גישת המערכות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף תורת המערכות)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

גישת המערכות במדע המדינה פותחה בשנות ה-70 של המאה ה-20, על ידי דייוויד איסטון (Easton), מדען מדינה מוביל בזרם הביהביורליזם. איסטון הציע מסגרת כללית, ניטראלית, בה יקובצו המחקרים של הביהביורליזם.

גישת המערכות פותחה כתגובה לקשיים בהם נתקלה הגישה הדומיננטית דאז במדע המדינה, הגישה הביהביורליסטית. עד 1945 היו רק שני דגמים עיקריים של מדינות: דמוקרטי וקומוניסטי. לאחר מלחמת העולם השנייה קמו מדינות חדשות שלא פעלו לפי מודלים אלו, וקיים היה רצון לכלול גם מדינות אלו בתוך תאוריה אחת גדולה. התאוריה צריכה להיות מספיק מופשטת כדי לכלול את כל סוגי ההתארגנויות הפוליטיות הקיימות (מדיניות ותת-מדיניות). איסטון טוען כי המשתנים היסודיים של החיים הפוליטיים הם הקצאת ערכים לחברה והתדירות היחסית של הציות להקצאה, וכי שני האינדיקטורים המשפיעים ביותר לכך הם התשומות והתפוקות של החברה.

הגישה מנסה להתמודד עם האינדיבידואליזם המתודולוגי, אותו הוא רואה כחסרון המרכזי של הביהביורליזם. הביהביורליזם רואה את חקר הפוליטיקה כחקר ההתנהגות, לכן תוצאת מחקריו היא אוסף פרטים אשר אינם יוצרים תמונה שלמה. לעומתה, גישת המערכות מנסה ליצור תמונה מלאה. במסגרת גישה זו, כל הפעילות הפוליטית מתרחשת בתוך המערכת הפוליטית, המגדירה את מסגרת הפעולה האפשרית. מערכת זו היא נייטרלית ולא ערכית. אין לה קיום משל עצמה, והיא בגדר רעיון, או מסגרת תפיסתית בלבד. לפי תפיסה זו, לכל פרט יש קיום עצמאי אבל הוא נמצא ביחסי גומלין עם אחרים. כל שינוי במיקומו היחסי או במאפייניו של פרט אחד משפיע על הפרטים האחרים. פשטות המערכת מונעת את הראיפיקציה של המערכת, כלומר הפיכתה לישות בפני עצמה.

הנחות היסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסטון מניח ארבע הנחות יסוד של הפוליטיקה כמערכת:

  • המערכת קיימת - פעולות הגומלין בחברה יוצרות מערכת של התנהגויות.
  • יש סביבה מסביב למערכת - המערכת הפוליטית נתונה בין מערכות חברתיות אחרות.
  • המערכת היא פתוחה - יש יחסי גומלין בין המערכת הפוליטית למערכות האחרות.
  • הסתגלות - המערכת מגיבה על שינויים בסביבה באופן אקטיבי או פאסיבי.

תפקודי המערכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל המערכות הפוליטיות חייבות לקיים שני תפקידים: חלוקת משאבים ולגיטימציה. המערכת הפוליטית פועלת בשתי סביבות עיקריות:

  • החברה - סביבה זו כוללת את כל המערכות שהן לא פוליטיות אבל הן ממלאות תפקיד בחברה.
  • הסביבה החוץ חברתית - ההקשר הבינלאומי.

ההשפעות שמגיעות מתוך הסביבה מוגדרות כהפרעות. המערכת מתתמודדת עם ההפרעות האלו באמצעות התשומות והתפוקות שהיא מספקת.

תפוקות המערכת יכולות להיות דו סיטריות (הדדיות) או חד סיטריות. התשומות יכולות להתבטא כתביעות של החברה כלפי המערכת או כתמיכות שהיא מעניקה. אם המערכת אינה מצליחה לאזן את ההפרעות במידה מספקת, היא עלולה להגיע למצב של לחץ ואף לקרוס.

ביקורת על הגישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרעיון מופשט מדי - לא ניתן להכניס את התמונה הפוליטית לשיח מסודר, זה כללי מדי ולא ניתן לפרוט את המערכת לתוך מערך מחקרי, יש יותר מדי פרטים שלא ניתן להכניסם לאמירה מחקרית- מדעית
  • איסטון לא מגדיר מהי נקודת הלחץ, ההגדרה הזו היא גמישה ומשתנה מחברה לחברה.
  • המערכת שאיסטון מצייר היא מערכת ששומרת על איזון, הוא מתייחס רק למי שהצליח להיכנס אל תוך המערכת הפוליטית, כל מה שלא נכנס לא מעניין אותו, כלומר יש אנשים שנשארים מחוץ למערכת הפוליטית. אנשים אלו הם בדרך כלל אנשים שסובלים מחוסר צדק, בגלל שהמערכת הפוליטית לא מכירה בהם הם ימשיכו לסבול מחוסר הצדק.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]