תחבורה בפריז
התחבורה בפריז, מתוקף היותה מרכז בינלאומי, מהווה מערכת תחבורתית מורכבת. מערכת התחבורה המודרנית מבוססת על מפה מורכבת של רחובות ושדרות רחבות שתוכננו במאה ה-19. ברמה הלאומית, היא מהווה מרכז לרשת של כבישים ומסילות ברזל, וברמה המקומית יותר היא מרושתת בקווי אוטובוס, חשמליות ורכבות תחתיות.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בימי הביניים, פריז הקטנה הייתה מאוכלסת בצפיפות בין חומותיה. ב-1610 ניתן היה להגיע מצד אחד לצד אחר של פריז ב-30 דקות הליכה. בעוד שלבני האצולה והעשירים נעזרו בכרכרות, סוסים או אפריונים, בני המעמד הרגיל המשיכו ללכת ברגל. עם זאת, ככל שהעיר גדלה, התעורר הצורך באמצעי תחבורה חדש. ב-1617 ניתן פטנט על שירות התחבורה הציבורית הראשון, שכלל כיסאות וסבלים שניתן לשכור. הכיסאות הראשונים היו ללא כיסוי, אך בהמשך יובאו מלונדון כיסאות ולהם כיסוי. החל מ-1671, עלתה השכיחות של כיסאות שהורכבו על שני גלגלים, שנדחפו על ידי אדם אחד או כמה. כיסאות אלה היו ידועים בשם "Brouettes" או "Vinaigrettes". כיסאות אלה המשיכו לשרת את הפריזאים עד המאה ה-18, עם תעריפים שנקבעו על ידי העירייה.
שירות התחבורה הציבורית המודרני הראשון (שמבוסס על מסלולים ותשלום לפי מרחק) היה ה-Carrosses à cinq sols, כרכרה רתומה לסוסים שהתבססה על רעיון של המתמטיקאי בלז פסקל. עם זאת, היוזמה לא שרדה לזמן רב והיא הופסקה זמן קצר לאחר השקתה בשנות ה-60 של המאה ה-19.
מוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת המאה ה-17 הוצגו בפריז כרכרות להשכרה בעלות סוס אחד ורכב שנקראו "Fiacre". מספר חברות בתחום הוקמו, והתעריפים נקבעו לפי הפרלמנט של פריז ב-1666. היו 33 תחנות בפריז בהן ניתן היה לשכור כרכרה. מספר הכרכרות הלך ועלה במהירות עד שהגיע למעל 10,000 ב-1900, בסביבות הנקודה בה הוצגו לראשונה מוניות ממונעות. מונית הכרכרה הראשונה הפסיקה לפעול ב-1922.
המוניות הממונעות הראשונות הושקו בפריז ב-1898; 18 מתוכן היו בשימוש בתערוכת פריז ב-1900, ויותר מ-400 פעלו ב-1907. המוניות הפריזאיות שיחקו תפקיד חשוב במלחמת העולם הראשונה, כשהן נשאו 6,000 חיילים צרפתים לקרב הראשון על המארן. ב-1949 כבר היו בפריז יותר מ-10,000 מוניות.
אוטובוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האוטובוסים בגרסתם המוקדמת ביותר בפריז היו כרכרה מלבנית גדולה שנשאה 12–18 נוסעים והובלה על ידי סוס ורכב, והם הוצגו ב-1828. האוטובוס הזה שנקרא גם אומניבוס (Omnibus) נסע בין שבע בבוקר לשבע בערב (או עד חצות בשדרות הרחבות). עד 1840 היו בפריז 23 קווי אומניבוס שונים שהופעלו על ידי 13 חברות שונות. ב-1855 הורה נפוליאון השלישי לאחד את כל הקווים לחברה אחת.
חשמלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1852 נתקל לראשונה האומניבוס בתחרות מצד החשמליות שהונעו בידי סוסים ושנעזרו במסילה. קו ה"חשמלית" הראשון עבר בין כיכר הקונקורד לשכונת פאסי, תוך שהמערכת מתבססת על החשמלית בניו יורק. בשנים שלאחר מכן נסללו קווים נוספים. החשמליות הראשונות שהונעו בעזרת קיטור נוסו ב-1876, אך היו יקרות מדי ולא זכו להצלחה. קו החשמלית הראשון שאכן התבסס על חשמל נפתח ב-1892 בין סן-דני למדלן, אולם ב-1900 עדיין רוב התחבורה הציבורית הייתה רתומה לסוסים. ב-89 קווי האומניבוס ו-34 קווי החשמלית שהיו ב-1900 היו 1,256 כלי רכב רתומים לסוסים ורק 490 שהונעו בעזרת החשמל.
עם זאת, עד 1914 התחולל שינוי דרמטי. כל קרונות החשמליות היו חשמליים לחלוטין, ורשת קווי החשמלית כיסתה כמעט את כל העיר. זמן קצר לאחר מכן החלו החשמליות להתמודד עם האשמות בדבר האטת תנועת כלי הרכב, וב-1929 החליטה העירייה להחליפן באוטובוסים ממונעים. ב-1938 נסגרה רשת החשמליות. אולם, מאז שנות ה-90 הוחזרו החשמליות במסגרת המדיניות של עידוד התחבורה המקיימת ונפתחו מספר קווים חדשים לפרוורים.
_-_Train_de_Ceinture_entre_Ouest-Ceinture_et_Vaugirard.JPG)
Petite Ceinture[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1850 החליטה ממשלת צרפת על הקמת קו רכבת סובב פריז כדי לחבר את התחנות המרכזיות שעד אז העבירו ביניהן מטענים דרך רחובות העיר. הבנייה החלה ב-1851 וחלקים קטנים ממנה נפתחו עוד באותה שנה. קו נוסעים הושק ב-1854, ולמרות סלידה של אחת החברות שניהלה את רכבות המסע מפתיחת הקו לנוסעים, היא נכנעה ללחץ הממשלה ופתחה חמש תחנות נוסעים ב-1862. עם השלמת העבודות על כלל התוואי ב-1869, נוסעים יכלו לנסוע בטבעת ללא הפרעה דרך 25 תחנות ברחבי הבירה.
ה-Petite Ceinture היה במובנים מסוימים קודמו של המטרו. הוא הסיע 20 מיליון נוסעים ב-1889 ו-40 מיליון ב-1900. לאחר שקו המטרו הראשון של פריז נפתח באותה שנה, מספר הנוסעים בטבעת ירד בעקביות וב-1931 היא נסגרה. ב-1934 היא הוחלפה בשירות אוטובוסים ברחבי העיר.
מטרו[עריכת קוד מקור | עריכה]
פריז הייתה מאחורי ערים רבות בהקמת המטרו; המטרו של לונדון הוקם ב-1863, ניו יורק ב-1868, ברלין ב-1878, בודפשט ב-1896 ווינה ב-1898. הפרויקט הפריזאי התעכב בשל ויכוחים פוליטיים על התוואי; מפעילות הרכבות, בתמיכת הממשלה, רצו מערכת שתחבר את התחנות הקיימות זו עם זו ועם הפרוורים, ואילו העירייה רצתה מערכת שתפעל רק בתוך 20 רובעי פריז. ב-1898, ככל שהתקרבה התערוכה העולמית של 1900, העירייה ניצחה במאבק והעבודות על שישה קווים באורך של 65 ק"מ החלו. המערכת החדשה חצתה את הסיין באמצעות שני גשרים. ב-1905 נפתחה המנהרה הראשונה, ועד 1970 היו שש מנהרות מתחת לסיין וחמישה גשרים מעליו ששירתו את המטרו.
רחובות וצירי תנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פריז ידועה בשל המפה הלא-ליניארית שלה, שכן היא עיר שצמחה בצורה טבעית סביב כבישים המובילים ליעדים פרבריים ומרוחקים יותר. מאות שבהן הצמיחה התנהלה בצורה הזו גרמה ליצירת עיר צפופה, דמוית מבוך ונטולת תברואה, עד שהבנייה מחדש של העיר במהלך המאה ה-19 בניהולו של ז'ורז'-אז'ן אוסמן הביאה לסלילת השדרות הרחבות המוכרות כיום. התכנון מהמאה ה-19 נותר ללא שינוי משמעותי עד שנות ה-70, כשהחלה סלילת כבישים מהירים חוצי ערים וכבישים מהירים פריפריאליים.
בשנים האחרונות החלה העירייה לבצע שינויים נרחבים בפריז, במטרה לתעדף תחבורה ציבורית וליצור נתיבים מיועדים לאוטובוסים, מוניות ורוכבי אופניים, תוך צמצום נתיבי הרכב הפרטי ורכבי המשלוחים. למרות שהדבר סייע בהפחתת התנועה בעיר עצמה, שינוי זה הגדיל את עומסי התנועה בכניסות לעיר.
תחבורה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבחינה מקומית, התחבורה הציבורית התדירה ביותר בפריז היא המטרו, המורכב מ-16 קווים שעוצרים בתחנות המרוחקות זו מזו מרחק ממוצע של 500 מטר, דבר המאפשר חיבור בין כל רובעי הבירה, עם קווים בודדים המתארכים לערי הלוויין. לרכבת התחתית מצטרפת תנועת האוטובוסים המורכבת מ-347 קווים שונים, ומאז 1992 גם שמונה קווים של חשמלית ברחבי ערי הלוויין של פריז. פריז היא גם המרכז של ה-RER, רשת הכוללת רכבת תחתית עירונית ומסילה פרברית, המחברת את פריז וערים מרוחקות יותר. הטרנסיליאן, רשת רכבות שמתחברת לרכבות RER, משלימה אותה עם הגעה ליעדים פרווריים נוספים[1].
תעריף התחבורה של פריז נקבע לפי אזורים, כשאזורים 1 ו-2 מכסים את פריז ואת הפריפריה הקרובה שלה, ואזורים 3, 4 ו-5 הם היעדים המרוחקים יותר ויותר ברחבי איל-דה-פראנס[2].
ארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרעיון שעומד בבסיס התחבורה הציבורית בפריז הוא ש-RATP (חברה ציבורית המנהלת את המטרו והתחבורה הפנימית בפריז) מנהלת את כל התחבורה הציבורית בתוך פריז והפריפריה הקרובה אליה, ואילו SNCF (חברת הרכבות הכלל-ארצית של צרפת) אחראית על כל התחבורה מחוץ לבירה, אולם יש חריגים לכך. לדוגמה, המטרו, החשמלית, רוב שירותי האוטובוסים וכמה מקטעים של ה-RER נמצאים בניהול RATP, ואילו יתר ה-RER, כמו גם הטרנסיליאן, מנוהלים על ידי SNCF.
מטרו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הרכבת התחתית של פריז
המטרו של פריז מורכב מ-14 קווים, שני קווים קצרים יותר ורכבל שמוביל למונמארטר. מתוך 14 הקווים הראשונים, 12 קווים מובילים לסביבה הקרובה של פריז (למעט קווים 2 ו-6 שיוצרים מעין טבעת סביב פריז). רוב הקווים חוצים את פריז בצורה די ישרה, ואילו רק שני הקווים המיוחדים שצוינו בתחילה משמשים כחיבור צדדי יחיד.
RER[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – RER
ה-RER היא רשת רכבות אזוריות בעלות קיבולת נוסעים גדולה יותר, שמגיעות לפרברים של פריז, עם מעט עצירות בתוך העיר עצמה. קו A הוא הראשון שנחנך ב-1977, ואחריו נחנכו גם קווים D, C, B ו-E, כששלושה מתוכם עוברים דרך תחנת המטרו הגדולה והמרכזית של פריז, שאטלה לה-אל.
טרנסיליאן[עריכת קוד מקור | עריכה]
זוהי רשת רכבות פרבריות שמחברת את התחנות המרכזיות בפריז ליעדים פרבריים שלא נגישים דרך RER.
חשמלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין 1855 ל-1938, פעלה בפריז רשת ענפה של חשמליות שהקדימו את המטרו בחצי מאה. ב-1925 הורכבה הרשת מ-122 קווים באורך כולל של 1,111 ק"מ. בסוף שנות ה-30, אחרי לחץ ממושך מצד תעשיות הרכב והנפט, הוחלט לפנות את החשמליות לטובת הרחבת הכבישים למכוניות הפרטיות. הקו האחרון של החשמלית נסגר ב-1938.
ב-1992, חצי מאה אחרי סגירת החשמליות, הוחלט להחזיר את החשמליות לפריז, ונכון ל-2022 הן נוסעות ב-10 קווים, עם הרחבה צפויה ל-13 קווים באורך כולל של 173.7 ק"מ עד 2023.
רכיבה על אופניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז סוף שנות ה-90, פריז הרחיבה בצורה עקבית את תשתיות האופניים שלה. נכון ל-2015 היו בעיר 700 ק"מ של נתיבי אופניים, ולפי התוכנית שהציגה העירייה הם צפויים להתרחב עד 2020 ל-1,400 ק"מ. באוקטובר 2021 הכריזה ראש העיר אן אידלגו על תוכנית להוספת 180 ק"מ של נתיבי אופניים במטרה להפוך את פריז ל"רכיבתית ב-100%"[3].
סטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום חול, הזמן הממוצע שמקדישים תושבי פריז לנסיעות בתחבורה הציבורית לעבודה ובחזרה עומד על 50 דקות. 51% מהנוסעים בתחבורה הציבורית בפריז נוסעים יותר משעתיים ביום. זמן ההמתנה הממוצע בתחנה עומד על 11 דקות, ו-32% מחכים למעלה מ-20 דקות מדי יום. בנוסף, המרחק הממוצע שעובר נוסע בנסיעה אחת הוא 9.9 ק"מ[4].
רכבת כבדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחנת הרכבת הכבדה הראשונה בפריז נחנכה ב-1837 כיעד לקו המקומי פריז-סן-ז'רמן. במהלך עשר השנים שלאחר מכן, רשת הרכבות המתפתחת בצרפת הביאה לבנייה של עוד חמש תחנות רכבת לאומיות בפריז (בהן גם סן לזאר) ושני קווים פרבריים. מ-1848 הפכה פריז למרכז של רשת קורי העכביש "הכוכב" (Étoile), שמגיעה לכל גבולות צרפת. דפוס תכנון זה עדיין נראה לעין במפת הרכבות המודרנית של צרפת.
בכל הנוגע ליעדים לאומיים ואירופיים, הנסיעה ברכבת החלה להשתוות לטיסות גם מבחינת הזמן וגם מבחינת היעילות. רשת ה-TGV שנפתחה ב-1981 שעדיין מתפתחת הביאה לזמן נסיעה של שלוש שעות בלבד בין מרסיי שבדרום צרפת לפריז. רכבת דומה ל-TGV, היורוסטאר שנפתחה ב-1994 חיברה את פריז ולונדון בזמן נסיעה של שעתיים ורבע, ובכיוון אחר ה-Thalys חיברה את פריז ובריסל בזמן נסיעה של שעה ו-22 דקות עם עד 26 רכבות ביום. יעדים נוספים שניתן להגיע אליהם מפריז ברכבת הם אמסטרדם (זמן נסיעה של שלוש שעות ו-18 דקות) עם 10 רכבות ביום, וקלן (שלוש שעות ו-14 דקות) עם 6 רכבות ביום.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Transilien : Transports SNCF à Paris et en Île-de-France, www.transilien.com
- ^ Page d'accueil, Île-de-France Mobilités (בצרפתית)
- ^ Feargus O'Sullivan, Inside the New Plan to Make Paris ‘100% Cyclable’, בלומברג, 22 באוקטובר 2021
- ^ Paris Public Transit Statistics, Moovit
| תחבורה בפריז | ||
|---|---|---|
| מפעילים | RATP • SNCF | |
| מערכות תחבורה מסילתיות | RER • הרכבת התחתית של פריז | |
| תחנות רכבת מרכזיות | פריז-צפון • פריז-מזרח • תחנת סן לאזאר • תחנת אוסטרליץ • תחנת ליון • תחנת מונפרנאס • תחנת ברסי | |
| נמלי תעופה | נמל התעופה שארל דה גול • נמל התעופה אורלי • נמל התעופה לה בורז'ה | |