תזמורת הגדנ"ע
 | |
| תזמורת הגדנ"ע מנגנת בבלגיה ב-1958 בניצוחו של שלום רונלי-ריקליס | |
| תאריך ייסוד | 1953 |
|---|---|
| מייסד | אלוף-משנה עקיבא עצמון |
| תאריך פירוק | סוף שנות ה-70 |
| מדינה |
 ישראל |
| מיקום | גדנ"ע, ישראל |
| מנצח | שלום רונלי-ריקליס, עמי מעייני |
  | |
תזמורת הגדנ"ע הייתה תזמורת סימפונית ישראלית של נערים ונערות בגילאי 12–18 שהוקמה בשנת 1953 במסגרת הגדנ"ע והופיעה בארץ וכן בחוץ-לארץ, שם זכתה להצלחה ותהילה וגם זכתה ארבע פעמים במקום הראשון בתחרויות בינלאומיות. התזמורת הייתה הבסיס וקרש הקפיצה לנגניה הצעירים להשתלב מאוחר יותר בתזמורות הסימפוניות המקצועיות המובילות ובחיי המוזיקה הקלאסית בישראל.
בשנת 1957 קיבלה התזמורת תגבורת של נגנים מתזמורת צה"ל ושינתה את שמה ל"תזמורת גדנ"ע-צה"ל" או "תזמורת הנוער הישראלית" (באנגלית: Israeli National Youth Orchestra).
ייסוד התזמורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
רעיון הקמת התזמורת נהגה בשנת 1953 על ידי אלוף-משנה עקיבא עצמון, המפקד (השני) של פיקוד הגדנ"ע, שבנעוריו ניגן מוזיקה קלאסית בכינור. הוא ניסח את חזונו במנשר מיוחד שכתב לקראת הקונצרט הראשון של התזמורת:
"עם הקמת תזמורת סימפונית גדנ"ע מתכוונים אנו להמשיך וללכת בקו בו הלכנו עד היום. הפעם, החזית היא שיתוף הנוער בחזית התרבות [ההדגשה במקור]. התזמורת הסימפונית שלנו תהפך במשך הזמן לכלי תרבותי רציני להפצת תרבות מוזיקלית בשכבות הרחבות של הנוער ושל היישוב וביחוד בקרב הנוער של היישוב החדש אשר רק למעטים נִתנת כיום האפשרות להאזין ליצירות תזמורתיות בעלות רמה תרבותית."[1]
עצמון גייס תקציבים והתמסר להיבטים הלוגיסטיים והמִנהליים,[2] ונעזר בהיבטים המקצועיים-מוזיקליים של הקמת התזמורת בעמנואל עמירן-פוגצ'וב, מפקח מרכז במחלקת הפיקוח על החינוך המוזיקלי שליד משרד החינוך והתרבות, ובעוזרו בן-ציון אורגד, שניהם מלחינים בעצמם.[3] כמנצחים של התזמורת וכמדריכיהם של 71 הנערים והנערות שנקבצו ובאו להשתתף בתזמורת, נבחרו המוזיקאים ארטור גלברון מירושלים ואיתן לוסטיג מתל אביב. לימוד נגינת היצירות והחזרות לקונצרט הבכורה נמשכו כחמישה חודשים, בסופי-שבוע במחנה הגדנ"ע בגבעת אולגה, שהוכשר והותאם לקליטת הנגנים. שני המנצחים-מדריכים היו צריכים להתגבר על קשיים רבים, בהם חוסר בנגנים של ויולות (נגני כינור היו בשפע), חוסר בנגנים בכלי נשיפה למיניהם והיעדר ניסיון של רוב הנגנים בנגינה משותפת בצוותים תזמורתיים.[4] בחופשת הפסח של שנת 1953 נקראו הנגנים הצעירים לכנס של חמישה ימים מרוכזים ומפרכים של הכנות לקונצרט ובתוספת של אימוני גדנ"ע רגילים כמו תרגילי סדר, מסעות לילה ואימון גופני.[5] המאמצים נשאו פרי. בתום הכנס התקיימה מעין חזרה גנרלית, שאליה הוזמנו בני המשפחות ומורי הנגינה של הנגנים, לקראת קונצרט הבכורה הפומבי, שנערך בחודש אוגוסט בבית ציוני אמריקה בתל אביב. התזמורת ניגנה יצירות של יוהאן סבסטיאן באך, אנטוניו ויוואלדי, וולפגנג אמדאוס מוצרט, פרנץ שוברט ובלה בארטוק, וכן שתי יצירות של מלחינים ישראלים: קראל שלמון וחנוך יעקבי, וזכתה לתשואות הקהל.[3]
המנצח והפסנתרן אריה ורדי שימש בעבר כמפקד התזמורת.
מאפייני התזמורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
התזמורת לא הייתה תזמורת צועדת של בני-נוער שמנגנת בעיקר בכלי נשיפה, תופים ומצלתיים, אלא תזמורת סימפונית, שהקנתה לנגניה ערכים חינוכיים ותרבותיים של למידה ונגינה בצוותא של מוזיקה קלאסית והופעות בפני חיילים וקהל מאזינים צעירים, שבחלקם לא נחשפו קודם לכן למוזיקה קלאסית. זו הייתה תזמורת נוער של חובבים שלא קיבלו שכר בעד נגינתם, שהקדישו את זמן הפנאי שלהם לתזמורת בהתנדבות. מספר נגנים היו מבאר שבע, שנחשבה אז לפריפריה, והגיעו לחזרות חרף הקשיים. המועמדים נדרשו לעמוד במבחני כניסה קפדניים. הנגנים קיבלו מהגדנ"ע מזון ולינה בכנסים השנתיים כשם שקיבלו גדנ"עים אחרים בפעילויות אחרות. ההוצאות השוטפות של התזמורת כוסו על ידי פיקוד הגדנ"ע, וכאשר יצאה התזמורת למסעות בחוץ-לארץ גויסו תרומות מגופים לא-מסחריים.
בקונצרטים הראשונים של התזמורת הופיעו הנגנים בחאקי וחולצות צהובות, ואילו הסולן בן ה-10 דניאל בארנבוים (לימים פסנתרן ומנצח נודע) הופיע ליד הפסנתר במכנסיים קצרים לבנים.[6] לימים לבשו כל הנגנים חולצות לבנות. להופעות בחוץ-לארץ לבשו ביגוד יצוגי עם סמל הגדנ"ע.
מדי שנה, בחופשות מבית הספר, התקיימו כנסים שאליהם זומנו נגני התזמורת לחזרות ואימונים אישיים לנגינה של יצירות חדשות. בכנסים התגבשה חברות בין הנגנים, שהולידו גם מספר זוגות נשואים. עם זאת, נשמרה המסגרת הטרום-צבאית של הגדנ"ע (משמעת, מסדרי בוקר, תרגילי סדר, שמירות) והתקיימה פעילות ספורט. נבחרות של כדורסל ושל כדורגל ייצגו את התזמורת בתחרויות עם קבוצות אחרות. כנסים כאלה התקיימו בגבעת אולגה, בעין זיתים (ליד צפת), ברמת אביב (שייח' מוניס), בגלילות, בכפר הנוער הדסים ובבן שמן.[7]
פעילויות התזמורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הופעות בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1953/54, לאחר קונצרט הבכורה, הופיעה התזמורת בניצוחם של גלברון ולוסטיג ברחבי הארץ, במחנות צה"ל, ובערים תל אביב, ירושלים, חדרה, נתניה, רמת גן, באר שבע ועוד.
את המנצחים גלברון ולוסטיג החליף המנצח הצעיר עמי מעייני, שהיה הכנר הראשון בראשיתה של התזמורת, ולאחר מכן למד ניצוח אצל לוסטיג. מעייני, שגם ניהל את התזמורת בשנים 1954–1957, הכניס שינויים בדרך עבודתה של התזמורת עם דגש על ההיבט החינוכי-מוזיקלי, כמו למשל ניגון יצירות המאפשרות הופעות רבות של סולנים מקרב חברי התזמורת, לימוד נגינה של יצירות לאו דווקא לצורך הופעות, וניגון יצירות שחיברו חברי התזמורת.
בשנת 1957 קיבל מנצח תזמורת צה"ל, שלום רונלי-ריקליס, גם את תפקיד מנהל ומנצח של תזמורת הגדנ"ע. ריקליס הביא עמו מתזמורת צה"ל כמה נגני נשיפה ונגנים אחרים ובכך שדרג את התזמורת ואת הרפרטואר שלה והכין אותה להופיע בקונצרטים בחוץ-לארץ ולהשתתף בתחרויות בינלאומיות.
בסוף שנות ה-70 הפסיקה התזמורת את פעילותה בגלל מפקדים בצמרת הגדנ"ע שלא הכירו בערכה הרב של התזמורת לצה"ל, וסברו שאין הצדקה שהצבא יחזיק ויממן תזמורת סימפונית בנוסף ובמקביל לתזמורת צה"ל. כך, לאחר מלחמת ששת הימים עברה התזמורת לחסותה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
בשנת 1970 פעלו מעייני ומוזיקאים אחרים לחדש את פעילותה של התזמורת. מעייני שב לנהל את התזמורת[דרושה הבהרה] וניצח עליה עד שנת 1973.
בשנת 1975, במלאת 80 שנה למרדכי גולינקין, מייסד ומנהל האופרה הארצישראלית (בית האופרה הראשון בארץ ישראל), הזמינה אותו התזמורת לנצח עליה בקונצרט מיוחד לכבודו, והוא קיבל על עצמו את המשימה.
באמצע שנות ה-80 הייתה תזמורת הגדנ"ע תזמורת הנוער המהוללת ביותר בארץ ובעולם. היא ניגנה בחנוכת מוזיאון ישראל ובחנוכת הכנסת.
באוגוסט 1985 חזרה התזמורת להופיע בארץ, לאחר 12 שנים, תחת שרביטו של יצחק שטיינר, מנצח צעיר ש-17 שנים קודם לכן היה נגן בתזמורת.[8] היוזמה להחיות מחדש את התזמורת באה מחבורה של בוגרי התזמורת שהשתתפו באירוע במלאת 30 שנה לייסודה (ראו להלן). שטיינר בנה את התזמורת מחדש: הוא משך נגנים צעירים מתזמורות אחרות, בהן תזמורת בני הקיבוצים ותזמורת מתא"ן וממרכז למוזיקה במשכנות שאננים. בתזמורת המחודשת היו 77 נגנים בגילאי 12–18, בהם 19 נגניות.
על פירוקה של התזמורת כתב העיתונאי מיכאל אוהד:
"היה בידינו כלי מוזיקלי יחיד במינו [...] ואנחנו נטשנו אותו בגלל חוסר תקציב ומקום שלא לדבר על קנאתן של תזמורות נוער אחרות. בין הסיבות לגסיסתה ולפירוקה אפשר לקבוע שעקיבא עצמון לא הוריש את התלהבותו למפקדי הגדנ"ע שקמו אחריו."[9]
מסעות קונצרטים בחוץ-לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1958 יצאה התזמורת בניצוחו של שלום רונלי-ריקליס בפעם הראשונה לחוץ-לארץ, וזכתה לראשונה בהכרה בינלאומית כאשר הופיעה כמה פעמים בביתן הישראלי בתערוכה העולמית בבריסל לפני אולמות מלאים בקהל מאזינים. המסע מומן מתרומה שהתקבלה מקרן התרבות אמריקה-ישראל.
בסתיו 1964 יצאה התזמורת למסע של 56 יום בארצות הברית וניגנה בערים ניו יורק, פילדלפיה, פיטסבורג, מילווקי, וושינגטון, סינסינטי ועוד בחסות שרת החוץ גולדה מאיר ושגריר ישראל בארצות הברית אברהם הרמן. על מרבית הקונצרטים ניצח רונלי-ריקליס ועל אחדים משה עצמון, לשעבר נגן בתזמורת צה"ל. המוזיקאי ונגן הקרן יעקב מישורי, שהשתתף במסע, תיאר מסע זה כ"גולת הכותרת בתולדותיה של התזמורת".[דרוש מקור] אחד משיאי המסע הייתה הופעת התזמורת באולם הקונצרטים "קרנגי הול" בניו יורק עם הסולן הכנר יצחק פרלמן. בניו יורק הכריז ראש העיר רוברט ווגנר הבן על "שבוע הצדעה לגדנ"ע" לכבוד ביקור התזמורת. בתוך שבוע זה, ב-23 בנובמבר 1964, התקיים אירוע "הצדעה לגדנ"ע" חגיגי מפואר במלון וולדורף אסטוריה, שכלל ארוחת ערב למוזמנים, קונצרט של התזמורת עם הסולן יצחק פרלמן וריקודים. את האירוע יזמה וארגנה קרן התרבות אמריקה-ישראל, הברית המוזיקלית, גוף פילנתרופי לחילופי מוזיקה ומוזיקאים בין אמריקה וישראל. בין המברכים את האירוע היו יוברט האמפרי, עדלי סטיבנסון, נלסון רוקפלר, בובי קנדי, הארי בלפונטה, ג'ון מקורמיק, ריצ'רד רוג'רס ולוסי ג'ונסון (בתו של הנשיא לינדון ג'ונסון).[10]
ב-29 באוקטובר 1967, יצאה התזמורת בהרכב של 90 נגנים צעירים, אליה הצטרפו עשרה מלווים והקומיקאי היהודי הנודע דני קיי, למסע עולמי של הופעות ב-7 ערים באירופה המערבית, 3 ערים בקנדה וב- 9 ערים באמריקה הלטינית. ביוזמתו של אריה פינקוס שהיה אז יושב-ראש הסוכנות היהודית נטלה על עצמה קרן היסוד את הטיפול בארגון ההופעות באמצעות סניפיה בארצות השונות. המסע המוזיקלי נמשך 40 יום וזכה להצלחה גדולה, לה תרם במידה גדולה דני קיי בהופעותיו המשעשעות והווירטואזיות בפני הקהל בתור מנצח-אורח על התזמורת (וזאת, מבלי לדעת לקרוא תווים). בראש המשלחת עמד משה (מוסה) זוהר, מפקד הגדנ"ע, בעוד המנצח של התזמורת היה שלום רונלי- ריקליס. בין המלווים של התזמורת היה העיתונאי מרדכי נאור בתוקף תפקידו כעורך העיתון במחנה גדנ"ע, שתיאר את המסע בכתבות בישראל, ובראיונות בשידורי רדיו בחוץ-לארץ בערים בהן הופיעה התזמורת, ולימים בספרו האוטוביוגרפי "כאלה היינו".[11]
השתתפות בתחרויות בינלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם גמר הופעותיה בביתן הישראלי בתערוכה העולמית בבריסל בסוף שנת 1958, השתתפה התזמורת בפעם הראשונה בתחרות בינלאומית של תזמורות נוער, שנערכה במסגרת התערוכה העולמית. בתחרות השתתפו 12 תזמורות נוער מובחרות, בהן תזמורת הנוער של בית הספר ג'וליארד (ארצות הברית) תזמורת הנוער של אנגליה ותזמורת הנוער של גרמניה. התזמורת זכתה בתהילה בינלאומית כשזכתה במקום הראשון בתחרות.
לאחר התחרות בבריסל נסעה התזמורת לתחרות בינלאומית של תזמורות חובבים לנוער שהתקיימה בעיר קרקראדה שבדרום-מזרח הולנד בחסות יוליאנה מלכת הולנד, עם צוות שופטים בינלאומי. תחרות יוקרתית זו, שהתקיימה בעיר אחת לארבע שנים, משכה תזמורות נוער מכל רחבי העולם. התזמורת זכתה שוב במקום הראשון, וקיבלה מהמלכה יוליאנה את פרס "נבל הכסף". בשנים 1962 ו-1966 חזרה התזמורת להשתתף בשתי התחרויות הבינלאומיות הבאות בעיר קרקראדה והצליחה לזכות פעם אחר פעם במקום הראשון ובפרס "נבל הכסף" של יוליאנה מלכת הולנד (בתחרות ב-1966 השתתפו 240 תזמורות מ-21 מדינות וכ-1,000 מוזיקאים). לפי תקנון התחרות, פרס "נבל הכסף" הוענק לתזמורת לצמיתות כי זכתה בו שלוש פעמים. הפרס שמור בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.
בנוסף, זכתה התזמורת בפרסים ובתעודות הצטיינות הבאות:
- אות הצטיינות מיוליאנה מלכת הולנד;
- פרס מצוינות (Award for Excellence) מבודואן מלך בלגיה;
- תעודת הצטיינות בעד שירות יוצא-דופן מנשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי.
קונצרט חגיגי למלאות 30 שנה לייסוד התזמורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-13 בדצמבר 1983, 19 שנים לאחר שהתזמורת הפסיקה את פעילותה ו-30 שנה מיום היווסדה, התקיים קונצרט חגיגי, נוסטלגי במהותו, שבו אירחה התזמורת הפילהרמונית הישראלית על בימתה בהיכל התרבות בתל אביב את בוגרי תזמורת סימפונית גדנ"ע. האירוע היה בחסותם המשותפת של שר החינוך והתרבות זבולון המר והרמטכ"ל משה לוי. בהזמנה לקונצרט שפרסמה התזמורת הפילהרמונית הופיעה רשימה שמית של כל בוגרי התזמורת לדורותיהם, לפי כלי הנגינה שלהם בתזמורת.[12] הרשימה כללה 140 נגני כינור, 33 נגני ויולה, 44 נגני צ'לו, 15 נגני קונטרבס, 17 נגני חליל ופיקולו, 10 נגני אבוב, 16 נגני קלרינט, 12 נגני בסון, 18 נגני קרן יער, 24 נגני חצוצרה, 18 נגני טרומבון, 3 נגני טובה, 9 נגני תופים וכלי הקשה ו-2 נגני נבל, ובסך-הכול 261 נגנים. הנגנים באו משורות התזמורות המקצועיות הישראליות הבאות: התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ש-35 מנגניה ב-1983 החלו דרכם בתזמורת; התזמורת הסימפונית ירושלים; התזמורת הקאמרית הישראלית; התזמורת הסימפונית חיפה; הסינפונייטה הישראלית באר שבע; והתזמורת הקאמרית הקיבוצית. כמו כן, הרשימה כללה מורים לנגינה וחובבי מוזיקה שהמשיכו לנגן בהרכבים קאמריים להנאתם. בקונצרט בניצוחו של ריקליס נוגנו היצירות "תרועה לישראל" של פאול בן-חיים; פרקים מהסימפוניה החמישית של לודוויג ואן בטהובן; פרקים מסימפוניה מס' 88 של יוזף היידן; ופרלודים של פרנץ ליסט.
הסופר והמשורר יורם טהרלב כתב לכבוד האירוע החגיגי שיר שכותרתו "מוכרחים להמשיך לנגן" הוא פתח את השיר במילים: ”גם אם עברו שלושים שנה איש לא שכח אתכם, אנשי תזמורת הגדנ"ע, אתם מזכירים לנו עדיין תקופה אחרת וצלילים אחרים, תקופה שהסיפא והספרא הלכו כמו שני חברים”, וסיימו כך: ”בקיצור, למה נלך סחור סחור, אתם הרי יודעים למה אנו מתכוונים: מדינת ישראל לא הייתה מגיעה למה שהגיעה אלמלא אתם, הנגנים, וגם היום היו שונים פני המדינה אילו לא סגרו את תזמורת הגדנ"ע; כן, גם היום כמו בכל דור, אם רוצים לשוב וליצור, ללחום ולהגן מוכרחים להמשיך לנגן.[13]”
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עמנואל עמירן-פוגצ'וב, "תזמורת סימפונית גדנ"ע: הקמתה, ראשיתה ואחריתה", מתוך התוכנייה של הקונצרט החגיגי של חברי תזמורת סימפונית גדנ"ע" בהיכל התרבות בתל אביב בחסות התזמורת הפילהרמונית הישראלית, 13 בדצמבר 1983
- ברוך דגון, "חזרת התזמורת", ידיעות אחרונות, 9 באוגוסט 1985.
- יעקב מישורי:השקר הכפול, הוצאת שבא, 1991.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקלטה של תזמורת הגדנ"ע בניצוחו של עמי מעייני מבצעת את פרק האדג'יו של הקונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת K488 של מוצרט, סרטון באתר יוטיוב; הקונצרט התקיים באולם ימק"א ירושלים באוגוסט 1955; הסולן היה הפסנתרן הצעיר מרדכי סימוני- ח. בלייך, "נבל הכסף" הוענק לתזמורת הגדנ"ע בהולנד, מעריב, 15 באוגוסט 1966
- דליה שביט, כנס תזמורת הגדנ"ע – נוסטלגיה עם תקוות להתחדשות, דבר, 11 בדצמבר 1983
- יהודה כהן, מוזיקה | תזמורת סימפונית גדנ"ע בין עבר לעתיד, דבר, 26 בדצמבר 1983
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עקיבא עצמון, דבר קצין גדנע ראשי, הוצאת משרד הבטחון אגף הנוער והנח"ל – מפקדת קצין גדנע ראשי, 1953 (מתוך התוכנייה של קונצרט הבכורה של התזמורת, עמ' 2).
- ^ יפעת נבו, תזמורת הגדנ"ע מנגנת שוב, מעריב, 17 באוגוסט 1972.
- ^ 1 2 אוליה זילברמן, רשימות מוזיקליות | פעולה מוזיקלית למען הדור הצעיר: תזמורת סימפונית של הגדנ"ע, על המשמר, 31 ביולי 1953.
- ^ דוד רוזוליו, "על תזמורת הגדנ"ע", הארץ, 7 באוגוסט 1953.
- ^ התזמורת של הגדנ"ע במסעה הראשון, דבר, "דבר השבוע", 28 באוגוסט 1953.
- ^ מ. דביר, הגדנ"ע מגדל דור מוזיקאים, ידיעות אחרונות, 19.8.1953, גיליון 4998
- ^ יעקב מישורי, הבט אחורה בנוסטאלגיה. המאמר פורסם בתוכנייה של הקונצרט החגיגי של ותיקי תזמורת הגדנ"ע במלאת 30 שנה להיווסדה, 13.12.1983
- ^ צפנת ירון-לוי, גאלה, תזמורת הגדנ"ע. בסיס צבאי אי שם, חדשות, 25 באוגוסט 1985
- ^ מיכאל אוהד, "נבלים של כסף", הארץ, 2.1983 12.
- ^ לפי התוכניה של האירוע "הצדעה לגדנ"ע" (Salute to Gadna) שפורסמה באנגלית על ידי המארגנים
- ^ מרדכי נאור, כאלה היינו - נעורים והתבגרות בישראל של העשור הראשון - סיפור אישי, פרק 12, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017
- ^ "רשימה שמית של "חברי תזמורת סימפונית גדנ"ע", מתוך התוכנייה של הקונצרט החגיגי של חברי תזמורת סימפונית גדנ"ע" בהיכל התרבות בתל אביב בחסות התזמורת הפילהרמונית הישראלית, 13 בדצמבר 1983.
- ^ יורם טהרלב, מוכרחים להמשיך לנגן, מתוך התוכנייה של הקונצרט החגיגי של חברי תזמורת סימפונית גדנ"ע" בהיכל התרבות בתל אביב בחסות התזמורת הפילהרמונית הישראלית, 13 בדצמבר 1983.
