תורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הַתּוֹרָה (או על פי היהדות הרבנית: תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, הקרויים גם חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. מכיוון שעל פי ההשקפה היהודית, כל עקרונות הדת עומדים על המצוות המתוארות בחמשת ספרי התורה, לעתים נעשה שימוש במונח "תורה" גם כדי לתאר את כלל ספרות הקודש היהודית, או באופן מופשט יותר, כל תוכן או ערך רוחני הנובעים ממצוות התורה.

בעולם הנוצרי מכונה התורה לעתים קרובות בשמות שמקורם במונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים". באסלאם נזכרת התורה בקוראן ובחדית' פעמים רבות בשם "תאוראת" (توراة) וזוכה לשבחים רבים. התורה מוכרת על ידי כמעט כל הכתות שהתפצלו בעיקר מן היהדות והנצרות כהתגלות אלוהית עילאית.

הגבהת ספר תורה, מנהג יהודי להרים את ספר התורה לאחר קריאת התורה ולהראותו למתפללים, שעונים באמירת הפסוק: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".

חומשי התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמשת הספרים הבאים מרכיבים את התורה:

  1. בראשית: בריאת העולם, חיי שלושת האבות, ירידת שבטי ישראל למצרים.
  2. שמות: עבדות ויציאת מצרים, מתן תורה וחטא העגל, פירוט בנין המשכן ועבודת הכהנים, השלמת המשכן.
  3. ויקרא: פירוט עבודת הקרבנות, דיני טומאה וטהרה, מצוות שונות המקדשות את הכהנים ואת עם ישראל.
  4. במדבר: נדודי בני ישראל במדבר, חטאיהם של בני ישראל במהלך המסע, הכנה לכיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים.
  5. דברים: נאום משה בפני העם לפני הכניסה לארץ כנען - סקירה היסטורית, חזרה על מצוות התורה, דברי תוכחה ומוסר - ולבסוף מות משה.

בספרות חז"ל, המדרשים ובמסורת היהודית לכל הספרים יש כינויים:

  1. ספר בראשית מכונה ספר הישר, על שם האבות שהיו ישרים.[1]
  2. ספר שמות מכונה ספר השני, על ידי בעל הלכות גדולות והמשנה ברורה, ומוסבר על פי הנצי"ב, מכיוון שהוא שני והמשך לספר בראשית.
  3. ספר ויקרא מכונה תורת כהנים מכיוון שהעיסוק בכהנים ומקדש תופס בו חלק מרכזי[2].
  4. ספר במדבר מכונה חומש הפקודים בשל המפקדים שנערכו במדבר[3].
  5. ספר דברים מכונה משנה תורה מכיוון שיש בו חזרה כללית על הספרים הקודמים[1].

מעמד התורה בדתות האברהמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי היהדות, הנצרות והאסלאם, התורה (מלשון הוראה) נחשבת לדבר אלוהים שנמסרה לעם ישראל במעמד סיני, לקוד ההתנהגותי האישי שכל אדם‏[4] חייב לציית לו.

במסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תורה מן השמים

התורה במסורת היהודית נחשבת למהות מקודשת, שניתנה מידי האל, כדי לתקן את האדם ולהביאו לחיי העולם הבא. התורה כוללת בתוכה תרי"ג (613) מצוות‏[5], כגון: האיסור לשקר, איסור על גניבת דעת, האיסור לרכל, האיסור לדבר לשון הרע, האיסור לעשוק, החובה להקים מערכת משפט לעשיית צדק, אמונה באלוהים ועוד.

הרמב"ם משקף את התפיסה הדתית הרווחת בכותבו: "הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו, עץ חיים, וכל העושה כל הכתוב בה, ויודעו דעה גמורה נכונה, זוכה בה לחיי העולם הבא; ולפי גודל מעשיו וגודל חכמתו, הוא זוכה."[6] אף רבי יהודה הלוי כותב באופן דומה בספר הכוזרי: "אין ספק בדבר, כי בזאת התורה מובטחת להם לבני אדם, השארות הנפשות לאחר אבדן הגופות."[7]

בהמשך, מזכיר הריה"ל את התפיסה הרווחת, על פיה כל חוכמה שקיימת בעולם, נרמזת בתורה: "אמר הכוזרי: רואה אני כי תורתכם כוללת כל דק ונפלא שבחכמות, דבר אשר אין כמוהו בכל תורה אחרת. אמר החבר: גדולה מזאת! הסנהדרין חובה הייתה מוטלת עליהם שלא תחסר להם כל ידיעה בחכמות האמתיות והדמיוניות והמקובלות בכללן גם כשוף וידיעת כל הלשונות."[8]

פרשנות התורה בזרמי היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מידות שהתורה נדרשת בהן

ישנן מספר גישות יהודיות, להתמודד עם פסוקי התורה, מן היהדות. אלו הן בעיקר השלושה המוצגות מטה:

  • הגישה הרבנית: לפיה לא ניתן להבין חלקים מסוימים של החומש על פי ההגיון אלא דרך התורה שבעל-פה אשר ניתנה לשיטתו של פלג זה, במעמד הר סיני, כמסורת לשונית.
  • הגישה הקראית: לפיה ניתן להבין את כל התורה כולה על ידי למידה יסודית שלה, כשהעושה כן מנוסה נאות, בניב המקראי של השפה העברית, בו ניתנה התורה. הקראים טוענים שההלכה צריכה להתבאר מן הפשט בדרך זו, כשאינה גורעת מהפשט עצמו, או מוסיפה עליו, וכל הסייגים ההלכתיים הקשורים באותה הלכה, עליהם להיות נייטרליים, כלומר, עליהם לא להתנגש עם פשט הכתוב, או כאמור, להוסיף עליו.
  • הגישה הרפורמיסטית: לפיה חלקים מסוימים בתורה מכוונים אך ורק לדורות קודמים.

בנצרות ובאסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסות שונות לתורה מוצעות בעיקר על ידי הנצרות והאסלאם, שכן היהדות היא בסיסן של דתות אלו.

בנצרות, האספקלריות הנוגעות לטקסט התורני הן שונות בכל פלג וזרם, אך לעמדת הנצרות הקתולית, וכן האורתודוקסית, נוצרי שהוא גוי, חייב בכל מצוות בני נוח, כבסיס לחיים דתיים תקינים, היהדות בעלת עמדה זהה.

באסלאם, לפי הקוראן והחדית', התורה היא ספר המצוות אותו קיבלו בני ישראל, אך היהודים פירשוהו בצורה שגויה (וגם הנוצרים). הטענה כי היהודים והנוצרים עיוותו את הטקסט המקראי עצמו, אינה מופיעה בקוראן או בחדית', והיא טענה מאוחרת יותר, שהועלתה על ידי החכם המוסלמי איבן-חאסים, בשנת 1604.

חוקי התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשרת הדיברות, מופיעים בקיצור על לוחות הברית בידיהם של משה ואהרון.
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – חוקי התורה, מצווה

חלק גדול מן התורה מוקדש לפירוט מערכת חוקים, המכונים "מצוות", שבה נצטוו בני ישראל מפי אלוהים. החוק המקראי הוא הבסיס לתרי"ג המצוות בהלכה היהודית הרבנית, אשר מפרשת את החוקים בהתאם לתורה שבעל פה. כתות יהודיות אחרות כמו הצדוקים, הקראים והשומרונים אימצו פרשנויות אחרות לחוק המקראי, המבקשות להיצמד ככל הניתן לפשט הכתוב.

חוקי התורה כוללים "מצוות עשה", המורות לאדם מה עליו לעשות, ו"מצוות לא תעשה", המגדירות מה אסור לעשות. חלק מהחוקים חברתיים באופיים, ונקראים "מצוות שבין אדם לחברו", וחלקם נוגעים לפולחן דתי ולעיקרי האמונה, ונקראים "מצוות שבין אדם למקום". על פי רוב הפרשנויות, עשרת הדיברות נחשבים לחוקי היסוד של התורה.

חיבור המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה התקדשה ועברה קאנוניזציה לפני שאר המקרא. הדים ראשונים לקאנוניזציה שלה ניתן לראות כבר בתורה עצמה: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר. לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד." (ספר דברים, פרק ל"א, פסוקים כ"ד-כ"ו)

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר." ספר שמות, פרק ג', פסוקים י"ד-ט"ו

שלושה קטעים נוספים בתורה מיוחסים למשה במפורש:

בספרות הנביאים הקדומה, נמצאים אזכורים למחבר המקרא בספר יהושע ובספר מלכים, שם מיוחסים למשה קטעים נוספים מהתורה, בעיקרם מספר דברים‏[9]. בספרות המקרא המאוחרת, המתוארכת לימי בית שני, הכינוי "תורת משה" או "ספר משה" כולל או מתייחס לציטטות מספרות המקרא גם מחוץ לספר דברים‏[10], מכך ניתן ללמוד שהתורה לכל הפחות בחלקיה המשפטיים יוחסה אז למשה.

גם במקורות מתקופות שלאחר מכן מיוחסת כתיבת התורה כולה למשה. יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, מייחס בספרו נגד אפיון את חמשת ספרי המקרא למשה."חמשה מן הספרים הם למשה, ובהם נמצאו החוקים וגם מסורת מבריאת האדם עד יום מותו, וזה הוא כמעט זמן שלשת אלפים שנה."[11] הדבר בא לידי ביטוי גם בדברי הברייתא המובאים בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, לפיה "ומי כתבן? משה כתב ספרו..." (יד ב - טו א) כשהמשמעות הפשוטה העולה מן הדברים שמשה הוא זה שכתב את חמשת ספרי המקרא. מסורת זו מקובלת ביהדות ובעקבותיה בנצרות, לפיה מייחסים את חיבור המקרא למשה. ברם בתלמוד הבבלי עצמו בהמשך לדברי הבריתא המפרטת את מחבריהם של הספרים, שבין השאר נאמר בה שמשה כתב את התורה, מעלה התלמוד את השאלה כיצד כתב משה את שמונת הפסוקים האחרונים שבספר דברים, המתארים בלשון עבר את מותו שלו, כאשר אחת הדעות בתלמוד הבבלי סבורה בהתאם לכך שיהושע בן נון הוא זה שהשלים את פסוקים אלה.

פרשני מקרא והוגים ידועים מאסכולת ביקורת המקרא נתנו את דעתם לכך שתוכנם של פסוקים מסוימים מעיד לכאורה שהם נערכו בזמן מאוחר יותר. בספרד של המאה ה-11 הקשה יצחק אבן ישוש, כי רשימת מלכי אדום המופיעה בספר בראשית (פרק לו), כוללת גם מלכים שחיו שנים רבות לאחר מותו של משה, ורצה לומר שנכתבה רק בתקופת המלך יהושפט. פרשן המקרא אברהם אבן עזרא (המאה ה-12) טען כנגדו כי "ספרו ראוי להישרף" (בפירושו שם) ופירש כי המלכים המופיעים בבראשית הינם מלכים מהתקופה הקודמת למשה (אפשר לפרש את שמות המלכים כמתייחסים לשושלות שונות). אולם מנגד, במקומות אחרים לכאורה רומז האבן העזרא עצמו לפירוש לפיו מקראות אחרים לא נכתבו על ידי משה: קטעים המספרים על משה בגוף שלישי, מונחים שבאופן טבעי לא היה ביכולתו של משה לדעת (אנכרוניזמים), תיאור מקומות שמשה לא ביקר בהם ועוד, ועל כך כותב אבן עזרא: "ואם תבין - תכיר באמת", או העיר "והמבין יחריש" ובמקומות אחרים כתב "דברי יהושע" או "לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע"‏[12]. גם בפירושו של רבי יהודה החסיד מחסידי אשכנז הוא נוקט מספר פעמים כי מקראות מסוימים נערכו אחרי משה.

בהגות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית העת החדשה שד"ל, רנ"ק ושפינוזה טענו שהתורה לא נכתבה בשלמותה על ידי משה. בתקופות אלו הבעת ספק ביחס לכותבי התנ"ך נהייתה כרוכה בעימות עם הממסד הדתי-היהודי והנוצרי. ברוך שפינוזה כתב בספרו "מאמר תאולוגי מדיני" מהמאה ה-17 "ברור כשמש בצהריים... כי החומש לא נתחבר בידי משה, כי אם בידי איש אחר שחי דורות רבים אחרי משה". לפי מסקנתו, התורה וספרי הנביאים הראשונים נכתבו בידי עזרא. עבודתו זו נאסרה לקריאה על ידי אנשי דת קתולים ופרוטסטנטים גם יחד. ספרו צורף לרשימת הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית (הרשימה בוטלה באופן רשמי ב-1966) ובתוך שש שנים הוצאו נגדו 37 צווי גינוי.

ההנחה שמחבר או מחברי התנ"ך נעזרו במקורות קדומים יותר, נתקלה בהתנגדות דתית עקבית, אך ב-1943 התיר האפיפיור פיוס ה-12 למפרשים להיעזר במחקר החדשני כדי "לקבוע את האופי המיוחד והנסיבות שבהם פעל המחבר הקדוש, את התקופה בה חי, את המקורות הכתובים או אלה שנמסרו לו בעל פה ואת צורות הביטוי שבהן השתמש". בשנים האחרונות, כותב החוקר ריצ'רד אליוט פרידמן בספרו "מי כתב את התנ"ך?": "קשה למצוא חוקר מקרא שיטען כי ספרי התורה נכתבו בידי משה, או בידי מחבר יחיד כלשהו."

תורת התעודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השערת התעודות
אנליזה של ספרי המקרא לפי ארבעת המקורות
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביקורת המקרא

בנוסף לאיחור חיבור התורה, ייחסו לה חוקרים סיפורים כפולים, שבהם פרטים סותרים לכאורה: שני סיפורי בריאה, וסיפורים שנראו כאילו הוטלאו משתי עלילות שונות או יותר, כמו סיפור המבול וסיפור קורח ועדתו. פרידמן מאמץ בספרו את התאוריה המחקרית המאתרת בחומש ארבעה מקורות שונים (תורת התעודות), שנערכו בתקופה מאוחרת יחסית לספר אחד. שניים מהמקורות חוברו, לדעתו, בתקופת הפילוג בין ממלכת ישראל ויהודה, וכל אחד מהם מספר את ההיסטוריה מנקודת מבטו של הציבור שבתוכו ישב המחבר. כך למשל, בסיפור שנטען שמקורו ביהודה אין כמעט התייחסות לתפקידו המרכזי של יהושע בן נון בסיפור שנטען כי מקורו בממלכת ישראל. וההסבר: יהושע הוא גיבור צפוני - הוא מזוהה כבן שבט אפרים, ולפי חלק אחד סיפורו (יהושע פרק כד) הוא נותן לעם "חוק ומשפט" בשכם - ומכאן שהוא נותן התורה, לא משה.

ריבוי הסתירות והכפילויות לכאורה הקיימות בין ספרי המקרא, הבדלי הניסוח והסגנון, ואף הבדלי השקפה לכאורה הובילו את החוקרים למסקנה שלא ייתכן שהספרים חוברו על ידי אותו מחבר. הם העלו מספר תאוריות כיצד התהווה חיבור המקרא, על ידי 4 מקורות ראשיים (המקור הכהני P, היהווסיטי J, האלוהימי E והדברימי D), או בהתפתחות ממסורות שבעל פה. לפי מבקרי המקרא, זמן העריכה של ספר דברים מיוחס למהפכה של יאשיהו (שלהי המאה ה-7 לפנה"ס), ושאר הספרים מיוחסים חלקם קודם לכן וחלקם לאחר מכן כשקיימת אסכולות שונות לכאן ולכאן. כיום מקובלת אצל מרבית החוקרים ההשקפה לפיה הועלו מרבית הטקסטים על הכתב מאותם ארבעה מקורות עיקריים, בתקופות שבין סוף ממלכת ישראל לתחילת תקופת בית שני, במאות השמינית עד הרביעית לפנה"ס. השקפה זו נקראת בפי החוקרים תורת התעודות.

התנגדויות לתורת התעודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנגד תורת התעודות הועלו סייגים וטענות רבים, שלא הצליחו לשנות את הדעה המקובלת במחקר על קיומן של התעודות. ראשית נטען כי מעולם לא נמצא אף לא אחד מאותם ארבע מקורות וקיומם הוא השערה בלבד; שנית, תורת התעודות היא חסרת עקביות במקומות מסוימים; ולבסוף, מספר הבעיות שהיא יוצרת גדול לפעמים מאלו שהיא באה לפתור וכן העובדה שפעמים וישנן סתירות כה בולטות (כגון בהבדל בין נוסח עשרת הדיברות בספר שמות לבין הנוסח המצוי בספר דברים) עד שקשה מאוד להניח שהעורך (redactor) הסופי היה מאפשר להם להישאר בנוסח הערוך [13]. יש לציין, עם זאת, כי על אף המחלוקות בעניין התעודות, דעת רוב ההיסטוריונים והארכאולוגים שהתורה לא נכתבה בידי משה ושקדמו לה מקורות שונים[14], שמעולם לא נמצאו גם הם, ולפי דעתם אין ביסוס ראייתי לאמונה הדתית בתורה בכלל ובכתיבתה בידי משה בפרט.

גישה ייחודית לשילוב תזת ביקורת המקרא והאמונה הדתית הציג הרב מרדכי ברויאר. לגישתו, לה קרא "תורת הבחינות", תורת משה אכן ניתנה מהשמים, אך הוכתבה באופן כזה שתכלול איפיונים שונים ואף מנוגדים וסותרים. כך נראה לאדם המתבונן מבחוץ כאילו אנשים שונים עסקו בכתיבת המקרא, ולכל אחד מהם היה סגנון אחר ותפיסה אחרת, אבל באמת אלוהים שיצר את התורה, עשאה באופן הזה, וכך הכתיב אותה למשה. ביחס לספרי הנביאים והכתובים, לא התנגד הרב ברויאר לאימוץ השערת התעודות כפשוטה. במאמרו "תורת התעודות של השאגת אריה" אף כתב שהיו גם פרשני תלמוד מוקדמים שראו ספרים מסוימים בתנ"ך כליקוטי מקורות אחרים.

חלוקת התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחלה של עשרת הדיברות בתורה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חלוקת הפרקים בתנ"ך

התורה היא באופן בסיסי ספר אחד (אם כי יש הטוענים כי קובץ ממקורות שונים, ראה מקורות התורה, בהמשך), וכך מתייחסים אליה בדרך כלל במקרא ובמקורות מאוחרים יותר.

חלוקת התורה לחמישה ספרים, שכל אחד מהם היה נקרא "חומש", מופיעה בפירוש לראשונה בתלמוד הירושלמי, במאמר אגדה, (סנהדרין פרק י הלכה א). יש הטוענים כי חלוקת התורה לחומשים, הייתה עוד ידועה מתקופת המשנה, אולם אין לכך במשנה ראיות חד משמעיות. חוקרים אחרים טוענים לעומת זאת כי חלוקת התורה לחמישה הייתה ידועה עוד בתקופת נחמיה, ואילו אחרים מייחסים זאת לתרגום השבעים. לדעת ר' דוד צבי הופמן וחוקרים אחרים, החלוקה לחמשת החומשים מתבקשת מתוך המקרא עצמו, בהיות הספרים בראשית, ויקרא ודברים חטיבות מובהקות העומדות בפני עצמן.

היו מחז"ל שחילקו את התורה לשבעה חלקים, בכך שהעמידו את הפסוקים בבמדבר י, לה-לו ("ויהי בנסוע") כ"ספר בפני עצמו". עם זאת, אין זו חלוקה עיקרית, גם לדעה זו.

מקור החלוקה לפרקים בתוך ספרי התורה הינו בתרגום התורה ללטינית - הוולגטה, בעוד ביהדות מקובלות חלוקות אחרות. החלוקה לפרקים לא הייתה קיימת בזמן בעלי המסורה, אולם שולבה לבסוף בהערות המסורה בחלק מן החומשים המאוחרים.

על פי המסורת היהודית התורה (כמו שאר המקרא) מחולקת לסעיפים הנקראים "פרשיות". הן מתחלקות ל"פרשיות פתוחות" ול"פרשיות סתומות". הזיהוי תלוי בהתחלת הפרשה הבאה: אם מתחילה הפרשיה (במגילת ספר התורה) באותה שורה שבה הסתיימה הפרשה הקודמת היא נקראת "פרשה סתומה" ואם ההתחלה היא בשורה הבאה היא נקראת "פרשה פתוחה" (קיימת מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרא"ש באשר לצורת סימון הפרשה כאשר אין רווח גדול בסוף הפרשה הקודמת; ההלכה שנקבעה היא כשיטת הרמב"ם, וכן עולה מכל כתבי היד העתיקים). נהוג להבין את הפרשיות פתוחות כמסמנות חלוקה ראשית של הטקסט, ואת הפרשיות הסתומות כמסמנות חלוקת משנה. במגילות קומראן התגלה כי שיטה זו של פרשות פתוחות וסתומות הייתה נהוגה גם במגילות הללו (אם כי לאו דווקא בהתאמה למסורה).

להבדיל מנושאים אחרים במסורה, יש שוני לא קטן בין כתבי היד העתיקים בשאלות הפרשות הפתוחות והסתומות, ולמעשה גם לא מוכרות כלל רשימות מסורה טברניות העוסקות בכך (אם כי מוכרות רשימות בבליות כאלה). מאידך, על פי ההלכה בתלמוד הבבלי, שינוי בין פרשה סתומה לפתוחה פוסל את ספר התורה. בעקבות מצב זה נחלץ הרמב"ם להכריע בשאלה זו והעתיק בספרו ההלכתי משנה תורה את כל הפרשות הפתוחות והסתומות מכתר ארם צובא המופתי, וכך קבע הלכה כמותו לדורות. כיום, כל ספרי התורה שווים באופן בסיסי לנוסחו של הרמב"ם, ולנוסחו של כתר ארם צובא (מלבד שינויים מזעריים). על פי נוסח זה, קיימות 290 פרשיות פתוחות, ו-379 סתומות, ובסך הכול, 669.

חלוקה נוספת והידועה יותר היא החלוקה לסדרים או בשמם הידוע יותר, פרשות. התורה מחולקת ל-54 פרשות הנקראות בבתי הכנסת במחזור של שנה; קריאה זו הייתה נהוגה בעיקר בבבל, ומשם התפשטה לכלל הציבור (אם כי יש הסבורים כי גם בארץ ישראל נהג מחזור זה בזמנים קדומים).

בארץ ישראל הייתה מקובלת חלוקה אחרת ל-154 פרשות (ולפי מסורת נוספת ל-167 פרשות) שקריאתן מתמשכת על פני שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. חלוקה זו מסומנת בכתבי יד עבריים עתיקים ובכמה ממהדורות התנ"ך המודפסות, והיא משמשת לפעמים בסיס לקריאת התורה בבתי כנסת קונסרבטיבים ורפורמיים[דרוש מקור].

קריאת התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריאת התורה בבית-כנסת בתל אביב.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קריאת התורה

בבתי כנסת קוראים כיום בתורה, בימי שני, חמישי ובשבת את פרשת השבוע, בספר תורה שנכתב על גבי קלף על ידי סופר סת"ם. המקור למנהג הקריאה בתורה הוא קדום, ונזכר בתנ"ך.

בנוסף לפרשת השבוע ישנם קטעי קריאה מיוחדים לחגים, ואם חל החג בשבת, קוראים בו את הקטע המיועד לחג.

טקס קריאת התורה הינו מן הטקסים המרכזיים ביהדות.

בתלמוד הירושלמי (מגילה ד' א') מובאת מסורת לפיה "משה התקין את ישראל שיהיו קוראים בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו של מועד. בא עזרא והתקין לישראל שיהיו קוראים בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה".

בתלמוד הבבלי (בבא קמא פ"ב ע"א) מובאת מסורת אחרת המייחסת את התקנה הזו לנביאים של דור המדבר: "עמדו נביאים שביניהם (בימי משה) ותקנו להם שיהיו קוראים בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקוראים בשני ומפסיקים שלישי ורביעי וקוראים בחמישי ומפסיקין ערב שבת". התלמוד הבבלי מנסה להסביר את הסתירה שבין שתי המסורות בזה שהתקנה לקרוא בתורה במנחה של שבת ובשני וחמישי הוא אמנם מן התקנות של הנביאים במדבר אלא שתקנתם הייתה שיקרא רק אדם אחד שלשה פסוקים או שלושה אנשים שלושה פסוקים (כלומר כל אדם פסוק!) ואילו עזרא בא ותיקן שיקראו שלושה עולים ועשרה פסוקים.

ההתפתחות ההיסטורית של מוסד הקריאה בתורה הייתה כנראה כדלקמן:

  • בימי מלכי יהודה, גלות בבל בתקופת שיבת ציון, השלטון הפרסי ובתקופת החשמונאים הייתה כנראה קריאה של קטעים מוגדרים בחגים ובמועדים וכן בשבתות ובאירועים מיוחדים - "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל - מצוותן יהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו" (מגילה ל"ב ע"א).
  • קריאה של קטעים מהתורה על פי הסדר אך לא במסגרת מוגבלת של זמן - כך נהגו כפי הנראה בתקופת המשנה.
  • סיום קריאת התורה בפרק זמן מוגדר. בבבל סיימו את הקריאה של חמישה חומשי התורה בפרק זמן מוגבל של שנה, כלומר במחזור שנתי, ואילו יהודי ארץ ישראל סיימו את הקריאה בפרק זמן של שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. בשלב זה החלוקה לסדרים ופרשיות לא הייתה אחידה בכל המקומות - כך נראו פני הדברים בתקופת האמוראים. יש המשערים שהחלוקה הבבלית היא המקורית, והחלוקה הארצישראלית נוצרה עקב התארכות התפילה (על ידי דרשות ופיוטים), שהצריכו לקצר את קריאת התורה.
  • חלוקת התורה לחמישים ושלוש פרשיות. לצורך הקריאה במחזור השנתי נוצרה חלוקה עיקרית של 53 פרשות. חלוקה זו נוצרה כפי הנראה בימי הסבוראים לאחר חתימת התלמוד ואולי בראשית תקופת הגאונים. בתקופה זו רווחו מנהגים שונים בחיבור פרשיות וחלוקתן.
  • חלוקת התורה ל-54 פרשות מתוכן 14 פרשות נקראות לפי הצורך שתים שתים בכל שבת. חלוקה זו התפשטה עם התפשטות קובץ הפסיקה ההלכתי ארבעת הטורים של רבנו יעקב בן אשר "בעל הטורים", ויצרה מנהג אחיד לפיה קוראים בכל קהילות ישראל באותה פרשה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 בבלי, עבודה זרה כ"ה/א.
  2. ^ מדרש רבה שיר השירים פרשה ה פסקה כ
  3. ^ בבלי, יומא ע/א
  4. ^ תרי"ג (613) מצוות ליהודים ו-ז' (7) לבני נח (שאר בני העולם)
  5. ^ ישנה חלוקה פנימית לרמ"ח (248) מצוות "עשׂה" ושס"ה (365) מצוות "לא תעשׂה"
  6. ^ הלכות תשובה פרק ט' הלכה ד'
  7. ^ ספר הכוזרי מאמר ראשון אות קג
  8. ^ ספר הכוזרי מאמר שני אות סג - סד
  9. ^ יהושע ח לא-לב, מזכיר את "תורת משה" בהקשר לטקס הר גריזים והר עיבל המתואר בדברים כז. יהושע כג ו מתייחס לנאמר בשמות כג או לדברים ו-ז. מלכים-א ב ג, מציין את "תורת משה" בסגנון דומה לציווים הנאמרים בדברים יא א, ו-כט ח. מלכים-ב יד ו, מצטט כמעט מילולית פסוק מדברים כד ט"ז, ונוקט "ככתוב בספר תורת משה". ובמלכים-ב כג כה נאמר על מעשי יאשיהו שהם כפי הכתוב ב"תורת משה" כאשר ניתן לייחס זאת לנאמר בדברים ו ה או לויקרא יז
  10. ^ ספרי המקרא האחרונים הם עזרא, נחמיה ודברי הימים. נחמיה ח ו מזכיר את "תורת משה" בהקשר למצוות הסוכות וארבעת המינים (נחמיה ח, יג-יח) שמקורה ככל הנראה בספר ויקרא (כג, לט-מד), עזרא ג ב, ודברי הימים כג יח, ו-ל טו, מתייחסים בכינוי "תורת משה" לתורת הקרבנות שמקורה אף היא בויקרא.
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק ח.
  12. ^ על הפסוק "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (בראשית יב ו) כותב האבן עזרא: "ייתכן שארץ כנען - תפסה כנען מיד אחר. ואם אינו כן, יש לו סוד, והמשכיל ידום" (פירושו לבראשית יב ו). ובפירושו לספר דברים, הוא מונה מספר פסוקים הרומזים כולם לעריכה מאוחרת, ומסכם: "ואם תבין סוד השנים עשר, גם ויכתוב משה, והכנעני אז בארץ, בהר ה' יראה, גם והנה ערשו ערש ברזל תכיר האמת." (פירושו לדברים א ב)
  13. ^ טענות נוספות אפשר למצוא בספרו של משה דוד קאסוטו "תורת התעודות" שמסביר את פשר כפילות הסיפורים באופי המספר הכנעני הכופל את דבריו, בספרו של משה צבי סגל "מסורת וביקורת" וכן בספרו של יחזקאל קויפמן "תולדות האמונה הישראלית" בו מתפלא קויפמן על כך שהחוקרים כמעט ולא מתייחסים לטיעונים הקיימים כנגד השקפה זו
  14. ^ ‏ראו למשל דבריו של קאסוטו בפירושו לספר שמות‏


ארון הספרים היהודי
תורהתנ"ךמשנהתוספתאתלמודמדרששו"תמשנה תורהשולחן ערוךהמפהסידורמחזורספר הזוהרקבלהפרשנות למקראפרשנות לתלמודספרי חסידות מגן דוד