תיאטרון חזותי
תיאטרון חזותי הוא סוגה ניסיונית ובינתחומית באמנויות המופע, העשויה לכלול מיצג, מיצב, תיאטרון חפצים, תיאטרון בובות, תיאטרון צלליות, מופעי פולחן, פרינג', פנטומימה, ליצנות, תיאטרון מחול, מופעי מולטימדיה, ווידאו-ארט, תיאטרון דימויים, שילובים מגוונים ביניהם ועוד[1][2].
המונח העברי "תיאטרון חזותי" הוצע על ידי אמן המופע הדס עפרת, ממקימי בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים בשנת 1986. "תיאטרון חזותי" הוא למעשה תרגום ל- "Visual Theater" - מונח המקובל מאז סוף שנות השישים בבריטניה. באותה תקופה נקראה אותה תופעה, פחות או יותר, "Theater of Images" בארצות הברית[3]. על-פי הדס עפרת, "התיאטרון החזותי ממוקד בדימוי, באמצעי, בשפה האמנותית, באופן שבו מובעת האמירה ובהקשרים שבין המרכיבים האסתטיים והתרבותיים של המופע"[4].
מעצם התנגדותו של התיאטרון החזותי להיות מוגדר ומובדל בצורה רציונלית, ובכך שהוא מטשטש את הגבולות בין המדיומים השונים וכן בין הקשר של אמנות ומציאות, הגדרתו של תיאטרון זה שנויה במחלוקת. בראיון מ-1990 אמר עפרת כי הציע את המונח "תיאטרון חזותי" כיוון ש"היה צריך לקרוא לילד בשמו" והיה מעדיף לקרוא לז'אנר בשם יותר פתוח[5].
להבדיל מהתיאטרון הקונוונציונלי, אשר לרוב עוסק ב"מה מדובר" – הסיפור והמסר הרעיוני – התיאטרון החזותי פונה אל החושים ואל הדמיון[6]. הוא מתמקד בדימויים ולא בחיקוי המציאות ואלו לא משרתים את הטקסט או מלווים את העלילה. התחביר הוא שירי, אסוציאטיבי[7], לא ליניארי בהכרח אשר הוא בעל התחלה, אמצע וסוף[5], אלא כזה, אשר כמו בחלום[7], אינו מכוון להבנה הרציונלית[8]. ניתן לומר ששפת התיאטרון החזותי מורכבת מתנועה, צליל, צבע, צורה, אור והבעה משחקית[9] ואלו לא פחות חשובים, ולפעמים אף יותר, מאשר העלילה הסיפורית, הדמות והמילים[10].
ב-1996 כתב עתי ציטרון, מנהל בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים: "הכוונה היא ליצור (ולחנך ליצירת) תיאטרון שהוא חזותי ואמנות חזותית שהיא תיאטרלית; לטשטש עד ביטול את הגבולות השרירותיים המפרידים בין ציור ופיסול לתיאטרון ובין ריקוד לתיאטרון"[10].
מקורות התיאטרון החזותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ציטרון מצביע על אנטונין ארטו כ"נביא הזעם של התיאטרון החזותי"[10]. במסתו של ארטו "מד העצבים" (Le Pèse Nerfs", 1925"), הוא מגנה את השימוש המופרז והריק במילים בחברה המערבית המודרנית, הגורם לנתק בין חיים לתרבות:
כל כתיבה היא זבל. אנשים המגיעים משומקום כדי לנסות לבטא במלים חלק כלשהו מן המתרחש במוחם הם חזירים [...] כל אלה שיש להם מראי-מקום בראש, כלומר בצד מסוים של הראש, באזורים מסוימים מאוד של המוח, כל אלה השולטים בשפתם, כל אלה שלמלים יש משמעות עבורם, כל אלה שלגביהם קיימות רמות גבוהות יותר של נשמה וזרמים של מחשבה, אלה המייצגים את רוח הזמן ונותנים שמות לזרמי המחשבה הללו [...]- הם חזירים. אלה שעבורם מילים מסוימות הן בעלות משמעות, וסוגים שונים של הוויה, אלה שהם כה מדויקים, אלה שיכולים לסווג רגשות... אלה שעדיין מאמינים באוריינטציה של המחשבה, אלה ההולכים בעקבות, המאזכרים שמות, הממליצים על ספרים, - אלה החזירים הגרועים ביותר
— ארטו, מד העצבים, 1925
התיאטרון והריקוד הגלום בו, טוען ארטו, לא נועדו לבדר או לעורר דיון ציבורי, אלא להשפיע באופן ממשי על העולם הפיזי. "במקסיקו" מציין ארטו, "אין אמנות והדברים נועדו לשימוש". החברות המסורתיות מעין אלו שארטו שואב מהן השראתו, אינן רואות באמנות מעשה וולנטרי אלא הכרחי כמו פעולות החיים האחרות[9]. בספרו "התיאטרון וכפילו" (1933) טוען ארטו "שבירת השפה כדי לגעת בחיים פירושה עשייה או עשייה מחדש של התיאטרון".
,_Karin_Sch%C3%A4fer_Figurentheater,_%27Waltz_for_a_young_elephant%27,_2008.jpg)
ארטו אשר החל דרכו כשחקן, במאי ומחזאי, ניסה לפתח סוג של תיאטרון חתרני, כזה אשר לא מציית להיגיון הסיבתי ואשר נובע בעיקר מן הייצריות של ההזיה והטירוף. בשנת 1926 הקים יחד עם חבריו, יוצאי התנועה הסוריאליסטית, את "תיאטרון אלפרד ז'ארי" . ארטו הגה בכתביו "התיאטרון וכפילו" גם את "תיאטרון האכזריות" – תיאטרון פולחני – אולם זה מעולם לא בא לידי מימוש. יצירותיו של ארטו אם כמשורר, מסאי, מחזאי ותסריטאי היוו מקור השראה לאוונגרד התיאטרלי משנות השלושים של המאה העשרים והלאה[10].
קודם לארטו, האוונגרד באמנות האירופאית בסוף המאה התשע-עשרה, הוא שהחל בפריצת מסגרת המשקל והחרוז בשירה, למשל, בשירה הסימבוליסטית שהתקיימה בעיקר בחלל הציבורי, כמופע תיאטרלי. המשורר תיפקד כשחקן וניתן דגש לצליליות המילים. כך למשל כבחלק משיריו של פיליפו תומאזו מרינטי ממחוללי הפוטוריזם, אשר בהם הצלילים חופשיים, סוגסטיביים וישנן פחות מילים בעלות משמעות מוגדרת[9]. ב-"Zang Tumb Tumb" שהוצג בשנת 1914 בלונדון למשל, שיחזר מרינטי את "תזמורת הקרב הגדול" לה האזין בזמן המצור על אדריאנופול במלחמת הבלקן. בעזרת לוחות עץ, פטיש, טלפון, פיו וגופו, חיקה מרינטי את קולות הארטילריה וצלילי מכונות הירייה, מדי פעם נתן פקודה בטלפון (במשהו שנשמע כמו טורקית), להשמיע את "רעם התותחים מעבר להרים" ואדם שישב בחדר סמוך הרעים על תופים ענקיים. כלומר הדגש היה על החיזיון והפעולה הבימתית, בניית התרחשויות סימולטניות רבות מוקדים, שבירת הקונוונציות התיאטרליות וציפיות קהל הצופים. מרינטי הטיף להחלפת הפסיכולגיזם של התיאטרון המערבי ב"פיזיקופיליה"- טירוף פיזי האמור לשלוט בבמה ולעבור באופן בלתי-אמצעי אל שריריהם של הצופים. חוויית התיאטרון לדבריו, אמורה להיות חושית וגופנית ולא שכלית ואכן לצד נטיית המחזה הפוטוריסטי לעתידנות ואהבתו למכונות המשוכללות היה בו מן הפולחני- חזרות על פעולות, צלילים, תנועות, אביזרים ומסיכות[9].
בהמשך לפוטוריסטים, תנועת הדאדא ובעיקר מופעו של הוגו באל את שירו "קרוואן"[11] בשנת 1916 בקברט וולטר, הן נקודות השפעה והשראה נוספות לתיאטרון החזותי. במופעו, עוטה תלבושת מקרטון בתכלת, זהב וארגמן וכובע מוארך, יצירתו של האמן מרסל יאנקו, קרא באל שיר פונטי מהברות פונאטיות בלבד : "gadji beri bimba glandridi laula lonni cadori…"
המילים, השפה כאן אינן מתווכות או יוצרות משמעות אלא מייצגות את עצמן כחומר כמו שהקו והצורה מייצגים את עצמם בציור המופשט שהחל באותה תקופה. התלבושת התיאטרלית, אביזרי הבמה והפעולה הבימתית, צירוף הצלילים, הצורות והצבעים יצרו מיזנסצנה יותר מאשר הקראת שירה קונוונציונאלית. יש כאן למעשה הרס של המבנה בו גלומים היסוד החקרני והחתרני כאחד. השירה האבסורדית, האקראית, הסימולטנית- גם הן ביטויים חשובים בבדיקה מחדש של חומרי המופע- על החלל והזמן שלו והמפגש עם הקהל.
בהמשך לדאדא, השפעות נוספות רלוונטיות על סוגת התיאטרון החזותי הן הסוריאליזם, האקספרסיוניזם, פסלי התיאטרון של הבאוהאוס, יוצרי ההפנינג, המיצג ותיאטרון הדימויים[9].
להקות כמו "התיאטרון החי", "תיאטרון לחם ובובות" ו"תיאטרון השמש" ("Théâtre du Soleil") בסוף שנות השישים של המאה העשרים, שברו את המסורת של מילה- תמונה- בימוי של התיאטרון הקונוונציונלי, כשהתנועות והתמונות הן שקובעות את מהות העשייה ולא המידע המילולי והפרשנות הלוגית. תגובה אל להקות אלו הם "תיאטרון המעבדה" הפולחני של יז'י גרוטובסקי בברסלאו ו"התיאטרון המינימלי" של רוברט וילסון – במאי אשר שימושו בדיבור במחזותיו אינו בהכרח אינפורמטיבי וליניארי כמו בתיאטרון הקובנציונאלי. חלק מן הדיבור נעשה בג'יבריש או בו-זמנית מה שיוצר טקסטורה אקוסטית לצד תמונות הבמה[9]. החוקים הפנימיים המנחים את התיאטרון המינימלי דומים יותר לקמפוזיציה מוזיקלית מאשר בימוי תיאטרוני כשהתמונות הן מינימליות ולא ספקטקולריות[12].
יוצרת חשובה בתחום היא פינה באוש, רקדנית כוריאוגרפית אשר ביצירותיה משלבת בין המחול לתיאטרון תוך אימפרוביזציות המחברות תנועות "לא-ריקודיות" והתנהגויות יומיומיות לכדי מופע[9].
יוצרים נוספים הראויים לציון הם טדאוש קנטור, פיטר ברוק, ז'וזף סבובודה (אנ'), ג'ון קייג', זא'ק לקוק, לינדזי קאמפ, מריה איירין פורנס (אנ'), מרדית' מונק, ריצ'רד פורמן (אנ') ,לורי אנדרסון, לי ברויאר (אנ'), מאבו מיינס (אנ'), פינג צ'ונג (אנ'), קבוצת ווסטר (אנ'), לה פורה דה באוס (אנ'), רומיאו קסטלוצ'י (אנ'), וקבוצת קומפליסיטה (אנ') .
תיאטרון חזותי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות השמונים, על רקע אמנות המיצג וההפנינג בעולם ובישראל מסוף שנות השישים עד שנות השמונים (קבוצת 10+, קבוצת משקוף, סמרטוט, טרה ועוד)[13], מתהווה סוגת התיאטרון החזותי בישראל, בשנים 1973-1977 מריו קוטליאר היה ממקימי קבוצת קו יחד עם יונתן בן חיים פבלו אריאל ואחרים כשאמן המופע הדס עפרת בראש מייסדיה. עפרת, אשר החל דרכו כמשורר והמשיך כבובנאי, התעניין ביצירת תיאטרון בובות למבוגרים, מה שלא כל-כך היה מקובל אז בישראל. הוא עירבב סוגים שונים של בובות במופעיו ובחר בתכנים המיועדים למבוגרים, דוגמת ההצגה "שרה אישה עיקשת" המבוססת על סיפורו הפוליטי של אבנר בן-עמוס. זו הייתה ההצגה הראשונה בתיאטרון "הקופסה" – תיאטרון בובות למבוגרים שהקימו עפרת וחבורת יוצרים ושחקנים. בן-עמוס מצביע על המעבר שעשה עפרת מן השירה לתיאטרון ולטענתו: "יש קשר בין שירה לתיאטרון, בעיקר בתיאטרון בובות. הבובה בתיאטרון מרכזת או מצמצמת את הדימוי, עושה אותו חזק יותר וזה מזכיר דימוי שירי שהוא מאוד חסכני". לדברי היוצרת מרית בן-ישראל, השותפה בניסוח שפת התיאטרון החזותי בישראל, תיאטרון הבובות למבוגרים פתח דלת למרחב חדש "שטח הפקר בין אמנות, לספרות, לתיאטרון".
תיאטרון "הקופסה" פעל במשך כשמונה שנים, במהלכן הוקם תיאטרון הקרון בשנת 1980, בירושלים[14]. נוסף על הדס עפרת, מייסדי "תיאטרון הקרון" היו הבובנאים מריו קוטליאר, עלינא אשבל ומיכאל שוסטר[15]. היה זה קרון שהוצב בגן הפעמון בירושלים והוסב לתיאטרון. עפרת היה למנהלו הראשון של המוסד וכעבור שנה, בשנת 1981 יזם עפרת את הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרוני בובות. "תיאטרון הקרון" הלך והתמקד עם הזמן בהצגות ילדים. לצד זאת עפרת דבק בעשייה למבוגרים והחל להתעניין במיצג. בשנת 1982 העלה את המיצג "קטע רחוב" ברחוב דיזנגוף בתל אביב כשעיסוקו סקסיזם ואלימות כלפי נשים במרחב הציבורי. קבוצת פרפורמרים בבגדי ניילון מטאליים ואדומים התהלכה ברחוב עם מוטות ובראשם דמויות ניילון מנופחות של נשים. אלה נשלפו בשלב מסוים מהמוטות והושלכו לקרקע כמעין הוצאה להורג[16].
בין 1984 ל-1986 למד עפרת תיאטרון בונרקו ונו באוסקה, יפן[17], מה שהשפיע עליו מבחינת תפיסת הזמן, הדימויים והסימבוליזם הכלולים במופע[14]. ב-1986 הקימו הדס עפרת ושותפיו לדרך את בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים כמוסד בעל תפישה רב-תחומית של אמנויות המופע המציבה אלטרנטיבה לתפיסות מקובלות של יצירת האמנות. עפרת ניהל את המוסד עד שנת 1993, לאחר מכן נוהל בית הספר על ידי עתי ציטרון, יובל רימון וגיא גוטמן. נכון ל-2019 מנהלת אותו מאיה לוי[18]. באותו מתחם בתלפיות בו הוקם בית הספר לתיאטרון חזותי (ולצד בית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל ובית הספר לתיאטרון ניסן נתיב), הוקם ב-1988 תיאטרון "הבמה" על ידי מריו קוטליאר[14], שהפך בשנת 2000 ל"זירה הבין-תחומית" השוכנת היום ברחוב האומן בירושלים ומנוהלת על ידי היוצר עמית דרורי. הזירה פועלת לקידום אמנות המופע הבין-תחומי תוך דגש על החידוש והחיבור בין צורה ותוכן[19].
ראויים גם לציון אמני קבוצת זיק – קבוצת אמנים, בוגרי בצלאל שהוקמה ב-1985. מייסדיה: שרון קרן, גבי קליזמר, יובל רימון, לנס הנטר, אהוד אבן, יגאל גרי, אלי אלישר, יואב רכס ומיכה אזולאי. אליהם מצטרפים מוזיקאים בראשם חיים פרמונט ואמנים נוספים בהתאם לצורכי מופעיהם של הקבוצה[20][21]. ב-1985 ב"פסטיבל עכו לתיאטרון אחר" הם מרחיפים זבוב עץ ענק מעל חומת העיר ועל החוף מעלים באש זיקית עץ באורך 17 מטרים. מבקר האמנות, גדעון עפרת מצביע על קבוצת זיק כ"תיאטרון טוטאלי" המשלב מגוון אמנויות יחד – פיסול באש, חול, מים, קדרות, ציור, מוזיקה, הקרנות קולנוע ועוד. היצירה היא קבוצתית, לרוב ממושכת, מבוצעת על ידי חבריה הלבושים סרבלי עבודה, הפנינג של בניה והרס ללא טקסט, המתקיים בפארקים, חוף ים, כיכרות או בסדנת הבית (בבית נקופה), כמעט ולא במוזיאון או בתיאטרון, כלומר, במפגש בין ה"אמנות" וה"חיים"[20].
אמנית מופע רב-תחומי משפיעה היא תמר רבן המגיעה לאמנות המופע מרקע האמנות הפלסטית. רבן מתארת את יצירתה כ"ציור חי מורחב ומורכב"[22]. ב-1988 הקימה בשיתוף עם דן זקהיים וענת שן את מקלט 209 ברמת אביב – מקום לקידום האמנות הבינתחומית בישראל[22] שב-2001 הותק לתחנה המרכזית בתל אביב ונקרא "במת מיצג" ואשר מנוהל היום על ידי היוצר גיא גוטמן[23]. תמר רבן ביצירותיה והקמתה את "במת מיצג" רואה גם היא, בדומה לאמני קבוצת זיק, בחיבור וטישטוש הקשר בין "חיים" ו"אמנות" ומכניסה ביצירותיה מן החושי והרב-תחומי, שילוב הקהל במופע ואף כיבודו בעוגות הנאפות במופע – למשל במופע "סיפורי סבתא". על-אף תכנון המופע, עצם תהליך הבישול ושילובם של שחקנים בעלי מוגבלות שכלית, מביאים את הבלתי-צפוי ליצירה[24][25].
תיאטרון זיקית נוסד בשנת 2003 על ידי פבלו אריאל, שמשמש גם כמנהלו האמנותי. תחילתו בשיתוף פעולה של אריאל עם המוזיקאי נאסים דקואר, שהוליד את ההצגה הראשונה "שכנים" בשנת 2003, בה השתתף גם המוזיקאי ווסים בשארה. עיקר עיסוקו האמנותי של התיאטרון הוא בסוגיות רלוונטיות מחיי היום יום והמציאות בישראל. מרבית ההצגות שעולות במסגרתו הן חזותיות, תוך שימוש מינימלי במלל. השפה החזותית המאפיינת את התיאטרון כוללת בובות, חפצים, תנועה ומחול, צלליות, מגזרות נייר, מוזיקה, תאורה וכדומה.
בשנת 2010 הקימו היוצרים שחר מרום, עודד ורטש ורני לביא את "גלריה תיאטרון החנות" ברחוב העלייה בתל אביב בה מתקיימים מופעי אמנות בינתחומית: מחול, הצגות ילדים, תיאטרון חפצים, מוזיקה, פרפורמנס, ספוקן וורד, ליצנות ועוד. ויטרינת החנות משמשת כגלריה חיצונית הפונה אל הרחוב ובה מוצגות תערוכות מתחלפות[26][27].
נוסף על אלו, יוצרים ישראלים חשובים בז'אנר התיאטרון החזותי הם:פבלו אריאל, פטריסיה אודנבן, רות קנר, רות וידר, עדינה בר-און, ענת בן-דויד, ג'וזף שפרינצק, נעמי יואלי, צבי סהר, דימטרי טולפנוב, עידית הרמן, ויקטוריה חנה, יונתן לוי, קבוצת סלה-מנקה, נאוה פרנקל, יעל רסולי, כנרת מקס, מיטל רז, ארי טפרברג, קבוצת גיא בן הינום ועוד.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרית בן ישראל ,"כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי", הקיבוץ המאוחד, 2010.
- דרור הררי, "מופע העצמי: פרפורמנס ארט וייצוג העצמי", רסלינג, 2014.
- זמירה היינר,"תמר רבן: שפה/ פעולה/ מציאות של אמנית מופע", רסלינג, 2018.
- מעקף כתב עת מקוון למחול מיצג ותיאטרון חזותי
- דרור הררי, "הכול פרפורמנס" בתיאוריה וביקורת, גיליון 50, חורף 2018.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עיר האושר הבלוג של מרית בן ישראל.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הדס עפרת, פנומנה: הקטלוג, ירושלים: העמותה לקידום תיאטרון בין תחומי בירושלים, 1996, עמ' 7
- ^ קוך קרן, בירת האלטרנטיבה - על עירוב התחומים בזירה הבינתחומית ובביה"ס לתיאטרון חזותי בעיר מעורבת, תיאטרון: רבעון לתיאטרון עכשווי 12, 2004, עמ' 8
- ^ ציטרון עתי, החזירות והמילים, מאבקו של התיאטרון החזותי ברודנות המילה, מותר 6, 1998, עמ' 228
- ^ עפרת הדס, מציאות רבה מדי - על אמנות המופע, תל אביב: הוצאת קיבוץ מאוחד, 2012, עמ' 26
- ^ 1 2 אגמון יעקב, הדס עפרת:האמצע הכי מפחיד אותי, עיתון 77: עיתון לספרות ולתרבות 127, 1990, עמ' 26
- ^ הדס עפרת, פנומנה: הקטלוג, ירושלים: העמותה לקידום תיאטרון בין תחומי בירושלים, 1996, עמ' 6
- ^ 1 2 בן ישראל מרית, נאום ממרפסת של ציור, עיתון 77:עיתון לספרות ולתרבות 127, 1990, עמ' 29
- ^ ציטרון עתי, החזירות והמילים, מאבקו של התיאטרון החזותי ברודנות המילה, מותר 6, 1998, עמ' 208
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 ציטרון עתי, החזירות והמילים, מאבקו של התיאטרון החזותי ברודנות המילה, מותר 6, 1998, עמ' 219-224
- ^ 1 2 3 4 הדס עפרת, פנומנה: הקטלוג, ירושלים: העמותה לקידום תיאטרון בין תחומי בירושלים, 1996, עמ' 5
- ^ ריכטר האנס, "על מופעו של באל בקברט וולטר", בתוך: דאדא וסוריאליזם בצרפת, 1992, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 122-123.
- ^ פה אליזבת, "תיאטרון חזותי" בתוך מיצג 79, בית האמנים ת"א, 1979.
- ^ מיכל שרייבר, מקלט 209 – 1988-1994, מחקר היסטוריוגרפי על פעילותה של קבוצת אמני מיצג ישראלית, 2016, עמ' 6-16
- ^ 1 2 3
יאיר אשכנזי, לזוכה פרס ישראל הדס עפרת לא אכפת שלא יבינו אותו, באתר הארץ, 12 במאי 2016
- ^ מייסדים, באתר תיאטרון הקרון
- ^ יאיר אשכנזי, לזוכה פרס ישראל הדס עפרת לא אכפת שלא יבינו אותו, באתר הארץ, 12 במאי 2016
- ^ ביוגרפיה, באתר האתר של הדס אפרת (באנגלית)
- ^ הצוות, באתר בית הספר לתיאטרון חזותי
- ^ אודות, באתר הזירה הבין-תחומית (ארכיון)
- ^ 1 2 קבוצת "זיק": זיק-די-נור, באתר המחסן של גדעון עפרת, 2011-01-14
- ^ עידית שחורי, ב'זיק' ואש יישרפו הפסלים, באתר עיתון מעריב עיתונות יהודית היסטורית, 1 ביולי 1988
- ^ 1 2 מיכל שרייבר, מקלט 209 – 1988-1994, מחקר היסטוריוגרפי על פעילותה של קבוצת אמני מיצג ישראלית, 2016, עמ' 21-23
- ^ אודות, באתר מקלט 209
- ^ סיפורי סבתא, באתר מקלט 209
- ^ תמר רבן, קהל, אמן, מיצג, באתר מעקף-כתב עת מקוון למחול, מיצג ותיאטרון חזותי
- ^ תמר רותם, תיאטרון החנות: חנות קטנה ואנרכיסטית, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2013
- ^ גלריה תיאטרון החנות
