תיאודור הרצל (אוניית מעפילים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תיאודור הרצל
אוניית המעפילים תיאודור הרצל.jpg
אונית המעפילים "תאודור הרצל"
שם צופן השומרת
ארגון המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
מספר מעפילים 2,620
רב החובל (ספרדי)
מפקד האונייה מוקה לימון
גדעוני נחמן בורשטיין, וילי רייטר
יום היציאה 2 באפריל 1947
נתוני האונייה
סוג האונייה כבלרית, הוסבה ב-1937 לאניית מטען כללי
מספנה Neptune Yard, Walker-on-Tyne, אנגליה
הושקה 12 ביולי 1907
שם קודם Guardian
תאריך רכישה (נחכרה)
תפוסה 1,768 טון
אורך 278 רגל
רוחב 36 רגל
שוקע 14.9 רגל
הנעה שני מנועי קיטור בני 3 צילינדרים והספק נטו 265 כוחות סוס כל אחד.
מהירות 8 קשר
גורלה הועלתה על החוף בעכו ב-1953 ונגרטה

תיאודור הרצל הייתה אוניית מעפילים שאירגן המוסד לעליה ב'. נקראה על שמו של המנהיג הציוני בנימין זאב הרצל.

תולדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכש וההכנות להפלגת העפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוסד לעליה ב', רכש את האונייה ("Guardian" בשמה המקורי), עשויית ברזל ובעלת שני סיפונים, בארצות הברית, באמצעות חברת יונייטד פרוט (.United Fruit Co), ששימשה לכיסוי לרכישת ספינות להעפלה. האונייה נרשמה תחת דגל הונדורס, בנמל פוארטו קורטז. לבולשת הבריטית נודע על האונייה, כאשר הגיעה לנמל מרסיי ומטרת הפלגה. על הכנתה להפלגת העפלה הופקדו המלווים גדעון שוחט (גדע), אריה ויצמן ומוקה לימון, וכן נחום כרמלי, שהיה אז בצרפת ולצדם צוות מקומיים שעסקו בעבודות הטכניות.

ההכנות נמשכו כחודש וחצי. נעשו סידורים פנימיים ושינויים טכניים רבים כדי להסיע מספר רב של מעפילים. הובא פחם ל-14 ימי הפלגה, ועל פי הוראות אנשי המוסד במקום, כ-120 טון מים.

מפקד האונייה היה מרדכי (מוקה) לימון איש הפלי"ם, ולצדו יהושע (יוש) הלוי, אריה ויצמן, בצלאל פלדמן, חיים וינשלבוים (רימון), בני (בנימין) דוידאי (דוידוביץ) וי. ציזלינג- כולם אנשי הפלי"ם, והגדעונים היו נחמן בורשטיין ו-וילי רייטר. צוות הימאים היה ספרדי.

המעפילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

2,620 המעפילים היו ניצולי השואה, חברי תנועות נוער ומפלגות ציוניות מארצות אירופה בגילים: 30-20; 500 מהם היו ילדים בני נוער, היו תחת אחריותה של חסיה בורנשטיין.[1] כשליש מהנוסעים נשים צעירות בהריון.

הם רוכזו במספר מחנות באזור פרובנס ואתרים אחרים בצרפת. חלקם הובאו ברכבת מבלגיה מבלי שהיו ברשותם תעודות. בצרפת פוזרו במקומות שונים והוסעו במשאיות לאזור ההעמסה לפני ההפלגה, בפיקוח המשטרה הצרפתית. האונייה נועדה לקלוט 3,600 נפש, ונעשו סידורים לכך, אך בגלל תנאי אוורור לקויים הועלו רק 2,600 מעפילים. לאחר שעלו לסיפון חולקו המעפילים לקבוצות על פי השתייכותם התנועתית, וראשי הקבוצות קיבלו אחריות ותפקידים.

ההפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האונייה הפליגה מנמל סט ב-2 באפריל 1947, בשעה 06:45. יצאה ללא בעיות והחלה לשוט בנתיב המתוכנן לעבר קורסיקה, מיצר מסינה, כרתים, עד חופי ארץ ישראל.

מכשיר הקשר לא פעל בהתחלה. המעפילים החלו לחוש מחנק בבטן הספינה בגלל הצפיפות, ועל כן הועלו לסיפון והוקם עבורם סככה. האונייה נטתה על צידה, והיה צורך להשליך רפסודות לים ולשמור על לחץ הקיטור למכונות. ב-6 באפריל עברו את מיצר מסינה לפנות בוקר, וב-9 באפריל עברו את כרתים. רק ב-12 באפריל חודש הקשר עם מפקדת "ההגנה" בארץ ישראל.

העימות עם הבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 באפריל בשעה 20:30 חגו שני מטוסים בריטים מעל האונייה. בשעה 22:30 הגיעה משחתת בריטית שהזדהתה והאירה בזרקורים. אנשיה שאלו לאן מפליגים, ונאמר להם כי זו ספינת סוחר המפליגה לפורט סעיד. ב-10 באפריל בערב שוב הופיעה משחתת שנעלמה.
ב-11 באפריל החלו להתכונן לעימות. הגיעו הוראות להתנגד לעלייה של כוחות בריטים על הסיפון ולגרירה של האונייה בהשלכת חפצים. חולקו מקלות גומי, מסכות גז, אגרופנים, נעשה תרגול, האנשים חולקו לקבוצות ולאזורי הגנה, נוסתה האזעקה.
הקשר פעל עד תחילת העימות. שתי משחתות: "היידון" ("Haydon") ו"סט ברידסביי" ("St. Bridesbey") החלו לנגוח את הספינה. המעפילים שנקבעו לכך עמדו סביב הסיפון ומנעו מהבריטים לעלות, תוך השלכת חפצים עליהם. פלדמן עלה על גשר הפיקוד ותפס את הגה הספינה. הצוות הספרדי נעלם מתוך חשש.
ב-13 באפריל נעצרה על ידי משחתות בריטיות בסמוך לחוף תל אביב. התחולל קרב אלים, שלושה מעפילים נהרגו, רבים אחרים נפצעו.
הבריטים עלו תוך התזת סילוני מים, יריות מנשקם והשלכת רימוני גז. העימות נמשך כשעתיים, עד להשתלטות הסופית. המשחתת הבריטית "צ'ריטי" (" Charity ") הביאה לחוף 16 מעפילים מפצועי העימות.

מבעוד מועד הוכן סליק למלווים, שנדרשו להמתין עד שיבואו אנשי ניקיון ויחלצו אותם. בסליק הכינו מים ומזון ליומיים. בפועל, חמישה מלווים התחזו לחולים והצליחו לרדת עם המעפילים, שהועברו למחנה בעתלית ואחר כך חולצו. ביניהם חיים רמון ואריה ויצמן. שלושה אחרים, מוקה לימון, יוש הלוי ובצלאל פלדמן, הסתתרו בסליק בין מיכלי המים. לאחר רדת המעפילים, כאשר באו אנשי "סולל בונה" לנקות את האונייה, ניתן להם אות לצאת. השוטרים הבריטים שהיו על הסיפון חשבו שהם פועלי ניקיון.

המעפילים גורשו לקפריסין. החולים והפצועים שבהם נשלחו למחנה המעצר בעתלית.

האנייה נותרה בנמל חיפה כחלק מ"צי הצללים", וב-1953 הושטה והועלתה אל חוף הסוסים בעכו ונגרטה.[2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: חסיה בורנשטיין, באתר יד ושם.
  2. ^ ים, גליונות החבל הימי לישראל, דצמבר 1953; על המשמר, יום חמישי, 5 בפברואר 1953, עמ' 4 (באתר "עיתונות יהודית היסטורית").
  3. ^ פורסם גם בתוך: גרשון ריבלין (עורך), עלי-זית וחרב: מקורות ומחקרים בגנזי ה"הגנה", תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור; המרכז לתולדות כוח המגן "ההגנה", 1990, עמ' 200-187.