תחרות הזמר של האירוויזיון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
האירוויזיון
Eurovision
Eurovision Song Contest logo.svg
סמליל האירוויזיון מאז אירוויזיון 2004
מבוסס על פסטיבל סן רמו
שיר הנושא טה דאום
סוגה תחרות מוזיקה
יוצרים מרסל בזנסון
מנחים המדינה המארחת
משתתפים מדינות החברות באיגוד השידור האירופי ואוסטרליה
זוכים

אירלנדאירלנד אירלנד (שיאנית הזכיות)

ישראלישראל ישראל (זכייה נוכחית)
שפות אנגלית וצרפתית
מספר עונות 63 תחרויות
הפקה
מפיק איגוד השידור האירופי
חברת הפקה המדינה המארחת
מוזיקה מארק-אנטואן שרפנטייה עריכת הנתון בוויקינתונים
אורך פרק שעתיים (חצי-גמר)
3 שעות ו-45 דקות (גמר)
4 שעות (2015)
שידור
רשת שידור אירוויזיון עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים

האתר הרשמי

YouTube
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תחרות הזמר של האירוויזיוןאנגלית: Eurovision Song Contest, בצרפתית: Concours Eurovision de la Chanson, לעיתים נכתב כקיצור: Eurovision) היא תחרות שירים שנתית שמארגן איגוד השידור האירופי (EBU/UER). בתחרות משתתפות תחנות שידור ממלכתיות שחברות באיגוד. התחרות משודרת בטלוויזיה וברדיו ברחבי אירופה בערוצי התחנות הנוטלות בה חלק החל משנת 1956. הפופולריות של התחרות הביאה לכך שהיא שודרה ועדיין משודרת גם במדינות שונות ברחבי העולם שאינן חברות מלאות בארגון (למשל באוסטרליה). משנות ה-2000, מועבר שידור התחרות גם באינטרנט באתר האירוויזיון ומשנת 2015 גם בערוץ היוטיוב של האירוויזיון.

עד היום נחשבת תחרות האירוויזיון לאירוע המוזיקה הגדול והנצפה ביותר בעולם עם מאות מיליוני צופים מדי שנה מה שנותן לה את המעמד והכינוי "המונדיאל של המוזיקה".

תחרות הזמר של האירוויזיון מורכבת משלוש הופעות חיות שנערכות מדי שנה בחודשי האביב. עד 1983 התקיימה התחרות בסוף מרץ או אפריל, ב-1956 וב-1977 היא התקיימה בחודש מאי, והחל מ-1984 היא מתקיימת בחודש זה מלבד שנת 1994 שבה היא התקיימה שוב בחודש אפריל. בשלב חצי הגמר, שנוסף משנת 2004, מתקיימים שני מופעים בימי שלישי ובימי חמישי ומופע הגמר של התחרות מתקיים במוצאי שבת.

ההיסטוריה של התחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגוד השידור האירופי נוצר בשנת 1950 כחלק משיתוף הפעולה בין מדינות מערב אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, ולאור התפתחות שידורי הרדיו והטלוויזיה. האיגוד הקים רשת שאיפשרה העברה סדירה של שידורים חיים לכל המדינות החברות. בהשראת פסטיבל סן רמו האיטלקי, הוחלט לייסד תחרות שירים שנתית שתועבר בשידור חי לכל המדינות המשתתפות.

תחרות הזמר הראשונה של האירוויזיון התקיימה ב-24 במאי 1956, בלוגאנו שבשווייץ, והשתתפו בה שבע מדינות. כל מדינה שלחה שני שירים. ליס אסיה, נציגת שווייץ, המארחת הראשונה של האירוויזיון, היא זו שזכתה. שנה לאחר מכן נערכה התחרות בפרנקפורט, גרמניה. מהתחרות השלישית ואילך נקבע שמארחת האירוויזיון תהיה המדינה שזכתה בשנה הקודמת. מכלל זה היו רק חריגות מעטות, בדרך כלל במקרים שבהם תחנת השידור המקומית לא עמדה בנטל הכלכלי של ארגון המופע. המדינה המארחת נוהגת בדרך כלל לשלב בשידור סרטונים המתארים אתרים שונים במדינה המארחת, או קטעי שירה ומחול מהתרבות המקומית, אם כי לעיתים הוצגו אתרים מכל מדינה ומדינה מן המשתתפות. לאור העובדה שהתחרות משודרת לקהל גדול במספר רב של מדינות, היא נחשבת כלי למשיכת תיירים מקרב מיליוני הצופים. המשלחות המתחרות מצולמות, בדרך כלל, בשלל אתרים תיירותים ברחבי המדינה, ואמנים פופולריים מהמדינה המארחת משולבים בקטעי המעבר בין השירים, או בהמתנה לבחירת השיר הזוכה. מסוף שנות ה-80 משמש האירוויזיון גם כלי פרסום, בעיקר באמצעות מתן חסות לשידור כולו או פרסומת סמויה המשולבת בקטעי המעבר.

אירוויזיון 1969[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אירוויזיון 1969

ב-29 במרץ 1969 נערכה תחרות האירוויזיון במדריד שבספרד. התחרות הייתה באותה תקופה פופולרית מאוד, והשתתפו בה 16 מדינות. בסיום ההצבעה הדרמטית והמותחת, 4 מדינות (ספרד, הולנד, צרפת והממלכה המאוחדת) זכו באותו מספר נקודות. בעקבות התיקו, ארבע הזמרות הוכרזו כולן כמנצחות, ועלו לשיר את השירים הזוכים זו אחר זו.

לאחר אירוע זה נעשו כמה ניסיונות בשיטות ניקוד אחרות. בשיטת הניקוד שהייתה קיימת עד שנת 2015 (הנהוגה מאז 1975) יש שתי דרכים להכריע במקרה של שוויון:

  1. מבין המדינות שהשיגו את סכום הנקודות הגבוה ביותר, המנצחת היא המדינה שקיבלה פעמים רבות יותר את מרב הנקודות, כלומר מדינה שקיבלה 12 נקודות יותר פעמים. אם עדיין אין הכרעה תנצח המדינה שקיבלה 10 נקודות יותר פעמים וכך הלאה. עד היום הופעל הכלל רק פעם אחת, בשנת 1991. השיר השוודי והשיר הצרפתי זכו שניהם במספר הנקודות הגבוה ביותר, וגם קיבלו 12 נקודות מספר זהה של פעמים. שוודיה זכתה כי קיבלה 10 נקודות יותר פעמים מצרפת. שיטה זו נהגה בין 1975 ל-2002.
  2. מבין המדינות שהשיגו את סכום הנקודות הגבוה ביותר מנצחת זו שקיבלה נקודות מיותר מדינות, או במילים אחרות, זו שקיבלה 0 נקודות פחות פעמים. אם עדיין לא התקבלה הכרעה, בודקים איזו מדינה קיבלה 12 נקודות יותר פעמים וכן הלאה. שיטה זו נהוגה משנת 2003, ועד כה לא היה צורך להפעילה. אילו נהגה השיטה הזו ב-1991 הייתה צרפת מנצחת שכן היא קיבלה נקודות מ-19 מדינות בעוד שוודיה קיבלה נקודות מ-18 מדינות בלבד.

שיטת חצי הגמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפות הדיסקים של אירוויזיון 2004 ואירוויזיון 2005

בשנת 2004 הונהגה לראשונה שיטת חצי הגמר של תחרות האירוויזיון. חצי הגמר נועד לסנן חלק מהשירים, כדי שבתחרות העיקרית ("הגמר") ישתתפו 24 שירים בלבד. על פי שיטה זו, 14 מדינות מבטיחות את מקומן בגמר – עשרת המקומות הראשונים בתחרות הקודמת וה-"Big 4", ארבע מתוך חמש המממנות העיקריות של איגוד השידור האירופי – הממלכה המאוחדת, צרפת, גרמניה וספרד. במקרה שחלק מהמדינות בעשרת המקומות הראשונים הן אחת או יותר מה-Big 4, מאפשרים למדינות שזכו במקומות ה-11, 12, 13 ו-14 בהתאמה, להשתתף בגמר. אל המדינות שהבטיחו את מקומן, מצטרפות 10 מדינות נוספות שזכו ב-10 המקומות הראשונים בחצי הגמר. בתום חצי הגמר מוקראים שמות המדינות המצטרפות לגמר באופן אקראי ובלי לציין את דירוגן, כדי למנוע השפעה על הצבעת הצופים בגמר.

שיטת חצי-הגמר החל מ-2008[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מאירוויזיון 2008, שנערך בסרביה, יושמו כללים חדשים: כל המדינות המשתתפות, למעט ה-Big 4 והמדינה המארחת, מתחרות בשני חצאי גמר הנערכים בשני ערבים נפרדים. כל מדינה מחויבת לשדר רק את חצי הגמר שבו היא משתתפת ואת תחרות הגמר, ומשתתפת בהצבעה רק בהם. חלוקת המדינות לחצאי הגמר נעשית בהגרלה, אך תוך התחשבות בדפוסי ההצבעה שהסתמנו בשנים קודמות. הגרלת הערבים נערכת באופן המצמצם ככל האפשר היווצרות של גושי מדינות המעניקות את מרב הנקודות אלה לאלה. מכל תחרות חצי גמר עולות 10 מדינות לשלב הגמר, ויחד עם המדינות שהשתתפותן בגמר מובטחת, מתמודדות 25 מדינות בגמר.

בשנת 2011, עם שובה לתחרות של איטליה, שגם היא אחת המממנות העיקריות של האיגוד, היא הפכה לחלק מה-"Big 5", וגם לה מובטח מקום בגמר (מעמד שהובטח לה מבעוד מועד, אם וכאשר תחליט לחזור לתחרות), כך שסך הכל מתמודדות בגמר 26 מדינות.

בכל חצי גמר נבחרות תשע מדינות על ידי הצבעת הצופים (שיטת ה-Televoting). המדינה העשירית שנבחרת היא זו שצברה את הניקוד הגבוה ביותר מצוותי השיפוט המגבים במדינות השונות, מבלי להיכלל בין תשע הזוכות האחרות[1]. לפי כללי 2008, על כל אחת מ-5 המדינות העולות אוטומטית לשלב הגמר לשדר את אחד מחצאי הגמר ולהשתתף בהצבעה שלו. לשם כך, הן משתתפות בהגרלה שבה הן מחולקות לחצאי-גמר.

ההצבעה בשלב הגמר מתקיימת כפי שהיה מקובל עד 2008 – כל המדינות המשתתפות מחלקות נקודות, גם אלה שלא עלו לשלב הגמר, וההצבעה נערכת באמצעות Televoting.

בעקבות לחץ של מדינות מערב אירופה, החל משנת 2009 השתנתה שוב שיטת ההצבעה, כך ש-50% מהניקוד נקבעים על ידי השופטים ו-50% באמצעות ההצבעה הטלפונית, על מנת לאזן ככל האפשר את ההצבעה הגושית, שהביאה לדחיקת המערב למקומות נמוכים יותר, לעומת מזרח אירופה והבלקן.

השפעת שיטת ההצבעה על התחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1998, הייתה ההצבעה נתונה בידי חבר שיפוט מקצועי. אולם החל מאותה השנה ההצבעה עברה להצבעה טלפונית (ויותר מאוחר למסרונים), ויותר ויותר הצבעות נעשו בהתאם ליחסים בין המדינות (ולא לפי איכות השירים). כך למשל, עולה פעמים רבות הטענה נגד מדינות מזרח אירופה, שהביאו לניצחונן של מדינות כמו אסטוניה, לטביה, אוקראינה ורוסיה בראשית שנות ה-2000. במקביל עולות טענות נגד מדינות סקנדינביה (שוודיה, נורווגיה, דנמרק, פינלנד ואיסלנד) על הענקת הניקוד הגבוה למדינות סקנדינביות בלבד. רבים תולים את ניצחונה של טורקיה באירוויזיון 2003 בהצבעתם של מהגרים טורקים ברחבי אירופה לארצם. טענות נוספות הן כנגד ישראלים, שבה אוכלוסייה גדולה שמוצאה בברית המועצות ומצביעה לחברות חבר המדינות (כמו רוסיה ואוקראינה), וכנגד מדינות יוגוסלביה לשעבר והבלקן בכלל, על הצבעה בינן לבין עצמן. טענה דומה מועלה כנגד מדינות קווקז.

מצב זה משפיע על אמינות התחרות. הפופולריות של התחרות בארצות הוותיקות, שמכירות היטב את שיטת ההצבעה הקודמת, ירדה בצורה ניכרת. לוקסמבורג ומונקו פרשו מהתחרות לאחר שהבינו כי בשיטת ההצבעה למדינות שכנות או קרובות אין להן סיכוי ממשי להגיע להישגים כלשהם. עם זאת, נרשמו דפוסי הצבעה שאין להם הסבר ממשי. כך למשל, צרפת מעניקה, בדרך כלל, מספר גבוה של נקודות לישראל (הסבר אפשרי לתמיכה "מסורתית" של צרפת בישראל נעוץ אולי באוכלוסייה היהודית הגדולה המתגוררת בצרפת ומשתתפת כנראה בהצבעה).

המשתתפות בתחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצטרפות המדינות לפי עשורים

שם התחרות בא משמה של רשת ההפצה "Eurovision TV Distribution Network", שמנוהלת על ידי איגוד השידור האירופי, ויכולה להגיע לקהל טלוויזיה פוטנציאלי של יותר ממיליארד איש. כל מדינה שרשת השידור שלה חברה מלאה באיגוד רשאית להשתתף בתחרות הזמר של האירוויזיון. מלכתחילה כלל הארגון גופי שידור במדינות מערב אירופה. מאוחר יותר התרחב הארגון וכלל גם גופי שידור ממלכתיים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה. מדינות מחוץ לאירופה שחברות בארגון הן למשל: ישראל, מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, מצרים, ירדן, לבנון, סוריה ולוב. מבין המדינות האלה, ישראל היא היחידה שמשתתפת באופן סדיר באירוויזיון מאז 1973. מרוקו השתתפה פעם אחת, בתחרות של שנת 1980. ירדן משדרת את התחרות כמעט מדי שנה, אך לא משתתפת בה. תוניסיה אמורה הייתה להשתתף בתחרות של 1977, אך פרשה לפני התחרות, בשל השתתפות ישראל. גם לבנון אמורה הייתה להשתתף בתחרות של שנת 2005, אולם חזרה בה לאחר שהובהר לה שתהיה חייבת לשדר גם את השיר הישראלי, בעוד החוק הלבנוני קובע חרם על ישראל (הרשת הלבנונית "Télé Liban" נאלצה לשלם קנס כבד כיוון שפרשה לאחר שכבר בחרה שיר ולאחר תאריך היעד המאפשר פרישה ללא סנקציות).

לאחר התפרקות ברית המועצות, אוחד איגוד השידור האירופי עם איגוד השידור של מדינות מזרח אירופה. מדינות מזרח אירופה, ביניהן גם רוסיה, הפכו למשתתפות דומיננטיות בתחרות. בעשור השני של המאה ה-21, חברות באיגוד גם מדינות בקווקז. ריבוי הבקשות להצטרף לתחרות, הביא לכך שמאז 2004, התחרות פוצלה לשני שלבים המשודרים בשני ערבים נפרדים באותו שבוע. כמו כן, הוחלט שמספר המדינות המשתתפות לא יעלה על 40, אך בסופו של דבר איגוד השידור האירופי לא הצליח לעמוד בהחלטה.

בשנת 2007 אושרה השתתפותן של רשתות שידור מ-42 מדינות. הדבר היה כרוך בהארכת שידור חצי הגמר. אורכו של הגמר לא השתנה כיוון שמספר העולות מחצי הגמר לגמר נשאר כפי שהיה. מספר המשתתפות בתחרות של 2005 עמד על 39. באירוויזיון 2006 השתתפו 37 מדינות (לאחר פרישת סרביה ומונטנגרו, בשל מחלוקת בין הסרבים למונטנגרים באשר לשיר הזוכה בתחרות הארצית). באירוויזיון 2008 השתתפו 43 מדינות, ולכן הוחלט על פורמט של שני חצאי גמר וגמר, כך שמספר המשתתפים בגמר עלה ל-25 ובחצי הגמר, ירד ל-19 בכל חצי גמר.

רשימת המדינות על-פי מועד הצטרפותן לתחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצטרפות המדינות לתחרות לאורך השנים:
  מדינות שנטלו חלק בתחרות פעם אחת או יותר
  מדינות שמעולם לא נטלו חלק בתחרות, למרות שיכולות
  מדינות שנטלו חלק בעבר כחלק ממדינה אחרת, אך לא כריבונות
  מדינות שהיו אמורות ליטול חלק בתחרות, אך פרשו טרם קיומה
הערים שאירחו את התחרות לאורך השנים
שנה העיר המארחת רשימת המדינות על-פי מועד הצטרפותן לתחרות
1956 שווייץשווייץ לוגאנו, שווייץ איטליהאיטליה  איטליה, בלגיהבלגיה  בלגיה, גרמניה המערביתגרמניה המערבית  גרמניה המערבית[2], הולנדהולנד  הולנד, לוקסמבורגלוקסמבורג  לוקסמבורג, צרפתצרפת  צרפת, שווייץשווייץ  שווייץ[3]
1957 גרמניהגרמניה פרנקפורט, גרמניה המערבית אוסטריהאוסטריה  אוסטריה[4], הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת, דנמרקדנמרק  דנמרק
1958 הולנדהולנד הילברסום, הולנד שוודיהשוודיה  שוודיה
1959 צרפתצרפת קאן, צרפת מונקומונקו  מונקו[5]
1960 הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת אנגליהאנגליה לונדון, הממלכה המאוחדת נורווגיהנורווגיה  נורווגיה
1961 צרפתצרפת קאן, צרפת יוגוסלביהיוגוסלביה  יוגוסלביה, ספרדספרד  ספרד, פינלנדפינלנד  פינלנד
1964 דנמרקדנמרק קופנהגן, דנמרק פורטוגלפורטוגל  פורטוגל[6]
1965 איטליהאיטליה נאפולי, איטליה אירלנדאירלנד  אירלנד
1971 אירלנדאירלנד דבלין, אירלנד מלטהמלטה  מלטה[7]
1973 לוקסמבורגלוקסמבורג  לוקסמבורג, לוקסמבורג ישראלישראל  ישראל
1974 הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת אנגליהאנגליה ברייטון, הממלכה המאוחדת יווןיוון  יוון
1975 שוודיהשוודיה סטוקהולם, שוודיה טורקיהטורקיה  טורקיה[8]
1980 הולנדהולנד האג, הולנד מרוקומרוקו  מרוקו[9]
1981 אירלנדאירלנד דבלין, אירלנד קפריסיןקפריסין  קפריסין
1986 נורווגיהנורווגיה ברגן, נורווגיה איסלנדאיסלנד  איסלנד
1993 אירלנדאירלנד מילסטריט, אירלנד בוסניה והרצגובינהבוסניה והרצגובינה  בוסניה והרצגובינה, סלובניהסלובניה  סלובניה, קרואטיהקרואטיה  קרואטיה
1994 אירלנדאירלנד דבלין, אירלנד אסטוניהאסטוניה  אסטוניה, הונגריההונגריה  הונגריה, ליטאליטא  ליטא[10], סלובקיהסלובקיה  סלובקיה, פוליןפולין  פולין[11], רומניהרומניה  רומניה, רוסיהרוסיה  רוסיה
1998 הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת אנגליהאנגליה ברמינגהאם, הממלכה המאוחדת מקדוניהמקדוניה  מקדוניה
2000 שוודיהשוודיה סטוקהולם, שוודיה לטביהלטביה  לטביה
2003 לטביהלטביה ריגה, לטביה אוקראינהאוקראינה  אוקראינה
2004 טורקיהטורקיה איסטנבול, טורקיה אלבניהאלבניה  אלבניה, אנדורהאנדורה  אנדורה, בלארוסבלארוס  בלארוס, סרביה ומונטנגרוסרביה ומונטנגרו  סרביה ומונטנגרו[12]
2005 אוקראינהאוקראינה קייב, אוקראינה בולגריהבולגריה  בולגריה, מולדובהמולדובה  מולדובה
2006 יווןיוון אתונה, יוון ארמניהארמניה  ארמניה
2007 פינלנדפינלנד הלסינקי, פינלנד גאורגיהגאורגיה  גאורגיה, מונטנגרומונטנגרו  מונטנגרו, סרביהסרביה  סרביה[13], צ'כיהצ'כיה  צ'כיה
2008 סרביהסרביה בלגרד, סרביה אזרבייג'ןאזרבייג'ן  אזרבייג'ן, סן מרינוסן מרינו  סן מרינו
2015 אוסטריהאוסטריה וינה, אוסטריה אוסטרליהאוסטרליה  אוסטרליה[14]

השירים מייצגים מדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה מתחרויות זמר אחרות, באירוויזיון מוצגים השירים בעיקר על פי שמות המדינות, ופחות על פי שם השיר, המחברים או המבצעים. בקטעי המעבר מוצג שם המדינה או הדגל שלה בצורה בולטת יותר משמות היוצרים והמבצעים של השיר. על לוח ההצבעה בשלב בחירת השיר הזוכה מופיעים שמות המדינות ודגליהן, ולא שמות השירים. דבר זה נותן לתחרות אופי של תחרות בין מדינות בדומה לתחרויות ספורט. ייתכן שזו הסיבה לפופולריות הגדולה של התחרות, בעיקר במדינות קטנות או במדינות חדשות.

תקנון התחרות אינו מחייב את היוצרים או המבצעים להיות אזרחי המדינה שאותה הם מייצגים. מדינות קטנות כמו לוקסמבורג, שווייץ ומונקו יוצגו פעמים רבות על ידי זמרים צרפתים או גרמנים. באירוויזיון 1971 זכתה מונקו עם שיר בביצוע הזמרת הצרפתייה סברין. הזמרת הצרפתייה אן-מארי דוד הופיעה באירוויזיון פעמיים עבור שתי מדינות שונות – פעם כנציגת לוקסמבורג באירוויזיון 1973 שבו זכתה במקום הראשון, ופעם כנציגת צרפת באירוויזיון 1979 שבו זכתה במקום השלישי. הזמרת הצרפתייה קורין הרמס ייצגה את לוקסמבורג באירוויזיון 1983 וזכתה במקום הראשון. ב-1967 וב-1972 ייצגה הזמרת היווניה ויקי לאנדרוס את לוקסמבורג. לא הייתה זו הפעם הראשונה בה זמרת יווניה ייצגה את לוקסמבורג, הואיל וב-1963 ייצגה אותה הזמרת ננה מושקורי. ב-1974 בחרה לוקסמבורג בזמרת הבריטית איירין שיר, אשר ייצגה ב-1978 את גרמניה. ב-1977 ייצגה הזמרת הפורטוגזית מארי מרים את צרפת וזכתה במקום הראשון. ב-1988 ייצגה הזמרת הקנדית סלין דיון את שווייץ, וזכתה במקום הראשון.

הזמרת הישראלית אסתר עופרים ייצגה את שווייץ בשנת 1963, עוד בטרם היו שידורי טלוויזיה בישראל, וזכתה במקום השני עם שיר בשפה הצרפתית. זמרת ישראלית נוספת שהשתתפה באותה שנה הייתה כרמלה קורן, אשר ייצגה את אוסטריה וזכתה במקום השביעי. בשנת 1986 הזמרת הישראלית תמנע בראוור ייצגה את אוסטריה. בשנת 2005 הזמרת הישראלית אורטל (שם משפחה: מלכה) ייצגה את צרפת וזכתה במקום ה-23. בשנת 2006, הזמרת הישראלית ליאל קולט הייתה חברה בלהקת Six4One, אשר ייצגה את שווייץ וזכתה במקום ה-17 (כל אחד מחברי הלהקה היה בעל לאום שונה, רק אחד מהם משווייץ). בנוסף, בשנת 2016 ייצג את צרפת הזמר עמיר חדד הישראלי אשר השתתף בשנת 2006 בכוכב נולד וזכה במקום ה-6.

כללי התחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר והביצוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כללי התחרות (שחלים גם על הגמר וגם על חצי הגמר) מחייבים שהשירים יהיו מקוריים וחדשים. חשיפת השירים לציבור מותרת רק זמן מוגבל לפני התחרות. כל שיר חייב להיות בן שלוש דקות לכל היותר. הזמרים וזמרי הליווי חייבים לבצע את השירים בקולם. עד 1998 גם המוזיקה הייתה מנוגנת באופן חי על ידי תזמורת, אבל מ-1999 ואילך הזמרים מלוּוים בפלייבק. הפלייבק יכול לכלול רק כלי נגינה ואסור לכלול בו קולות של בני אדם.

מאז 1990 מוגבל גיל הזמרים המשתתפים, כך שיום הולדתם ה-16 חייב להיות בשנה שבה מתקיימת התחרות לכל המאוחר (כלומר, בפועל, גיל 15 וחצי ומעלה).

עד שנת 1970 יכלו להשתתף בתחרות סולנים או צמדים. החל מ-1971 מותרים הרכבים של עד 6 זמרים (כולל זמרי ליווי ורקדנים).

הזמרים אינם חייבים להיות אזרחי המדינה שהם מייצגים. בין השנים 1966 ל-1972 ולאחר מכן בין השנים 1977 ל-1998, חלה על המדינות חובה לשלוח שירים בשפות הרשמיות שלהן בלבד (בשנת 1977 ניתן לגרמניה ולבלגיה אישור מיוחד לשיר באנגלית, כיוון שבחרו את שיריהן בטרם הוחלט מחדש על הכלל המחייב לשיר בשפה הרשמית). החל משנת 1999, חודש חופש השפה בתחרות, וכך נמשך המצב עד היום.

באירוויזיון 2018 נבחרה לשיר כנציגת ישראל בתחרות אמנית לופר, נטע ברזילי[15]. תקנון האירווזיון אוסר על שימוש בקולות רקע מוקלטים בזמן התחרות לכן תאגיד השידור הישראלי פנה לאיגוד השידור האירופי לקבלת אישור לחוקיות הלופר[16], ולבסוף הוחלט שלא יעשה בלופר שימוש בתחרות עצמה.

השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים רבות כלל תקנון התחרות תנאי שכל שיר המשתתף בתחרות חייב להיות בשפת הרשמית של המדינה שאותה הוא מייצג. בשנות ה-60 וה-70 הפך "חוק השפה" את התחרות ליותר אקזוטית, עם שירים בשפות שבדרך כלל אינן זוכות לחשיפה בינלאומית, כגון פינית ומלטזית. בשנות ה-80 התערער הכלל הזה, כשמדינות רבות שלחו שירים עם פזמון חוזר באנגלית (דבר שהיה מותר כל עוד עיקר השיר מושר בשפת המדינה), או שיר הכולל מספר גדול של מילים ושמות בינלאומיים (למשל השיר "דיווה", שייצג את ישראל וזכה במקום הראשון ב-1998). כמו כן, נתן הכלל הזה יתרון למדינות רב לשוניות כמו שווייץ, או למדינות הדוברות שפות מוכרות, כגון הממלכה המאוחדת, צרפת וספרד. "חוק השפה הרשמית" התקיים בין השנים 1966 ל-1972 ובין 1977 ל-1998 (בשנת 1977 קיבלו גרמניה ובלגיה אישור מיוחד לשיר באנגלית, כיוון שבחרו את שיריהן בטרם נחקק מחדש "חוק השפה הרשמית"). המדינה הראשונה שזכתה עם שיר שאינו בשפתה היא שוודיה, שזכתה עם השיר "ווטרלו" (Waterloo), אותו ביצעה להקת אבבא בשפה האנגלית.

"חוק השפה הרשמית" בוטל סופית ב-1999. הביטול הביא אמנם לריבוי שירים באנגלית, אבל גם לכמה תופעות מעניינות, כגון שירים רב לשוניים. כך היה במקרה של השיר הגרמני ב-1999 שכלל חלקים בגרמנית, טורקית, אנגלית ועברית, בשיר הישראלי ב-2009, אשר הושר בעברית, ערבית, ואנגלית ובשירה של בלגיה משנת 2003, שכולו היה בג'יבריש.

הנחיית התחרות חייבת להיעשות באנגלית ובצרפתית. בנוסף להן מותרת גם שפת המדינה המארחת. עקב ריבוי השירים מאז התפרקות ברית המועצות, מוותרים בדרך כלל על חזרה מלאה של דברי ההנחיה בשפות השונות, וכדי לחסוך בזמן, מנהלים את ההנחיה בשפה אחת עיקרית (בדרך כלל אנגלית). רק עיקרי הדברים מתורגמים לצרפתית ולשפה המקומית.

בחירת השיר הזוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר הזוכה נבחר בהצבעה שמתקיימת לאחר תום השמעת כל השירים. בעבר התנהלה ההצבעה במהלך השמעת השירים (אם כי התוצאות נחשפו רק לאחר השמעתם). שיטת ההצבעה הנהוגה מאז 1975 מבוססת על שיטה שבה כל מצביע (במקרה זה: כל מדינה משתתפת) בוחר את עשרת המועמדים הטובים בעיניו ומדרג אותם. שני המועמדים הראשונים ברשימה מקבלים תגבור: המועמד הראשון בדירוג מקבל תוספת של 2 נקודות (12 במקום 10), המועמד השני מקבל תוספת של נקודה אחת (10 במקום 9). מטרת התגבור היא לתת עדיפות משמעותית לשני השירים שנחשבו בעיני המצביע לטובים ביותר. המועמד המנצח הוא זה שזכה למספר הנקודות הגבוה ביותר. שיטה זו עשויה להביא למצב של תיקו, ולפיכך קובעים כללי התחרות כי במקרה של שוויון, זוכה המדינה שקיבלה ניקוד ממספר גדול יותר של מדינות. לדוגמה, מדינה שקיבלה 100 נקודות מ-20 מדינות, תגבר על זו שקיבלה 100 נקודות מ-15 מדינות (בעבר היה נהוג שובר שוויון מעט שונה. לפירוט שיטות הניקוד השונות שנהגו בתחרות האירוויזיון, ראו להלן).

מאז 1998, נעשה הדירוג בכל אחת מהמדינות המשתתפות בשיטה המכונה Televoting. בשיטה זו הצופים בבית מתבקשים לבחור את השיר הטוב ביותר לדעתם באמצעות חיוג למספר טלפון מסוים, או באמצעות שליחת מסרון (SMS). שלב זה בהצבעה מתקיים בכל מדינה בנפרד. דירוג עשרת השירים הטובים ביותר נעשה לפי סיכום הנקודות שנתנו לכל שיר במדינה המסוימת. מספר הטלפון שמתייחס למדינה מסוימת חסום ברשת הטלפונים של אותה מדינה, כך שהצופים אינם יכולים להצביע לשיר המייצג את מדינתם. כמו כן, אי אפשר להצביע באמצעות חיוג בינלאומי. בחצי הגמר מתקבלות הצבעות רק מהמדינות המשתתפות בו, ומהמדינות המשתתפות בגמר שהסכימו לשדר את חצי הגמר במלואו. תחרות הגמר משודרת בכל המדינות שהשתתפו בחצי הגמר ובגמר, ובכולן מתקיימת ההצבעה.

החל מ-2009, ניקוד השירים בגמר התחרות מתחלק שווה בשווה בין הצבעות טלפוניות (Televoting) לבין חבר שופטים לאומי לכל מדינה. בנוסף (החל משנת 2008) מתקיימת שיטת חצאי הגמר, אשר במסגרתה נבחרים תשעת השירים הראשונים בחצי הגמר על ידי הצופים, ואילו השיר העשירי על ידי חבר שופטים.

בשנת 2010 הוחלט על חלוקה שווה בשווה בין הצבעות טלפוניות לבין חבר שופטים הן בחצאי הגמר והן בגמר.

התפתחויות בשיטת הניקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים היו שינויים מפליגים בשיטת השיפוט והניקוד. במהלך שנות השישים נוסו שיטות הצבעה שונות, ואף גרסאות שונות של שיטות ההצבעה:

  • 1957 - בכל מדינה יושב צוות שיפוט בן 10 אנשים. כל חבר בצוות מעניק נקודה לשיר אחד ממדינה אחרת.
  • 1962 - כל מדינה מעניקה 1 - 3 נקודות לשלושת השירים המועדפים מהמדינות האחרות, כל שיר בהתאם לדירוגו בהצבעה המקומית.
  • 1963 - כל מדינה מעניקה 1 - 5 נקודות לחמשת השירים המועדפים מהמדינות האחרות, כל שיר בהתאם לדירוגו בהצבעה המקומית.
  • 19641966 – כל מדינה מעניקה 1, 3 או 5 נקודות לשלושת השירים המועדפים מהמדינות האחרות, כל שיר בהתאם לדירוגו בהצבעה המקומית. אפשרויות אחרות: מדינה יכולה להעניק 6 ו-3 נקודות לשני השירים הטובים ביותר, או 9 נקודות לשיר אחד בלבד (בפועל, רק בלגיה ניצלה את אחת האפשרויות החלופיות ב-1965, והעניקה נקודות לשני שירים בלבד).
  • בשנים 19571961, 19671970, ובשנת 1974, היה נהוג חבר שופטים בן 10 חברים, שבו כל שופט היה מצביע לשיר האהוב עליו. לפיכך, סך כל הנקודות שמדינה הייתה חייבת להעניק היה 10 נקודות בדיוק. כל חבר שופטים היה מסכם את הנקודות שניתנו אצלו, ומדווח את התוצאות בשידור חי באמצעות הטלפון למנחה התחרות. השיטה הזו קרסה בשנת 1969, כשהתברר ש-4 מדינות זכו במקום הראשון, ולא הייתה שיטת שובר שוויון. בעקבות זאת החרימו חלק מהמשתתפות את התחרות בשנת 1970. בשנת 1970 נקבע כי במקרה של שוויון יוזמנו המשלחות הזוכות לבצע את שיריהן פעם נוספת, וכי תיערך הצבעה חדשה לבחירת הזוכה הסופית מביניהן.
  • בשנים 19711973 נוסתה שיטה אחרת, שבה כל מדינה שלחה אל המדינה המארחת שני שופטים, אחד מעל גיל 25 ואחד מתחת לגיל 25 עם פער של לפחות 10 שנים ביניהם. כל שופט היה רשאי להעניק 1 - 5 נקודות לכל שיר. לפיכך כל מדינה הייתה יכולה לקבל עד 10 נקודות מכל צוות שיפוט, אך לא הייתה מגבלה על מספר הנקודות הכולל שניתן בכל צוות שיפוט. היעדר המגבלה הזאת היה המגרעת העיקרית של השיטה, ובנוסף העובדה שהשופטים ישבו באולפן התחרות וניסו לפעמים "לגנוב את ההצגה" בזמן ההצבעה, לא מצאה חן בעיני מארגני התחרות. ב-1974 חזרו לשיטת 10 השופטים.
  • ב-1975 הונהגה שיטה דומה לשיטה הנהוגה בעשור השני של המאה ה-21. בכל מדינה ישב חבר שופטים וצפה בתחרות על מסכי טלוויזיה. אסור היה למנות כשופטים אנשים שעיסוקם במוזיקה או באמרגנות, וכמו כן השופטים היו צריכים להיות גברים ונשים בגילאים שונים. כל שופט העניק בין 1 ל-5 נקודות לכל שיר, מיד לאחר השמעתו. בתום התחרות סוכמו הנקודות בכל חבר שופטים, והשירים דורגו. 10 השירים שדורגו ראשונים קיבלו נקודות באופן הבא: השיר במקום הראשון קיבל 12 נקודות מחבר השופטים, השני – 10 נקודות, השלישי – 8 נקודות, והיתר 1 - 7 לפי מקומם בדירוג. לכל חבר שופטים היה דובר שדיווח למנחי התחרות את התוצאות באמצעות הטלפון, או, מ-1995, באמצעות שידור לווייני, באנגלית או בצרפתית.
  • ב-1997 נעשה ניסיון בחמש מדינות להחליף את שיטת חבר השופטים בשיטת Televoting, ולאור הצלחתו, זוהי השיטה המחייבת בכל המדינות המשתתפות מאז 1998. מאז, עדיין יושב חבר שופטים בכל אחת מהמדינות המשתתפות, כדי לשמש גיבוי במקרה של תקלה המונעת את איסוף ההצבעות ב-Televoting.
  • החל מ-2005, נקבע שהצבעת הצוות המגבה תיחשב במקום ההצבעות הטלפוניות, אם מספר ההצבעות שנאספו במדינה מסוימת נמוך מדי (המספר המינימלי של הצבעות Televoting הנדרש למדינה נשמר בסוד). שיטת העבודה של צוות השופטים המגבה דומה לשיטת ההצבעה הישנה, אולם בעשור השני של המאה ה-21 הותר לשלב בצוות מוזיקאים או מבקרי מוזיקה מקצועיים.
  • עקב טענות לאי-הגינות בחלק מההצבעות, לכאורה כתוצאה מקשרי אחווה בין מדינות שכנות, או בין חלקי מדינה שהתפרקה, או כתוצאה מהצבעת מהגרים לארץ מוצאם, הוחלט פעם נוספת על שינוי בכללים. החל מ-2009 חלוקת הניקוד בחלק הגמר של התחרות נקבעת בהתאם לשקלול בין הצבעה טלפונית לניקוד מטעם חבר שופטים, על-פי יחס של 50% לכל צורת ניקוד.
  • עד 2012 השופטים היו מדרגים רק את עשרת השירים האהובים עליהם ומ-2013 ועד 2015 הם מדרגים את כל השירים. דירוג השופטים משוקלל עם דירוג קהל הצופים ב-Televoting ליצירת ניקוד אחיד של עשרת השירים הטובים ביותר.
  • החל מ-2016, כל מדינה (גם אלו שלא העפילו גמר) מדרגת את שתי העשיריות הטובות ביותר. אחת של השופטים ושנייה של קהל הצופים. השיטה נלקחה מתחרות השירים מלודיפסטיבלן אשר קובעת את הנציג של שוודיה לאירוויזיון בכל שנה.

הקראת הניקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים, התחלפו וריאציות שונות של הקראת הניקוד, כאשר המוטיב המרכזי הוא הקראת הניקוד על ידי דובר מכל מדינה, בשיחת טלפון או בשידור לווייני (מאז אירוויזיון 1994). עד אירוויזיון 1980, היה נהוג להקריא את הניקוד בהתאם לסדר השמעת השירים באותו הערב. כך למשל, לו מדינה כלשהי הייתה רביעית בסדר ההשמעה, וקיבלה ניקוד, בעוד השלוש שלפניה לא קיבלו ניקוד בכלל, אותה מדינה הייתה מוקראת ראשונה (יחד עם הניקוד שקיבלה, לא משנה כמה גבוה או נמוך הוא). ב-1980 שונתה השיטה והניקוד הוקרא על פי גובהו - ההקראה התבצעה החל מהמדינה שקיבלה נקודה אחת, אחר כך באה המדינה שקיבלה שתי נקודות, וכן הלאה. לשיטה זו לא היה שום קשר לסדר ההשמעה, והיו מי שטוענים כי בשיטה זו יש קושי רב לעקוב אחר ההצבעה.

במשך שנים רבות נהוג היה שמנחי התחרות מפתחים מעין שיחה עם דוברי המדינות, אולם מאמצע שנות ה-90 עד 2005, התקצרו שיחות אלו עקב ריבוי המשתתפים. לאחר שהחלו להקריא רק את המדינות שקיבלו 8, 10 ו-12 נקודות, חזרו שיחות אלה והחלו להתנהל בזמן הצגת "הנקודות הלא-מוקראות" על-גבי לוח ההצבעה.

כל מדינה בדרך כלל מציגה את תוצאות הניקוד שלה באנגלית מלבד המדינות דוברות הצרפתית, צרפת, שווייץ, לוקסמבורג ובלגיה. בעבר היה נהוג שבמידה בה המדינה המארחת שפתה הרשמית איננה אנגלית או צרפתית (שפות ההנחיה הרשמיות של התחרות) המנחים היו חוזרים על הניקוד מלבד אנגלית וצרפתית גם בשפה המקומית (השפה הרשמית של המדינה שמארחת את התחרות). החל מראשית המאה ה-21, מוותרות מדינות רבות על ההנחיה בשפה המקומית, מפאת חוסר הזמן. משכך, השתרש הנוהג לפיו הקראת הניקוד נעשית רק באנגלית או רק בצרפתית.

להקראת הניקוד יש השפעה על הניקוד עצמו. שמיעה לקויה או טעות בהגייה של הניקוד עלולה להוביל לשינוי במצב הנקודות. דוגמה ייחודית ומובהקת לתופעה זו היא אירוויזיון 1963. במהלך הערב, שיריהן של דנמרק ושווייץ (שיוצגה על ידי הזמרת הישראלית אסתר עופרים) סומנו כמועמדים לניצחון. כשהגיעה תורה של נורווגיה להקריא את הניקוד שלה, הוכרז שנורווגיה מעניקה לשווייץ 3 נקודות ולדנמרק 2 נקודות. לאחר הקראת הניקוד של נורווגיה טענה המנחה שלא שמעה היטב את ההצבעה, ואמרה שתחזור אליהם בהמשך ההצבעה. כשנערכה הקראת הניקוד השנייה, העניקה נורווגיה 4 נקודות לדנמרק ונקודה אחת בלבד לשווייץ. לבסוף, דנמרק ניצחה בתחרות בהפרש של שתי נקודות משווייץ (42 לדנמרק, 40 לשווייץ). הסיבה האמיתית לכך שנורווגיה נדרשה להקריא מחדש את הניקוד היא שהצבעת חבר השיפוט הנורווגי נעשתה בניגוד לנוהלי ההצבעה (הניקוד הוקרא מלמטה למעלה במקום מלמעלה למטה). כדי למנוע טעויות בהצגת הניקוד לקהל הצופים, הניקוד מכל מדינה מועבר לפני הקראתו למחשבו של המפקח על התחרות, כך שאם נעשתה טעות, המנחים יוכלו להסב את תשומת לבם של נותני הנקודות לגבי הטעות, ולבקשם לחזור על ההקראה מראשיתה, כפי שאכן קרה מספר לא מועט של פעמים. באירוויזיון 1979 למשל, עצר המפקח על ההצבעה מטעם איגוד השידור האירופי את הליך ההצבעה מספר פעמים גבוה - אם משום שלא שמע נכון את הדוברים ואם משום שהדוברים עצמם לא הגו נכון את ההצבעה.

באירוויזיון 2006 הוחלט שבעקבות ריבוי המדינות, כדי לחסוך בזמן, יוקראו רק שמות המדינות שקיבלו 8, 10 ו-12 נקודות. יתר הניקוד יופיע על המסך ללא הקראתו. באירוויזיון 2016 בעקבות שינוי הצגת הנקודות (קודם נקודות השופטים ולאחר מכן נקודות ה-televoting מהצופים) הוקראה רק שם המדינה שקיבלה 12 נקודות ושאר הניקוד מהשופטים הופיע על המסך ללא הקראתו, ולאחר מכן הקריאו את מספר הנקודות שקיבלה כל מדינה מהקהל מהמדינה שקבלה הכי פחות עד למדינה שקיבלה הכי הרבה.

הקראת הניקוד הפכה לסמל התחרות, ובייחוד הקראת ה-12 נקודות. עקב כך שהנחיית האירוויזיון נעשית בצרפתית ועיקרי הדברים מתורגמים בשפות הרשמיות של התחרות נהוג לומר "12 נקודות" בצרפתית ("Douze Point"), ומשפט זה הפך לאחד המזוהים ביותר עם התחרות (למעשה, דיסק אוסף ידוע של האירוויזיון נקרא כך).

חשאיות ההצבעה ומניעת השפעה עליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לאירוויזיון 2009, חלו חוקי איגוד השידור האירופי רק על התנהלותן של רשתות השידור מהמדינות השונות שנטלו חלק בתחרות. לפיכך, ניתן היה להעניש באופן ישיר רשת שידור על מעשים לא נאותים שעושה צוות ההפקה והשידור שלה, אולם לא ניתן היה להטיל על רשתות השידור אחריות לגבי התנהגות גופי הממשל, המשטר וחברות הטלפונים והסלולר במדינה. ב-11 בספטמבר 2009, הוחלט באיגוד השידור האירופי כי מעתה והלאה ייתפסו רשתות השידור כמייצגות את כלל המדינה וגופיה, ולא עוד רק כגופי שידור עצמאיים בתוך המדינות. המשמעות היא שהחל מאירוויזיון 2010, כל ניצול של כוח ומשאבים מצד כל גוף במדינה מסוימת לזיהוי האזרחים המצביעים ולהפרת חופש הביטוי ורוח השלום בתחרות, שהם אבני היסוד של הקמת התחרות, יגרור הטלת קנס כבד על רשת הטלוויזיה ואף יכולת להרחקת המדינה מהתחרות לתקופה של עד שלוש שנים[17].

החלטה זו מבוססת על האשמות שאגף הביטחון של ממשלת אזרבייג'ן, איתר במדינה באמצעות חברת התקשורת הלאומית שלה אזרחים אשר הצביעו לארמניה במהלך תחרות אירוויזיון 2009, כדי לתחקר אותם בחשד ל"אי-נאמנות" לאזרבייג'ן. זאת בנוסף להאשמות, על-פיהן רשת הטלוויזיה באזרבייג'ן טשטשה את מספר ההצבעה לארמניה במהלך שידור אותה תחרות - כל זאת לאור המתיחות השוררת בין שתי המדינות.

הזוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וני לוגן, שיאן הזכיות באירוויזיון (סך של 3 זכיות כזמר ו/או פזמונאי), נציג אירלנד, המדינה עם מספר הזכיות הגבוה ביותר - 7, יותר מכל מדינה אחרת.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זוכי תחרות הזמר של האירוויזיון

אירלנד זכתה במקום הראשון שבע פעמים, יותר מכל מדינה אחרת; אירלנד גם זכתה בתחרות במשך שלוש שנים רצופות (1992, 1993, 1994), הרצף הארוך ביותר מכל מדינה אחרת. שוודיה היא המדינה היחידה שזכתה בתחרות שש פעמים; שלוש מדינות זכו בתחרות חמש פעמים - צרפת, לוקסמבורג והממלכה המאוחדת. שתי מדינות זכו בתחרות ארבע פעמים - הולנד וישראל.

הזמר היחיד שזכה יותר מפעם אחת הוא ג'וני לוגן מאירלנד, שביצע את "What's Another Year" באירוויזיון 1980 ואת "Hold Me Now" באירוויזיון 1987. לוגן הוא גם אחד מחמשת כותבי השירים שכתב יותר משיר זוכה אחד - "Hold Me Now" (‏1987‏) ו-"Why Me?" בביצועה של לינדה מרטין (‏1992‏).‏[18] על כן, לוגן הוא האדם היחיד שנרשמו לזכותו שלושה ניצחונות אירוויזיון, כזמר או כפזמונאי או כשניהם.

משתתפי אירוויזיון בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחרות התמודדו מספר אמנים שהתפרסמו ברחבי העולם גם מחוץ לה. בחלק מהמקרים מדובר על זמרים שהיו בעלי קריירה עולמית גם לפני האירוע, אך בחלק מהמקרים (בפרט, להקת אבבא), היה האירוויזיון קרש הקפיצה למשתתפים.

  • בשנת 1958 ייצג את איטליה הזמר דומניקו מודוניו עם השיר "כחול צבוע בכחול" (Nel Blu Dipinto Di Blu), המוכר גם בשם Volare (עף). השיר הגיע למקום השלישי בתחרות, והיה לשיר הראשון מהתחרות שהגיע למקום הראשון למצעד הבילבורד הוט 100 האמריקני, והיה לשיר הראשון שאינו באנגלית שמגיע להישג זה. השיר גם זכה בשני פרסי גראמי. שנה לאחר מכן ייצג שוב את איטליה עם השיר "יורד גשם" (Piove), המוכר גם בשם "צ'או צ'או במבינה". השיר הגיע למקום השישי בתחרות, והיה גם הוא ללהיט בינלאומי.
  • בשנת 1963 ייצגה את שווייץ הזמרת הישראלית אסתר עופרים עם השיר "אל תעזוב" (T'en vas pas), שהגיע למקום השני בהפרש של שתי נקודות מהמקום הראשון, אליו הגיעה דנמרק. את צרפת ייצג הזמר אלן ברייר, עם השיר "היא הייתה כה יפה" (Elle était si jolie), שהגיע למקום החמישי והיה ללהיט בינלאומי. את מונקו ייצגה הזמרת הצרפתייה פרנסואז ארדי עם השיר "האהבה חולפת" (L'amour s'en va) שהגיע גם הוא למקום החמישי והיה ללהיט בינלאומי. את לוקסמבורג ייצגה הזמרת היוונייה ננה מושקורי, שהגיעה למקום התשיעי.
  • בשנת 1964 זכתה בתחרות הזמרת האיטלקייה ג'יליולה צ'ינקווטי עם השיר "אינני בוגרת מספיק" (Non ho l'età; מילולית: "אין לי את הגיל"), שהפך ללהיט בינלאומי. עשר שנים לאחר מכן, הגיעה למקום השני בתחרות עם השיר "כן" (Sí).
  • בשנת 1965 זכתה בתחרות הזמרת הצרפתייה פראנס גל שייצגה את לוקסמבורג בשיר "בובת שעווה, בובה ששרה" (Poupée de cire, poupée de son) שכתב לה היוצר הצרפתי היהודי סרז' גינסבורג.
  • בשנת 1967 זכתה בתחרות הזמרת סנדי שו, שייצגה את הממלכה המאוחדת בשיר "בובה על חוט" (Puppet on a String).
  • בשנת 1969 ייצגה את הממלכה המאוחדת הזמרת הסקוטית לולו עם השיר "Boom Bang-A-Bang", שזכה בתחרות יחד עם עוד שלושה שירים, במסגרת "משבר השוויון" שאירע באותה השנה.
  • קליף ריצ'רד ייצג את הממלכה המאוחדת ב-1968 בשיר "איחולים" (Congratulations), והגיע למקום השני, בהפרש של נקודה אחת מהמקום הראשון, אליו הגיעה באותה השנה ספרד (תוצאה סופית - 29 נקודות לספרד ו-28 נקודות לממלכה המאוחדת). ב-1973 התמודד שוב עם השיר בשיר "כח לכל ידידינו" (Power to All Our Friends), והגיע למקום השלישי בהפרש של 2 נקודות מהמקום השני (שבו ספרד גוברת עליו בשנית בהפרש מזערי) ועוד 4 נקודות מלוקסמבורג (משמע 6 נקודות הפרש - 129 נקודות ללוקסמבורג, 125 לספרד ו-123 לממלכה המאוחדת).
  • בשנת 1970 ייצגה מרי הופקין את הממלכה המאוחדת והגיעה למקום השני. באותה השנה ייצג חוליו איגלסיאס את ספרד בשיר "Gwendolyne", ואנרי דס ייצג את שווייץ, שניהם חלקו את המקום הרביעי.
  • בשנת 1971 ייצג סרז' לאמה את צרפת עם השיר "Un jardin sur la terre" ("גן בארץ") שהגיע למקום העשירי.
  • בשנת 1973 זכתה בתחרות הזמרת הצרפתייה אן-מארי דוד שייצגה את לוקסמבורג זכתה בתחרות עם השיר "אתה תכיר את עצמך" (Tu te reconnaîtras). בשנת 1979 ייצגה את צרפת עם השיר "אני ילדת השמש" (Je suis l'enfant soleil) שהגיע למקום השלישי.
  • בשנת 1973 ייצגה את ספרד הלהקה הבסקית מוסדאדס עם השיר "זה אתה" (Eres tú), שהגיע למקום השני והיה ללהיט בינלאומי, שהצליח עוד יותר מהשיר הזוכה, והגיע אף למקום העשירי במצעד הבילבורד הוט 100 האמריקני.
  • בשנת 1974 זכתה בתחרות להקת אבבא, שייצגה את שוודיה, בשיר "ווטרלו" (Waterloo). השיר הפך ללהיט עולמי וזכה בתחרות המציינת 50 שנה לתחרות האירוויזיון.
  • בשנת 1974 ייצגה אוליביה ניוטון-ג'ון את הממלכה המאוחדת בשיר "תחי האהבה" (Long Live Love) וסיימה במקום הרביעי.
  • בשנת 1975 ייצגה את הממלכה המאוחדת להקת הצלליות והגיעה למקום השני.
  • בשנת 1976 ייצגה את הממלכה המאוחדת להקת אחוות האדם, שזכתה בתחרות עם השיר "שמרי את נשיקותייך בשבילי" (Save Your Kisses for Me), שהיה ללהיט בינלאומי.
  • בשנת 1979 ייצגה את ישראל להקת חלב ודבש (עם הסולנית גלי עטרי), שזכתה בתחרות שנערכה בירושלים עם השיר "הללויה". השיר הפך ללהיט בינלאומי ולאחד השירים המצליחים בתולדות התחרות. באותה השנה ייצגה את פינלנד הזמרת קטרי הלנה, שנחשבת ל"גברת הראשונה של הזמר הפיני", שכן היא הראשונה בארצה שמכרה יותר ממיליון עותקים מתקליטיה. בירושלים הופיעה הלנה עם השיר "מביטה על השמיים הכחולים" (Katson sineen taivaan), שהגיע למקום ה-14.
  • בשנת 1981 זכתה בתחרות הלהקה הבריטית באקס פיז עם השיר "להגיע לידי החלטה" (Making Your Mind Up), שהזניק את הקריירה של הלהקה, שהפכה לאחת המצליחות באירופה בשנות ה-80.
  • בשנת 1983 ייצגה את ישראל עפרה חזה עם השיר "חי" וסיימה במקום השני. כחמש שנים לאחר מכן פתחה חזה קריירה בינלאומית והגיעה לראש מצעדי הפזמונים באירופה ובארצות הברית.
  • בשנת 1988 ייצגה את שווייץ הזמרת הקנדית סלין דיון בשיר "אל תעזבו בלעדיי" (Ne partez pas sans moi) וזכתה בתחרות, ואת לוקסמבורג ייצגה הזמרת הבלגית לארה פביאן בשיר "להאמין" (Croire) והגיעה למקום הרביעי.
  • בשנת 1990 זכה בתחרות הזמר האיטלקי טוטו קוטוניו, הידוע בין השאר בזכות השיר "האיטלקי - תנו לי לשיר" (L'Italiano - Lasciatemi Cantare), המוכר בישראל בגרסה העברית של דורון מזר, "אני חוזר הביתה". קוטוניו זכה בתחרות הזמר של האירוויזיון עם השיר "יחד: 1992" (Insieme: 1992), שנכתב ברוח נפילת חומת ברלין, ועוסק בציפיה לשנת 1992, תאריך היעד להקמת האיחוד האירופי.
  • בשנת 1996 ייצגה את הממלכה המאוחדת הזמרת האוסטרלית ג'ינה ג'י עם השיר "או... אה... רק מעט" (Ooh... aah... just a little bit), שהגיע אמנם רק למקום השמיני, אך הפך ללהיט בינלאומי.
  • בשנת 1997 זכתה בתחרות הלהקה הבריטית "קתרינה והגלים" עם השיר "אהבה האירי אור" (Love Shine a Light), שהיה ללהיט הבינלאומי המצליח ביותר של הלהקה מאז "הולכת על אור השמש" (Walking on Sunshine) עשור קודם לכן.
  • בשנת 1998 זכתה בתחרות הזמרת דנה אינטרנשיונל, שייצגה את ישראל בשיר "דיווה". הזכייה הזניקה את הקריירה האירופית של דנה, והביאה לנקודת מפנה בתולדות קהילת הלהט"ב בישראל ובאירופה. אינטרנשיונל ייצגה את ישראל גם באירוויזיון 2011 בו סיימה במקום ה-15 בחצי הגמר השני, הישג שאינו מספיק כדי לעלות לגמר התחרות בדיסלדורף.
  • בשנת 2003 הצמד "ט.א.ט.ו." ייצג את רוסיה עם השיר "אל תאמין, אל תפחד" (Не верь, не бойся). השיר הגיע למקום השלישי בהפרש של שלוש נקודות מהמקום הראשון ונקודה אחת מהמקום השני, והפך ללהיט במדינות מזרח אירופה ובישראל.
  • בשנת 2006 ייצגה את פינלנד להקת לורדי, הידועה בתחפושות המפלצות בהן עשתה שימוש בהופעתה, עם השיר "רוק כבד הללויה" (Hard Rock Hallelujah). השיר הביא לפינלנד את הניצחון הראשון (והיחידי עד כה) בתחרות, לאחר 45 שנות השתתפות והפך ללהיט בינלאומי, שהתברג ל-12 מצעדים באירופה, לרבות מצעד "אירופה הוט 100".
  • בשנת 2009, במהלך ביצוע השיר של הממלכה המאוחדת, ליווה סר אנדרו לויד וובר, את הזמרת ג'ייד איוון בנגינת פסנתר. לויד וובר הוא מלחין השיר ומי שהיה אחראי על תוכנית הטלוויזיה הבריטית לאיתור נציגה של הממלכה המאוחדת לאירוויזיון באותה שנה. השיר הגיע למקום החמישי בתחרות.
  • בשנת 2011 ייצגה את הממלכה המאוחדת להקת הבנים המצליחה "בלו" עם השיר "אני יכול" (I can). השיר הגיע למקום ה-11.
  • בשנת 2012 זכתה בתחרות הזמרת השוודית לורן עם השיר "אופוריה" (Euphoria), שהפך ללהיט בינלאומי, והתברג אף למצעדים באוסטרליה ובסין. באותה השנה ייצג את הממלכה המאוחדת הזמר אנגלברט המפרדינק עם השיר "האהבה תוציאך אל החופשי" (Love Will Set You Free). למרות הפרסום הבינלאומי של הזמר, השיר הגיע למקום ה-25, האחד לפני האחרון.
  • בשנת 2013 ייצגה את הולנד הזמרת המצליחה אנוק עם השיר "ציפורים" (Birds), שהגיע למקום התשיעי, ואת הממלכה המאוחדת ייצגה הזמרת בוני טיילר עם שירה "Believe in Me", שהגיע למקום ה-19.

גלויות התחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגלויות הן קטעי וידאו קצרים באורך של 40 עד 60 שניות המוצגים בזמן השידור החי של האירוויזיון בין שיר לשיר[19]. הן הופיעו לראשונה באירוויזיון 1970 באמסטרדם. עם הזמן הפכו לחלק אינטגרלי בתחרות. תוכן הגלויה באמן, במדינה ממנה הוא מגיע או במדינה המארחת, תלוי בקונספט שהוחלט לגלויות באותה שנה. למשל, באירוויזיון 2017 בקייב הגלויה של אמרי זיו הציגה את שגרת יומו בתל אביב[20].

לגלויות שתי מטרות:

  1. לחבר את הצופים לשירים והמבצעים של כל מדינה, ליצור שפה משותפת ועניין
  2. לאפשר לצוות ההפקה להסיר מהבמה את הציוד מההופעה שהסתיימה ולמקם את הציוד להופעה הבאה.

תחרות היובל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיר היובל באירוויזיון

"שיר היובל באירוויזיון", היה אירוע לכבוד חמישים שנה לתחרות הזמר האירופאית האירוויזיון ובו נבחר השיר הטוב ביותר מכל תחרויות האירוויזיון. האירוע התקיים ב-22 באוקטובר 2005 בעיר קופנהגן, דנמרק.

בתחרות התחרו 14 שירים שנבחרו בחודשים מאי עד יולי 2005, באתר האינטרנט הרשמי של האירוויזיון. מתוך 100 שירים שהוצעו לבחירה, יכלו הגולשים לבחור את 20 השירים האהובים עליהם. בסיום ההצבעה עלו מכל עשור 2 השירים בעלי אחוזי ההצבעה הכי גבוהים, אליהם צורפו 4 שירים נוספים מתוך הרשימה שנבחרו בעזרת ועדה פנימית של איגוד השידור האירופי. השיר שנבחר לבסוף לזוכה באירוע, "שיר היובל", הוא "Waterloo", שבוצע במקור על ידי הלהקה השוודית אבבא, זוכת אירוויזיון 1974.

מופע עשור נוסף בשם הלהיטים הגדולים של האירוויזיון הופק בידי ה-BBC והתקיים ב-21 במרץ 2015 לרגל 60 שנה לאירוויזיון בעיר לונדון באנגליה. המופע לא היה אירוע תחרותי בדומה לתחרות היובל אלא מופע נוסטלגי בהשתתפות זמרים מהיסטוריית התחרות שהציג 15 שירים (חלקם בוצעו כמחרוזות שירים) מהיסטוריית התחרות ובהם את השיר דיווה הישראלי אותו ביצעה גם במופע דנה אינטרנשיונל.

ישראל באירוויזיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפלגות השירים הישראלים לפי שפה, נכון ל-2018
התפלגות המבצעים/ות הישראלים/ישראליות לפי מגדר, נכון ל-2018
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ישראל באירוויזיון

ישראל החלה להשתתף באירוויזיון בשנת 1973, כאשר אילנית, אחת הזמרות המצליחות בישראל, נשלחה לייצג את המדינה בתחרות שנערכה בלוקסמבורג, עם השיר "אי שם". אילנית סיימה במקום ה-4 אחרי לוקסמבורג, ספרד והממלכה המאוחדת.

ישראל זכתה בתחרות האירוויזיון ארבע פעמים, אך אירחה אותה פעמיים בלבד ב-1979 ו-1999 בשל חוסר יכולת כלכלית לארח את התחרות שנתיים ברציפות בעקבות הזכיות הרצופות ב-1978 ו-1979. ישראל צפויה לארח את התחרות פעם נוספת (שלישית במספר) בשנת 2019.

ב-22 באפריל 1978 זכה יזהר כהן בתחרות שנערכה בפריז שבצרפת עם השיר "אבניבי" שכתבו אהוד מנור ונורית הירש.

ב-31 במרץ 1979 זכתה להקת חלב ודבש יחד עם גלי עטרי בתחרות שנערכה בירושלים שבישראל עם השיר "הללויה" שכתבו שמרית אור וקובי אשרת.

ב-9 במאי 1998 זכתה דנה אינטרנשיונל בתחרות שנערכה בברמינגהאם שבאנגליה, עם השיר "דיווה", שנכתב על ידי יואב גינאי והולחן על ידי צביקה פיק.

ב-12 במאי 2018 זכתה נטע ברזילי בתחרות שנערכה בליסבון שבפורטוגל, עם השיר "Toy", שנכתב והולחן על ידי דורון מדלי וסתיו בגר.

אירוויזיון הילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אירוויזיון הילדים

בשנת 2003 נערכה לראשונה תחרות אירוויזיון הילדים (באנגלית: Junior Eurovision Song Contest), בהשתתפות 16 מדינות. היא נועדה למשתתפים בגיל 16 ומטה, המנועים מהשתתפות באירוויזיון הרשמי מאז שנקבעה בו מגבלת גיל, ב-1989. בשונה מן האירוויזיון, ובמטרה להפחית את הלחץ על המשתתפים הצעירים, המדינה המארחת את תחרות הילדים נקבעת על ידי הוועדה המארגנת מטעם איגוד השידור האירופי. הזוכה באירוויזיון הילדים הראשון, שהתקיים בקופנהגן שבדנמרק, היה הילד דינו ילוסיץ' מקרואטיה, שהיה אז בן 11. בשנת 2004 נערכה התחרות בלילהאמר, נורווגיה, וזכתה בה נציגת ספרד. בשנת 2005 התקיימה התחרות בבלגיה וזכתה בה בלארוס. בשנת 2006 התקיימה התחרות ברומניה וזכתה בה רוסיה. בשנת 2007 התחרות נערכה בהולנד, ליטא השתתפה בה לראשונה והזוכה היה מבלארוס. בשנת 2008 התחרות נערכה בקפריסין וזכתה בה גאורגיה. ב-2009 זכה נציג הולנד בתחרות שהתקיימה בקייב, אוקראינה. בתחרות שהתקיימה ב-2010 במינסק, בלארוס, זכה נציג ארמניה.

ישראל לא השתתפה בתשע התחרויות הראשונות של אירוויזיון הילדים, עקב חוסר עניין מצד רשות השידור, לה שמורה הזכות לשלוח נציגוּת ישראלית. רשות השידור הביעה רצון להשתתף בתחרות החל מ-2008, ואחד התנאים לכך היה שידור חי של התחרות של 2007, שאכן שודר בערוץ 1. על פי נתוני המדרוג, צפו במשדר כ-400,000 ישראלים. ב-11 ביוני 2008 הודיעה רשות השידור כי היא חוזרת בה מהכוונה ליטול חלק בתחרות הילדים[21].

ישראל השתתפה באירוויזיון הילדים 2012. השיר הישראלי, "תנו למוזיקה לנצח", בביצוע להקת Kids.il, הגיע למקום השמיני. אף על פי שהשיר היה אחד המועדפים ביותר על פי דעת הקהל. לאחר זאת ישראל פרשה מהתחרות למספר שנים.

ישראל שבה לתחרות באירוויזיון הילדים 2016 עם הצמד "שיר וטים" והשיר “Follow My Heart” שהגיע רק למקום 15 מתוך 17 המשתתפים.

לאחר שלא השתתפה באירוויזיון הילדים 2017, ישראל בחרה לחזור להשתתף באירוויזיון הילדים 2018, עקב זכייתה של נטע ברזילי באירוויזיון שהתקיים באותה השנה ושלחה ישראל את הזמר נועם דדון שהגיע למקום 14[22] עם השיר "ילדים כאלה"[23].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאז תחילת השימוש ב-Televoting ועד 2008, שימש צוות השיפוט המגבה רק למקרה של תקלה בתהליך ההצבעה הטלפוני, או אם מספר המתקשרים היה נמוך במיוחד.
  2. ^ טרם איחוד גרמניה ב-1990, גרמניה המערבית נטלה חלק בתחרות בעוד כי גרמניה המזרחית לא נטלה חלק בתחרות. החל מ-1990 מתחרה בתחרות גרמניה המאוחדת.
  3. ^ שווייץ מנצחת כמארחת התחרות.
  4. ^ אוסטריה מסיימת במקום האחרון בתחרות.
  5. ^ מונקו מסיימת במקום האחרון בתחרות.
  6. ^ פורטוגל היא המדינה הראשונה שקיבלה אפס נקודות כבר בפעם הראשונה בה נטלה חלק בתחרות.
  7. ^ מלטה מסיימת במקום האחרון בתחרות הנוכחית וגם בתחרות בשנה שאחריה.
  8. ^ טורקיה מסיימת במקום האחרון בתחרות.
  9. ^ מרוקו "ניצלה" את היעדרותה של ישראל בשנת 1980 ונטלה חלק באירוויזיון עם השיר "بطاقة حب" אותו ביצעה סמירה בן-סעיד. מרוקו, כמו ארצות ערב האחרות, החרימה באותה תקופה את ישראל. הישגה הנמוך בתחרות, המקום ה-18 עם שבע נקודות, כולן מאיטליה, הביא את מרוקו להחלטה שלא לקחת עוד חלק בתחרות, ובין היתר, גם בשל העובדה שישראל נוטלת חלק בתחרות. עד כה, מרוקו היא המדינה האפריקאית היחידה שנטלה חלק בתחרות.
  10. ^ ליטא משווה עם פורטוגל אפס נקודות בפעם הראשונה בה היא נוטלת חלק בתחרות.
  11. ^ פולין מתמקמת במקום השני בתחרות ושוברת את שיאה של דנמרק מ-1957, המקום הכי גבוה בפעם הראשונה בה המדינה נטלה חלק בתחרות.
  12. ^ סרביה ומונטנגרו מתמקמת במקום השני בתחרות ובכך משווה את השיא שקבעה פולין ב-1994.
  13. ^ סרביה העצמאית זוכה במקום הראשון ובכך, הופכת למדינה הראשונה אשר זוכה כבר בפעם הראשונה בה נטלה חלק בתחרות.
  14. ^ אוסטרליה היא המדינה הראשונה ועד כה היחידה שנוטלת חלק בתחרות בשעה שאינה חברה באיגוד השידור האירופי והיא מסיימת את התחרות במקום החמישי.
  15. ^ סתיו זיו, נטע ברזילי כאן! - הכירו את המועמדת שלנו לאירוויזיון, כאן תאגיד השידור הישראלי
  16. ^ בר פלג, אז מה זה לופר, מה זה לופר, זה לופר?, הארץ
  17. ^ EBU to change Eurovision Rules after Azerbaijan inquest
  18. ^ O'Connor, John Kennedy. The Eurovision Song Contest – The Official History. Carlton Books, UK. 2007 ISBN 978-1-84442-994-3
  19. ^ סתיו זיו, ככלות הקול והגלויה: מה הסיפור עם הגלויות של האירוויזיון?, כאן תאגיד השידור, ‏10 בנובמבר 2018
  20. ^ Postcard of IMRI from Israel - Eurovision Song Contest 2017
  21. ^ הידיעה על ביטול כוונתה של רשות השידור הישראלית ליטול חלק באירוויזיון הילדים ב-2008 - מתוך oikotimes.com, אתר האירוויזיון היווני
  22. ^ אירוויזיון ג'וניור 2018, כאן תאגיד השידור
  23. ^ נועם דדון - ילדים כאלה באירוויזיון ג'וניור 2018, ערוץ היוטיוב של כאן חינוכית
תחרות הזמר של האירוויזיון
תחרויות
תחרות הזמר של האירוויזיון 1956195719581959196019611962196319641965196619671968196919701971197219731974197519761977197819791980198119821983198419851986198719881989199019911992199319941995199619971998199920002001200220032004200520062007200820092010201120122013201420152016201720182019
האירוויזיון למוזיקאים צעירים 1982198419861988199019921994199619982000200220042006200820102012201420162018
האירוויזיון לרוקדים צעירים 1985198719891991199319951997199920012003200520112013201520172019
אירוויזיון הילדים 20032004200520062007200820092010201120122013201420152016201720182019
האירוויזיון לרוקדים 20072008
האירוויזיון למקהלות 20172019
אירוויזיון אסיה 2019
תחרויות מיוחדות שיר היובל באירוויזיון (2005)המיטב של האירוויזיון (2006)הלהיטים הגדולים של האירוויזיון (2015)
ראו גם רשימת מנחי האירוויזיוןזוכי תחרות הזמר של האירוויזיון
Eurovision Song Contest logo.svg
מדינות
מדינות משתתפות אוסטריהאוסטרליהאוקראינהאזרבייג'ןאיטליהאיסלנדאירלנדאלבניהאסטוניהארמניהבולגריהבלארוסבלגיהגאורגיהגרמניהדנמרקהולנדהונגריההממלכה המאוחדתיווןישראללטביהליטאמולדובהמונטנגרומלטהמקדוניהנורווגיהסלובניהסן מרינוספרדסרביהפוליןפורטוגלפינלנדצ'כיהצרפתקפריסיןקרואטיהרומניהרוסיהשוודיהשווייץ
מדינות שפרשו אנדורהבוסניה והרצגובינהטורקיהלוקסמבורגמונקומרוקוסלובקיה
מדינות לשעבר יוגוסלביהסרביה ומונטנגרו
ראו גם מדינות שלא משתתפות באירוויזיון
זוכים
שנות החמישים שווייץשווייץ ליס אסיההולנדהולנד קורי ברוקןצרפתצרפת אנדרה קלאבוהולנדהולנד טדי סחולטן
שנות השישים צרפתצרפת ז'קלין בואייהלוקסמבורגלוקסמבורג ז'אן-קלוד פסקלצרפתצרפת איזבל אוברהדנמרקדנמרק גרטה ויורגן אינגמןאיטליהאיטליה ג'יליולה צ'ינקווטילוקסמבורגלוקסמבורג פראנס גלאוסטריהאוסטריה אודו יורגנסבריטניהבריטניה סנדי שוספרד (1945-1977)ספרד (1945-1977) מסיאלצרפתצרפת פרידה בוקארההולנדהולנד לני קורבריטניהבריטניה לולוספרד (1945-1977)ספרד (1945-1977) סלומה
שנות השבעים אירלנדאירלנד דנהמונקומונקו סבריןלוקסמבורגלוקסמבורג ויקי לאנדרוסלוקסמבורגלוקסמבורג אן-מארי דודשוודיהשוודיה אבבאהולנדהולנד טיץ' איןבריטניהבריטניה Brotherhood of Manצרפתצרפת מארי מריםישראלישראל יזהר כהן ולהקת אלפא-ביתאישראלישראל חלב ודבש
שנות השמונים אירלנדאירלנד ג'וני לוגןבריטניהבריטניה באקס פיזגרמניהגרמניה ניקוללוקסמבורגלוקסמבורג קורין הרמסשוודיהשוודיה הרייסנורווגיהנורווגיה בוביסוקס!בלגיהבלגיה סנדרה קיםאירלנדאירלנד ג'וני לוגןשווייץשווייץ סלין דיוןיוגוסלביהיוגוסלביה ריווה
שנות התשעים איטליהאיטליה טוטו קוטוניושוודיהשוודיה קרולהאירלנדאירלנד לינדה מרטיןאירלנדאירלנד ניב קבאנהאירלנדאירלנד פול הרינגטון וצ'ארלי מקגטיגןנורווגיהנורווגיה סיקרט גארדןאירלנדאירלנד איימר קוויןבריטניהבריטניה קתרינה והגליםישראלישראל דנה אינטרנשיונלשוודיהשוודיה שארלוט נילסן
העשור הראשון של המאה ה-21 דנמרקדנמרק האחים אולסןאסטוניהאסטוניה טאנל פדאר, דייב בנטון ו-2XLלטביהלטביה מארי אןטורקיהטורקיה סרטאב ארנראוקראינהאוקראינה רוסלנהיווןיוון הלנה פפאריזופינלנדפינלנד לורדיסרביהסרביה מריה שריפוביץ'רוסיהרוסיה דימה בילאןנורווגיהנורווגיה אלכסנדר ריבאק
העשור השני של המאה ה-21 גרמניהגרמניה לנה מאייר-לנדרוטאזרבייג'ןאזרבייג'ן אל וניקישוודיהשוודיה לורןדנמרקדנמרק אמילי דה פורסטאוסטריהאוסטריה קונצ'יטה וורסטשוודיהשוודיה מונס סלמרלובאוקראינהאוקראינה ג'מאלהפורטוגלפורטוגל סלבדור סובראלישראלישראל נטע ברזילי