השפעת גירושים על ילדים בגיל הרך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתוב כמו עבודה אקדמית ולא כערך אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
שכתוב
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתוב כמו עבודה אקדמית ולא כערך אנציקלופדי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

כתוצאה מהעלייה בשיעור הגירושים, חלה גם מדי שנה עלייה במספר הילדים בגיל הרך בגילאי 3–6 שנים המעורבים בתהליך המשברי הזה. פירוק המשפחה מטה את מסלול החיים של חברי המשפחה ומקבל צביון משברי ברבים מהמקרים. העלייה הגבוהה בשיעור הגירושים היא אחד מהשינויים המשמעותיים והדרמטיים שחלו במבנה מוסד המשפחה במהלך העשורים האחרונים. למשל, במאה ה-21[1] אחד מכל שלושה זוגות בישראל מתגרש.

גירושים מוגדרים כפירוק התא המשפחתי, שהוא פירוק של סדר חברתי וחוקי מוכר[2]. זוהי תופעה מתמשכת הקיימת שנים רבות והיא משותפת לתרבויות וחברות רבות בעולם ומשפיעה לאורך שנים במידה רבה על ילדי המשפחה בכל מישורי החיים שלהם - כישורי החיים של הילדים, כושר ההסתגלות, הרווחה הנפשית, הדימוי העצמי, הביטחון העצמי, רמת התפקוד האישית והחברתית ובריאותם הפיזית[3][4].

השפעת הגירושים על ילדים בגיל הרך (3–8 שנים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפיונים ייחודיים של הגיל הרך (3–8 ש')[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגירושים השפעה עמוקה על כל בני המשפחה, הן על הורים שבחרו בהם והן על הילדים שנהיו מעורבים בהם שלא מבחירתם.[5]. ההורים מגיבים באופנים שונים למצבם של הילדים לאור האירוע הזה: חלקם נוטים לחשוב כי הילדים מטבעם מסתגלים בקלות למצבים חדשים וכי תחושת האבדן אשר מתלוות לתהליך יחלפו עם הזמן. הורים אחרים חשים את מצוקת הילד, אך אינם יודעים כיצד עליהם לנהוג, הם עצמם מתמודדים עם מצב לא פשוט ולא מוכר[6][7]. לכך מצטרפים קשיים ומגבלות נוספים: המשפחה הופכת להיות מטופלת על ידי הורה יחיד, לרוב האם, הנאבקת עם לחצים רבים. חלקם כלכליים, כדי לקיים את המשפחה ההורה בעל המשמורת (לרב, האם) נאלץ לעבוד שעות מרובות והמשפחה נאלצת להתמודד עם ירידה משמעותית במשאבים הכלכליים[8]. חלקם אישיים, לעיתים קרובות, האם עצמה נמצאת במשבר בשל הגירושים וזה מותיר אותה פחות פנויה רגשית לילדיה[7]. בנוסף, הילדים יתמודדו לעיתים עם קשר מופחת עם ההורה השני (לרוב האב) ועם ניתוק הקשרים עם משפחתו המורחבת של הורה זה. לעיתים, במקביל, חלקם ימשיכו את תהליך התפתחותם במשפחות של נישואין חדשים, ועם מעברים של שכונה, דירה או בתי ספר[9]. כאשר השינויים האלה מלווים במצבי קונפליקט מרובים, חלקם חריפים ואלימים, עוצמת המשבר מחריפה עוד יותר. בפני הילדים עומד האתגר של הבנת האירוע הטראומטי, חוויית האובדן של המסגרת המוכרת, חוויית הנטישה של אחד ההורים והצורך להסתגל למציאות החדשה, בתנאים חסרים ולעיתים פוגעניים. נסיבות אלו משפיעות על הילד בהיבט הפסיכולוגי, האישי, הרגשי, הקוגניטיבי, החברתי והפיזיולוגי ומקרינות על התפתחותו, אישיותו ומערכת תפקודיו[10][11].

מאפיינים רגשיים: חוויית הגירושין מלווה בביטויים רגשיים רבים – חוקרים מכנים אותם בשמות רבים: כעס, האשמה עצמית, בדידות וחוסר אונים[12], תחושת עומס יתר, פגיעות, פחד נטישה וחוסר אונים[13]רמות גבוהות של חרדה, עצב, בדידות, תלותיות, דיכאון, נטישה, חוסר ביטחון עצמי, פגיעה בדימוי עצמי, תחושת אשמה ועוד. צורך ראשוני של הילד בגיל הרך היא סביבה ביתית רגועה וזמינות פיזית ורגשית של ההורים על מנת שיוכל לפתח התקשרות בטוחה להורים[14][15] זהו גיל בו קיימת תלות עזה בהורים ולילד יש צורך בקביעות וביטחון בקשר עמם, כדי שיתאפשר לו תהליך תקין של התפתחות. כך שילדים צעירים הם הרגישים ביותר להפרת שיווי המשקל בבית[14][16]. במחקרים נמצא כי ילדים שהיו צעירים בעת הגירושין נפגעו יותר מילדים בוגרים יותר (20) . במחקר נמצא כי ילדים מתחת גיל שלוש מגיבים באופן שלילי לגירושין ומפתחים גם מגוון רחב של סימפטומים פיזיים, שהם ביטויים עקיפים, ללא הסבר ישיר, מעידים על מצוקה נפשית[17].

מאפיינים קוגניטיביים – פסיכולוגיים של הגיל הרך מבטאים את יכולותיהם בשלב התפתחותי זה. השלב המוקדם של ההתפתחות הקוגניטיבית מאופיין ברמה נמוכה של גמישות קוגניטיבית, כך שהוא מקשה על הילד לפתח הבנה מדויקת של אירועי הגירושין[18]. גירושי ההורים מעמידים בפני ילדים בגיל הרך מספר משימות פסיכולוגיות ייחודיות. אלה כוללות: הבנת הגירושין ותוצאותיה; התנתקות מהמשבר וחזרה לפעילות רגילה; התמודדות עם האבדן והכעס והתמודדות עם רגשי אשמה והאשמה עצמית; קבלת הקביעות של הגירושין ועיצוב עמדה של אמון ותקווה ביחס למערכות יחסים עתידיות[19]. אחד מהמאפיינים הרגשיים-פסיכולוגיים הוא רגש האשמה – המחקרים מראים כי ילדי גירושין מגלים רמה גבוהה של תחושת אשמה הנובעת מכך שהם חשים אחראים על גירושי הוריהם או על כך שלא הצליחו לפייס ביניהם[20][21]. ילדים, כבר מהגיל הרך, חווים תחושת אשמה וחושבים שההורים נפרדו עקב התנהגותם או עקב מחשבות או מאוויים כמוסים אשר היו להם ביחס אליהם[15]. בפסיכולוגיה האנליטית מדברים על אובדן כגורם מרכזי בהתפתחות של אשמה. אשמה זו, אשר אין באפשרות הילד הצעיר לשאת בה, תהיה חייבת להיות מושלכת אל העולם. וכך, עלול הילד הצעיר לפתח עמדה חשדנית ומפצלת כלפי הסביבה. החוויה הטראומתית שמתרחשת עקב ההצפה הרגשית עלולה לעצב את חווייתו של הילד כי העולם הוא מקום רע ומאיים[22] .

מאפיינים התנהגותיים – במחקרים ניתן לראות כי ילדים למשפחות גרושות נוטים לסבול מקשיים בלימודים, התנהגויות בעייתיות, תפיסה עצמית שלילית, בעיות עם קבוצת השייכות (peer group), וקשיים ביחסים עם הוריהם. מחקרים אחרים הראו תפקוד נמוך יותר של ילדים אלו, ביחס לילדים שלא חוו גירושין[23]. נמצא כי ילדים להורים גרושים נוטים לגלות בעיות התנהגות, התנהגות אגרסיבית, תוקפנות, קושי בקבלת מרות, קושי ביצירת קשרים חברתיים סוציאלית אנטי התנהגות, ואף מועדות לעבריינות[24] . כמו כן, נמצא כי הישגיהם של ילדים להורים גרושים נמוכים יותר בהשוואה לילדים ממשפחות לא גרושות; ילדים אלו השיגו פחות במדדים של יכולות התפתחותיות, נוכחות ופופולריות בקרב בני כיתתם[25].

מאפיינים פיזיולוגיים – לעיתים, מופיעים גם סימפטומים פיזיולוגיים, בעת המשבר ובסמוך לו, חוסר האפשרות לעבד את חוויית האובדן והאשמה המתעוררת בעקבותיו, קשור להתפתחות של סימפטומים פסיכוסומטיים או היפוכונדריה, שהם מטבעם, ביטוי לא ישיר של המצוקה[22]. 

השפעות הגירושין לטווח הקצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשת רחבה של תגובות קשורה ונובעת ממצבי משבר. בהקשר למשבר של גירושין נצפו התגובות הבאות:

  • תחושת חוסר אונים – חוסר שליטה בחיים: מתפתחת תחושה של חוסר אונים ובהיותה נמשכת וחוזרת על עצמה היא הופכת לדפוס נלמד שמביא עמו רגשות פסימיים, פוגע במוטיבציה ובכושר ללמוד[14]
  • תסוגה: היא תגובה הנפוצה בקרב הילדים בגיל הרך. בהיותם חווים חרדה, הם נסוגים וחוזרים לצעצועים ולחפצים שנטשו, ולדפוסי התנהגות, כמו אי שליטה בצרכים[14]
  • תוקפנות,­ והתפרצויות כעס וביטויים פיזיים: תגובה זו היא ביטוי של חוסר האונים. היא מלווה לעיתים בתגובות פיזיקליות למצב הקשה שבו הם נמצאים. תגובות פיזיות אלו יכולות להתבטא בהקאות, טיקים בפנים, מחלות חום לא מוסברות ועוד. מטרת ההתנהגויות הפיזיקליות הללו הם בעצם קריאה לא מודעת לתשומת הלב מצד ההורים[14][26]
  • ילדים נעשים מתווכים בין הוריהם­ לעיתים במצבי גירושין המלווים בקונפליקטים, הילדים נגררים ללב ליבו של הסכסוך בין בני הזוג. ההורה מנסה להסית את הילדים נגד ההורה האחר ואף לשפוט על מצבים מסוימים. במקרים רבים נקלעים הילדים לאש צולבת של דרישות מנוגדות מצד ההורים. המאבק של נאמנות כפולה גורם נזק ישיר לילד[14][27][20]
  • ילדים החווים הזדהות יתר עם אחד ההורים כתוצאה מההשפעה הקודמת הילדים נכנסים למעורבות רגשית-אישית בסכסוך, בוחרים צד במאבק ומגיעים למתח פנימי ולמצבים שבהם הם אינם מוכנים ליצור קשר ולהיפגש עם ההורה האחר במשך תקופה ארוכה ומאשימים או בהתרחשות הפרידה[20]
  • בריחה מהמצב ושקרים לעיתים הילדים "בורחים" מהמציאות על ידי כך שהם ממלאים את שגרת חייהם בפעילות חברתית ענפה מחוץ לבית . יש ילדים (בגילאי2–5) הבורחים אל מחוזות הדמיון כמקום מפלט, וזאת מתוך רצון להתעלם מהמצב אשר קורה בבית[20]
  • ירידה בהישגים הלימודיים בקרב ילדים, בעיקר במהלך משבר הגירושים, ההישגים הלימודיים צונחים וזאת בהשוואה לילדים אשר לא חוו את משבר הגירושים במשפחתם[28].
  • אמוציונאליות ניתן לראות כי במהלך השנה הראשונה וכן גם לאחר מכן, ילדים להורים גרושים הם בעלי 'פיוז' קצר יותר. הם נוטים להתפרץ ביתר קלות ואף להגיב בקיצוניות רבה יותר[28].
  • פגיעה בתחושת הערך העצמי והדימוי העצמי והמשפחתי נמצא כי הדימוי העצמי ואף המשפחתי ("המשפחה שלי היא לא נורמלית") נפגע. ככל שהילד היה צעיר יותר בזמן הגירושים הוא יסבול מערך עצמי ומשפחתי ירוד יותר [28].
  • אי-קבלה והשלמה עם המצב נמצא כי בטווח הגילאים 2–5 שנים[8],ילדים המשיכו לקוות ולצפות שהוריהם יחזרו וכך הם לא הגיעו לשלב ההשלמה עם האובדן (לפי קובלר רוס). הגילאים הבוגרים יותר הראו קבלה והשלמה לאחר שנה[28].

נצפו דפוסים נוספים של התנהגויות: ביטוי עקיף לכעס על ההורים והתקתו לחברים ומחנכים[14] תלות מוגברת באחד ההורים או בשניהם, חרדה מתמדת ופתולוגית לשלום ההורה אשר אינו מתגורר עמם וגעגועים אליו[28].

  • אפקט ההרדמה – נמצא כי קיימים מצבים בהם ילדים מציגים התמודדות טובה בטווח של שנה ממשבר הגירושים. בתקופה ראשונה זו הם מתפקדים באופן נורמטיבי ולא נותנים ביטוי לקשיים, לתסכולים, לחוסר הוודאות ולחוסר ביטחון שהם חווים. התנהגות כזו יכולה להיות לא מודעת והיא גם מטעה, כי אינה מאפשרת עיבוד של תהליך האובדן. יש בכך סכנה של התפרצות הקשיים בזמן עתידי. חוקרים קראו לתקופה זו "הלטנטית" שלפני המשבר הפסיכולוגי וזהו "אפקט ההרדמה"[29].

 השפעות לטווח הארוך [עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים המחקרים המראים כי ילדים אשר חוו גירושין במשפחות במערכות יחסים לא מאוזנות, מגלים קשיים רבים וגדלים להיות מבוגרים חרדים, תת-משיגים, בעלי הערכה עצמית ירודה ואף בעלי התפרצויות זעם לא מובנות. מבוגרים כאלה עשויים להתייחס לכל עזיבת אדם כאובדן מחודש. דבר זה גורם לכך שחייהם הם רצף של אבדנים והם אינם מסוגלים להתמודד עם זה כיאות. הילדים האלה גדלים להיות מפוחדים וחשדניים לחידושים בסביבתם. הם יתקשו לתת אמון באנשים. מחקרים אחרים הצביעו על כך כי לאירוע הגירושין יכולות להיות גם השפעות אחרות בטווח הארוך, בהם נמצא כי אחד הגורמים המשפיעים על דרך ההתמודדות של ילדים הוא סגנון מערכת היחסים במשפחה – הן ללא גירושין, הן לפני גירושין והן בתהליך עצמו. כלומר לא עצם תהליך שינוי המסגרת, אלא הדרך בה הוא נעשה. לאופי האווירה המשפחתית לפני הגירושין ובתהליך הגירושין ישנה השפעה מכרעת על יכולתו של הילד להתמודד עם המשבר[30]. יש ומצבי קונפליקט בין ההורים (בנשואים ובגירושים) הם אלה הפוגעים בבריאות הנפשית של ילדים, ולא עצם שבירת המסגרת. הם מביאים ליתר כעס, רגשות אשם וחרדות[31]. חוקרים מצאו כי במשפחות שעברו גירושין והייתה בהן מערכת יחסים מאוזנת, הילד מתמודד באופן טוב, הוא מצליח לשמור על קשר קרוב ויציב עם ההורה הלא משמורן, למשל[32]. כמו כן נמצא שחוויה טראומטית של גירושי ההורים בילדות יכולה להשפיע באופן חיובי על האופן שבו אותו ילד יגדל להיות מבחינה פסיכולוגית, מנטלית ואף הישגית. נמצא כי לאחר 5 שנים 45% מהילדים שחוו גירושין יצאו מהמשבר כאנשים נורמטיביים, אכפתיים ואף אמיצים ולא מפחדים מאתגרים, חזקים יותר מילדים אשר הוריהם נשארו יחדיו, וחוו מערכות יחסים קונפלקטואליות[33][31].

במצבים בהם ילדים הציגו התמודדות טובה בטווח של שנה ממשבר הגירושים ("אפקט ההרדמה") ולא נתנו ביטוי לרגשותיהם (ולכן גם לא עבדו אותם), הם נהיו חשופים לסיכון של התפרצות קשיים בשלב מאוחר יותר של התפתחותם. בגיל ההתבגרות המאוחרת, לדוגמה, עם בהגיעם לשלב של הצורך לפתח מערכת יחסים אינטימית עם בת או בן זוג, הם מתקשים לעשות זאת[34].

 הסברים לתגובות הילדים בגיל הרך (3–8 שנים) [עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים הציעו הסברים רבים לתגובות של ילדים בגיל הרך לתהליך הגירושין. ההסברים מתייחסים למספר תחומים ולקשרים ביניהם: זיהוי והגדרת הצרכים של הילד בשלב זה של חייו, זיהוי והגדרת היכולות והמיומנויות שלו, התייחסות לניסיון החיים הקצר שלו, תיאור החסרים, השיבושים והפגיעה המתלווים לתהליך הגירושין ותיאור התגובות של הילד במישורים השונים שתוארו בפרק הקודם.

 אפיון הצרכים של הילד בגיל הרך והקשר ביניהם לבין תגובות הילד לגירושין [עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים בגיל זה הם פגיעים, תלויים בהורים וזקוקים לתשומת לב רבה ולהענקה אהבה וחיבה. ההורים והבית הם כל עולמו של הילד בגיל הרך וכשאלה נפגעים, חסרים או נעלמים נהרס כל עולמו. סיפוק הצרכים ההתפתחותיים בגיל הרך מותנה בשימור יחסי התקשרות ראשוניים[32] ילדים מגיבים למצב החדש שנוצר בכאב-צער, געגועים להורה החסר, חרדה וכעס. הכעסים מביאים לגילויי תוקפנות, לעיתים, הן במשפחה והן בגן, וכך עשויה להיפגע התדמית החברתית של הילד ובעקבותיה עשויים להתעורר קשיים נוספים[35]. 

אפיון גבולות היכולות של הילד בגיל הרך והקשר ביניהם לבין תגובות הילד לגירושין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבולות היכולת של ילדים בגיל הרך יש כמה ביטויים אופייניים. ילדים בגיל הרך, מתקשרים בערוץ מילולי ראשוני ופשוט שאינו יכול לבטא מצבים וחוויות מורכבים. כך שערוץ התקשורת עם ההורים לא יכול לבטא את מכלול חוויות המצוקה, הקריאה לעזרה וחוסר האונים של הילד וכמו כן, יכולת המענה המלא מצד ההורים היא מוגבלת. במצב כזה ההורים נותרים חסרי אונים והילדים נותרים ללא התייחסות ראויה למצוקתם. המצוקה מקרינה ומשפיעה על בריאותם, תפקודם ושמחת החיים שלהם[36].

ילדים בגיל זה טרם פיתחו הבחנה ברורה בין מציאות ודמיון ואופן החשיבה שלהם הוא אגוצנטרי. כתוצאה מכך, יש לילדים בגיל הצעיר נטייה לחשיבה מגית בה הם תופסים את עצמם ומעשיהם כבעלי יכולת השפעה על הסביבה גם כאשר אין לכך אחיזה במציאות. סתירה זו בין מציאות לדמיון עשויה להביא לבלבול, מבוכה, תסכול, כעס והתנהגות פוגעת. ילד בגיל הרך אינו מסוגל להכיל ולהבין את השינויים שחלים בחייו והוא חש בלבול וחרדה. גם קשה לו לקלוט ולעקוב השינויים בסדר היום ולוח הזמנים המשתנה המסדיר את חלוקת הזמן שלהם עם כל אחד מההורים[37] הילד בגיל זה, אינו מסוגל עדיין לעבד תהליכים טבעיים של אבל המאפשרים פרידה ממצב קיים ומעבר למצב חדש. כאשר הוא חווה אובדן בשלב מוקדם מדי בחייו, עדיין אין לו יכולת להכיל אותו ולעבד אותו והוא מוצף באשמה[38]

רמת ההמשגה של הילד בגיל הרך שונה משמעותית מהמשגה בוגרת. המשגת הגירושין הנה הבנה של הגירושין באופן מופשט תוך הסתכלות על הסביבה ולא רק על עצמך. כאשר ילד ממשיג טוב את הגירושין הוא ממשיג אותם גם בהמשגה אישית וגם בהמשגה כללית. בהמשגה הכללית - הוא מבין מה הסיבות לגירושין, מבין את העובדה שלא ניתן לשנות את המצב החדש, את השייכות שלו להוריו ואת התוצאות שיבואו בהמשך. בהמשגה האישית - הוא מבין איך הגירושין יבואו לידי ביטוי בחייו האישיים, וכיצד חייו ישתנו מעתה ואילך. בגילאי 3–6 הילדים עדיין אינם מבינים את מלוא המשמעות של מה שקורה להורים ואיזו השפעה תהיה לכך עליהם. כאשר ההורים מתערבים ועוזרים לילדים להמשגת הגירושים, הילדים מסתגלים יותר מהר למצב החדש, ומתמודדים טוב יותר עם התחומים הרגשיים, החברתיים והלימודיים. כדי שההורים יוכלו לעזור לילדיהם, עליהם לדעת איזו רמת המשגה מתאימה לילד - בהתאם לגילו ולהתפתחותו הקוגניטיבית. בגילאי 6–8 רמת ההמשגה יותר גבוהה, אך האגוצנטריות עדיין דומיננטית. בגילאים אלו, הילדים מבינים את הקשר בין מעשיהם של הוריהם לבין ההשפעה שתהיה אולם, במצב חשיבה אגוצנטרית, הם עדיין עלולים לחוש שהגירושין קרו באשמתם ולכן הם מנסים לרצות את הוריהם[39]. אחת התופעות הנובעות ממצבי אשמה היא הנטייה לשקר. ילדים, בעיקר בגילאים 5–8, נוטים לשקר אודות המצב שאליו נקלעה המשפחה מתוך תחושת בושה, רצון להיות 'נורמלי' ומשאלות ודמיונות על איחוד המשפחה מחדש[14]. אתגר נוסף העומד בפני הילדים, הוא כאשר ההורים יוצרים קשרים חדשים. אז אנשים נוספים נכנסים לחיי הילד, בהיותו שרוי כבר במשבר הגירושין של הוריו ועניין זה מבלבל אותו וגורם לו פחדים. עליו להיפתח להכרות עם הורה חורג, אחים חורגים, לקבל "חצאי אחים" ודמויות של המשפחה הרחבה, בין אם ירצה או לא וקשה לו להתמודד עם זה[40]. נישואים שניים לא תמיד צולחים, חלק מהם נכשל והילדים נחשפים לחוות משבר גירושין פעם נוספת[36]

 הקשר בין ניסיון החיים הקצר ויכולת ההתמודדות הילד בגיל הרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים החווים גירושין בגיל הרך לא הספיקו לחוות חיי משפחה יציבים ותומכים והם צעירים מכדי לזכור את התקופה שקדמה לגירושין[37]. עמדות החוקרים חלוקות לגבי השפעתה של עובדה זו. יש חוקרים המציינים כי ככל שגיל הילדים בעת הגירושין נמוך יותר, כן טובה הסתגלותם לטווח ארוך[18] גם הורים, נוטים להאמין כי ילדים מטבעם מסתגלים למצבים חדשים, כך שהחוויות והקשיים עימם הם מתמודדים בזמן הווה, יחלפו עם הזמן[29]. עם זאת, יש חוקרים הטוענים כי התפתחותם של ילדים שהוריהם התגרשו בגיל צעיר עשויה להיפגע, ולהיות מושפעת עד בגרות, כי הם לא זכו ליצור בתודעתם דפוס של יחסים זוגיים יציבים ותומכים[41].

ההתמודדות עם משבר הגירושין לפי המודל של קובלר-רוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מודל קובלר-רוס

אליזבת קובלר-רוס מצאה כי בתהליך התמודדות עם משבר הגירושין ניתן להבחין בחמישה שלבים:

  1.  הכחשה: בשלב הראשון של השינוי, במצב שיש בו הרבה אי-ודאות, אדם פוגש ומבטא חששות ודאגות. הוא מרגיש לקראת מה הוא הולך, אך אינו מכיר זאת מקרוב ולכן חושש מאוד. מופיעות כאן חרדות, הדחקה והכחשה.  ילדים, בעיקר בגיל הצעיר, בתקופה ראשונית לאחר הבשורה נוטים להתכחש למצב. הם מאמינים כי ישנו סיכוי טוב שהוריהם ישנו את דעתם ולא יתגרשו בסוף. לעיתים הילד יתנהג כי הוא אינו מושפע כלל מכל התהליך הזה, בשלב הזה הרגשות העמוקים מודחקים, בעיקר בגילאים המבוגרים יותר בילדות, לאחר הגיל הרך[42]. 
  2. כעס: מתוך החששות והדאגות, וכשכבר אי אפשר לברוח מהמציאות, מהשינויים, עולה התנגדות המלווה בהאשמה של האחרים: מטפלים, בני משפחה, מקבלי החלטות וכו'. תחושת אי-אמון וכעס מופיע בחוזקה. לאחר הבשורה המרה הילדים נוטים להפיל את האשמה על אחד מההורים ("זה הכל אשמת אבא כי הוא לא עזר טוב לאמא"). לעיתים, הילדים אפילו יאשימו את עצמם במצב הגירושים ויחשבו כי בשל התנהגותם הרעה ההורים התגרשו ("זה הכל באשמתי כי לא סידרתי את החדר כשאמא ביקשה""). עם זאת, בעצם תהליך הגירושים הילדים מאבדים אהבה של אחד מההורים, הם מרגישים נטושים ומוזנחים, לכן לעיתים רבות הכעס יופנה כלפי ההורים[42]. 
  3. מיקוח והפרדה: לאחר הגל הראשון של הכעסים מצטרפים, מתלווים אליו מרכיבים נוספים. מתוך אי הרצון לאבד את מה שהיה מוכר, ידוע ובטוח, עולים רעיונות והצעות איך אפשר אחרת. מחפשים חוות דעת שונות, כוון אחר. לא תמיד ההצעות עומדות במבחן המציאות. מנגנון ההפרדה בודק מי איתי ומי נגדי. אנשים נוטים בשלב זה לראות את המציאות בצבעי שחור-לבן. בשלב זה ניתן לראות כי הילדים מרגישים כי יש להם חלק במצב הקיים. הם מאמינים כי אם הם יתנהגו יפה וייעשו כל מה שההורים אומרים להם יהיה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור ("אם אני אהיה ילד טוב אבא יחזור הביתה"). בשלב זה לעיתים המבוגרים חושבים כי הילדים התגברו על האובדן עקב הגירושים אך זוהי טעות נפוצה מכיוון שזה רק מעטה חיצוני למה שהילדים מרגישים באמת[43][42].
  4. קבלה פסיבית: עם הכאב והקושי מתפתח שלב נוסף – תחילת ההשלמה. לעיתים ההשלמה מלווה בתחושת ויתור, קושי ואפילו דיכאון מה. יש פה קבלה פסיבית של השינוי, מעין הסכמה ללא התלהבות.  שלב זה מתרחש כאשר הילד מבין כי אין שום דבר אחר שניתן לעשות כדי להחזיר את המצב לקדמותו והם אינו יכול לעצור את הגירושים. כאן הילד מתחבר רגשית למציאות של הגירושין, הוא עלול לחוות רגשות של דיכאון ואבל, ירידה בתיאבון, בעיות שינה, בעיות חברתיות ולימודיות[5]. במצב הזה, נכון להורים לאפשר לילד לחוות את תהליך האבל, כדי למצות אותו ולצמוח ממנו הלאה. הורים שאינם מאפשרים זאת, מעידים על עצמם שהם עצמם לא השלימו את השלב הזה. ("אני מצטער שאני לא יכול לתקן את המצב הזה בשבילך")[42].
  5. קבלת השינוי: בשלב החמישי והאחרון מתפתחת קבלה, שאינה רק השלמה פסיבית. נראית רגיעה והתחזקות של הביטחון העצמי. האדם לוקח אחריות למצבו, אינו מאשים את הסביבה כמו בשלבים קודמים. ניתן לראות הרבה יותר שיתוף פעולה. האדם בשלב זה של השינוי יוכל לזהות ולהודות גם בנקודות אור שמביא לו המצב החדש. השלב הסופי הוא כאשר הילד משלים עם המציאות. השלב מתרחש בדר"כ לאחר שנה. אין זה אומר בהכרח שהילד יהיה מאושר לגמרי שוב, אך הוא מבטא יציאה מהדיכאון. ככל שההורים יקדימו לסיים עם תהליך הגירושים כך הילד יוכל להגיע לשלב הקבלה ולהתחיל להתמודד עם המציאות המחודשת .יש להתבונן ולהבין את החלוקה לחמשת השלבים, ככיוון של התפתחות, לא כחלוקה חד-משמעית. בכל שלב ניתן לזהות סימנים של כל השלבים האחרים, לעיתים הם נראים לא מובחנים ביותר והאדם נע ביניהם קדימה ואחור[42].  

התערבות עבור ילדים שהוריהם התגרשו או נמצאים בתהליכי פירוד או גירושין [עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים אשר הוריהם התגרשו או נמצאים בתהליכי פירוד או גירושין זקוקים למערכת תמיכה רציפה מהמבוגרים שמסביבם (הורים, מורים וקרובי משפחה), וזאת על מנת שיוכלו להתמודד עם החוויית הקשות המתלוות לתהליך הגירושים[21].

השיקולים לפניה לעזרה מקצועית [עריכת קוד מקור | עריכה]

הילד מבטא את קשייו בדרכים שונות, הוא נותן סימנים: פגיעה בתפקוד היומיומי – קשיי התנהגות קיצוניים, שקיעה בדיכאון, התבודדות, הימנעות מפעילות חברתית, חוסר ביטחון עצמי, סיוטי לילה, הרטבות בגיל גמילה, סימפטומים פסיכוסומטיים, הפרעות אכילה והתנהגות נסוגה. סימנים אלה ואחרים הם אותות קריאה לעזרה, להתערבות טיפולית, חינוכית. בשלב הראשון של ההתערבות יש צורך לבצע הערכה של מצבו של הילד וכוחותיו, וכן הערכה של הקשרים המשפחתיים וקשייהם. בשלב הערכה יילקחו בחשבון גילו, יכולותיו, השלב ההתפתחותי שלו, רמתו הקוגניטיבית, מזג אישיותו, תפקודו בגן, או בבית הספר, יחסיו הבינאישיים, תחביביו, ההיסטוריה הרפואית שלו וניסיונו הקודם בהתמודדות עם אובדן או משבר, הגורמים הקשורים למשפחה כוללים את המשפחה הגרעינית, תגובת ההתמודדות עם הגירושים של בני המשפחה, המשפחה המורחבת, בית הספר והחברים – ההכרה באובדן ותגובתם. כמו כן, גורמים אלה כוללים את הקהילה התרבותית-דתית, תרבות המשפחה ומערכת האמונות ביחס לאובדן[44][45]. כמו כן יש ללמוד ולהעריך מה הוא יודע אודות הגירושין, מה חווה בתקופה שקדמה להם, כיצד ההורים מגישים או לא מגישים לו את התמיכה וההבנה הדרושות, האם הוא מביע את רגשותיו, האם הוא פתוח ומשתף, או סגור ומכונס בתוך עצמו[46].

איך לספר לילד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל שתהליך ההכנה לקראת הגירושין והליווי של התהליך בכל שלביו יהיה שקול ומוגש בתשומת לב לכל הפרטים, בישירות, בתמיכה ובשיתוף פעולה של שני ההורים, כך יגדלו הסיכויים שהילד יוכל להתמודד עם השינויים והאתגרים העומדים בפניו. הגשה תומכת זו כוללת את טון הדיבור, בחירת המילים, הסבר של ההורים אודות הסיבות שהביאו לכך, הדגשת המשמעות של ההחלטה, הדגשת המחויבות ההורית המשותפת והכוונה לעצב את דרך התנהלות המשפחה לטובת כל חבריה. יש לשקול מה לא לחשוף בפניו, עובדות ושיקולים שאין ביכולתו להכיל ולקבל. בנוסף לאלה, ככל שההורה שאינו משמורן ימשיך לשמור קשר ולקחת חלק בחיי הילד, סיכוייו לעבד את המשבר ולצאת ממנו מחוזק, גדלים[47][39]. רצוי ששני ההורים ביחד יספרו לילד על החלטתם, למעט מצבים בהם המתח והקונפליקט לא מאפשרים שיתוף פעולה הולם. העיתוי המתאים לספר לילד תלוי בגילו, בנסיבות ההחלטה ובמועד שבו הוריו מתכננים להיפרד פיזית[48] . חשוב להדגיש ש"לספר לילדים" אינו עניין חד-פעמי. מתחילים בהודעה הראשונה, מלווים אותה בהסברים מרגיעים וממשיכים להסביר בכל תקופת המעבר, ובמידה מסוימת, גם בשנים שלאחר הגט. אפשר לשוחח פעמים נוספות לאחר ההודעה הראשונה עם כל ילד בנפרד או עם כולם יחד, על פי שיקול דעת ומתוך היכרות עם הילדים[48].

מעורבות מערכת הגן ובית הספר בתהליך ההתערבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הספר או הגן במצב של גירושים בגיל הילדות יכול לסייע רבות כמוקד תמיכה, סיוע, הדרכה ויצירת מקום בטוח לילד החווה תהליך של אובדן במהלך גירושי הוריו[46]. ילדי גירושין בגיל הרך זקוקים לתמיכה עקבית וממושכת ולאוזן קשבת מצד כל המבוגרים בחייהם – הורים, קרובי-משפחה, מטפלות וגננות. ההורים, אשר עד אתה היוו גורם משמעותי בחיי הילד נוטים להתכנס בתוך עצמם בעת המשבר ופחות פנויים למצבו הרגשי שלו, לכן למערכות החינוך, בית הספר או הגן יש תפקיד חיוני במצב זה[12].

 דוגמה לתוכנית התערבות רחבה [עריכת קוד מקור | עריכה]

מודל זה פותח בשנת 1995 על ידי שירות הרווחה של משרד הרווחה, המועצה הלאומית לשלום הילד ו"אשלים". התוכנית המוצעת בו כוללת: מרכיבים טיפוליים (פרטניים וקבוצתיים לאבות, אימהות, ילדים), מרכיבים ייעוצים-מדריכים (מרכז מידע, ערוץ טלפוני) ומרכיבי למידה והעשרה (סדנאות, הרצאות, ספריה). באגף רווחה בו הופעלה התוכנית במלואה, נמצא כי ככל ששני ההורים שותפים בתהליך וככל שרב מספר חברי המשפחה המעורבים בתוכנית, כך הושג שיתוף פעולה, הידברות והסדר מוסכם. ניכר היה תהליך של הבנת התהליכים, הסיכונים, דרכי הפתרון ונרכשו כלים ליישומו. המודל כוון למשפחות בשלב טרום גירושין, גירושין ולאחריו[49].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שרשבסקי, ב. (תשנ"ג). דיני המשפחה בישראל, מהדורה רביעית, הוצאת ראובן מס, ירושלים.
  2. ^ Klein, D. M., & White, J. M. (1996). Family theories: An introduction. Thousand Oaks, CA: Sage.
  3. ^ Amato . P. R. (2000). The consequences of divorce for adults and children .Journal of marriage and the family, 62, 1269-1287.
  4. ^ Dreman, S. (2000). The influence of divorce on children. Journal of Divorce and Remarriage, 32 (3/4), 41-71. Dreman, S., & Aldor, R. (1994). Work or marriage? Competence in custodial mothers.
  5. ^ 1 2 אילון, ע. & פלשר, ע. (1999) ילדים וגירושים: תגובת שרשרת. טבעון: הוצאת נורד.
  6. ^    דרימן.ס (2009). התמודדות והסתגלות של ילדי גירושים. ירושלים, אחוה.
  7. ^ 1 2 דרימן, ס., 3-4, טראומת הגירושין- דרכי התמודדות של נשים וילדים., חברה ורווחה, 3-4, 279-289.: חברה ורווחה, 1994, עמ' 279-289.
  8. ^ 1 2    Allison, P. D., & Furstenberg, F. F. (1989). How marital dissolution affects children: Variations by age and sex. Developmental Psychology, 25(4), 540.
  9. ^      Amato, P. R. (1996). Explaining the intergenerational transmission of divorce. Journal of Marriage and the Family, 58, 628-541.
  10. ^  אלדר, ד. ברנע, ח. (2003) גירושין – מה קורה להורים ולילדים?, על מה : כתב עת לקידום מעמד האישה, גיליון 12.
  11. ^ Ahrons, C. R. (2007). Family ties after divorce: Long‐term implications of children. Family process, 46(1), 53-65.
  12. ^ 1 2      עומר, ח. וליבוביץ, א. (2006). פחדים של ילדים- איך לתמוך במקום לגונן. הוצאת ספרים מודן.
  13. ^     Hooyman, N., & Kramer, B. (2006). Living through loss: Interventions across the life span. Coulumbia University Press.
  14. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 אילון, ע. & פלשר, ע., ילדים וגירושין: תגובות שרשרת, טבעון: הוצאת נורד, 1999
  15. ^ 1 2    Amato, P. R. (2001). Children of divorce in the 1990s: an update of the Amato and Keith (1991) meta-analysis.
  16. ^ דרימן, ס. (1999). התמודדות והסתגלות של ילדי גירושין. מכון הנרייטה סאלד, ירושלים.
  17. ^  Oppawsky, J. (1999). Psychosomatic Reactions of Very Young Children to Divorce: Elective Mutism, Tic and Erl-Königs Syndrome. Journal of Divorce & Remarriage, 30(3-4), 71-84.
  18. ^ 1 2 Kelly, J. B., & Lamb, M. E. (2000). Using child development research to make appropriate custody and access decisions for young children. Family Court Review, 38(3), 297-311.
  19. ^  Wallerstein, J.S., Tschann, J.M., Johonston, J.R., and Kline, M. (1990) Conflict, loss, change and parent-child relationships: Predicting children's adjustment during divorce. Journal of Divorce. 13 (4) 1-22.
  20. ^ 1 2 3 4    לוי, ג. (2000) נפרדנו כך, הורים וילדים 155 ,64-60.
  21. ^ 1 2 מיליגרם, נ. (2000).ילדים במצבי לחץ. בתוך א', קלינגמן, ע', רביב וב' שטרן (עורכים).ילדים במצבי לחץ. מאפיינים והתערבויות פסיכולוגיות. משרד החינוך, השירות הפסיכולוגי הייעוצי.
  22. ^ 1 2     Klein, D. M., & White, J. M. (1996). Family theories: An introduction. Thousand Oaks, CA: Sage.
  23. ^    Amato P.R (2015), Children's Adjustment to Divorce: Theories, Hypotheses and Empirical support, Journal of Marriage and the Family, 55, 23-38.
  24. ^    Wallerstein, J. S. (1987). Children of divorce: Report of a ten-year follow up of early latency-age children. American Journal of Orthopsychiatry, 57 (2), 199-214.
  25. ^    שמאי, מ. (2011) תגובת ילדי גירושין. מתוך: בן-אריה, א. ציונית, י. (עורכים): ילדים בישראל על סף האלף הבא. המועצה הלאומית לשלום הילד, עמ': 53–79.
  26. ^ Amato, P. R. (1994). The implication of research findings on children in stepfamilies. In A. Booth, & J. Dunn (Eds.), Stepfamilies: Who benefits? Who does not? (pp. 81- 87). Hillsdale, NJ: Lawrence & Erlbaum.
  27. ^ לוי, ג. (2000) נפרדנו כך, הורים וילדים 155 ,64-60.
  28. ^ 1 2 3 4 5 סימילנסקי, ש. (1990). פסיכולוגיה וחינוך של ילדים להורים גרושים, הוצאת מסדה.
  29. ^ 1 2 1.      Hooyman, N., & Kramer, B. (2006). Living through loss: Interventions across the life span. Coulumbia University Press.
  30. ^ Amato, P. R. (1993). Children’s adjustment to divorce: Theories, hypotheses, and empirical support. Journal of Marriage and the Family, 55, 23-38.
  31. ^ 1 2 Kelly, J. B. (2000). Children’s adjustment in conflicted marriage and divorce: A decade review of research. Journal of American Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 38 (8), 963-973.
  32. ^ 1 2 כהן, א., & אלדר—אבידן, ד. (2012). בשם הילדים: סיפורי חיים ותובנות של ילדי גירושין.
  33. ^    Morgan, J. P., & Roberts, J.E. (2010). Helping Bereaved Children and Adolescents: Strategies and Implication for Counselors. Journal of Mental Health Counseling. 32, 206-217.
  34. ^ וולרשטיין.ג, לואיס.ג., ובלקסלי.ס, (2001). גירושים והשפעתם על הילדים בבגרותם. ת"א: מטר הוצאה לאור.
  35. ^   אילון, ע. (1983), איזון עדין-התמודדות במצבי לחץ במשפחה, ספריית פועלים. עמוד 162.
  36. ^ 1 2 7. דרימן.ס, התמודדות והסתגלות של ילדי גירושין, ירושלים: אחוה, 2009
  37. ^ 1 2 זיידל, ס.(2004) להתגרש ולהישאר חברים, הסכמות.
  38. ^    Doka, K., J. (2000). Re-Creating meaning in the face of illness. In:T.A. Rando.(Ed.) Clinical Dimensions of Anticipatory Mourning. (pp.101-113) Champaign: Research Press.
  39. ^ 1 2 קופרשמיט, א.(2000) להורים גרושים, מכלול, 19 :78-69 גיליון י"ט
  40. ^    גוטמן י. סבר, א.(2002) גירושי הורים: הזדמנות לצמיחה מתוך משבר, פנים: כתב-עת לתרבות, חברה וחינוך, 19 ,53-4.
  41. ^ Allison, P. D., & Furstenberg, F. F, How marital dissolution affects children: Variations by age and sex, Developmental Psychology 25, 1989, עמ' 25-45
  42. ^ 1 2 3 4 5 Kubler-Ross, E., & Kessler, D. (2005). On grief and grieving: Finding the meaning of grief through the five stages of loss. Simonand Schustercom.
  43. ^ דרימן, ס. (1999). התמודדות והסתגלות של ילדי גירושין. מכון הניירלטה סאנד, ירושלים.
  44. ^   Nielsen, L. (2014). Shared physical custody: Summary of 40 studies on outcomes for children. Journal of Divorce & Remarriage, 55(8), 613-635.
  45. ^      Rubin, S.S., Malkinson, R., & Witztum, E. (2012). Working with the Bereaved: Multiple lenses on loss and mourning. New York: Routledge.
  46. ^ 1 2 קלינגמן, א' (2000). התערבות מערכתית מונעת בעת אסון וטראומה. בתוך א', קלינגמן, ע', רביב וב' שטרן (עורכים). ילדים במצבי לחץ. מאפיינים והתערבויות פסיכולוגיות. משרד החינוך, השירות הפסיכולוגי הייעוצי.
  47. ^  Weaver, J. M., & Schofield, T. J. (2015). Mediation and moderation of divorce effects on children’s behavior problems. Journal of Family Psychology, 29(1), 39.
  48. ^ 1 2 זהר רייך, א. (2013). להתגרש חכם, כרמל, ירושלים
  49. ^   יהודה, מ (2003). התערבות עבור ילדים ונוער שהוריהם התגרשו או נמצאים בתהליכי פירוד וגירושין: ירושלים, מנהל המחקר והתכנון.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=השפעת_גירושים_על_ילדים_בגיל_הרך&oldid=38274352"