תחרת סלילים
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
תחרת סלילים היא טכניקה באומנות שעיקרה קליעה וטווייה של חוטים המלופפים סביב סלילים. במהלך העבודה הרקמה הנוצרת מוחזקת במקום על ידי סיכות נעוצות בכרית. מיקום הסיכות נקבע לפי הדוגמה הרצויה.
תחרת סלילים נבנית על ידי ליפוף ושזירה של זוגות חוטים מרובים, שבתחילה מלופפים על סלילים קטנים, אשר נקשרים לתבנית דוגמה מחוררת, המחוברת לכרית מרופדת. ככל שהתחרה מתקדמת, היוצר מכניס סיכות לתוך התבנית המחוררת כדי להחזיק צמתים ופניות תוך כדי מניפולציה של זוגות הסלילים ברצפים חוזרים של "הצלבה" ו"סיבוב". המתח המבוקר שנוצר על ידי הסלילים והסיכות מאפשר יצירת קטעים דמויי בד יציבים (אריג פשוט), אזורים אווריריים יותר עם חצי תפר, מילויים מעוצבים ורשת דמות תחרה המחברת את המוטיבים לטקסטיל רציף.[1]
ספרים ומקורות בעברית המיועדים ללימוד המלאכה מדגישים את אותם עקרונות יסוד וגם מתעדים התאמות המיועדות לכיתות לימוד, בחירות של סוג כרית או תחליפים, הכנת תבניות, גודלי סיכות מתאימים ובחירת חוטים, מה שמאפשר הדרכה גם ללא ספקים מומחים.[2]
מקור
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאמנות טקסטיל ייחודית, תחרת סלילים התגבשה באירופה במהלך המאה השש-עשרה המוקדמת; מסלול תיעודי מוקדם מקשר את הטכניקה לנוהג ונציאני ולספרי דפוס של אמצע המאה השש-עשרה שתיארו שיטות ומוטיבים.[1]
במאה השבע-עשרה הפכה תחרת הסלילים לאמנות משגשגת במיוחד בארצות השפלה (במיוחד בפלנדריה ובבריסל) ובנורמנדי, אשר הופצה דרך בגדי חצר ומלתחות עירוניות, והופיעה בבגדי כמורה וריהוט כנסייתי.[3]
הייצור התרכז לעיתים קרובות בבתי ספר במנזרים וסדנאות מתמחות שבהן נשים ונערות היוו את רוב העוסקות במלאכה (גברים בלטו יותר בתחומי העיצוב, המסחר או הניהול), ארגון חברתי שימר את הטכניקה וחיזק את ההיבטים האופייניים של התחרה: הרקעים, המילויים והקישוטים.[3]
מבנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחרת סלילים ניתן להשתמש בחוטים גסים או עדינים. בעבר נעשה שימוש בסיבי פשתן, משי, צמר ומאוחר יותר כותנה. כיום נעשה שימוש במגוון חוטים טבעיים וסינתטיים.
היסטורית, פשתן איכותי שלט בייצור תחרת סלילים לאורך המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה (עם משי וצמר לפי דרישות האופנה, וכותנה שעלתה מאוחר יותר). היוצרים בוחרים את קוטר החוט כך שיתאים לגודל ולצפיפות התבנית: חוטים עדינים מאוד תומכים ברקעים ובמילויים עדינים, בעוד שחוטים עבים יותר מדגישים מבנים דמויי סרט וקישוטי תבליט בולטים יותר. למרות השינוי בחומרים, ההיגיון התפעולי נשאר קבוע: זוגות חוטים על סלילים, מתח מוחזק בסיכות מעל עיצוב מנוקב.[1]
כתבי הדרכה בעברית מתעדים את אותן טכניקות קבועות יחד עם טיפים פרקטיים למציאת חומרים מקומיים והכנות לכיתות לימוד.[2]
תחרה עכשווית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם התפתחות תעשיית הטקסטיל, התפתחה גם תחרה בייצור מכני. מכאן החלו אומני התחרה, ליצור דוגמאות מסובכות יותר, שהמכונות המוקדמות לא יכלו ליצר. בהמשך עם התפתחות הטכנולוגיה לייצור מכני תעשייתי, פחתו האומנים שעסקו לפרנסתם, בתחרת סלילים ידנית . כיום, עדיין תחרת סלילים ידנית מתקיימת, בעיקר בהקשר לתחביב אמנותי, בצרפת, ספרד, הולנד, בלגיה, אנגליה, גרמניה וקליפורניה.https://www.sde-nehemia.com/cgi-webaxy/item?590
בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחרת סלילים נכנסה לנוף המלאכה של ישראל באמצעות הגירה ופדגוגיה של אמצע המאה העשרים. דמות מפתח היא אנה קרלובה, שלמדה בצ'כוסלובקיה, והגיעה בשנת 1965, ונחשבת למי שהנהיגה את הוראת תחרת הסלילים בארץ ועיצבה אותה כמערכת מסודרת.[4]
החל משנות ההגירה הציונית, הובילו בארץ את תחום האומנויות, ארגוני נשים כמו שני, ויצו ולני. פעילותן התמקדה בחינוך, ובקידום מסגרות תעסוקה והתאקלמות נשים מהגרות בישראל.[5]
במסגרת פעילותה של משכית (1954-1994), בהובלתה של רות דיין, קודמה גם יצירתן של נשים אומניות ומעצבות, ביניהן גם אנה קרלובה. דיין קידמה את יצירתן בהצגתה כאמנות בגלריה של משכית, ואף בקידומן בפרסומים שונים ובתערוכות בחו"ל, תוך מיקום יצירתן כמהלך יצירתי מקומי של התחדשות תרבות עברית קדומה, במדינת ישראל הצעירה. [6]
תרומתה של קרלובה ליצירה המקומית חרגה מהעברה טכנית: יצירתה מיצבה את תחרת הסלילים בישראל מתוספת דקורטיבית לבגד, לשפת אמנות טקסטיל אוטונומית, במיוחד באמצעות קומפוזיציות תחרה המותקנות כתמונה על קיר, אשר מתמקדות במבנה צורני, בצפיפות ובפתיחות, ובמשחק אור-צל כעיסוק אומנותי מרכזי.[4]
כמו כן תרמה קרלובה להכרת מלאכת תחרת הסלילים בשפה העברית. הדגמותיה סוקרות את סט הכלים המסורתי (כרית, תבנית דיקור, סלילים, סיכות) ומציגות פתרונות פרקטיים, כמו כריות מאולתרות, שיטות דיקור צעד-אחר-צעד, והדרכה לרכישת חוטים וסיכות מקומיות, שהפכו את הטכניקה לנגישה לסטודנטים ושיעורים קהילתיים.[2] שילוב זה של טכניקה קלאסית והתאמה מקומית יצר קבוצה קטנה אך עמידה של יוצרים שהמשיכו ללמוד, ללמד ולהציג; כתוצאה מכך, תחרת סלילים, התפתחה בישראל פחות כיצור או תעשייה המונית ויותר כמלאכת יד אמנותית, פרקטיקה בחינוך קהילתי, ותצוגה בתערוכות, מסלול שמתיישב עם דפוסים רחבים יותר של המלאכה בעידן הפוסט-תעשייתי.[3][4]
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
תחרת סלילים בעיצומה -
תחרה צרפתית -
תחרה פלמית -
תחרת סלילים ישראלית
_2006-11-04.jpg)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 Bobbin lace, Encyclopaedia Britannica, 2013
- ^ 1 2 3 אנה קרלובה, מעשה תחרה, תל אביב: שבא, 1984, עמ' 5-10
- ^ 1 2 3 המוזיאון למוסיקה ולאנתולוגיה, תחרה, חיפה: חיפה : המוזיאון למוסיקה ולאתנולוגיה, 1994, עמ' 5
- ^ 1 2 3 המוזיאון למוסיקה ולאנתולוגיה, תחרה, חיפה: חיפה: המוזיאון למוסיקה ולאנתולוגיה, 1994, עמ' 16
- ^ יעל גילעת,, רוקמות אומה: תפקידם של ארגוני נשים בהצמחת התרבות העממית-רשמית 1920-1970. בתוך ר, מרכוס (עורכת), נשים יוצרות בישראל באמנות 1970-1920., תל אביב: סדרת מגדרים : הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת -תל אביב., 2008, עמ' 281-225
- ^ Ruth Dayan, R.W. Feinberg., (1974). Crafts of Israel. New York: Macmillan Publishing CO. INC. London: Collier Macmillan publishers., London, New York: Macmillan Publishing CO. INC. Collier Macmillan, 1974
