תותח-על

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"שוורר גוסטב", תותח-על גרמני ממלחמת העולם השנייה

תותח-עלאנגלית: Supergun) הוא תותח בעל קליבר גדול במיוחד או אורך קנה גדול במיוחד. תותחי-על יוצרו על מנת לפגוע בעוצמה חזקה במיוחד במטרות רחוקות. כמו כן לתותח-על אפקט פסיכולוגי מרתיע על היריב. במהלך ההיסטוריה ניתן למנות שלוש תקופות בנושא זה: תותחי המצור הגדולים של תקופת הרנסאנס, תותחים שיוצרו במלחמת העולם הראשונה והשנייה והפרויקט המודרני שנקשר בשמו של המהנדס ג'ראלד בול, שביקש לייצר תותחי-על כתחליף לטילים.

ימי הביניים המאוחרים ותקופת הרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו אסטרטגיית המלחמה הבולטת הייתה עריכת מצור על עיר מבוצרת והבקעתה על ידי ארטילריה והסתערות. עם שיפור המגננה היה צורך לשפר גם את התותחים, שירו פגזים עשויים אבן בצורת כדור. שיטה אחת הייתה שימוש בכמות גדולה של אבק שריפה, אך שיטה זו התבררה כמסוכנת ביותר כיוון שגרמה להתפוצצות תותחים, שהרגו בהתפוצצותם את אנשי צוות התותח. אף המלך ג'יימס השני, מלך סקוטלנד נהרג בדרך זו.

הפתרון היה שימוש בכדורי אבן גדולים במיוחד, בקוטר של 50 ס"מ ויותר, שנורו מתוך תותחי ענק עשויים ברזל יצוק או ברונזה. אולם, העלות העצומה שבבניית תותחים כאלו והלוגיסטיקה המסובכת של הבאתם לשדה המערכה לא הוצדקה בעקבות ביצועיהם העלובים יחסית. הטכנולוגיה המתחרה, של ירי פגזי ברזל על ידי סוללת תותחים קלים יחסית הוכיחה את עצמה במבחן עלות/תועלת.

עם זאת המשיכו לבנות תותחי-על כאקט של גאווה ושל לוחמה פסיכולוגית. מבין תותחי-העל הידועים של התקופה ניתן למנות את "פומהארט פון שטייר" ("Pumhart von Steyr") שהוא תותח העל הגדול ביותר של התקופה, בעל קליבר 78 ס"מ, שירה כדור-אבן במשקל 690 ק"ג למרחק 600 מטרים תוך שימוש ב-15 ק"ג אבק שריפה; את "מונס מג" ("Mons Meg", מג ממונס) המוצג בטירת אדינבורו; "דול חריט" ("Dulle Griet") מהעיר גנט בבלגיה; את "תותח הצאר" ואחרים.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד מלחמת העולם הראשונה היה הכוח הארטילרי הגדול ביותר שמור לתותחי-חוף קבועים במקומם שהותקנו בתוך ביצורים שהגנו על חופי בריטניה, יפן, ארצות הברית, צרפת ומדינות נוספות.

לקראת מלחמת העולם הראשונה ראה הצבא הגרמני צורך ביצירת כושר ארטילרי ארוך-טווח ובעל עוצמה, על מנת ליישם את תוכנית שליפן ולחדור את מעוזי הגבול המבוצרים של בלגיה. מתוך לימוד שיטת ההתקפה על פורט ארתור על ידי היפנים במלחמת רוסיה-יפן, בה השתמשו היפנים בתותחי-חוף בקוטר 280 מ"מ אותם עקרו ממקומם והשתמשו בהם לירי תלול-מסלול כך שהפגזים יפלו על גג הביצורים, ניסו הגרמנים לייצר הוביצר ייעודי למטרה זו. כך הוצג ההוביצר "ברטה השמנה", שירה תחמושת במשקל 850 ק"ג ובקוטר 420 מ"מ למרחק 12.5 ק"מ.

עד מהרה התברר הקושי להוביל את התותחים בדרכים ולהביאם במועד לקו החזית, לפיכך הם הוסבו לתותחים המותקנים על גבי קרונות רכבת ועל גבי אוניות קרב. התותח הגדול ביותר במלחמת העולם הראשונה היה תותח הרכבת "תותח פריז" הגרמני (תוצרת קרופ), שטיווח את פריז ממרחק 120 ק"מ. גם צבא בריטניה עשה שימוש בתותחים לטווח רחוק, מעל גבי אוניות ורכבות. אולם שיטות ההפצצה מן האוויר שהשתכללו במהלך המלחמה הוכיחו, שוב, יתרון של גמישות, עלות ויעילות על פני התותחים הכבדים.

ברטה השמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברטה השמנה

ברטה השמנה היה תותח כבד מסוג הוביצר בקליבר של 420 מ"מ ואורך קנה של חמישה מטרים. הא שקל 43 טון ונדרשו כ-200 חיילים כדי להפעילו.

תכנונו החל בשנת 1904 לאחר לימוד אופן הפעלת ארטילריה כבדה לשבירת המצור בפורט ארתור במהלך מלחמת רוסיה-יפן. במהלך המצור הפעילו היפנים תותחי-חוף בקוטר 280 מ"מ לירי תלול-מסלול על הביצורים, כך שהפגזים נפלו מלמעלה על גגות הביצורים. לאחר בנייתם של מספר אבות טיפוס, הוצגה גרסה סופית של התותח בשנת 1914, והוא כונה "ברטה השמנה". הצבא הגרמני ראה בתותח כלי בעל כושר ארטילרי ארוך-טווח ורב עוצמה, תנאי הכרחי לביצוע תוכנית שליפן, שמטרתה הייתה להבקיע את מעוזי הגבול המבוצרים של בלגיה.

במרץ 1914 הודגמה הגרסה הסופית של ההוביצר בפני וילהלם השני, קיסר גרמניה ובכירים נוספים. עם פרוץ המלחמה באוגוסט היו מוכנים רק שני תותחים, אך ייצורם נמשך לאורך המלחמה. הופעתו הראשונה של התותח בשדה הקרב הייתה עם פרוץ המלחמה במתקפות על ביצורי לייז', נאמור ואנטוורפן בבלגיה ועל קו הביצורים בצפון צרפת. ההתקפה הצליחה לפורר את הביצורים וזיכתה את התותח בתהילה של "נשק פלא" (בגרמנית: Wunderwaffe). הצלחה זו נבעה מהסיבה שהביצורים נבנו מבטון לא מזוין. בהתקפה על ביצורי ורדן בפברואר 1916 כשלה ההפגזה, ואף שגרמה נזק לביצורים לא הצליחה למוטט אותם. כישלון זה גרם להפסקת ייצור התותחים מדגם זה.[1][2]

תותח פריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תותח פריז
תותח פריז

ב-23 במרץ 1918, פיצוצים עזים הלמו סמוך לכיכר הרפובליקה בפריז. כעבור שעה, נחת פגז נוסף. תחילה, סברו כי היו אלו פגזים שנורו מספינות אוויר, וסיורים של הצבא לא הצליחו למצוא את המקור לכך. כעבור כשישה ימים, הלם שוב פגז גרמני ברחובות פריז, הפגז, פגע ישירות בכנסייה וגרם למותם של תשעים ואחד אנשים. לאחר סיום המלחמה, הבינו הצרפתים מה הלם ברחובות פריז, והתברר כי היה זה תותח. רק כעבור שנים רבות, נודע כי היה זה תותח פריז. הצבא הגרמני הפעיל שלושה תותחים כאלו, ולכל תותח כזה, היה טווח של 128 ק"מ, ופגזיו נסקו לגובה של 42 ק"מ. במשך עשרות שנים, לא ניתן היה להשיג מידע על תותחי העל האלו, על נתוניהם הטכניים, ולא היה ידוע מה עלה בגורלן של מפלצות פלדה ענקיות אלו, ששקלו מעל ל-250 טון, ונוידו באמצעות רכבות. זה היה התותח הגדול ביותר שהופעל במלחמת העולם הראשונה. התותח הושמד על ידי הגרמנים לאחר המלחמה.[3][4][5]

ייחודו של התותח נבע מכמה עובדות, הראשונה שבהם היא העובדה כי התותח פותח מלכתחילה למטרות של לוחמה פסיכולוגית ופגיעה בריכוזי אוכלוסין. סיבה נוספת היא שהצבא הצרפתי לא הצליח לגלות על התותח, ובהמשך לעצור אותו. נוסף על כך, לאחר המלחמה נוצרה לתותח הילה מיוחדת, והוא הפך לאגדה, בעיקר בשל העובדה כי לא נמצא שריד ממנו במשך עשרות שנים. הצלחתו הרבה של התותח, והפחד הגדול שיצר בקרב תושבי פריז, כמו גם פגיעתו במורל והפחד הגדול שגרם, היה מניע מרכזי לבנייתו של ה-V-3, שכונה על ידי היטלר "תותח לונדון".[6]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה הפעילה גרמניה מספר של תותחי על, הבולטים בהם היה השוורר גוסטב וה-קרופ K5 וכמו כן, הפעילה גרמניה מרגמת מצור עצומה - קרל גרט. גרמניה אף תכננה לבנות תותח על בשם V-3 שכונה "תותח לונדון", בשל הדמיון בין מטרתו של ה-V-3 לבין מטרתו של תותח פריז. תכנון זה לבנות תותח על בעל טווח עצום של 165 ק"מ סוכל על ידי בעלות הברית, לאחר מאמצים ממושכים.

שוורר גוסטב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שוורר גוסטב

שוורר גוסטב נבנה בעקבות ההפעלה של ברטה השמנה במלחמת העולם הראשונה, ששימשה לניפוץ הביצורים הבלגיים.

לאחר הקמת קו מאז'ינו, הוחלט כי חיוני שיעמוד לרשות הורמאכט תותח-על המסוגל לחדור את ביצורי הקו הצרפתי. כבר בשלבים המוקדמים היה ברור למדען הראשי של חברת קרופ, כי על התותח להיות בקליבר של 800 מ"מ לפחות והוא ככל הנראה ישקול למעלה מ-1,000 טון.

תותח זה הגדיר מחדש את המושג ארטילריה. משקלו היה 1350 טון, משקלו של כל פגז עמד על 4–7 טון. התותח שיחרר פגז פעם ב-45 דקות, למרחק מקסימלי של 48 ק"מ. אורכו היה קרוב ל-50 מטרים, והוא נע מפורק בעזרת רכבות רבות. יכולותיו עלו באופן משמעותי על כל תותח שנבנה אי פעם.

ייעודו המקורי היה כנגד קו מאז'ינו, אך התותח של היה מוכן בזמן והופעל לראשונה רק במצור סבסטופול ביוני 1942. לאחר שהובל לנקודות השיגור שהוכנו עבורו ולאחר שהורכב במקומו בחשאיות הוא החל להפגיז מטרות בעיר סבסטופול בפגזיו הענקיים. הוא הופעל בין 5 ביוני ל-17 ביוני וירה לעבר ביצורים בסביבות העיר. בסך הכל נורו בימים אלה 47 פגזים בעיקר כנגד מחסני תחמושת ובונקרים כבדים. לדוגמה, ב-6 ביוני טיווחו הגרמנים בונקר ששכן 30 מטר מתחת לפני הים וחופה בשכבת בטון בעובי של כ-10 מטרים. הבונקר הוחרב לאחר ירי של 9 פגזים רצופים אל המטרה. התותח היה יעיל והשימוש בו במצור היה מוצלח. השפעתו הייתה מהממת, מהירה ומכריעה ובעזרתו נפלה לבסוף העיר בידי הגרמנים לאחר קרבות מרים ברחובותיה ההרוסים. התותח השני שנבנה "דורה", ירה רק מספר פגזים ספורים בקרב סטלינגרד ופורק. שרידים של שני התותחים נמצאו ביער, כ-50 ק"מ מהעיר קמניץ. ככל הנראה, התותחים הושמדו על ידי הכוחות הגרמנים מחשש שיפלו בידי בעלות הברית.

קרופ K5[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרופ K-5

קרופ K-5 היה תותח על גרמני, שיוצר על ידי חברת קרופ, והופעל במלחמת העולם השנייה. טווחו עמד על 64 ק"מ הוא שקל מעל ל-200 טון. הוא ירה בקצב אש של כ-15 פגזים לשעה, כאשר משקלו של כל פגז עמד על יותר מ-250 ק"ג.[7]

במהלך המלחמה, תותח מסוג זה הפגיז במשך שנתיים את עיר הנמל הבריטית דובר. התותח הוצב בעיר קאלה והיה בעל טווח גדול דיו כדי לאפשר לו לטווח את דובר. בשל הפגזות התותח ופגזיו הכבדים, אשר גרמו לנזק רב ויצרו הפחד ובהלה רבה בעיר, נהגו תושבי העיר להסתתר מאחורי הרים וצוקים. לאחר שנודע למפעילי התותח על כך, החלו האחרונים לנהוג בטקטיקה אכזרית. לאחר שבוצע ירי של מספר פגזים, שבגינם תושבי העיר היו נכנסים למקומות מוגנים, היו מפסיקים מפעילי התותח את הירי וממתינים לצפירת ההרגעה. מספר דקות לאחר שזו נשמעה ואזרחי העיר יצאו לרחובות, חודשה ההפגזה של העיר.

V-3[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – V-3

V-3 היה תותח-על שתוכנן על ידי גרמניה הנאצית. התותח תוכנן לטווח מקסימלי של כ-165 ק"מ ולקצב אש של 12 פגזים בשעה. מטרת התותח הייתה הפגזת לונדון במשך כל שעות היממה.

תוכניתו של היטלר הייתה ליצור נשק שיטיל טרור על אוכלוסייה אזרחית, כמו טילי ה-V האחרים ובדומה לאפקט שיוצרת הפצצה אסטרטגית. מטרת כלי הנשק הייתה לפגוע ללא הבחנה בריכוזי אוכלוסייה אזרחית בעיר לונדון. שם ביצוע מטרה זו הוצבו שני תותחי-על במערך בונקרים תת-קרקעיים מבוצרים היטב בחבל מימיאק שבצפון-מערב צרפת. כדי להגדיל ולמקסם את טווח הירי, נבנו הבונקרים כך שהתותחים הוצבו בהם בזווית של 50 מעלות.[8][9]

תוכניתו של היטלר להרוס את לונדון נגוזה בשנת 1944. לאחר שנודע לחיל האוויר המלכותי על הדבר, הטילו מפציצי אוורו לנקסטר מטייסת 617 על הבונקרים המבוצרים פצצות טולבוי נגד בונקרים במשקל של 5 טון כל אחת, והרסו כליל אותם ואת שני התותחים שהוצבו בהם.

השימוש המבצעי היחיד של התותחים היה בהפגזת לוקסמבורג, אלא שבמבצע זה הם פעלו בגרסה חלקית שלהם ולא עם חימושם הייעודי, והם התגלו כבלתי יעילים. בסך הכול נבנו כחמישה תותחים מסוג זה.

רעיון תותח החלל וג'ראלד בול[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרויקט HARP
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – HARP, פרויקט בבל
תותח הוביצר GC-45 עיראקי, תכנון: ג'ראלד בול

ג'ראלד בול, מהנדס קנדי במקורו, ביקש לבחון אפשרות שימוש בתותח-על על מנת לשגר לוויין למסלול סביב כדור הארץ (כמו בסיפורו של ז'ול ורן, מהארץ לירח). בשנות השישים היה שותף בפרויקט HARP, פרויקט משותף לממשלות קנדה וארצות הברית, במסגרתו הצליחו לירות פגז במשקל 180 ק"ג לגובה 180 ק"מ. הפרויקט בוטל זמן קצר לאחר הצלחה זו, בשל רצונה של קנדה להיבדל מארצות הברית, שהסתבכה במלחמת וייטנאם.

בזכות הידע והניסיון שצבר תכנן בול את ה-GC-45, תותח 155 מ"מ המסוגל לירות לטווח של כ-40 ק"מ. בתותח נעשה שימוש על ידי עיראק במלחמת איראן-עיראק. כך גם נוצר הקשר בין בול לבין סדאם חוסיין, שליט עיראק.

ב-1988 החל בול לעבוד עבור חוסיין ב"פרויקט בבל" (Project Babylon). הרעיון היה לבנות את תותח-העל הגדול ביותר שיוצר אי-פעם ("בבל הגדול"). אורך הקנה היה אמור להיות 156 מטרים, הקליבר - מטר אחד. מטרת התותח הייתה מתן אפשרות להציב לוויין בחלל. באופן מעשי פירוש הדבר היה טווח ירי לכל נקודה בעולם. עד להשלמת "בבל הגדול" תכנן בול עבור הממשל העיראקי סדרת תותחי-על קטנים יותר, לטווחים ארוכים יותר מאשר טילי ה"סקאד" המיושנים יחסית.

השימוש בתותח עדיף על שיגור טיל בליסטי כגון הסקאד ממספר סיבות. ראשית, הדיוק הגבוה יותר; שנית, החום בראש הקרבי של טיל הסקאד גבוה מאוד ולכן יכול לפרק את החומר שבראש חץ ביולוגי או כימי ולהפוך אותו לבלתי-יעיל מבצעית; מנגד, חומו של פגז הנורה מתותח נמוך בהרבה ומאפשר יעילות גבוהה יותר כאשר משתמשים בנשק להשמדה המונית; שלישית, לפגז חתימת מכ"ם נמוכה מאוד והוא מסוגל לחדור מערכות הגנה אוויריות.

מאמצים בינלאומיים נעשו על מנת לעצור את הפרויקט, באנגליה נתפסו חלקים שהיו מיועדים לתותח ובמרץ 1990 חוסל בול, ככל הנראה על ידי המוסד[10][11].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויליאם לאותר, תותח-על - תעלומת חייו ומותו המסתורי של ג'ראלד בול, הוצאת מעריב, 1991
  • Smith, Robert Douglas; DeVries, Kelly (2005), The artillery of the Dukes of Burgundy, 1363-1477, Boydell Press, ISBN 9781843831624
  • Gerald V. Bull, Charles H. Murphy, Paris Kanonen: The Paris Guns (Wilhelmgeschutze) and Project HARP, E. S. Mittler, Herford, 1988
  • Smith, Robert D and Brown, Ruth Rhynas Bombards- Mons Meg and her sisters Royal Armouries Monograph 1 ISBN 0948092092

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברטה השמנה באינציקלופדית המלחמה)
  2. ^ אתר הכולל תמונות ומידע על התותח
  3. ^ התותח באתר אינציקלופדית המלחמה
  4. ^ תותח פריז באינציקלופדיית המדע והטכנולוגיה
  5. ^ תותח פריז באתר אסטרונאוטיקס
  6. ^ מיכאל בר זוהר וניסים משעל, המוסד - המבצעים הגדולים, עמ' 237-238.
  7. ^ Louis Wildenboer, Anzio Annie: The Story of a Gun, Military History Journal 13(3), The South African Military History Society, June 2005.
  8. ^ בהפעלתו של תותח פריז ידעו כי זווית של 50 מעלות היא אופטימלית. ראה: חזי יצחק, ברטה הגדולה: תותח ארוך טווח ממלחמת העולם הראשונה - קירוב ראשוני ופתרון נומרי של המסלול, תהודה 22(1), עמ' 33.
  9. ^ Steven Zaloga, German V-Weapon Sites, Osprey, 2008, p. 16.
  10. ^ מיכאל בר-זוהר וניסים משעל, המוסד, ידיעות ספרים, 2010, עמודים 220 - 225
  11. ^ Are Assassinations Ever Legal?