תחבורה ציבורית בחיפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לחצו כדי להקטין חזרה
רכבל חיפהמנהרות הכרמלכרמליתמרכזית בת גליםמרכזית חוף הכרמלמרכזית המפרץמרכז השמונהרכבת ישראלמטרוניתמטרוניתאוניברסיטת חיפההטכניוןרכבליתרכבליתתחבורת חיפה.png
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

תרשים של מערך התחבורה הציבורית בחיפה:
רכבת ישראל (בשחור), כרמלית (בכחול), מטרונית (בצהוב), רכבל חיפה (בירוק), רכבלית העתידית (באדום) ותחנות אוטובוסים מרכזיות מרכזית המפרץ, מרכזית בת גלים ומרכזית חוף הכרמל


הכרמלית בחיפה

מערך התחבורה הציבורית בחיפה כולל קווי אוטובוס, המטרונית, רכבות, פוניקולר תת-קרקעי ומוניות שירות. חיפה היא העיר המרכזית באזור הצפון, וממנה פועלים שירותי תחבורה ציבורית לכל רחבי הארץ, ובייחוד לאזור הצפון - מחוז הצפון ומחוז חיפה הכולל את מטרופולין חיפה.

בחיפה שתי תחנות מרכזיות בשני קצוות העיר (מרכזית המפרץ בצפון ומרכזית חוף הכרמל בדרום), והיא העיר היחידה בישראל בה פועלת תחבורה ציבורית תת-קרקעית - הכרמלית. בניגוד למרבית מדינת ישראל, בחיפה פועל שירות אוטובוסים חלקי גם בשבתות ובחגים, תולדה של רצון לשמור על הסטטוס קוו שהיה קיים בהקמת המדינה, אז פעלה בעיר, בניגוד לרוב הערים, תחבורה ציבורית. בנוסף, בחיפה פועל שירות אוטובוסים 24 שעות ביממה, הכולל הפעלת שלושה קווי אוטובוס מרכזיים בכל לילות השבוע.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיכר חמרה בשנת 1930
אוטובוס קו 8 לנשר, יגור ויקנעם שהופעל על ידי קואופרטיב 'הקשר', יגור 1936
שוטר תנועה מכוון את התנועה בצומת, 1948-1949 אוטובוס קו 74

בתקופת השלטון הטורקי החל מאמצע המאה ה־19 החלה לפעול תחבורה ציבורית מועטה ולא מאורגנת שהתבססה על כרכרות ודיליז'נסים שנקראו "חנטורות". הענף פותח בעיקר על ידי טמפלרים תושבי המושבה הגרמנית בחיפה, לצורך תנועה בחיפה הקטנה ולשדותיהם שבעמק זבולון. כעבור זמן מה החלו ערביי חיפה להתחרות בטמפלרים, והם הפכו לרוב בעלי העגלות בהם היה מקום לשני נוסעים. הנסיעה בעגלות אלו מחיפה לעכו (לאורך שפת הים) ארכה כ-5 שעות, וכן היה זמן הנסיעה לזכרון יעקב ולנצרת. נסיעה לביירות ארכה שלושה ימים. התחבורה בתקופה זו מחיפה הייתה אפשרית רק במספר צירים מועט שהתאימו לתנועת עגלות: כביש חיפה - עכו (לאורך חוף הים של מפרץ חיפה), וכביש חיפה - נצרת (כביש 75), ממנו נמשך כביש 60 לעפולה ולג'נין, ולדרום הארץ. נסיעה בדרכים שלא נסללו יכלה להעשות רק באמצעות רכיבה על גבי בעלי חיים.

הכרכרות והדיליז'נסים שנעו באמצעות בעלי חיים התרכזו בכיכר חמרה (כיכר פריז של ימינו), שכונתה על שמם "סאחאת אל חנאטיר" (כיכר העגלות), ושימשה כתחנה המרכזית של חיפה עד לאמצע שנות ה-30.

ראשיתה של התחבורה הציבורית הממונעת בחיפה בתקופת המנדט הבריטי עם גידולה והתרחבותה של חיפה מעבר לגרעין העתיק של העיר התחתית. אנשים פרטיים החלו להפעיל שירות תחבורה ציבורית ממונע שבוסס על מכוניות או משאיות קטנות, שהוסבו לרכב להסעת נוסעים, לצד השירות הוותיק שבוסס על עגלות מובלות בעלי חיים.

עם גידולה של חיפה ובניית שכונות מרוחקות החל לפעול בעיר שירות תחבורה ציבורית עירוני. ב-1923 החל לפעול שירות ממונע בין העיר התחתית (כיכר חמרה) לשכונת הדר הכרמל. עקב קשיים טכניים שנבעו מהדרכים הלא סלולות לשכונת הדר הכרמל, נפסק שירות זה לאחר זמן מה. ב-1925 חודש השירות, שהלך והתפתח עם השנים, עם גידולה של שכונת הדר הכרמל. ב-1929 פעלו במסגרת השירות תשעה אוטובוסים, והחל ניסיון ראשון לארגן את השירות כקואופרטיב 'שירות מכוניות הדר הכרמל הרצליה'. הקואופרטיב לא האריך ימים עקב מחלוקות בין בעלי הרכבים לנהגים השכירים. ב-1934 נוסד בהצלחה הקואופרטיב 'חבר, שירות מכוניות ציבוריות בע"מ חיפה', שאיגד בתוכו חלק מנהגי האוטובוסים בקו זה. כעבור זמן קצר הצטרפה לקואופרטיב קבוצת נהגים נוספת שפעלה בקו זה.

לצד קואופרטיב 'חבר' שפעל בעיקר בקו השירות בין העיר התחתית להדר הכרמל, פעלו בחיפה בשנות ה-30 וה-40 קווי נסיעות נוספים, שהחלו בפעילותם עם ייסודן של שכונות חדשות בחיפה וישובים במרחב חיפה, שהופעלו על ידי חברות וקואופרטיבים שונים, יהודיים וערביים. בעיר פעלו אז קווים לשכונות נווה שאנן, אחוזה והכרמל ובת גלים, וליישובים במרחב: נשר, יגור, כפר חסידים, משמר העמק, עין השופט, הקריות ונהריה. שירות של חברות וקואופרטיבים ערביים פעל לבלד א-שייח', יאג'ור, חוף כיאט (כיום אזור מגדלי חוף הכרמל), טירה (טירת הכרמל), ואדי ג'מאל (עין הים), עכו, כפר עטה, הושא, שפרעם, עוספייה ודליית אל כרמל.

התחבורה לחוף כיאט הופעלה על ידי משפחת כיאט, שיסדה במקום חוף רחצה בתשלום, והפעילה תחבורה ציבורית אליו מהעיר התחתית, החל מראשית שנות ה־30. בקו שירת גם את שכנות עין ג'מאל ואת הכפר טירה. עד 1948 הפעילה משפחת כיאט קווי תחבורה ציבורית נוספים בחיפה - קו מהעיר התחתית למחנות הצבא הבריטי באזור טירה, קו משכונות הר הכרמל לחוף כיאט, וקו סיבובי ששירת את שכונות חיפה הערבית. הקווים הופעלו על ידי 16 אוטובוסים שהיו בבעלות המשפחה[1].

ריבוי הגופים שהפעילו שירות תחבורה ציבורית בחיפה הוביל לתחרות פרועה, שהוסדרה רק בחלקה בחוקים ותקנות על ידי השלטון הבריטי. ב-1931 פרצה שביתת נהגים בכל הארץ, עקב מחיר הבנזין והאגרה הגבוה, יחד עם המדיניות הבריטית של מתן רישיון לספק שירותי תחבורה ציבורית לכל המעוניין. ועדה בריטית שהוקמה בעקבות השביתה הובילה ליצירת קווי תחבורה ציבורית קבועים בחיפה ובסביבותיה, שהתחלקו בין מפעילים יהודים וערבים. בשנים אלו התנהלה התחבורה הציבורית הממונעת בתחרות ניכרת עם העגלות מובלות בעלי החיים, ודחקה אותם אט אט עד להעלמות תחבורה ציבורית זו.

המצב הכלכלי הקשה בשנות ה-30, יחד עם בעיות הביטחון, שהתגברו עם פרוץ המרד הערבי הגדול, הובילו לאיחוד רוב החברות והקואופרטיבים היהודיים במהלך השנים הבאות. בשנת 1941 בוצע המיזוג הראשון עם קואופרטיב 'הקשר', שסיפק שרות לנשר, יגור, כפר חסידים ויקנעם. לאחר מכן התמזגו גם נהגי השירות למשמר העמק ועין השופט, וב-1945 התמזג גם קואופרטיב 'שירות בת גלים', שהפעיל שירות לשכונת בת גלים. כעבור שנה התמזג גם שירות 'הכרמל השאנן', שהפעיל שירות לשכונת נווה שאנן.

בשנת 1947 היו מאוגדים בקואופרטיב 'חבר' 164 נהגים ו-88 אוטובוסים. באותה שנה התבצע איחוד נוסף ובמסגרתו מוזג 'חבר' עם 'משמר המפרץ', שכלל 123 נהגים ו־43 אוטובוסים, והפעיל שירות לעמק זבולון ולנהריה. הקואופרטיב המאוחד נקרא 'שחר', ראשי תיבות של 'שירותי חיפה רבתי'. כעבור זמן קצר מוזג לקואופרטיב המאוחד גם קואופרטיב 'שירות הר הכרמל' בו היו חברים 77 נהגים, שהפעיל שירות לשכונות שעל הר הכרמל (אחוזה) ולבית אורן. שירות תחבורה בין-עירוני מחיפה הופעל בעיקר על ידי קואופרטיב 'אגד', שאליו מוזגו במהלך שנות ה־40 חברות נוספות. אגד הפעילה מחיפה קווי אוטובוס לתל אביב, לעפולה, לטבריה ולצפת.

עם פרוץ מלחמת העצמאות נטשו רוב תושביה הערבים של חיפה את העיר, ועל כן נפסקה פעולתן של רוב חברות התחבורה הציבורית הערביות.

תחבורה מסילתית קודם ליסוד המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1904 נחנכה רכבת העמק, שתחנת הקצה המערבית שלה הייתה תחנת חיפה מזרח, במבואות העיר התחתית של חיפה. סלילת מסילה זו הובילה לקיצור משמעותי בזמן הנסיעה לחיפה (נסיעה לטבריה שארכה כמה ימים נעשתה כעת בכמה שעות), וקישרה את חיפה עם עמק יזרעאל, עמק הירדן ודמשק. הביקוש הרב הוביל לתדירות נסיעות גבוהה יחסית של רכבת זו. סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה נוספה מסילת משנה שחיברה את ג'נין ומבואות שכם לרכבת העמק, ומסילה שחיברה בין חיפה לעכו.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוביל לשימוש רב של כוחות הצבא הטורקיים במסילה זו, ומנגד לניסיונות פגיעה במסילה על ידי הצבא הבריטי, ועל כן נפסקה כמעט לגמרי התחבורה האזרחית במסילה זו.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה ותחילת פעילות שלטון המנדט הבריטי חודשה בהדרגה פעילות רכבות הנוסעים. רכבות נוסעים פעלו מחיפה לעמק יזרעאל, עמק הירדן ולדמשק (שהייתה תחת שליטה צרפתית), לקריות ועכו, ואף לג'נין ולשכם במסילת השומרון (נסיעה אחת לשבוע). בתחילת תקופה זו נסלל קטע המסילה שבין תחנת חדרה מזרח לחיפה (כתחליף לקטע המסילה חיפה - עפולה - ג'נין - מסעודיה - טול-כרם), שחיבר את חיפה עם המסילה המזרחית שנסללה משני קצותיה בזמן מלחמת העולם הראשונה על ידי הכוחות הטורקיים והבריטים. סלילת קטע זה הובילה ליצירת מסילה רציפה בין חיפה לחדרה, טול כרם, קלקיליה, ראש העין ולוד. מלוד, שהייתה צומת הרכבות בארץ התפצלו מסילות ליפו ולירושלים ומסילה לרחובות שהמשיכה לאורך חוף הים לאשדוד, עזה, רפיח וקנטרה שעל שפת תעלת סואץ. קו יומי פעל בין חיפה לקנטרה, ממנה המשיכו הנוסעים ברכבת נוספת למצרים, לאחר שחצו את תעלת סואץ במעבורת. ב־1942 נבנה גשר פירדאן על תעלת סואץ, שאיפשר את הפעלת הקו הרציף חיפה - קהיר. ב־1937 נבנתה תחנת חיפה מרכז בנוסף לתחנת הרכבת חיפה מזרח שהייתה עד אז התחנה היחידה בחיפה.

במהלך תקופת שלטון המנדט הבריטי פותחה גם רשת הכבישים הסלולים בארץ, דבר שהוביל לתחרות קשה בין תחבורה ציבורית ממונעת ומסילתית. יתרון התחבורה הממונעת הובילה לירידה במספר הנוסעים ברכבת ולצמצום פעילותה. לצמצום זה תרם גם ריבוי הפגיעות בציוד הנייד ובמסילות במהלך המרד הערבי הגדול. בנוסף, לעיתים העדיפה האוכלוסייה היהודית את השימוש בתחבורת האוטובוסים הממונעת שהופעלה על ידי חברות בבעלות יהודית, על פני שימוש ברכבת שהופעלה על ידי השלטון הבריטי. במהלך הניסיונות להגדלת מספר נוסעי הרכבת נוצר שיתוף פעולה בין הרכבת לבין שירות אוטובוסים יהודי שפעל בין תחנת הרכבת בלוד לתל אביב ולירושלים.

מאז קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קום המדינה מוזגו ל'שחר' חברה שהפעילה שירות נסיעות לשפרעם[2], וחברה שהפעילה קווי נסיעה לכפרים הדרוזים בכרמל. ב-1951, במסגרת איחוד חברות האוטובוסים בישראל, מוזג קואופרטיב 'השחר' עם הקואופרטיבים 'אגד' ו'דרום יהודה' לחברת אש"ד ששינתה את שמה כעבור זמן קצר לאגד, שמפעילה גם כיום את רוב קווי האוטובוס באזור חיפה. לצד אגד פועלת גם חברת הנסיעות והתיירות נצרת בבעלות משפחת עפיפי, המפעילה קווי אוטובוס מחיפה לנצרת מאז שנות ה-40.

משפחת כיאט, שהחזיקה בזכיון להפעלת 4 קווי תחבורה ציבורית בחיפה, ביקשה לחדש את רישיונה בתום מלחמת העצמאות, אך סורבה על ידי ממשלת ישראל, שיעצה לה להיכנס למשא ומתן עם אגד. המשא ומתן בין אגד למשפחת כיאט נתקל בקשיים, בשל מחיר גבוה שדרשה משפחת כיאט, וסירוב קואופרטיב אגד לתת מניות למי שאינו עובד בפועל בחברה. הבוררות הסתיימה רק ב־1960, ובמסגרתה רכשה אגד את הזיכיון ואת האוטובוסים של המשפחה, תמורת סכום כספי[1].

בשנת 1956 הוחלט לחפור בחיפה מנהרת פוניקולר, שיסיע נוסעים מהעיר התחתית דרך הדר הכרמל עד למרכז הכרמל (גן האם). הפוניקולר שנקרא 'כרמלית' נחנך בשנת 1959 והוא פעיל עד היום (להוציא תקופת הפסקה בין השנים 1986 עד 1992). הכרמלית היא הפוניקולר היחיד בישראל כיום.

עם השנים נוספו קווים שונים בתוך העיר ולמרחב על פי התפתחות השטח הבנוי של חיפה והמרחב. עד שנת 2003 היו כל הקווים הפרבריים מצפון וממזרח עוברים דרך הדר הכרמל עד לתחנה המרכזית (ששכנה עד שנות ה־70 בכיכר פלומר, ולאחר מכן עברה למרכזית בת גלים) בשני כיווני הנסיעה, דבר שהוביל לעומס תנועה רב באזור. ב־2002 נחנכה תחנת מרכזית המפרץ כתחנת המוצא של הקווים לצפון ולמזרח, וקבוצה של קווים עירוניים חדשים החלה לקשר בין מרכזית המפרץ ומרכזית חוף הכרמל לכל רחבי חיפה. באופן דומה הועברה תחנת המוצא של קווי הדרום למרכזית חוף הכרמל, השוכנת בפאתיה הדרומיים של חיפה ונחנכה בשנת 2003. עם זאת, מספר מצומצם של קווים לכיוון דרום - לירושלים, ת"א ואילת - יוצאים גם ממרכזית המפרץ. יחד עם הפיצול הופחתו תעריפי הנסיעה מפרברי חיפה לעיר, והונהג השימוש בכרטיס מעבר, כרטיס המאפשר נסיעה במספר קווי אוטובוסים במרחב חיפה בפרק זמן של שעה, במחיר נסיעה בודדת. תוקף כרטיס המעבר הוארך מאוחר יותר בהדרגה ל-90 דקות (נכון לנובמבר 2011). שינויים אלו הובילו לדעיכתה ולבסוף לסגירתה של תחנת "מרכזית בת גלים".

למרות הכוונה המקורית, מספר קווים בין עירוניים ממשיכים להיכנס לתוך חיפה, בעיקר קווים מאוניברסיטת חיפה ומהטכניון לעיירות ערביות בגליל, קווים מהקריות לאוניברסיטת חיפה ולטכניון, וקווי תחבורה הפועלים במתכונת של קו מהדרין.

בשנת 2010 עברו אשכולות הקווים חיפה-יקנעם וחיפה-עפולה לידי חברת אומני אקספרס, שהוחלפה לאחר מכן בחברת סופרבוס.

התחבורה הציבורית כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטובוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו בשאר ערי ישראל אוטובוסים הם האמצעי העיקרי של התחבורה הציבורית בחיפה. מרבית שירות האוטובוסים בחיפה מופעל על ידי חברת אגד. קווים של אגד פועלים בשירות העירוני והבינעירוני, ובנוסף חברות אחרות מפעילות שירות בינעירוני היוצא מחיפה. שירות האוטובוסים בעיר כולל גם 3 קוי לילה (200, 205 ו-208), הפעילים, יחד עם המטרונית, לאורך כל שעות הלילה, ומספקים שירות תחבורה ציבורית 24 שעות ביממה. קווי האוטובוס בחיפה פעילים באופן חלקי גם בשבתות.

בדצמבר 2010 החלו לפעול מספר קווים חדשים, בעקבות פתיחתן של מנהרות הכרמל[3], בהם קו 101 המחבר בין תחנת מרכזית המפרץ ותחנת חוף הכרמל, כאשר באמצע הדרך קיימת בקו תחנת עצירה סמוך לגרנד קניון.

החל מפברואר 2017 הותרה העלייה מאחור במספר קווים, כאשר תיקוף הכרטיסים מתבצע במכונות אוטומטיות באוטובוסים[4]. בחודש יולי 2017 הורחבה כמות הקווים בהם ניתן לעלות מאחור[5].

המטרונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מטרונית
אחד ממסלולי המטרונית

מֶטְרוֹנִית היא מערכת הסעת המונים המשרתת את מטרופולין חיפה. כחלק מהקמתה נסללו מסלולים ייעודיים לתחבורה ציבורית ומופעלים קווי אוטובוס ארוך רב-קיבולת על מסלולים אלו. הבחירה בשיטת תחבורה ייחודית זו נתקבלה בשל התוואי ההררי של חיפה, שאינו מאפשר בנייתה של מסילת ברזל וחייב פתרון גמיש יותר. בתחילת אוגוסט 2010 הוכרז כי חברת התחבורה "דן" היא הזוכה במכרז להפעלתו של המיזם בהתאם להצעה שהגישה בשותפות עם החברות "הארגז" ו"מאן"[6]. בחוזה שנחתם בנובמבר 2010 בין משרד התחבורה לחברת דן, הזיכיון להפעלת המטרונית הוענק לדן למשך 12 שנה והיא חויבה להפעיל במסגרת המיזם 90 אוטובוסים. המטרונית החלה בפעילות מלאה ב-16 באוגוסט 2013[7]. כיום פעילים במסגרת המטרונית שלושה קווים, כאשר אחד מהם, קו 1, פעיל 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע.

עם פתיחת המטרונית חל שינוי במספר קווי תחבורה בעיר. כך לדוגמה בוטלו הקווים 103 (ממרכזית המפרץ לחוף הכרמל) ו-108 (ממרכזית המפרץ לבת גלים).

הכרמלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כרמלית

הכרמלית היא כלי תחבורה תת-קרקעי, שהחל לפעול בשנת 1959. הכרמלית היא פוניקולר הנוסע על מסילה תת-קרקעית באורך של 1.8 קילומטרים, ולה שש תחנות בעיר חיפה. היא מובילה בין אזור הנמל בעיר התחתית למרכז הכרמל, דרך הדר. כיום הכרמלית פועלת בתדירות של כ-10 דקות ברוב שעות היום, שעות הפעילות שלה הן בין 06:00 לחצות בימות השבוע, עד שעה 15:00 בימי שישי, ומצאת השבת עד שעה חצות. החל מ-1 בינואר 2017 הכרמלית הוכנסה לכרטוס המשותף עם שאר התחבורה בחיפה (אוטובוסים, מטרונית ורכבת).

רכבת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקו הראשי של רכבת ישראל חוצה את חיפה לאורך חוף ימה של חיפה. בחיפה שלוש תחנות רכבת (חיפה מרכז, חיפה בת גלים וחיפה חוף הכרמל), ותחנה נוספת במבואות חיפה (מרכזית המפרץ). עקב מיקום תחנות הרכבת בחלק התחתון של העיר, הרכבת אינה משמשת כמעט לנסיעה עירונית בתוך חיפה, אך ישנו שימוש רב ברכבת לנסיעה פרברית לקריות, ולנסיעות בין עירונית לעכו, נהריה ותל אביב. עקב מיקומה הטופוגרפי של המסילה בסמוך לחוף הים התחנות קרובות לאזור העיר התחתית, נמל חיפה, שכונת בת גלים, בית החולים רמב"ם ואזור התעשייה מתמ, אך מרוחקות למדי משכונת הדר הכרמל ומשכונות הכרמל, מהטכניון ומאוניברסיטת חיפה.

בחיפה ישנה השקה בין התחנות המרכזיות של האוטובסים ותחנות הרכבת, דבר המאפשר מעבר בין סוגי תחבורה ציבורית שונים, ותחנות רכבת חדשות אף נבנו מתוך תכנון בקרבת התחנות המרכזיות. עד שנות ה־70 שכנו התחנות המרכזיות בעיר התחתית, בקרבה לתחנת הרכבת חיפה מרכז. לאחר מעברם לתחנת בת גלים, נבנתה תחנת הרכבת בת גלים בסמוך לתחנה המרכזית. עם פיצול פעילותה בראשית העשור הראשון של המאה ה־21, נבנו תחנות הרכבת חוף הכרמל ומרכזית המפרץ בסמוך לשתי התחנות המרכזיות החדשות.

מוניות שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוניות שירות פועלות בחיפה עוד מתקופת המנדט הבריטי, תוך תחרות חריפה עם קווי האוטובוסים. באזור חיפה פועלות מוניות שירות בקווים עירוניים, פרבריים ובין-עירוניים. נקודת המוצא של מרבית מוניות השירות היא בהדר הכרמל, וממנה יוצאים קווים לתל אביב, כרמיאל, נהריה, עכו, קריית ים, טירת הכרמל, נצרת, עוספייה, דליית אל כרמל, טבריה, נשר, הטכניון, אוניברסיטת חיפה, שכונות הכרמל ובת גלים. בקריית אתא פועל קו מוניות פנימי, וכן פועל קו בין קריית ים, קריית מוצקין וקריית ביאליק.

מוניות שירות מורשות לנסוע בנתיבי תחבורה ציבורית רגילים, אך אינן רשאיות להשתמש בנתיבי המטרונית, בהם פועלים רק אוטובוסים בקווי שירות. כמו כן, שיטת הכירטוס של האוטובוסים אינה תקפה במוניות השירות, לרבות כרטיסי המעבר. עם זאת, מוניות השירות עשויות להיות תדירות ומהירות יותר מקווי האוטובוס, ובחלק מהמקרים פוטרות את הנוסע מהצורך לעבור בין אוטובוסים.

תחנות מרכזיות ומסופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכזית בת גלים

התחנה המרכזית הראשונה של חיפה הייתה בכיכר חמרה (כיכר פריז של ימינו), ובה חנו עגלות והדיליז'אנסים שסיפקו שירותי נסיעה לעיר ולמרחב. עם התפתחותה של חיפה והגידול במספר הנוסעים החלו גם הרחובות הסמוכים לכיכר לשמש כמקום חניה זמני. ב-1935 הועברה התחנה המרכזית של הכרכרות והמוניות לדרך העצמאות, וקווי האוטובוס הפרבריים עברו לכיכר פלומר. קווי האוטובוס הבין־עירוניים שהופעלו על ידי אגד עברו לתחנת אגד ברחוב העצמאות. לאחר קום המדינה עברה תחנת אגד הבין עירונית לרחוב יפו.

בשנות ה-70 נבנתה תחנת מרכזית בת גלים, אליה עברו כל הקווים הפרבריים והבין־עירוניים, ששימשה כתחנה המרכזית עד ל־2003. בשנה זו פוצל השירות בתחנה לתחנות מרכזית חוף הכרמל ומרכזית המפרץ בשני קצוות העיר, בעוד מרכזית בת גלים לבסוף נסגרה והפכה למסוף קטן.

מסופי תחבורה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסף על שתי התחנות המרכזיות, פועלים כיום בעיר מספר מסופים קטנים:

  • מסוף פלומר – ממוקם בסמוך לשער של נמל חיפה ותחנת הרכבת חיפה מרכז – השמונה ומשמש מספר קווים בין-עירוניים של חברת הנסיעות והתיירות נצרת לנצרת.
  • מסוף שמחה גולן – ממוקם בסמוך לגרנד קניון ומשמש מספר קווים עירוניים של חברת 'אגד'.
  • מסוף האוניברסיטה – ממוקם באוניברסיטת חיפה ומשמש מספר קווים עירוניים של חברת 'אגד' וקו בין-עירוני לנצרת ועיירות ערביות בגליל.
  • מסוף הטכניון – ממוקם בטכניון ומשמש מספר קווים עירוניים ובין-עירוניים של חברת 'אגד' וקו בין-עירוני לנצרת.
  • מסוף רכבת בת גלים – ממוקם בצמוד לתחנת הרכבת בת גלים ומשמש בעיקר קווים עירוניים של אגד וכן את הקו השני של המטרונית.

הפעלת התחבורה הציבורית בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיפה היא העיר היהודית הגדולה היחידה בישראל בה פועל כיום שירות אוטובוסים חלקי גם בשבתות וחגים[8]. הסיבה לכך נעוצה בהיותה של חיפה עיר עם אוכלוסייה מעורבת קודם למלחמת השחרור. בתקופה זו התחרו ביניהם קווי תחבורה ציבורית שהופעלו על ידי חברות יהודיות וערביות. בניגוד לחברות יהודיות בשאר הארץ, בחיפה הפעילו החברות היהודיות שירותי תחבורה גם בשבת על מנת להתחרות בחברות הערביות שהפעילו קווי נסיעה מקבילים לקווי החברות היהודיות, ופעלו גם בשבת. סיבה אחרת להפעלה השירות היה שיקולי ביטחון, על מנת למנוע כניסה של קווי שירות ערביים לשכונות יהודיות בשבתות (לצורך שירות האוכולוסיה הבריטית), ולצורך שירות ציבור הנוסעים היהודי לחוף בת גלים, לאחר התנפלות ערבית על יהודיות בחוף כיאט, שהיה באזור ערבי. הציבור הדתי התנגד בחריפות להפעלת שירות התחבורה היהודי בשבת, אך למרות זאת החל לפעול השירות היהודי גם בשבת.

המצב כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קום המדינה הוחלט במסגרת הסכם הסטטוס קוו להקפיא את המצב הקיים, ועל כן פועלת תחבורה ציבורית בחיפה בשבת. עם זאת, ההפעלה היא חלקית (קווים רבים אינם פועלים כלל), ותדירות ההפעלה נמוכה. שירות התחבורה פוסק ביום שישי אחר הצהריים בדומה לשאר הארץ (למעט קו 1 של המטרונית שפועל 24/7). בשישי בלילה מתחדש השירות במספר קווי לילה הפועלים בעיר חיפה ובמטרופולין חיפה משעה 22:00 עד 04 בשבת בבוקר. בשבת בבוקר (החל מהשעה 9) פעילים כעשרה קווים עירוניים הפועלים בעיקר בין השכונות להדר (ובקיץ עד לחופי הים) וכן לנשר ולטירת הכרמל, בתדירות נמוכה של כל כ-30–60 דקות. בצהרי השבת, בסביבות השעה 16, קווי השירות הרגילים מתחילים לפעול, ואיתם גם מרבית הקווים הבינעירוניים לערים בגליל ובעמק. בנוסף לשירות העירוני, ישנו שירות בין עירוני מצומצם בשבת ובשישי אחר הצהריים (ובשישי בלילה באמצעות קוי הלילה) בין חיפה לחלק מהערים שמצפונה וממזרחה (בעיקר נצרת). הכרמלית ורכבת ישראל אינן פועלות בשבת, אף על פי שהרכבת הבריטית פעלה קודם קום המדינה גם בשבת.

הפעלת תחבורה ציבורית 24/7[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מ-2013, פועלת בעיר המטרונית, קו 1 של המטרונית הפועל לאורך קו החוף של חיפה – ממרכזית חוף הכרמל, דרך העיר התחתית, מרכזית המפרץ ומגיע לקריות – פועל 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, ועל כן חיפה היא העיר היחידה בישראל בה פועלת תחבורה ציבורית כל הזמן. לאחר הפעלת המטרונית, הוחל בהפעלת קווי הלילה העיקריים של חיפה והקריות – 200 ו-210, 7 לילות בשבוע לאורך כל השנה, על מנת לאפשר כיסוי תחבורה ציבורית מלא לאזורים נרחבים בעיר ובכל שעה. קוים אלה אמנם נקראים קווי לילה, אך למעשה עם חלק אינטגרלי מהתחבורה הציבורית הרגילה – כך שהם פועלים לאורך כל ימות השנה (גם באמצע השבוע, בימי לימודים ואף בימי זיכרון), ומספקים שירות לאזורים מגוונים בתדירות גבוהה יחסית (כל 30 דקות), בשני כיווני הנסיעה. בשעות המוקדמות של שישי בערב (מכניסת שבת ועד שעה 22:00), הם אינם פעילים, על אף שקו 1 של המטרונית פועל. ביום כיפור, וכן בחגים מסוימים, התחבורה הציבורית לרוב מופסקת לחלוטין. בנוסף קיימים קווי 205 ו-208 המשרתים את הנוסעים מ/אל חיפה בשעות הלילה, אולם הם פעילים רק בחופשות ובסופי שבוע (לילות ה' עד מוצ"ש).

רכבת ישראל מפעילה שירות לילה, לאורך כל הלילה, מנהריה לנתב"ג, דרך חיפה, תל אביב וערים נוספות. שירות זה אינו פעיל בשבת (ובשישי בלילה). קוי הלילה וקו 1 של המטרונית מאפשרים לנוסעים להגיע מ/אל תחנות הרכבת גם בשעות הקטנות של הלילה.

מסילת העמק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסילת העמק

במסגרת תוכנית החומש של רכבת ישראל הוחלט להקים מחדש את קו רכבת העמק מחיפה לבית שאן. הקמת הקו אושרה בחודש יולי 2006, אולם לא קודמה עד לשנת 2010. התוכנית הוחזרה לסדר היום של ממשלת ישראל כחלק ממיזם "נתיבי ישראל", שנועד לקצר זמני נסיעה בין מרכז המדינה לפריפריה. החלטת ממשלה קבעה כי מימוש פרויקט זה, יתחיל במהלך 2011 ויבוצע על ידי החברה הלאומית לדרכים, שעד כה עסקה בהקמת רשת הדרכים הבינעירונית בלבד. באוקטובר 2016 נחנכה המסילה, המחברת את חיפה לאזור עמק יזרעאל ולערים עפולה ובית שאן. במסגרת הפרויקט נפתחה שלוחה של תחנת הרכבת מרכזית המפרץ, ממנה יצאו רכבות לעמקים (בית שאן, עפולה ותחנות נוספות), ובעתיד מתוכנן לקום חיבור יבשתי בין מסילת רכבת העמק הישראלית לבין מסילת הרכבת הירדנית באירביד – וחיבורו לנמל חיפה.

תכנון עתידי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכבל מפרץ-טכניון-אוניברסיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רכבל מפרץ-טכניון-אוניברסיטה

רכבל מפרץ–טכניון–אוניברסיטה הוא רכבל עתידי באורך כ-4.6 קילומטרים, שעתיד לקשר בין מרכז התחבורה "מפרץ", שבו ממוקמות תחנת האוטובוסים מרכזית המפרץ ותחנת הרכבת מרכזית המפרץ, לבין הטכניון ואוניברסיטת חיפה. הנסיעה מהצ'ק פוסט עד הטכניון תימשך כ-11 דקות, ומהטכניון עד אוניברסיטת חיפה תימשך כ-6 דקות. הקרוניות ברכבל יוכלו להסיע שמונה נוסעים, והספקו צפוי לעמוד על 2,500 נוסעים בשעה בכל כיוון. הפרויקט נמצא בשלב מכרזי מתקדם של הקמה והפעלה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P Haifa.png

פורטל חיפה הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות חיפה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בחיפה על כל רבדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות ועוד.


היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אליהו מרקוביץ, מלחמת 12 השנים של משפחת כיאט, מעריב, 11 באוקטובר 1960
  2. ^ קו אוטובוסים חיפה-שפרעם, על המשמר, 22 בספטמבר 1949
  3. ^ רוני ניר, קווי אוטובוס חדשים החלו לפעול במנהרות הכרמל, באתר mynet (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט), 19 במרץ 2011
  4. ^ אורן דורי, ללא מגע נהג: חיפה מצטרפת לפרויקט "עולים מאחור לאוטובוס", באתר TheMarker‏, 23 בפברואר 2017
  5. ^ עידן יוסף, 5 קווים חדשים של אגד בחיפה מצטרפים לעלייה מאחור, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 4 ביולי 2017
  6. ^ יונתן הללי, מהפך בחיפה: חברת דן תפעיל את קווי הרכבת הקלה, באתר nrg‏, 5 באוגוסט 2010
  7. ^ על-פי התנאים שנקבעו במכרז להפעלת השירות, החברה שתזכה בו תהיה מחויבת להתחיל להפעיל את המטרונית תוך שנתיים ו-45 ימים מיום ההודעה על הזכייה במכרז.
  8. ^ תחבורה ציבורית בשבת פועלת גם בעיר אילת הנחשבת עיר תיירותית, וכן גם בערים נוספות בצפון שיש בהן רוב יהודי כמו נצרת עלית, ומגדל העמק, אך נמצאות בקרבת יישובים ערביים.