה להיות רואה דם באותו יום, וגם מכיוון שמסתבר יותר שהיא ראתה אלא שלא שמה לב לכך מפני שאינה מקפידה על כתמיה שהרי ממילא טמאה היא (בשונה מאישה טהורה המקפידה על כתמיה ובודקת תמיד אם היא טהורה). אך רב אדא חלוק על רב חסדא וסבור שגם רבי יהודה הנשיא מסכים באופן עקרוני לכלל "תולין את הקלקלה במקולקל", אלא שבאופן שהטמאה יכולה להיות טהורה באופן מיידי היא נחשבת כטהורה ואי אפשר לתלות בה.

המקור באגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באגדה נאמרה האמרה "מכאן שתולין את הקלקלה במקולקל" על ידי רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי, המסביר בכך את יחוסו של יהונתן, נגד משה רבנו למנשה, בפסוק "וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ"[1], כיוון שתולין את הקלקלה במקולקל[2].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]