תחרותיות (רגש)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתיבה אישית, ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
אצן במרוץ בגרמניה. תחרויות ספורט מעודדות תחרותיות גבוהה מצד המתמודדים.

המושג תחרותיות מתייחס ליצר הניצחון וההישגיות המלווה את האדם בהימצאו בתחרות.

מספר צורות גילוייה של התשוקה להיות ראשון במעלה הן כמספר הדרכים שהחברה מזמנת לאדם לשם כך.[1] לכן, אין זה משנה באיזה סוג של תחרות מדובר. כלומר, הן תחרות מעולם הספורט והן התמודדות על תפקיד נחשק בעולם העבודה ילוו בתחרותיות. שכן, תחרותיות היא אותו קטליזטור שדוחף את המתמודד לנצח, או לשאוף לנצח.

תחרותיות כתכונת אופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרותיות היא תכונת אופי נרכשת שמקורה בחינוך ו/או השפעת הסביבה, לטוב ולרע. כפועל יוצא, היא לרוב תלווה בתכונות אופי מאותו ראציונאל, כגון: הישגיות, שאפתנות, כושר הישרדות ועוד. תחרותיות, בהיותה תכונת-אופי, לרוב אינה מהווה מאפיין זמני ומזדמן, אלא סוג של קו מנחה המאפיין את שגרת חייו של המחזיק בה, והיא באה לידי ביטוי באופן רציף בחשיבתו, השקפת עולמו, תגובותיו ודרכי פעולתו. נתון זה רק מחזק את ההכרח הטמון בשליטה על יצר התחרותיות.

יתרונות מול חסרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחרותיות אינה תכונת אופי בריאה, אמנם כאשר אדם מקבל מוטיבציה להענות לאתגר אמיתי מול עצמו זה דבר מבורך, שלזכותה נזקפים הצלחותיו של אדם לאורך חייו. אך יצר התחרותיות שטבוע באדם, שהופך לתכונת אופי מתמדת, בהכרח גורם לו להשוואתיות מתמדת ומיותרת עם הסביבה שפוגת בו ובחברה, התחרותיות אינה מאפשרת לחברה להתקיים באופן בריא כי אלוף יש רק אחד, וכל השאר הם מפסידים, אין תוחלת לחברה שמטפחת אלופים.

תרבות יון היא התרבות הראשונה שראתה בתחרותיות אידיאל גבוה, בכך שיצרה תחרויות ספורטיביות שנקראות אולימפיאדה.

את ההשלכות של התרבות הזאת אפשר לראות עד היום, בכך שאנשים אינן שמחים ממה שיש להם ביחס לעצמם וחיים בתחושה מתמדת של מלחמה והישרדות.


תחרותיות במשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשחק היא אחת הפעולות שבה התחרותיות יכולה לבוא לידי ביטוי באופן המביא לידי התרתה של מתיחות מחוץ למהלכם הרגיל של החיים.[1] התחרותיות במשחק מתוחמת במסגרת של הסכם הדדי, המגדיר את גבולותיו של הזמן והמקום, היא נערכת לפי כללים מסוימים וצורה מסוימת.[1] בהינתן כל אלו ניתן לבחור בכל פעילות שהיא, שכן עבור תכלית המשחק אין חשיבות לטיבו של המעשה הספציפי והתועלת המכוונת בו.[1][2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Alfie Kohn, "No Contest: The Case Against Competition". Boston: Houghton Mifflin, 1986 / 1992

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרצאה של ריצ'רד לבוי Rick Lavoie על שימוש בתחרותיות בחינוך - חלק 1 חלק 2 חלק 3 Standart video icon facing left.svg

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 יוהאן הויזינגה (1966). האדם המשחק. ירושלים: מוסד ביאליק.
  2. ^ Haidar, J.I., 2012. "Impact of Business Regulatory Reforms on Economic Growth," Journal of the Japanese and International Economies, Elsevier, vol. 26(3), pages 285–307, September