לדלג לתוכן

תועלתנות (ספר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תועלתנות
Utilitarianism
כריכת הספר בתרגום העברי
כריכת הספר בתרגום העברי
מידע כללי
מאת ג'ון סטיוארט מיל
שפת המקור אנגלית
סוגה מסה, פילוסופיה
נושא תועלתנות, פילוסופיה של המוסר
הוצאה
תאריך הוצאה 1863
תאריך הופעה ראשונה 1861
הוצאה בעברית
תאריך 1930
קישורים חיצוניים
ויקיטקסט Utilitarianism

תועלתנותאנגלית: Utilitarianism; תורגם לעברית: התועלתיות[א]) היא מסה פילוסופית של הפילוסוף האנגלי ג'ון סטיוארט מיל, בו הוא מציג את עמדת התועלתנות ומגן עליה באורח אפולוגטי. החיבור הופיע לראשונה כסדרה של שלושה מאמרים שפורסמו ב-Fraser's Magazine ב-1861. המאמרים נאספו והודפסו מחדש כספר בשנת 1863.[1]

מטרתו של מיל בחיבור היא להסביר מהי תועלתנות, להראות מדוע היא התיאוריה המוסרית הטובה ביותר, ולהגן עליה מפני מגוון רחב של ביקורות וגישות נוגדות. אף שזכה לביקורות רבות, הספר הוביל לעליית הפופולריות של התועלתנות,[2] ונחשב לאחד החיבורים הפילוסופים המשפיעים ביותר של מוסר הומניסטי וליברלי במאה ה-19.[3]

כריכת הספר משנת 1863

מיל לקח מרכיבים רבים מהגרסתו לתועלתנות ממבשריה האנגלים ג'רמי בנת'ם וויליאם פיילי. בדומה לבנת'ם, מיל האמין שאושר (שעבור בנת'ם הוא סינונימי להנאה) הוא התכלית העליונה, הדבר היחיד שבני אדם עושים וצריכים לחשוק כשלעצמו. מכיוון שאושר הוא הטוב המהותי היחיד, ומכיוון שבתחשיב תועלות עדיף יותר אושר על פני פחות אושר, המטרה של החיים האתיים היא מקסום האושר. זה מה שבנת'ם כינה "עקרון האושר הגדול ביותר" (the greatest-happiness principle) ובעקבותיו מיל מכנה "עקרון התועלת" (the principle of utility).

יש לציין כי תועלתנים עכשוויים לעיתים קרובות דוחים את הסברה כי אושר הוא הטוב המהותי היחיד, וטוענים שיש לקחת בחשבון מגוון ערכים והשלכות בקבלת החלטות אתית.[4]

למרות שמיל הסכים עם בנת'ם לגבי רבים מעקרונות היסוד של האתיקה, היו לו גם כמה חילוקי דעות עיקריים. בפרט, מיל ניסה לפתח צורה מעודנת יותר של תועלתנות שתשתלב טוב יותר עם המוסר היומיומי ותדגיש את החשיבות בחיים האתיים של הנאות אינטלקטואליות, התפתחות עצמית, אידיאלים גבוהים של אופי וכללי מוסר קונבנציונליים.

פרק 1: הערות כלליות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק הראשון מיל מציין כי חלה התקדמות מועטה באתיקה. כלומר, מאז תחילת הפילוסופיה נדונו אותן סוגיות שוב ושוב, והפילוסופים ממשיכים לחלוק על נקודות המוצא הבסיסיות של האתיקה. מיל טוען שהמחלוקות הפילוסופיות הללו לא פגעו קשות במוסר העממי, בעיקר משום שהמוסר הקונבנציונלי הוא תועלתני במהותו. הוא מסיים את הפרק בכך שהוא לא ינסה לתת "הוכחה" קפדנית לעקרון האושר הגדול ביותר. כמו בנת'ם, מיל האמין שלא ניתן להדגים מטרות אולטימטיביות ועקרונות ראשונים, שכן הם נמצאים בבסיס כל דבר אחר שאנו מכירים ומאמינים. אף על פי כן, "אפשר להביא נימוקים העלולים להכריע את השכל לקבל איזו דעה או שלא לקבלה, ודבר זה שוה להוכחה".[5]

הפרק כולל ביקורת מפורסמת של מיל על עמנואל קאנט, כדוגמה לקושי להעניק תוקף לעקרונות מוסריים מתוך נוקודות מוצא מופשטות (כמו הצו הקטגורי שלו) וליישמן בחיים הקונקרטיים.

אינני יכול שלא להתייחס לשם הדגמה למסכת שיטתית של אחת מן המפוארות שישנן, המטפיזיקה של המידות, מאת קאנט. האיש המיוחד הזה, אשר שיטת המחשבה שלו תישאר לאורך זמן רב אחת מאבני־הדרך בתולדות העיון הפילוסופי, מציג במסכת הזאת, עיקרון ראשון אוניברסלי כמקור וכמסד של חוברה מוסרית: 'פְּעל כך שהכלל אשר לפיו אתה פועל יוכל להיות מאומץ כְּחוק של כל הייצורים הרציונלים'. אבל כשהוא מתחיל להסיק מן ההוראה הזו חובה כלשהי מתוך החובות הממשיות של מוסר, הוא נכשל, באופן כמעט גרוטסקי, בניסיונו להראות כי ישנה סתירה, איזו אי־אפשרות לוגית (שלא לדבר על פיזית), בכך שכל היצורים הרציונליים יאמצו כללי התנהגות שהם הנוראים ביותר מבחינה מוסרית...

המקור באנגלית
but I cannot help referring, for illustration, to a systematic treatise by one of the most illustrious of them, the Metaphysics of Ethics, by Kant. This remarkable man, whose system of thought will long remain one of the landmarks in the history of philosophical speculation, does, in the treatise in question, lay down a universal first principle as the origin and ground of moral obligation; it is this: "So act, that the rule on which thou actest would admit of being adopted as a law by all rational beings." But when he begins to deduce from this precept any of the actual duties of morality, he fails, almost grotesquely, to show that there would be any contradiction, any logical (not to say physical) impossibility, in the adoption by all rational beings of the most outrageously immoral rules of conduct. All he shows is that the consequences of their universal adoption would be such as no one would choose to incur.
מיל, התועלתיות, פרק א', עמ' 9–10

פרק 2: התועלתיות מהי?

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק השני, מיל מנסח עיקרון אתי יחיד, "עקרון התועלת" (או "עקרון האושר הגדול ביותר"), שממנו נגזרים כל העקרונות האתיים התועלתניים.

התורה המקבלת כיסוד המוסר את התועלת, או את עקרון האושר היותר גדול, אומרת שהמעשים הם ישרים [נכונים] במדה שהם נוטים להגדיל את האושר, ובלתי־ישרים [שגויים] במדה שהם נוטים ליצור את היפוכו של האושר. האושר פירושו הנאה והעדר הכאב; אי־האושר פירושו כאב ומניעת ההנאה.

המקור באנגלית
The creed which accepts as the foundation of morals, Utility, or the Greatest Happiness Principle, holds that actions are right in proportion as they tend to promote happiness, wrong as they tend to produce the reverse of happiness. By happiness is intended pleasure, and the absence of pain; by unhappiness, pain, and the privation of pleasure.
התועלתיות, פרק ב', עמוד 16

מיל מוסיף וטוען כי עקרון האושר הולם את ההתכלית העליונה של המוסר התועלתני והיא החופש, של בני האדם ואף של כל האורגניזם בעלי החושים.

בהתאם לעקרון האושר הגדול ביותר, כפי שנתבאר למעלה, התכלית האחרונה שביחס אליה ולשמה כל שאר הדברים הם רצויים (בין שאנו חושבים על הטוב שלנו, בין על הטוב של אנשים אחרים), היא החיים החפשיים, עד כמה שאפשר, מכאב, והעשירים, עד כמה שאפשר, בהנאות, הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות; [...] אפשר להגדיר אמת־מדה זו ככלל החוקים והמצוות הקובעים את מעשיהם של בני־האדם, חוקים ומצוות שאם נשמור עליהם, נוכל להבטיח לכל בני־האדם, בהיקף היותר גדול שאפשר, חיים כאלה שתארנו למעלה, ולא רק לבני־האדם, אלא, עד כמה שמרשה זאת טבע הדברים, לכל היצורים בעלי־ההרגשה.

התועלתיות, פרק ב', עמ' 28–29

מיל מקדיש את עיקר הפרק למספר ביקורות נפוצות על תועלתנות, אותן הוא מפריך בזו אחר זו. בין האשמות עימן מיל מתמודד:

  • התועלתנות מנוגדת להנאה.[6]
  • התועלתנות מעמידה הכל רק על ההנאה ולכן היא דוקטרינה הראויה רק ל"חזירים" (האשמה בנהנתנות).[7]
  • התועלתנות טועה בהתייחסותה לאושר כתכלית העליונה של האדם.[8]
  • התועלתנות היא אנוכיות ולא עולה בקנה אחד עם זולתנות.[9]
  • התועלתנות מציבה אמת מידה גבוהה מדי עבור האדם לדאוג לענייני החברה הכלליים (מתוך "חובה").[10]
  • התועלתנות גורמת לאנשים להיות קרים ולא סימפטתיים.[11]
  • התועלתנות היא מוסר חסר אלוהים ומנותק מהמסורת.[12]
  • התועלתנות מתחשבת רק בצרכי השעה ובתכליות זמניות (אופורטוניזם).[13]
  • התועלתנות אינה מכירה במשך הזמן הדרוש בשיפוט מוסרי לחישוב ההשלכות העתידיות ולשקלול האושר הכללי.[14]
  • התועלתנות מסייעת לחפות על מעשים רעים.[15]

בתגובה להאשמה שתועלתנות היא דוקטרינה המתאימה רק לחזירים, מיל מבחין בין אושר לבין סיפוק האושר, וכן נוטש את השקפתו הצרה של בנת'ם לפיה ההנאות נבדלות רק בכמות, לא באיכות. הוא מציין שרוב האנשים שחוו תענוגות פיזיים ואינטלקטואליים נוטים להעדיף את האינטלקטואליים. לטענת מיל, מעטים הם האנשים שיבחרו להחליף מקומות עם חיה, עם שוטה או עם בור עבור כל כמות של הנאה פיזית שהם עשויים לרכוש בדרך זו. זאת מכיוון שהראיה היחידה שאפשר להפיק כדי לקבוע שמשהו רצוי, היא שאנשים באמת רוצים בו. לראיה ניתן לראות שבחברה ההנאות האינטלקטואליות (למשל, ההנאות של ידידות, אמנות, קריאה ושיחה) נחשבות ל"גבוהות יותר" מהנאות "נמוכות" של תענוגות הגוף. ובנוסף נטען כי שאיפה רציונלית לאושר ארוך טווח, מחייבת פיתוח של היכולות הגבוהות של האדם.

מוטב להיות בן־אדם בלתי־מרוצה מחזיר מרוצה; מוטב להיות סוקרטס בלתי־מרוצה מכסיל מרוצה. ואם הכסיל או החזיר דעתם אחרת, אין זה אלא מפני שיודעים הם רק את הצד המיוחד להם. בעל הדין יודע את שני הצדדים.

המקור באנגלית
It is better to be a human being dissatisfied than a pig satisfied; better to be Socrates dissatisfied than a fool satisfied. And if the fool, or the pig, are a different opinion, it is because they only know their own side of the question. The other party to the comparison knows both sides.
התועלתיות, פרק ב', עמ' 23–24

פרק 3: על האישור היסודי של עקרון התועלת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק השלישי, מיל שואל אילו "סנקציות" (במשמעותן רחבה של מוטיבציות, ולא במשמעות הצרה של ענישה) עומדות בבסיס החובה לקדם את האושר הכללי. הוא בוחן מגוון דרכים שבהן סנקציות חיצוניות (התמריצים שמספקים אחרים) וסנקציות פנימיות (תחושות של סימפתיה ומצפון) מעודדות אנשים לחשוב כיצד מעשיהם משפיעים על האושר של אחרים. הסנקציה הסופית, טוען מיל, היא פנימית. בני אדם הם בעלי חיים חברתיים החושקים באופן טבעי להיות באחדות עם היצורים האחרים השותפים לנו.[16] להעדיף מטרות אנוכיות על פני טובת הציבור מנוגד לדחף הטבעי העמוק הזה.

פרק 4: על מין ההוכחה שאפשר לתת לעקרון התועלת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק הרביעי מיל מציע מעין ההוכחה לוגית לעקרון התועלת.[17] עיקר הטיעון להלן:

  1. האושר רצוי כתכלית, והוא הדבר היחיד הרצוי כתכלית.
  2. הראייה היחידה לכך שמשהו רצוי היא שאנשים אכן רוצים בו בפועל.
  3. כל אדם רוצה באושרו שלו במידה שאפשר להשיגו.
מסקנה: האושר הכללי הוא הטוב ההצברי של כל האנשים.

טיעון זה זכה לביקורת רבה, אף בקרב הוגים תועלתנים. לדוגמה, ג'פרי סקר (אנ') טען שהטיעון מסתמך על הנחה מפוקפקת לגבי האופן שבו אושר אינדיבידואלי קשור לאושר הכללי.[18] כמו כן, עשויים להיות מקרים שבהם ניתן לקדם את האושר הכללי רק על ידי הקרבת האושר של אנשים מסוימים, וניתן לתהות האם האושר הכללי נותר "טוב" לאותם אנשים. הנרי סידג'וויק (אנ') תהה האם הגיוני לדבר על הצברים (aggregates) כבעלי רצונות.[19] וג. א. מור תקף את ההנחה כי העובדה שמשהו רצוי מוכיחה שהוא רצוי.[20]

פרק 5: על הקשר שבין הצדק והתועלת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק החמישי והארוך מסתיים בדיון במה שמיל מחשיב כ"קושי האמיתי היחיד"[21] של האתיקה התועלתנית והיא השאלה האם התועלתנות עשויה להעניק הצדקה למעשי עוול בוטים. מבקרי תועלתנות טוענים לעיתים קרובות כי לשפוט פעולות אך ורק במונחים של השפעותיהן על האושר הכללי אינו עולה בקנה אחד עם כבוד לזכויות הפרט והחובה להתייחס לאנשים כפי שמגיע להם. מיל מעריך את כוחה של התנגדות זו וטוען.

  1. תחושות הצדק נטועות הן ברצון אנושי טבעי להשיב על פגיעות והן באינסטינקט טבעי לאהדה למי שנפגע שלא כדין;
  2. לצדק יש בסיס תועלתני שכן עוול מבוצע רק כאשר זכויותיו של אדם נפגעו, וזכות-לכאורה צריכה להיות מוגנת על ידי החברה רק כאשר הדבר מקדם את האושר הכללי;
  3. אנשים חולקים על דעות עמוקות בנוגע לסוגי הדברים שהם צודקים ושאינם צודקים, והתועלתנות מספקת את הבסיס הרציונלי היחיד לפתרון קונפליקטים כאלה.
האקטיביסט הפוליטי והתועלתן ההונג קונגי הונקווס לואס (Honcques Laus) קורא את הספר תועלתנות למיל.

חיבורו של מיל נותר כתב ההגנה המפורסם ביותר על ההשקפה התועלתנית שנכתבה אי פעם.[22] החיבור נחשב לטקסט קאנוני בקורסי אתיקה באוניברסיטאות ברחבי העולם. בעיקר בזכות מיל, התועלתנות הפכה במהירות לתיאוריה האתית השלטת בפילוסופיה האנגלו-אמריקאית.[23]

לקריאות נוספות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Mill, John Stuart (1998). Crisp, Roger (ed.). Utilitarianism. Oxford University Press. ISBN 0-19-875163-X.

ספרות משנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ יוסף אור תרגם "התועלתיות", בשנת 1930, לפני שהמושג תועלנות הפך שגור בעברית המחודשת. כמו כן, התרגום הארכאי חסר חידושים רבים בשפה העברית.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Mill, John Stuart (1863). Utilitarianism (1 ed.). London: Parker, Son & Bourn, West Strand. נבדק ב-6 ביוני 2015 – via Google Books. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ^ Henry Sidgwick, Outlines of the History of Ethics. Indianapolis: Hackett, 1988, p. 245. (Originally published in 1902.)
  3. ^ J. B. Schneewind, "John Stuart Mill," in Paul Edwards, ed. The Encyclopedia of Philosophy, vol. 5. New York: Macmillan, 1967, p. 319.
  4. ^ Geoffrey Scarre, Utilitarianism. New York: Routledge, 1996, pp. 133-151.
  5. ^ John Stuart Mill, Utilitarianism. Buffalo: Prometheus Books, 1987, pp. 16-17.
  6. ^ תועלתיות עמ' 14
  7. ^ תועלתיות עמ' 17
  8. ^ תועלתיות עמ' 29
  9. ^ תועלתיות עמ' 41
  10. ^ תועלתיות עמ' 43
  11. ^ תועלתיות עמ' 46
  12. ^ תועלתיות עמ' 41
  13. ^ תועלתיות עמ' 53
  14. ^ תועלתיות עמ' 56
  15. ^ תועלתיות עמ' 60
  16. ^ Mill, Utilitarianism, p. 45.
  17. ^ Mill Utilitarianism, p. 50.
  18. ^ Scarre, Utilitarianism, p. 97.
  19. ^ Sidgwick, Outlines of the History of Ethics, p. 246.
  20. ^ G. E. Moore, Principia Ethica. Cambridge: Cambridge University Press, 1903, p. 67.
  21. ^ Mill, Utilitarianism, p. 83.
  22. ^ Scarre, Utilitarianism, p. 82.
  23. ^ J. B. Schneewind, Sidgwick's Ethics and Victorian Moral Philosophy. Oxford: Clarendon Press, 1978, p. 174.