תוראן שאה

תוראן שאה
الملك المعظم غياث الدين توران شاه
	תוראן שאה במותו
לידה	שנות ה־30 של המאה ה־13
נרצח	1250 או 1251; מצרים
מדינה	השושלת האיובית
מקום מגורים	חצן כיפא (אנ')
השקפה דתית	אסלאם סוני
	1249–1250
	→ אל סליח איסמעיל א-נאצר יוסף ←
	1249–1250
	→ א-צאלח איוב א-נאצר יוסף ←
	1249–1250
	→ א-צאלח איוב אל אשרף ←
פעולות ומבצעים
	מסע הצלב השביעי

אל-מלכ אל-מועט'ם ע'יאת' א-דין תוראן שאה (ערבית: الملك المعظم غياث الدين توران شاه; תעתיק מדויק: אלמלכ אלמֻעט'ם ע'יאת' אלדין תוראן שאה), ידוע גם בשם "תורנשאה", היה הסולטאן האיובי העצמאי האחרון במצרים. תקופת שלטונו הקצרה נמשכה כשלושה חודשים סוערים במיוחד. תוראן שאה נקרא לרשת את מקום אביו, הסולטאן א-צאלח איוב (אנ'), שנפטר בעיצומם של קרבות מסע הצלב השביעי בדלתה של נהר הנילוס, ותחת פיקודו הובס הצבא הצלבני. תוראן שאה נרצח זמן קצר לאחר הניצחון ב-2 במאי 1250, ומותו סימן את תום השלטון האיובי ותחילת השלטון הממלוכי במצרים.

קורות חייו

עד 1250

מעט מאוד ידוע על תוראן שאה עד לשנה האחרונה לחייו. תאריך לידתו איננו ידוע וכך גם מקום לידתו. הוא היה בנו בכורו של השליט האיובי, א-צאלח איוב, אך מסיבות לא ברורות נשלח לגלות כשליט של העיר דיארבקיר שעל גדות נהר החידקל – אז קצה תחום שלטונה של האימפריה האיובית.^[1]

מסע הצלב השביעי

ערך מורחב – מסע הצלב השביעי

מסע הצלב השביעי הונהג על ידי לואי התשיעי, מלך צרפת כתגובה על אובדן ירושלים בשנת 1244. לאחר תקופת הכנות דקדקנית יצא הצבא הצרפתי למסע הצלב. הם חנו בקפריסין במהלך החורף של שנת 1248 ולאחר איסוף ושכירת אוניות של הקומונות האיטלקיות יצא הצי ב-13 במאי 1249 מקפריסין ונחת ב-4 ביוני מול העיר המצרית דמיאט בדלתה של הנילוס. הצבא הצלבני ובראשו לואי התשיעי הסתער על העיר מסירות נחיתה. התקפה רפה של פרשים מוסלמים נהדפה ועם כישלון התקפה זו נטש חיל המצב את העיר דמיאט ובמנוסתו נכשל והשאיר את הגשרים אל העיר שלמים וביום 6 ביוני נכנס לואי התשיעי בראש צבאו לעיר שננטשה על ידי מגיניה. לאחר התעכבות חסרת תכלית בעיר שנמשכה חצי שנה במהלכם הפכו המסגדים לכנסיות, מחסני המזון נבזזו והצלבנים העבירו את זמנם בבתי מרזח ובתי זונות שהוקמו לשרותם בעיר, החליט המלך לעלות על עיר הבירה. ביום 20 בנובמבר יצא הצבא הצלבני לכיוון קהיר, יומיים לאחר מכן מת הסולטאן המצרי. הלה לא השאיר אחריו צוואה או הוראות מפורשות לגבי זהות יורשו, אך הותיר עשרות אם לא מאות דפים ריקים החתומים על ידו ששימשו את שג'ר א-דור לתפוס את מושכות השלטון. היא השתמשה בדפים אלו להוציא צווים בשמו של הסולטאן. על פי גרסאות אחרות נחתמו הצווים על ידי פח'ר א-דין, שזייף את חתימת הסולטאן.

גופתו של הסולטאן הוברחה מאל-מנצורה אל האי רודה בנהר הנילוס ודבר מותו הוסתר. במקביל שלחה שג'ר א-דור שליח ממלוכי, פארס א-דין אקטאי (אנ'), אל העיר חצן כיפא (אנ'), שאליה הורחק בשנת 1233 בעלה המנוח, ושם שלט בנו הבכור ויורש העצר - אל-מלכ אלמועט'ם תוראן שאה. בידו של השליח הייתה הבשורה על מות הסולטאן וכן בקשה כי ימהר להגיע לקהיר לתפוס את כס השלטון.

ההיסטוריון המוסלמי אל-מקריזי מספר על מסע הצלב ועל החלפת השלטון במצרים:^[2]

כאשר תוראן שאה שמע על מות אביו הוא יצא מ דיארבקיר ביום ה 15 לחודש הרמדאן, ועימו רק חמישים פרשים. הוא הגיע לדמשק בסוף החודש, ושם קיבל מנחות מכל השליטים של ערי סוריה. ביום רביעי ה-27 בחודש שוואל הוא עלה על הדרך למצרים. החדשות על בואו החזירו את האומץ ללב המוסלמים. הידיעה על מות הסולטאן לא פורסמה עוד ברבים. הטקסים הרשמיים בוצעו כסדרם, אנשי החצר ערכו את שולחנו כרגיל – כאילו הוא עדיין בין החיים, פקודות ניתנו בשמו ואשת הסולטאן שלטה במדינה ומצאה בעצמה כוחות לבצע את הנדרש. ברגע ששמעה על בואו של תוראן שאה היא קיבלה את פניו והניחה בידיו את מושכות השלטון. הנסיך היה קצר רוח לעמוד בראש צבאו ויצא אל מנצורה.

בדרכו לקהיר עצר תוראן שאה בדמשק שם הוכתר רשמית לסולטאן ומייד החל במדיניות של רכישת לבבות ובעלי ברית וחילק סכומי כסף גדולים לקציני צבא ואנשים בעלי השפעה, כך הוא הצליח לבזבז את מרב כספו של האוצר הדמשקאי (ננקב הסכום האגדי של 300,000 דינר). עם תום חלוקת הכספים, מלווה ביועצים מקרב פקידי הממשל בדמשק, פנה טוראן שאה לכיוון מצרים.^[3]

קרב אל מנצורה

ערך מורחב – קרב אל-מנצורה (1250)

הצלבנים המשיכו להתקדם בלוויית צי לאורך זרוע דמיאט של דלתת הנילוס בעקבות לוחמי מסע הצלב החמישי. ביום 21 בדצמבר הגיעו הצלבנים אל מול אל-מנצורה ואל מול הצבא המצרי, כאשר תעלות הנילוס מפרידות בין המחנות. לאחר דו-קרב ארטילרי^[4] חצו הצלבנים ב-8 בפברואר 1250 את תעלת אשמום, הפתיעו את המחנה המצרי הרגו בו ורדפו אחרי הניצולים אל תוך העיר אל-מנצורה. כאן נתקלו הצלבנים בהתנגדות, ובקרב שהתחולל בתוך השטח הבנוי נהרגו כל התוקפים.

קרב פארסכור

ערך מורחב – קרב פארסכור

כשלושה שבועות לאחר קרב אל-מנצורה, ב-28 בפברואר, תפס תוראן שאה את הפיקוד על הצבא כיורש כס הסולטנות. תחילה לא היה בפיקודו הכוח שיאפשר התקפה חזיתית על המחנה הצלבני, עקירת אחיזתם באזור שמול העיר אל-מנצורה והסרת האיום על קהיר, והוא פנה לאסטרטגיה של מצור והתשה. בעוד הצבא הצלבני חוטא בחוסר מעש וממתין לאשר יביא עליו גורלו, התחזק הצבא המצרי ופעולתו הראשונה של הסולטאן הייתה ניתוק הצלבנים באל-מנצורה מבסיסם בדמיאט. המצרים הצליחו לגרור במסע יבשתי מספר גדול של סירות ולהשיט אותן במורד הנילוס ועל ידי כך לחסום את נתיבי האספקה בין המחנה הצלבני לבסיס בדמיאט. בלילה שבין 5 באפריל ל-6 באפריל הובס הצבא הצלבני בעת נסיגתו לכיוון דמיאט.^[2]

ההיסטוריון המוסלמי בן התקופה אל-מקריזי מספר:

להט הקרב הגיע אל פארסכור, הצרפתים הוכו שוק על ירך וברחו. עשרת אלפים מהם נהרגו בשדה הקרב ויש האומדים את ההרוגים בשלושים אלף. למעלה ממאה אלף פרשים, חילים רגלים, סוחרים ואחרים נעשו לעבדים. הממלוכים, בפיקודו של בייברס אל-בונדקדארי, לחמו בגבורה. המלך הצרפתי נסוג עם כמה אבירים אל גבעה ושם נכנע בהבטחה שחייו יינתנו לו ... הסולטאן יצא ממנצורה אל פארסכור שם הוא בנה אוהל מרהיב ביופיו ומגדל עץ מעל הנילוס. עתה, חופשי מתלאות המלחמה, הוא העסיק עצמו בסוגים שונים של מעשי שחיתות.

המהירות היחסית שבה הסתיים המשא ומתן על כניעת הצלבנים נזקפה לזכות הכבוד שרחש הסולטאן למלך הצרפתי. עם זאת סביר להניח כי הסיבה העיקרית היא רצונו של הסולטאן לסיים את הכיבוש הנוצרי של דמיאט ולהקדיש את כוחותיו לאיום האמיתי שנשקף לשלטונו מצד הכוחות הממלוכים. אלה שירתו בעבר את אביו ונלחמו בקרבות אל-מנצורה ופארסכור ועתה עמדו מולו ומול ניסיונו למנות את אנשי שלומו ואת הממלוכים הנאמנים לו למשרות בצבא ומערכת המשפט, ניסיונות שהיו גוזלים מהם את הפרסים על חלקם בניצחון. העימות בין הסולטאן למשרתי אביו הפך לגלוי, ועל פי היסטוריונים של התקופה נהג תוראן שאה להצהיר על כוונותיו להיפטר מהממלוכים הבחריים. במהלך משתאות פומביים היה עורף בחרבו את קצות הנרות הדולקים וצועק: "כך אקצור את [הממלוכים] הבחריים".^[5]

רצח הסולטאן

הממלוכים הבחריים, מתוך רצון לבסס את כוחם וליצור בסיס חוקי לשלטונם, כרתו ברית עם שג'ר א-דור, בעלת-בריתם בעבר, שמאז מסירת השלטון לידי תוראן שאה נדחקה ממקומה ואיבדה את מעמדה וכוחה.^[6] תוראן שאה התעלם מהעצות הכתובות שהותיר אביו ולהסתמך על הממלוכים הבחריים, מינה תוראן שאה את מקורביו לעמדות מפתח. כך נתמנו וזירים כושים לתפקיד האחראים על החצר המלכותית ועל משמר הארמון, מה שהכעיס את הממלוכים שהיו ממוצא קווקזי.^[7] מאבק הכוחות הפנים-מצרי הגיע לשיאו ב-2 במאי 1250, היום שבו נרצח הסולטאן בידי הממלוכים המצריים הבחריים.

אל-מקריזי מספר על האירוע:^[2]

דרך חייו האפלולית והבדלנית של הסולטאן הרגיזה את אנשיו. הוא בטח רק במספר מועט של נכבדים שבאו איתו מחיצן כיפא ולהם נתן את המשרות החשובות בניהול המדינה ומושב בחדר השרים הוותיקים של אביו. מעל הכל הוא הפגין שנאה לממלוכים אף על פי שהם אלו שתרמו הרבה כל כך לניצחון. שחיתותו רוששה את האוצר ועל מנת לכסות את החוב או דרש מהסולטאנה שג'ר א-דור את פירוט האוצרות של אביו. הסולטאנה פנתה לממלוכים בבקשת עזרה וחזרה על תרומתה לביטחון המדינה בזמנים קשים וכפיות הטובה של טוראן-שאה שהיה חיב לה את הכתר שעל ראשו. עבדים אלו שכבר היו עוינים לטוראן שאה לא היססו לפעול לטובת הסולטאנה וקשרו קשר לרצוח את הסולטאן. הם בחרו בעת הסעודה על מנת לבצע את זממם. ביברס אל-בונדקדארי הכה בו ראשון עם חרב, הסולטאן הסיט את המכה עם ידו איבד את אצבעותיו וברח אל המגדל אותו בנה על גדות הנילוס - במרחק קצר מאוהלו. הקושרים רדפו אחריו ומשגילו כי דלת המגדל נעולה העלו אותו באש. כל הצבא חזה במתרחש אך איש לא הגן על הסולטאן שהיה שנוא על כולם.

לשווא צעק (טוראן-שאה) מראש המגדל, הוא הבטיח כי יוותר על הכתר ויחזור לחצן כיפא אך הקושרים לא ויתרו. כאשר הגיעו הלהבות לקצה המגדל קפץ (טוראן-שאה) אל הנילוס אך קצה הבגד שלו נתפס במגדל והוא נשאר תלוי בין שמים לארץ חשוף לפגיעות מהחרבות עד שנפל לנהר וטבע. כך חברו ברזל, אש ומים לשים סוף לחייו. גופתו נשארה כך על גדת הנהר במשך שלושה ימים ואיש לא העז להביאה לקבורה. לבסוף קיבל השגריר של הח'ליף מבגדד רשות לקבור את הגופה.

נסיך אכזרי זה משעלה לכס הסולטנות הורה לארבעה עבדים ממלוכים להוציא להורג בחניקה את אחיו עדיל-חאן. אך הרוצח לא נותר ללא עונש, וארבעת העבדים היו המובילים בהריגתו. כך כבתה גחלת שושלת איוב.

ההיסטוריון ז'אן דה ז'ואנוויל, שליווה את המלך הצרפתי במסע הצלב וכתביו מהווים מקור מידע על אירועים בראייה מזווית אירופאית, מספר גרסה שונה:^[8]

המגדל היה מאחורי חדרו [של הסולטאן]. אנשי החַלקָה,^[9] שמנו חמש מאות רוכבים, הפילו את אוהליו של הסולטאן וצרו מכל צד על המגדל בו נמצא... וקראו לו לרדת. הוא ענה להם שיֵרד אם יבטיחו לו מעבר ללא פגע. הם השיבו לו שיורידוהו בכוח... לאחר מכן ירו על המגדל אש יוונית, והמגדל שהיה עשוי מקורות עץ אשוח ומבד פשתן התלקח במהירות, ומימי לא ראיתי אש כה נאה וישירה. כשראה זאת הסולטאן ירד במהירות ונמלט אל הנהר... אנשי החלקה ניפצו בחרבותיהם את המעבר, וכשפנה הסולטאן אל עבר הנהר, הכה אותו אחד מהם בחנית בצלעותיו, והסולטאן נמלט אל הנהר בגוררו את החנית עמו. הם ירדו בעקבותיו, הגיעו אליו בשחייה והרגוהו בנהר קרוב לספינה הגדולה בה נמצאנו. אחד האבירים בשם פאראקטאי^[10] ביתר בחרבו את גווייתו ועקר את ליבו מקרבו. לאחר מכן פנה אל המלך [לואי התשיעי] כשידיו מגואלות בדם ואמר לו "מה תיתן לי בעבור זה שהרגתי את אויבך, שלוּ היה בחיים היה ממית אותך?" והמלך לא השיב לו דבר.

סוף דבר

לאחר רצח תוראן שאה נטלה שג'ר א-דור, הסולטאנית החדשה-ותיקה, את סמכויות השלטון למשך שלושה חודשים, במהלכם אימצה את התואר מלכת המוסלמים. בחודש יולי 1250 היא ויתרה על כסאה משנישאה לממלוכי הבחרי עז א-דין אייבכ א-תורכמאני. בכך בא הקץ על השלטון האיובי העצמאי במצרים, בעתיד יוותרו הממלוכים על חסות שליטי בובה איוביים ותפסו את כיסא הסולטנות בעצמם.

תוראן שאה מתואר על ידי היסטוריונים בני זמנו כדמות מושחתת ולעיתים נלעגת, סעד א-דין ג'וואני מתאר אותו כטיפש שסבל מפגם גופני – עווית של הפנים והכתף. הוא היה שליט ביש מזל שהפסיד במאבק כוחות גדולים ממנו מבלי שיוכל להעמיד למבחן את יכולתו למשול. תוראן שאה תואר על ידי יהושע פראוור כ"שליט רב מרץ ובלתי פופולרי",^[11] אך בסופו של דבר הייתה דמותו לסימן בין תום השושלת האיובית המצרית לתחילת האימפריה הממלוכית.

ראו גם

ממלוכים

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תוראן שאה בוויקישיתוף

הערות שוליים

↑ Robert Irwin, The Middle East in the Middle Ages: the early Mamluk Sultanate 1250-1382, Routledge, 1986, p. 20
1 2 3 Makrisi, Essulouk li Mariset il Muluk The Road to Knowledge of the Return of Kings, in Chronicles of the Crusades, ed. H.G.B. (London: Henry G. Bohn, 1848: reissued New York: AMS Press, 1969), pp. 535–556
↑ R. Stephen Humphreys, From Saladin to the Mongols: the Ayyubids of Damascus, 1193-1260, SUNY Press, 1977, p. 302
↑ W. Y. Carman, A History of Firearms: From Earliest Times to 1914, Courier Dover Publications, 2004, p. 9 ISBN 9780486433905
↑ Sherman A. Jackson, Islamic Law and the State, Brill, 1996, p. 17 ISBN 9004104585
↑ Christopher Tyerman, God's War: A New History of the Crusades, Cambridge: Belknap Press of Harvard University Press, 2006. p.795
↑ Robert Irwin, The Middle East in the Middle Ages: the early Mamluk Sultanate 1250-1382, Routledge, 1986, p. 21
↑ ז'אן ז'ואנוויל, חיי לואי הקדוש (תרגום, הקדמה, אחרית דבר והערות: שולמית שחר), הוצאת כרמל, 2011, סע' 351–353
↑ ḥalqah – משמר הסולטאן שהורכב מלוחמים שאינם עבדים
↑ ככל הנראה פארס א-דין אקטאי (אנ'), ממפקדי צבאו של אייבאכ וידידו של בייברס
↑ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק, תשכ"ג, כרך שני, עמ' 320

[1] Robert Irwin, The Middle East in the Middle Ages: the early Mamluk Sultanate 1250-1382, Routledge, 1986, p. 20

[fordham-2] 1 2 3 Makrisi, Essulouk li Mariset il Muluk The Road to Knowledge of the Return of Kings, in Chronicles of the Crusades, ed. H.G.B. (London: Henry G. Bohn, 1848: reissued New York: AMS Press, 1969), pp. 535–556

[3] R. Stephen Humphreys, From Saladin to the Mongols: the Ayyubids of Damascus, 1193-1260, SUNY Press, 1977, p. 302

[4] W. Y. Carman, A History of Firearms: From Earliest Times to 1914, Courier Dover Publications, 2004, p. 9 ISBN 9780486433905

[5] Sherman A. Jackson, Islamic Law and the State, Brill, 1996, p. 17 ISBN 9004104585

[6] Christopher Tyerman, God's War: A New History of the Crusades, Cambridge: Belknap Press of Harvard University Press, 2006. p.795

[7] Robert Irwin, The Middle East in the Middle Ages: the early Mamluk Sultanate 1250-1382, Routledge, 1986, p. 21

[8] ז'אן ז'ואנוויל, חיי לואי הקדוש (תרגום, הקדמה, אחרית דבר והערות: שולמית שחר), הוצאת כרמל, 2011, סע' 351–353

[9] ḥalqah – משמר הסולטאן שהורכב מלוחמים שאינם עבדים

[10] ככל הנראה פארס א-דין אקטאי (אנ'), ממפקדי צבאו של אייבאכ וידידו של בייברס

[11] יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק, תשכ"ג, כרך שני, עמ' 320

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]