גיורא גודיק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גיורא גודיק בתחילת שנות ה-60

גיורא גוֹדיק (1921 - ספטמבר 1977) היה אמרגן ומפיק תיאטרון ישראלי, שהתפרסם כשהעלה במהלך שנות השישים סדרה של מחזות זמר.

סצנה מתוך המחזמר "לחיי הסוסים שיוציאו את עם ישראל מהבוץ", 1970

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיורא גודיק היה דור שלישי למשפחת שחקנים בפולין וברוסיה. אביו היה השחקן ולאדיסלב גודיק. הוא שירת בארטילריה בצבא הפולני ועלה לארץ באפריל 1948. עם הגעתו גויס לצה"ל ושירת בחיל התותחנים. הוא השתחרר בדרגת רב סרן ב-1955. עם שחרורו מצה"ל קיבל הלוואה של 1,000 לירות ופנה להגשים חלום ישן. הוא פתח תחילה משרד אמרגנות קטן בחדר ששכר ברחוב שינקין בתל אביב. יפה ירקוני הייתה אחת הלקוחות הראשונות שלו, אבל כבר בחודש הפעילות הראשון שלו הפסיד את כל סכום ההלוואה.

פעילותו כאמרגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1957 החל בהבאת אמנים מצליחים בחו"ל להופעות בישראל, בין הבולטים בהם היו:

בשנת 1961 קצר הצלחה עם ההפקה המיובאת-למחצה של "סיפור הפרברים" שהועלתה בשיתוף פעולה עם "הבימה". ב-1969 חתם על חוזה עם הבמאי היהודי-פולני אלכסנדר פורד להפקת שלושה סרטים. (אביו של גודיק השתתף בסרט של פורד משנת 1948).

תיאטרון משלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1964 החליט להקים תיאטרון בעצמו, בעקבות ההצלחה שקצר עם "סיפור הפרברים", התיאטרון החדש, תיאטרון גיורא גודיק העלה את "גבירתי הנאווה", מחזמר בהפקה כמו-אמריקנית, שהפך לסיפור הצלחה (בכיכובה של רבקה רז).

ההימור השני שלו היה המחזמר "איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ" (1965), שבו הושקעו 500 אלף לירות. ההפקה ירדה מהבמה לאחר שבעים הצגות בלבד בלי שהחזירה את ההשקעה.[1] גודיק לא נרתע ומיהר לתחנה הבאה: המחזמר "כנר על הגג", שהוצג בשנת 1966 וזכה להצלחה רבה.

בהמשך, ב"קולנוע אלהמברה" שחכר ביפו, המשיך גודיק להתמכר לסוגת המחזמר, והעלה הפקות נוספות - שחלקן היו להצלחות ענק, אך כמה מהן היו כישלונות. בין המחזמרים שהעלה: "המלך ואני", "איש למנשה", "קזבלן" (שהוצג 606 פעמים, שיא הופעות להצגה בתקופה ההיא), "איי לייק מייק" ו"לחיי הסוסים שיוציאו את עם ישראל מהבוץ", הפקה שגררה אותו עמוק לתוך הבוץ. גודיק אף ניסה לביים בעצמו, את "יום האבא", אבל המבקרים קטלו את ההצגה והיא הורדה מן הבמה לאחר זמן קצר.

כל ערב בכורה של גודיק היה אירוע חברתי נוצץ, וגודיק אף המליך - בין לילה כמעט - עשרות כוכבי במה אלמוניים, בהם: רבקה רז, שמואל רודנסקי, תיקי דיין, בומבה צור, שולה חן, יהורם גאון, חיים טופול ואחרים. הוא שילם להם משכורות שלא יכלו לחלום עליהם קודם. את חלקם שלף מהתיאטראות הרפרטואריים. בשיאו העסיק גודיק בתיאטרון שלו כ-200 עובדים.

ב-1972, ערב הפקת המחזמר החדש, "מותק אני לא שומע כשהברז פתוח" בבימויה של עדנה שביט, לאחר שכבר לוהקו השחקנים לתפקידים הראשיים (עודד תאומי ומרים גבריאלי), נמלט גודיק במפתיע מהארץ, כשהוא משאיר אחריו את משפחתו, שורת נושים והרבה שחקנים המומים.

סוף דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההידרדרות הייתה תלולה ומהירה. בפרנקפורט מכר גודיק נקניקיות במזנון סמוך לתחנת הרכבת, והאמין שיום אחד הוא עוד יחזור ויוכל להחזיר את חובותיו. ארבע שנים לאחר שהוכרז בישראל עבריין נמלט ויתר גודיק על אזרחותו הישראלית למען אזרחות גרמנית. גודיק אמנם התאושש מן המשבר הכלכלי, אבל ב-1977 נפטר בגיל 56 ממחלת הסרטן, בעודו בגרמניה. גודיק נקבר בגדרה, בנוכחות קומץ אנשים. ההספד שנישא בטקס האזכרה למענו היה מעין "כתב אישום" נגד החברה הישראלית ומוסדותיה, שלא היו יכולים להציל אותו. הוא הותיר אחריו את אשתו אמה ושני ילדים משותפים (אדית וזאב). בנו זאב הוא מסעדן בלונדון ונרתם לכיסוי מרבית חובותיו של אביו.[2]

הפקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 2007 הושלמה הכנת הסרט הדוקומנטרי "מחכים לגודיק", סרט תיעודי מוזיקלי, המגולל את סיפור עלייתו ונפילתו של גיורא גודיק. סרטו של ארי דוידוביץ' מציג את סיפורו הטרגי של האיש שנגע בחלום והתרסק, לצד סיפורה של תקופה בלתי נשכחת ושל ז'אנר המחזמר בגירסתו המקומית. הסרט הוקרן בבכורה במסגרת תחרות וולג'ין בפסטיבל הקולנוע ירושלים.

באולם אלהמברה המשופץ מוצגת דרך קבע תערוכת צילומים לזכרו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רחל אורן, כל העולם חלטורה, דבר, 16 באפריל 1965.
  2. ^ לטענת ארי דווידוביץ' בראיון עמו בגלי צה"ל.