תוספת שבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בהלכה, תוספת שבת הוא פרק זמן קודם לשבת ולאחריה, שבו נוהגים דיני השבת והלכותיה, כבעיקר השבת. באופן דומה לתוספת שבת, ישנה גם תוספת יום טוב ותוספת יום כיפור.

כיום נהוגה בארץ ישראל תוספת שבת בכניסת השבת בשיעור זמן של כ־20 דקות (בחיפה נהוגה תוספת 30 דקות ובירושלים ופתח תקווה נהוגה תוספת 40 דקות, זמנים אלו מכונים 'זמן הדלקת נרות'), ותוספת שבת בצאת השבת בשיעור של כ־10-15 דקות.

מקור ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור לחיוב תוספת יום כיפור מובא בברייתא בגמרא:

"לכדמיבעי ליה לכתניא: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש" (ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ל"ב), יכול יתחיל ויתענה בתשעה - ת"ל: "בערב". אי בערב יכול משתחשך - ת"ל: "בתשעה". הא כיצד: מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין - ת"ל: "מערב עד ערב". ואין לי אלא יום הכיפורים, (ימים טובים) מניין - ת"ל: "תשבתו". אין לי אלא (ימים טובים, שבתות) מנין - ת"ל: "שבתכם". הא כיצד: כל מקום שנאמר - שבות, (מכאן שמוסיפין) מחול על הקודש"

מקור נוסף לתוספת שבת מוזכר במכילתא:

"זכור ושמור - זכור מלפניו ושמור מאחריו, מכאן אמרו: מוסיפין מחול על הקדש. משל לזאב שהוא טורף מלפניו ומלאחריו"

מכילתא על פרשת יתרו

הרמב"ם במשנה תורה הביא את ההלכה לגבי חיוב תוספת יום כיפור בהקשר של תוספת לתענית[1], אך השמיט אזכור דומה לגבי תוספת שבת ותוספת יום טוב (לעניין איסור מלאכה), ובדרך זו הלך גם הטור (אך הרחיב את דין תוספת יום כיפור גם לאיסור מלאכה). לעומת זאת, ראשונים אחרים[2] פסקו להלכה חיוב לתוספת שבת ויום טוב, בנוסף לדין תוספת יום כיפור.

השולחן ערוך הביא את דעת הראשונים הסוברים חובת תוספת שבת ויום טוב בלשון 'יש אומרים'[3], אך היות שהשולחן ערוך פוסק כשיטת רבנו תם בבין השמשות לפיה גם לאחר שקיעת החמה הנראית נמשך היום למשך כ־50 דקות, תוספת שבת לשיטתו היא בזמן זה, זמן שלפי שיטת הגאונים בבין השמשות המקובלת כיום הוא חלק מעיקר השבת.

טעם ההוספה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם הסבורים כי הסיבה לתוספת זו היא כדי להתרחק מהאיסור, על מנת שלא יבואו לעשות מלאכה ביום הקדוש. אחרים סוברים שהפרישה ממלאכה היא מחמת הספק, שמא זמן זה הוא כבר אחרי שקיעת החמה[4]. שיטה שלישית גורסת שעניינה של תוספת שבת הוא כדי להוסיף בקדושה, גם בלי חששות הלכתיים.[5]

פרק הזמן הנדרש לתוספת שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוף יום מבחינה הלכתית הוא עם שקיעת החמה. לאחר שקיעת החמה מתחיל פרק זמן מסופק המכונה בין השמשות (נמשך כ־20 דקות), ולאחריו חל צאת הכוכבים, שהוא תחילת הלילה והיום הבא. מסיבה זו, השבת חלה החל משקיעת החמה של יום שישי (כולל זמן בין השמשות המסופק) ועד צאת הכוכבים של יום השבת. לכן, זמני תוספת שבת הם בפרק הזמן שלפני שקיעת החמה ביום שישי ובפרק הזמן שאחרי צאת הכוכבים בשבת.

פרשני התלמוד והפוסקים התחבטו במידת הזמן הנדרשת לתוספת שבת. הגישה המקובלת גורסת שאין לתוספת שבת שיעור מוגדר, ודי בתוספת בשיעור זמן מינימלי לקיום חובה זו, ולכן סבר הרב משה פיינשטיין שאין צורך להוסיף יותר מ-2 דקות (ופחות מכך - לא ניכר שמוסיף על השבת). עם זאת, יש פוסקים שהסתפקו בשיעור הזמן של תוספת זו, אך גם לדעתם לא צריך להוסיף יותר משיעור מהלך ג' רבעי מיל. בנוסף לכך, דעת היראים, שהשקיעה ההלכתית (לא רק לעניין כניסת שבת) היא כשיעור מהלך ג' רבעי מיל קודם שקיעת גלגל השמש, ולדעתו דין תוספת שבת הוא בנוסף לשיעור זה. ולכן כתב המשנה ברורה[6] "ומי שמחמיר על עצמו ופורש עצמו ממלאכה חצי שעה או עכ"פ שליש שעה קודם שקיעה אשרי לו דהוא יוצא בזה ידי שיטת כל הראשונים".

כתוצאה משיטות שונות אלו קיים הבדל בזמן כניסת השבת (וזמן הדלקת נרות) במקומות שונים. ברוב המקומות נהגו על פי המשנה ברורה לקבל שבת 20 דקות לפני השקיעה, ולכן בלוחות השנה הנפוצים מודפס זמן הדלקת הנרות בתל אביב וברוב אזורי הארץ 22 דקות לפני השקיעה, משך זמן הכולל גם 2 דקות בהן יוכלו להדליק את נרות השבת לפני שיפסיקו כליל לעסוק במלאכות האסורות בשבת. גם על כך לא הכל מקפידים, מאחר שמעיקר הדין גם קבלת שבת דקה או שתיים לפני השקיעה יכולה להיחשב כ"תוספת שבת".

אך בירושלים זמן הדלקת הנרות הוא כ-40 דקות לפני השקיעה. אחת הסיבות למנהג ירושלים הוא מיקומה בין ההרים והעובדה שבתקופות מסוימות השמש מוסתרת על ידי ההרים, או נראית יותר זמן[דרוש מקור], אך הסיבה העיקרית היא שמחמירים גם את שיטת היראים שלדעתו השקיעה היא ג' רבעי מיל לפני שקיעת גלגל החמה, וגם את הדעה שזמן תוספת שבת הוא עד שיעור מהלך ג' רבעי מיל, וגם נוקטים כהדעה המחמירה ששיעור מהלך מיל הוא 24 דקות, שזה יוצא 36 דקות לפני השקיעה. וכך אם ידליקו את הנרות 40 דקות לפני השקיעה, יוכלו לפרוש ממלאכה 36 דקות לפני השקיעה.

לדעת רוב הפוסקים, הזמן המוקדם ביותר לקבלת תוספת שבת הוא פלג המנחה, אך לפני כן לא ניתן לקבל את השבת.

דרך קבלת תוספת שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעיקר הדין, ברגע שאדם פורש ממלאכה ומקבל את השבת, היא חלה עליו על כל דיניה.

מנהג הנשים הוא לקבל את תוספת שבת בשעת הדלקת נרות שבת, אלא אם כן התנתה במפורש שאינה מקבלת את השבת בהדלקת הנרות, שאז לרוב הפוסקים מותר לה לעשות מלאכה אחר כך.

הגברים היו נוהגים בזמן הראשונים לקבל את השבת בתחילת תפילת ערבית באמירת ברכו. וכיום נוהגים לקבל את השבת באמירת "בואי כלה" (בפיוט לכה דודי) ו"מזמור שיר ליום השבת". אך ברוב בתי הכנסת מילים אלה נאמרות לאחר שקיעת החמה, ועל כן יש המקפידים לקבל על עצמם את תוספת השבת לפני השקיעה, באמירת "בואי כלה שבת המלכה", או "הנני מקבל על עצמי קדושת שבת".

גדר הקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחרונים מסתפקים האם על ידי קבלת שבת נחשב הזמן כשבת ממש, או שרק נוהגים בו הלכות שבת (קידוש ואיסור מלאכה). פועל יוצא של הספק הוא, לגבי דינים הקשורים ליום השבוע ולא דווקא לשבת, כמו נער שנעשה בר מצווה בשבת, וכן הפסק טהרה לאחר קבלת שבת[7]. כמו כן, בספק זה נידונים עניינים הקשורים לשבת או לחג, כמו מצוות שמחת הרגלים, האם הם נהוגים גם בזמן התוספת[8].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת עשור, פרק א', הלכה ג'
  2. ^ הבה"ג, הרי"ף, הרא"ש, הסמ"ג, הסמ"ק, היריאים, הר"ן והמגיד משנה
  3. ^ שו"ע סימן רס"א סעיף ב'
  4. ^ רש"י בראשית ב ב
  5. ^ רמב"ן בתורת האדם עניין אבלות ישנה דס"ו ע"א
  6. ^ משנה ברורה על אורח חיים רסא בוויקיטקסט
  7. ^ רמ"א, יורה דעה קצו א.
  8. ^ בתוספות מסכת כתובות (דף מז, א, ד"ה דמסר לה), נאמר שאין מצוות שמחה בזמן התוספת. ש"ך וביאור הגר"א יורה דעה שם.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.