תחבורה בגרמניה המזרחית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (גרמניה המזרחית) ירשה מערכת תחבורה הרוסה מגרמניה הנאצית. אף על פי שהתחבורה על כלל צורותיה פותחה משמעותית תחת שלטונו של היטלר, חלק גדול ממנה נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה. בנוסף, מפעלים לייצור אמצעי תחבורה נלקחו על ידי הסובייטים כפיצויי מלחמה. לאחר הקמתה של המדינה החלה מערכת התחבורה להתפתח בצורה איטית. בשנות ה-60 הושקעו משאבים רבים בפיתוחה של מערכת התחבורה במדינה כחלק מהצמיחה הכלכלית הגבוהה. מחסור במשאבים לתחזוקתה הוביל להידרדרות מערכת התחבורה.

תחבורה יבשתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-1986 היו בה 47,214 ק"מ של כבישים מתוכם 1,561 ק"מ של כבישי עורק מהירים ("אוטובאהן"). נכון לאותה שנה היו כ-2,000,000 מכוניות מכוניות נוסעים ו-238,900 מכוניות מסחריות. רוב המכוניות בגרמניה המזרחית היו מתוצרת מקומית (בעיקר טראבנט, בארקס וווטבורג. לאורך שנות ה-60 וה-70 חלה צמיחה מהירה בקצב ייצור כלי הרכב ועקב כך עלתה חשיבותם של הדרכים מהירות ("אוטובאהן") ובשנות ה-70 הושלמו כביש ברלין המזרחית-רוסטוק ודרזדן-לייפציג.

רכבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הרכבות של גרמניה המזרחית, כמו כל ענפי התחבורה האחרים ניזוקה קשות. בשנות ה-60 נרשמו הישגים מרשימים כאשר הונחו מסילות רכבת רבות. ב-1986 היו 13,777 ק"מ של מסילות ברזל ומתוכם 2,523 ק"מ מחושמלות. בשנות ה-70 וה-80 נרשמו השגים מרשימים כאשר רבים מקטרי קיטור הוחלפו במנועי דיזל ומנועים חשמליים. ב-1986 38% מהמנועים כבר היו מבוססי חשמל ותוכניות קראו להגדיל נתח זה ל-60% ב-1990. הישג מרשים נוסף נרשם בתחילת שנות ה-80 עם הצגתם של אמצעים אלקטרוניים על מנת לייעל את תפעולה של מערכת הרכבות.

תחבורה אווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת התעופה הממשלתית במדינה הייתה אינטרפלוג והיא נשאה בכל טיסות הפנים והחוץ האזרחיות. נמלי תעופה רבים נהרסו במהלך מלחמת העולם השנייה ושוקמו לאורך השנים. שנפלד היה נמל התעופה המרכזי של המדינה ושכן בבירה ברלין המזרחית. נמלי תעופה חשובים אחרים שכנו בלייפציג, דרזדן וארפורט.

תחבורה ימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמלי ים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צי הסוחר מנה נכון ל-1986 446 ספינות בנות 100 טונות ומעלה. יציאת הים היחידה של גרמניה המזרחית הייתה לים הבאלטי. כל הנמלים שעל הים הבלטי נהרסו במהלך מלחמת העולם השנייה. הנמלים של גרמניה המזרחית (כולם בים הבלטי) היו רוסטוק, ויסמאר, שטרלזונד וזאמניץ. החשוב מכולם היה הנמל שברוסטוק. עד שנת 1957 הייתה רוב הפעילות בנמלים משותקת עקב ההרס הרב. החל מ-1957 נעשו בנמל השקעות הון מסיביות שהובילו להפיכתו לנמל הרביעי בגודלו בים הבלטי. נמל ויסמאר התמחה באשלג וחיטה ושטרלזונד בעץ.

נתיבי שיט פנימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה המזרחית ירשה מערכת נתיבי שיט פנימיים שהייתה מפותחת לפני מלחמת העולם השנייה. אורכם הכולל של נתיבי השיט היה 2,538 ק"מ. נתיב שיט חשוב ביותר היה נהר האלבה. הנמלים החשובים ביותר של נתיבי השיט הפנימיים היו בברלין המזרחית, פוטסדאם, דרזדן והאלה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]