תיאטרון מוזיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תיאטרון מוזיקהאנגלית: Music Theater) הוא מונח, שמרבים להשתמש בו להגדרת אופרה, שבהפקתה מושם דגש רב יותר על ראווה ורושם דרמטי מאשר על יסודות מוזיקליים טהורים. המונח נכנס לשימוש בהגדרתו זו בשנות ה-60 של המאה העשרים, לתיאור יצירות מוזיקליות-דרמטיות בקנה מידה קטן, שכתבו בעשור זה מלחינים מן הדור שלאחר מלחמת העולם השנייה באירופה המערבית ובצפון אמריקה.[1]

מלחינים מתקדמים רבים ויתרו בשנות ה-60 על שלל הקישוטים והשכלולים של בתי האופרה בכלל והגרנד אופרה בפרט וביכרו על פניהם אמצעים צנועים יותר, בדרמה ובמוזיקה, במקרים רבים בשילוב יסודות שירה, מחול ופנטומימה, שאפשר להתאימם למגוון רחב של אולמות ובמות. אסתטיקה, כלכלה ופוליטיקה חברו יחדיו לקדם סוגה זו בשנות ה-60 וראשית ה-70 של המאה ה-20. הסוגה יצאה מן האופנה בה במהירות שהופיעה, אך ליצירות הבולטות שנכתבו בתקופה זו, על ידי מלחינים כמו ליגטי, בריו, הנצה, ברטוויסל ודייוויס, שמור מקום ברפרטואר והן ממשיכות להגדיר את הפאראמטרים שלה.[2]


תקדימים היסטוריים רחוקים יותר לתיאטרון המוזיקה אפשר למצוא ב"פיירו הסהרורי" של שנברג, ב"מעשה בחייל" של סטרווינסקי, ב"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" מאת וייל ואפילו, אם להרחיק מאוד בשנים, ב"טאנקרדי וקלורינדה" של מונטוורדי, אך בתקופה שלאחר המלחמה חלה עליה ברורה במגמה, שלקיומה היו אחראים במידה מסוימת נסיונותיהם של מספר מלחינים להתמודד עם הדרישות המחמירות של סריאליזם מוחלט וליישב אותן עם שאיפתם לחקור את השילובים החדשים-ישנים של מוזיקה ותנועה, הן כמחאה נגד הראייה המסורתית של האופרה כמייצגת הממסד המוזיקלי השמרני והן, ביתר שאת, כתגובה מעשית על בעיית העלות הגדלה והולכת של הפקות אופרה.[3]

ב-1968 קרא בולז להרס בתי האופרה, משום שראה בהם מייצגי "תרבות מוזיאונית", המהווה איום על המגמה הרדיקלית של מלחינים בני דורו והדורות הבאים. זאת על אף עבודתם של מלחיני אוונגרד כמו נונו ובריו ושובו של צימרמן למסורת האופראית, ש"לולו" של ברג הביאה לקצה. רוב בני דורו של בולז המשיכו לבחון את האפשרויות השונות של האופרה ולא פעם השתמשו בתיאטרון המוזיקה, שבולז הגדיר אותו ב-1992 "אופרה לעניים", כשלב בנסיונותיהם הראשונים בסוגה.[4].

כמונח, שימש תיאטרון המוזיקה להגדרת יצירות שונות באופיין, מאופרות קאמריות, שלביצוען נדרשו טכניקות ווקאליות מסורתיות ומידה רבה של וירטואוזיות, ועד ליצירות כמו Herbstmusik ו-Musik im Bauch של שטוקהאוזן, שתוכנן המוזיקלי הגלוי היה מינימלי, במקרה הטוב. ליגטי כתב יצירות קונצרטיות, שרק לאחר זמן, כאשר עמד על המשמעויות התיאטרליות הצפונות בהן, צירף להן תסריט מרומז. קגל הצמיד את התואר "תיאטרון מוזיקה" גם ליצירות, שנכתבו לכאורה לסוגות מקובלות. יצירתו "תיאטרון ממלכתי" (1967-70), שנכתבה בהזמנת האופרה הממלכתית של המבורג, עושה שימוש בכל המערך של בית האופרה כדי להעמיד בספק הנחות יסוד מקודשות בנושא מסורות ההצגה האופראית, יותר משהיא מרחיבה את טווח האמצעים למיזוג מוזיקה ותנועה.[5]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנדרו קלמנטס, "תיאטרון מוזיקה" 1, מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  2. ^ קלמנטס, שם
  3. ^ קלמנטס, שם
  4. ^ קלמנטס, "תיאטרון מוזיקה" 2, שם
  5. ^ קלמנטס, שם