תיווי
תיווי או כתב תווים (באנגלית: Musical notation)[1] הוא שיטת רישום של יצירות מוזיקליות. שיטת התיווי המסורתית והנפוצה ביותר התפתחה בתרבות המערב ומבוססת על חמשה. לצד תיווי זה, קיימות שיטות נוספות המתבססות על תנועות ידיים, אותיות ומספרים.[2]
הצרכים והשימושים המרכזיים בתיווי
[עריכת קוד מקור | עריכה]לתיווי שלושה שימושים עיקריים: הצורך בעזר זיכרון, הצורך לתקשר בין המבצעים השונים והצורך להלחין:
עזר זיכרון: התיווי מסייע למבצע היצירה המוזיקלית ללמוד יצירות מוזיקליות אחרות, לזכור ולנגן בצורה מושלמת. כמו כן הוא משמש בסיס לאלתור. באמצעות התיווי המבצע רואה בבירור את הסולם ואת המסגרת הריתמית והמוזיקלית בה הוא נמצא.
תקשורת בין מבצעים: התיווי מהווה שפה משותפת לנגנים המאפשרת להרכב מוזיקלי ולתזמורת לבצע יצירות מורכבות תוך חלוקת תפקידים ותיאום מלא בין הנגנים.
הלחנה: התיווי משמש להלחנה בכך שזו השפה היחידה בה המוזיקאי יכול להפוך את רעיונותיו למנגינה כתובה ולתיעוד ועל ידי כך הוא מעביר את רעיונותיו הכתובים לנגנים ולדורות הבאים.[2]
התפתחות התיווי המוזיקלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]התפתחות התיווי המוזיקלי הושפעה מהתפתחותן של תרבויות שונות בעולם. בתחילה התיווי הכתוב לא היה קיים, והמוזיקה הועברה בעל־פה או באמצעות תנועות ידיים (כיירונומיה), ששימשו להכוונת הזמרים והנגנים במהלך ביצוע היצירה. העדויות הקדומות ביותר לתיווי מוזיקלי נמצאו במסופוטמיה ובמצרים העתיקה, שם נעשה שימוש בכתב יתדות ובהירוגליפים לתיאור צלילים, כיוון המלודיה והוראות נגינה.[2]
ביוון העתיקה התפתחה אחת ממערכות התיווי הראשונות, שהתבססה על אותיות האלפבית לציון גובה הצלילים. במקביל, בתרבויות המזרח הרחוק - סין, הודו, יפן וקוריאה, התפתחו שיטות תיווי שונות שהתבססו על הברות, שמות צלילים, מספרים וטאבלטורות לכלי נגינה מסוימים.[2]
באירופה, בתקופת ימי הביניים, החלו להשתמש בנוימות (Neumes), סימנים גרפיים, שנועדו לסייע לזמרים לזכור את כיוון המלודיה של מזמורי הכנסייה, אך לא ציינו במדויק את גובה הצלילים או את משכם. במאה ה־11, חולל גווידו ד'ארצו (Guido d'Arezzo) מהפכה בתחום כאשר פיתח את החמשה, את מערכת הסולמיזציה (Ut, Re, Mi, Fa, Sol, La) ואת "יד גווידו", שאפשרו לראשונה קריאה מדויקת יותר של מוזיקה.[2]
במהלך המאות שלאחר מכן, המשיך התיווי המערבי להתפתח ונוספו לו סימנים לציון קצב משך הצלילים, משקל, דינמיקה, ארטיקולציה וסימני ביצוע נוספים. בתקופת הרנסאנס והבארוק הפכה שיטת החמשה למערכת הכתיבה המרכזית של המוזיקה המערבית, והיא ממשיכה לשמש כשיטה המקובלת עד היום.[2]
במאה ה־19 ובמאה־20, נוספו שיטות תיווי חדשות שנועדו לתת מענה למוזיקה מודרנית, מוזיקה אלקטרונית ולא־מערבית. בין היתר התפתחו שיטות לתיווי גרפיות, התיווי למוזיקה ממוחשבת ושיטות לתיעוד מדויק של מוזיקה עממית ומסורות מוזיקליות שונות.[2]
סולמיזציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת המאה ה-20 תחום לימוד המוזיקה מקבל חשיבות רבה, במיוחד בכל הקשור לפיתוח שמיעה מוזיקלית, קריאת תווים ושירה מדויקת. אחת השיטות המרכזיות המסייעות בתהליך הלמידה היא הסולמיזציה (מהתו סול ולא מהמילה סולם). הסולמיזציה היא שיטה מוזיקלית שבה משתמשים בהברות או בשמות קבועים לצלילים, כמו: דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי. מטרת השיטה היא לעזור ללומד לזהות את הצלילים, להבין את היחסים ביניהם ולבצע את המנגינות בצורה נכונה וברורה יותר. מקור הסולמיזציה קשור להתפתחות הוראת המוזיקה באירופה. כבר בתקופות קדומות היה צורך למצוא דרך פשוטה וברורה ללמד זמרים לקרוא ולבצע מנגינות. בעזרת השמות שניתנו לצלילים, יכלו תלמידים וזמרים לזכור טוב יותר את גובה הצליל ואת מקומו בתוך הסולם. עם השנים הפכה השיטה לכלי חשוב בלימודי סולפג', מקהלות, שיעורי פיתוח קול ותיאוריה מוזיקלית. חשיבות הסולמיזציה באה לידי ביטוי גם בפיתוח השמיעה המוזיקלית. כאשר תלמיד שר מנגינה בעזרת שמות הצלילים, הוא לא רק קורא את הסימנים הכתובים, אלא גם מקשר בין התו הכתוב לבין הצליל הנשמע. לדוגמה, כאשר שרים דו–רה–מי, אפשר לשמוע ולהרגיש את העלייה ההדרגתית בין הצלילים. כך לומד התלמיד לזהות מרווחים מוזיקליים, להבין את הכיווניות המלודית ולשיר בצורה מדויקת יותר.[3][4]
קיימות שתי שיטות עיקריות של הסולמיזציה: דו קבוע ודו נייד:
דו קבוע: בשיטה זו כל שם של צליל נשאר תמיד באותו גובה. כלומר, דו הוא תמיד הצליל האבסלוטי C, רה הוא D, וכך הלאה.
דו נייד: בשיטה זו הצליל דו משתנה לפי הסולם של היצירה. כלומר, הדו מייצג את הדרגה הראשונה של הסולם, ולא בהכרח את הצליל C. שיטת הדו הנייד מדגישה את היחסים בין הדרגות בסולם, ולכן היא יעילה במיוחד לפיתוח שמיעה יחסית.[4][3]
יתרה מכך, הסולמיזציה מסייעת לזמרים ולנגנים להבין את המבנה המוזיקלי של היצירה. בעזרת השיטה ניתן לזהות תבניות מלודיות, חזרות, קפיצות בין צלילים ותנועה הדרגתית. במקום ללמוד מנגינה רק דרך חיקוי או זיכרון, יכול התלמיד להבין כיצד בנויה המנגינה ולבצע אותה מתוך מודעות מוזיקלית.[4][3]
שיטות תיווי נוספות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברייל
[עריכת קוד מקור | עריכה]תיווי הברייל פותח בצרפת בשנות ה־30-20 של המאה ה-19 על ידי המוזיקאי לואי ברייל (Louis Braille). שיטה זו מתרגמת את חמשת התווים למערכת תבליטים קווית וחושית המאפשרת קריאה באמצעות מישוש.[5]
בתחילה, התבססה שיטת תיווי הברייל על שתי עמודות של 6 נקודות. מקורה של השיטה היה ברעיון שפיתח והמציא שארל ברבייה Charles) Barbier) בין השנים 1819–1825 אשר התבסס על תא בן 12 נקודות והיה קשה ליישום מכיוון שהיה גדול מדי מכדי שניתן יהיה לזהות אותו באמצעות קצה האצבע ולקרוא את התו במהירות הנדרשת לקריאת תווים בצורה רציפה.[5]
לואי ברייל שינה ופישט את שיטתו של ברבייה באמצעות הקטנת התא ל-2 עמודות של 3 נקודות (סה״כ 6 נקודות), השינוי אפשר זיהוי מהיר ויעיל יותר של התווים באמצעות מגע. על ידי כך מאפשר תא הברייל בן 6 הנקודות יצירת 63 סימנים בצירופים שונים של נקודות. השיטה פורסמה לראשונה בשנת 1829 והוצגה כמערכת בינלאומית בשנת 1888 בקונגרס שנערך בעיר קלן.[5]
בשיטת ברייל, ארבע הנקודות העליונות בתא (1, 2, 4, 5) קובעות את שם התו וגובה הצליל. הצירופים בין הדגשת הנקודות הללו יוצרים שפה המאפשרת לאדם העיוור להבין את התו ואת גובהו.[5]
הנקודות התחתונות (3,6) מסמנות את משך הצלילׁׁ (רבע, חצי, שמינית, שלם וכו'). מאחר שבמערכת הברייל יש אפשרות רק ל-4 סימנים אפשריים, משתמשת המערכת בשילובים זהים לחלק מהסימנים (לדוגמה, תו שלם מסומן כמו חלק שש-עשרה), בזמן שמשקל התיבה והתווים האחרים בקטע עוזרים לקורא להבין באיזה מהתווים מדובר. גם סימני ההיתק עוזרים לקורא להבין את המסגרת המוזיקלית ואת הסולם. לפני כל תו או כל קבוצת תווים מופיע סימון המגדיר לקורא באיזו אוקטבה מדובר. לצורך כתיבת אקורדים או הרמוניה, קיים סימון ייעודי המציין את המרווחים מעל התו הכתוב בתא. סימון זה מאפשר לקורא להבחין כי מדובר בקבוצת צלילים המנוגנים בו-זמנית ולא ברצף של צלילים נפרדים.[5]
כיירונומיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיירנומיה היא שיטת ניצוח המתבצעת על ידי תנועות ידיים מוסכמות, שעל התזמורת להכיר ולהבין. לכל תזמורת יש מנצח שתפקידו "לצייר" באוויר את גובה הצליל, המלודיה, המקצב ועוד.[6] אומנות הניצוח המודרני החלה להתפתח במאה ה־19[7] בעזרת סימנים גרפיים. מסורות כיירונומיות שונות התפתחו בתרבויות שונות, בהן דרום אסיה, מצרים, המסורת היהודית, המסורת הביזנטית, המזמור המערבי ועוד. כל שיטת ניצוח מתבצעת באופן קצת שונה אבל המטרה נשארת זהה - להעביר מידע מוזיקלי באופן חזותי ולהנחות את המבצעים בזמן אמת.[6]
במסורת היהודית משתמשים בניצוח בבתי כנסת בקהילות מסוימות. רב מנוסה מסמן לקורא המלומד בתנועות ידיים את העוצמות והמשכים של כל הגייה בתפילה. בדרום אסיה זו המערכת הפעילה ביותר במזמורים קדושים. שם מנצחים בעיקר באמצעות תנועות של האצבעות. במצרים ובמזרח אירופה עדיין מנווטים שירה קבוצתית במקהלות בתנועות ידיים זורמות ומעגליות.[6]
טאבלטורה (Tablature)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן שתיווי סטנדרטי מציג את התו הנמצא על חמשת התווים, מסמנת הטאבלטורה לנגן באופן מדויק היכן לנגן וכיצד להפיק את הצליל בכלי הנגינה הספציפי שלו. שיטה זו עוזרת לו להתמצא בקטע המוזיקלי ובכלי בו הוא מנגן. לדוגמה, בטאבלטורה לנגני כלי המיתר מצוין על אלו סריגים (או שריגים) ללחוץ, על אילו מיתרים לפרוט ובאילו אצבעות לפרוט על המיתרים או ללחוץ בסריגים.
בטאבלטורות לכלי מיתר הקווים המזכירים את חמשת התווים (החמשה), מייצגים את מיתרי הכלי, כדי שהנגן ידע על איזה מיתר ללחוץ. מספר הקווים המופיעים בטאבלטורה תואם למספר המיתרים בכלי.[8]
לעומת זאת, בכלי מקלדת הטאבלטורות שהיו נפוצות בעיקר במאות ה־17-15, מסומנות באמצעות אותיות המסמנות את התווים (לדוגמה, לה=A, דו=C). האוקטבות הנמוכות סומנו באותיות קטנות והאוקטבות הגבוהות סומנו באותיות גדולות. אותיות שסומנו אחת מעל השנייה, סימנו צלילים שיש לנגן אותם בו-זמנית. ליד כל אות היו סימנים שונים שסימלו את משך הצליל ואת האוקטבה המדויקת של הצליל.[8]
תיווי ממוחשב
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה ה־20, עם התפתחות הטכנולוגיה, התפתח גם התיווי הממוחשב, שנועד לאפשר ייצוג מדויק יותר של מידע מוזיקלי. כאשר מעבירים תיווי מוזיקלי למחשב יש צורך לבטל כל עמימות או כפילות בסימנים, כדי שכל פרט מוזיקלי יתורגם באופן חד־משמעי לתוכנית מחשב. מערכות תיווי אלו שימשו לניתוח סגנוני וסטטיסטי של יצירות מוזיקליות, וכן לפיתוח שיטות המאפשרות להמיר בין תיווי מסורתי לבין ייצוג ממוחשב של המוזיקה.[2]
בשנות ה-50 של המאה ה-20 פותח מכשיר המלוגרף על ידי צ'ארלס סיגר (Charles Seeger). המכשיר אפשר לתעד ביצוע מוזיקלי באופן מדויק באמצעות שלושה גרפים: גובה הצליל לאורך הזמן, עוצמת הצליל וגוון הצליל. פיתוח זה שיפר במיוחד את יכולת התיעוד של המוזיקה העממית והלא־מערבית, שבה התיווי המסורתי לא תמיד הצליח לייצג את כל מאפייני הביצוע.[2]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תיווי, musical notation, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אילנה איבצן, ״תיווי מוזיקלי וייצוג חזותי — הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו ?״, בתוך: איתן מכטר (עורך), אוריינות חזותית: עיון, מחקר ויצירה, הוצאת רסלינג, תל אביב, 2010, עמ׳ 375-347
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ תִּוּוּי | מונחי האקדמיה, באתר terms.hebrew-academy.org.il
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Ian D. Bent, David W. Hughes, Robert C. Provine, Richard Rastall, Anne Kilmer, David Hiley, Janka Szendrei, Thomas B. Payne, Margaret Bent, Geoffrey Chew, Notation, Oxford University Press, 2001, ISBN 978-1-56159-263-0. (באנגלית)
- 1 2 3 Gary S. Karpinski, A Cognitive Basis for Choosing a Solmization System, Music Theory Online 27, 2021-05-01
- 1 2 3 Solmization Article, chorusofwesterly (באנגלית)
- 1 2 3 4 5 Edward Watson, H.V. Spanner, Roger Firman, Braille notation, כרך 1, Oxford University Press, 2001. (באנגלית)
- 1 2 3 Edith Gerson-Kiwi, Cheironomy, Oxford University Press, 2001, ISBN 978-1-56159-263-0. (באנגלית)
- ↑ Conductor | Techniques, Roles & Benefits | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
- 1 2 Thurston Dart, Tablature, Oxford University Press, 2001, ISBN 978-1-56159-263-0. (באנגלית)
