תור הזהב של האסלאם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

תור הזהב של האסלאםערבית: العصر الذهبي للإسلام) הוא כינוי לתקופה שבין המאה ה-8 לספירה ועד למאה ה-13 לספירה, או המאה ה-16 לספירה שבה אימפריות מוסלמיות נהנו משגשוג צבאי, עוצמה כלכלית ופריחה תרבותית בתחומים רבים הכוללים את האומנות, האדריכלות, הפילוסופיה, הרפואה, המתמטיקה, האסטרונומיה והפיזיקה. בתקופה זאת אימפריות מוסלמיות שלטו על כל המזרח התיכון, מרכז אסיה, צפון אפריקה וספרד. תחת שליטים מוסלמים נבנו מוסדות לימוד כגון בית החוכמה בבגדד, וכן האוניברסיטאות הראשונות. מלומדים מוסלמים שקדו על איסוף ותרגום לערבית של כתבי היד החשובים של התרבויות העתיקות (יוון, פרס, הודו וסין), למדו, פירשו והרחיבו אותם וכן פיתחו ענפי ידע חדשים כמו האלגברה והטריגונומטריה. בתקופה זאת פעלו תחת שלטון איסלאמי מספר רב של אנשי אשכולות שנחשבים לענקי התרבות האנושית והכוללים את אבן סינא הנחשב לאבי הרפואה המודרנית, אבן אל-היית'ם שייסד את האופטיקה המודרנית, עומר ח'יאם, פירדוסי ורבים אחרים.

תיארוך התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ראשיתו של תור הזהב של האסלאם נהוג לייחס לתחילתה של השושלת העבאסית (שנת 786 לספירה), אך את ניצני תור הזהב אפשר למצוא קודם לכן: לדוגמה הפריחה של האדריכלות האיסלאמית החלה קודם לכן והתבטאה בין היתר בבניית כיפת הסלע בירושלים (שנת 691 לספירה) תחת בית אומיה. נהוג לייחס את סוף תור הזהב לשנה 1258 שבה נכבשה בגדאד בירת האימפריה העבאסית על ידי המונגולים, ואולם חוקרים מציינים שתאריך זה הוא בו זמנית גם מאוחר, וגם מוקדם מידי, שכן מצד אחד השושלת העבאסית החלה להתפורר זמן רק לפני המאה ה-13, ומנגד הפריחה התרבותית האיסלאמית המשיכה להתחולל מחוץ לבגדאד, לדוגמה בקהיר תחת השושלת הפאטמית, באנדלוסיה עד כיבושה בשנית 1492, בהודו תחת האימפריה המוגולית, ובמזרח התיכון תחת האימפריה העות'מאנית שתקופת הזוהר שלה נמשכה עד סוף המאה ה-17.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסורת המוסלמית בשנת 610 לספירה (על פי האמונה האיסלמית), במערה ליד מכה התגלה לפני מוחמד מלאך וציווה עליו 'קרא!'. מהתגלות זאת נולדה דת חדשה, האסלאם, והציווי 'קרא!' הפך למצווה הראשונה של הקוראן. תחת מוחמד התאגדו שבטים רבים אשר השתלטו על כל החג'אז ובשנים שלאחר מותו בשנת 637 התפשטו מעבר לחג'אז, השתלטו על כל שטחי ההאימפריה הסאסאנית וחלקים גדולים של האימפריה הביזאנטית ושלטו למעשה על רוב המזרח התיכון, פרס ושטחים נרחבים בצפון אפריקה. בתקופת שלטון בית אומיה עיר הבירה של האימפריה המוסלמית נקבעה בדמשק, ובשיאה האימפריה שלטה גם על כל צפון אפריקה ועל ספרד, והגיע עד לפאתי סין במזרח.

את ראשיתו של תור הזהב נהוג לתארך עם עליית השלטון של השושלת העבאסית, ועם ייסוד העיר בגדאד על ידי הח'ליף אל-מנצור בשנת 762, אשר שימשה בתור בירת האימפריה. הח'ליף אל-מאמון (786-833 לספירה) בנה בבגדאד את "בית החוכמה" שהיה ספריה ומכון תרגום ומחקר. חוקרים ומדענים רבים שלמדו ועבדו בבית החוכמה היו מרקע פרסי או נוצרי-מזרחי.[1] דרך הנוצרים הנסטוריאנים עברו המדע, הפילוסופיה והרפואה היווניים לערבים.[2] מלומדים מוסלמים תרו את האימפריה בחיפוש אחר כתביהם של מלומדים פרסיים הודיים ויווניים, אותם הם תירגמו לערבית וכך הפכו לזמינים לנחלת הכלל. המלומדים לא הסתפקו בתרגום אלא המשיכו את המחקר.

מרכזי מחקר מתחרים לבגדאד שכנו בקהיר, במרוקו ובקורדובה, וכן במרכז אסיה בערים כגון בוכרה, ובין מרכזי המחקר המרכזיים ניתן לציין את קהיר ומרוקו. מלומדים מוסלמים הגיעו להישגים יוצאי דופן ברפואה (ובין הרופאים המפורסמים של התקופה ניתן לציין גם את הרמב"ם), כגון המצאת סוגים רבים של ניתוחים. בתקופה זו נעשו התפתחויות חשובות בתחומים כגון האלכימיה, שממנה התפתחה הכימיה המודרנית, ובאלגברה - אבו ג'עפר מוחמד אל-ח'ואריזמי אף זכה לכינוי "מייסד האלגברה", אף שהתבסס גם על יסודות מוקדמים לא מוסלמיים. בפיזיקה המדענים האיסלמיים המציאו את האופטיקה, עשו מחקרים רבים באסטרונומיה ובדינמיקה - וכמו כן נתנו דגש רב ליצירת שיטה מדעית מבוססת ניסוי.

בפילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן סינה ואבן רושד מילאו תפקיד מרכזי בשימור יצירותיו של אריסטו, שרעיונותיו שלטו בעולם מחשבה הלא-דתי של העולם הנוצרי והמוסלמי. על פי האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד, תרגום טקסטים פילוסופיים מערבית ללטינית במערב אירופה "הוביל לשינוי בכמעט כל הדיסציפלינות הפילוסופיות בעולם הלטיני של ימי הביניים".[3]

השפעת הפילוסופים האיסלאמיים באירופה הייתה חזקה במיוחד בפילוסופיה נטורליסטית, בפסיכולוגיה ובמטאפיזיקה, ואף הייתה להם השפעה על חקר הלוגיקה והאתיקה.

מטאפיזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן סינה טען כי ניסויו המחשבתי "האדם הצף" מעלה רעיונות בנוגע למודעות עצמית, שבו אדם המנוע מחוויית חושיות (בכך שהוא מכוסה עיניים) עדיין יהיה מודע לקיומו.

תורת ההכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפיסטמולוגיה כתב ההוגה והרופא הערבי אבן תופייל את הרומן "חי בן מקיץ" ובתגובה אליו כתב הרופא הערבי אבן אל-נפיס את הרומן "Theologus Autodidactus". שניהם התייחסו בספריהם לאוטודידקטיות כפי שהתבטאה בחייו של ילד פרא, שנוצרה באופן ספונטני במערה על אי בודד.

בתיאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאולוגיה האסלאמית הקלאסית צמחה מתוך מחלוקת אינטלקטואלית מוקדמת, שהתפתחה מתוך תנועת אהל אל-חדית' בראשותו של אחמד אבן חנבל. תנועה זו ראתה בקוראן ובחדית' האותנטית את הסמכות המקובלת היחידה בענייני אמונה, נגד אסכולת המועתזילה וזרמים תיאולוגיים אחרים, שבניגוד לתנועה פיתחו דוקטרינות תיאולוגיות באמצעות שיטות רציונליות.

בשנת 833 ניסה הח'ליף אל-מאמון מהשושלת העבאסית לכפות את התיאולוגיה המועתזיליות על כל חכמי הדת באמצעות אינקוויזיציה כפיינית, אך הניסיונות לכפות את כתב הח'ליפה בענייני אורתודוכסיה דתית נכשלו בסופו של דבר. מחלוקת זו נמשכה עד שהתיאולוג אבו אל-חסן אל-אשערי (874-936) מצא דרך אמצע חדשה לשלב בין רציונליזם מועתזילי מצד אחד וה"ליטרליזם" (ניתוח הפסוקים ופירושם מתוך הבנתם הבסיסית והרגילה) של האסכולה החנבלית (שתיהן אסכולות תיאולוגיות שונות בזרם המחשבה הסוני), תוך שימוש בשיטות הרציונליסטיות של המועתזילה שנועדו להגן על העקרונות המהותיים שנהגו על ידי אהל אל-חדית'.

פשרה יריבה בין הרציונליזם והליטרליזם צמחה מעבודתו של ההוגה אבו מנצור אל-מאתורידי, ולמרות שמיעוט של מלומדים נשאר נאמן לאמונת אל-חדית המוקדמת, התיאולוגיה של אשערי ומאתורידי שלטה באסלאם הסוני מהמאה ה-10 ואילך.

במשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבה משפטית התפתחה בהדרגה בחוגי לימוד שבהם נפגשו חוקרים עצמאיים כדי ללמוד ממומחה "מקומי" ולדון איתו בנושאים דתיים. בהתחלה, הכניסה והחברות במעגלים אלו היו גמישים ונזילים, אך עם הזמן התגבשו קבוצות חוקרים ואסכולות מוגדרות סביב עקרונות מתודולוגיים משותפים. ככל שגבולות האסכולות הפכו להיות מתוחמות, סמכותם של עקרונותיהם הדוקטרינריים באו לידי ביטוי במשפטן מן הזמנים הקדומים, שזוהו מעתה כמייסד י האסכולה. במהלך שלושת המאות הראשונות של האסלאם, כל האסכולות המשפטיות קיבלו את קווי המתאר הרחבים של התיאוריה המשפטית הקלאסית, שלפיה החוק האסלאמי צריך להיות מושרש היטב בקוראן ובחדית'.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תור הזהב של האסלאם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hyman and Walsh Philosophy in the Middle Ages Indianapolis, 1973, p. 204' Meri, Josef W. and Jere L. Bacharach, Editors, Medieval Islamic Civilization Vol.1, A - K, Index, 2006, p. 304.
  2. ^ Ferguson, Kitty Pythagoras: His Lives and the Legacy of a Rational Universe Walker Publishing Company, New York, 2008, (page number not available – occurs toward end of Chapter 13, “The Wrap-up of Antiquity”). “It was in the Near and Middle East and North Africa that the old traditions of teaching and learning continued, and where Christian scholars were carefully preserving ancient texts and knowledge of the ancient Greek language.”
  3. ^ Dag Nikolaus Hasse, Influence of Arabic and Islamic Philosophy on the Latin West