תכנון עירוני של ברצלונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מקצרמר למובחר" של ויקיפדיה העברית והוא בשלבי כתיבה. הערך הגיע לשלב הסופי של יצירתו, וכותבו מעוניין כעת בהערותיכם ובהשגותיכם בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה!

מקצרמר למובחר.PNG

התכנון העירוני של ברצלונה התפתח בהתאם לשינויים ההיסטוריים והטריטוריאליים של העיר, ובהתאם לאילוצים שונים של המרחב הציבורי, כגון אדריכלות, תשתיות עירוניות והתאמתן ותחזוקה של מרחבים טבעיים, פארקים וגנים.

ההתפתחות העירונית של ברצלונה הייתה יציבה מאז הקמתה בתקופה הרומית ועד ימינו, אם כי מאז המאה התשע-עשרה היא מואצת הודות לתוכנית ההרחבה והתקבצות של עיריות שכנות. עד המאה התשע-עשרה העיר נאלצה להתפתח בתוך חומותיה מימי הביניים, שכן היא נחשבה לכיכר צבאית, ולכן צמיחתה הייתה מוגבלת. המצב השתנה עם הריסת החומות והתרומה של מבצר המצודה לעיר, שהובילו להרחבת העיר על פני המישור הסמוך, עובדה שבאה לידי ביטוי בפרויקט אישמפלה שערך אילדפונס סרדה, והייתה להרחבה הטריטוריאלית הגדולה ביותר של ברצלונה. גידול משמעותי נוסף בשטחה של הבירה הקטלאנית היה סיפוחן של מספר עיריות הסמוכות לברצלונה בין סוף המאה התשע עשרה לתחילת המאה העשרים, מה שהוביל לביצוע תוכנית הקשרים (בספרדית: Plan de Enlaces) שנערכה בשנת 1903. לאחר מכן, הפיתוח העירוני התאפיין בגידול באוכלוסייה עקב הגירה מחלקים אחרים של ספרד, מה שהוביל לפרויקטים עירוניים שונים כמו התוכנית המחוזית בשנת 1953 ותוכנית המטרופולין הכללית של 1976. כמו כן, התאמת המרחב העירוני של העיר קודם בין המאה ה-19 למאה ה-21 על ידי אירועים שונים שנערכו בעיר, כגון התערוכה העולמית של 1888, התערוכה העולמית של 1929, הקונגרס האוכריסטי הבינלאומי ה-35 של 1952, המשחקים האולימפיים של 1992 והפורום האוניברסלי לתרבויות של 2004.

הפיתוח העירוני בשנים האחרונות והמחויבות לעיצוב וחדשנות, כמו גם הקישור של תכנון עירוני עם ערכים אקולוגיים וקיימות, הפכו את הבירה הקטלאנית לאחת הערים המובילות באירופה בתחום התכנון העירוני, עובדה זו זכתה להכרה עם פרסי הצטיינות רבים, כגון פרס הנסיך מוויילס לתכנון ערים מאוניברסיטת הרווארד (1990) ומדליית הזהב המלכותית מהמכון המלכותי לאדריכלים בריטים (RIBA) בשנת 1999. העבודה שבוצעה והפרסים שהתקבלו הובילו לדבר על "מודל ברצלונה" של תכנון עירוני, ששימש מדריך לערים רבות שבחרו לעלות על נתיבי התפתחות וצמיחה דומים.[1]

גאוגרפיה ומיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום אווירי של ברצלונה (2004)

ברצלונה, הבירה והעיר הגדולה ביותר של הקהילה האוטונומית של קטלוניה, ממוקמת בלבנט הספרדי, על חופי הים התיכון. מיקומה הגאוגרפי הוא בין קווי רוחב צפון 41° 16' ו-41° 30' ובין קווי אורך מזרח 1° 54' ו-2° 18'.[2] העיר, בעלת שטח של 102.16 קילומטרים רבועים, ממוקמת על מישור באורך של כ-11 קילומטרים וברוחב של כ-6 קילומטרים, ותחומה מצדדיה בים וברכס הרי קולסרולה - כשפסגת טיבידאבו (516.2 מטרים) היא הגבוהה ביותר ברכס - וכמו כן ליד הדלתות של נהרות בסוס ולוברגאט. סדרת הגבעות מונז'ואיק (184.8 מטרים) נמצאות מעל קו החוף ומפרידות בין העיר לדלתה לוברגאט.[3] כמו כן, מרכס הרי קולסרולה עולות במישור מספר גבעות העוקבות אחר קו מקביל לרכס החוף: גבעות לה פיירה (133 מטרים), לה רובירה (261 מטרים), אל כרמל (267 מטרים), קרואטה דל קול (249 מטרים), אל פוטגט (181 מטרים) ומונטרולס (121 מטרים).[4]

המישור של ברצלונה אינו אחיד וקיימים בו מספר "גלים" שנגרמו מהזרמים הרבים שחצו בעבר את היבשה. בנוסף, הוא בעל שיפוע די אחיד מהים לרכס הרי קולסרולה, בעליה של כ-260 מטרים.[5] חוצים אותו מספר העתקים, בעיקר זה המפריד בין רכס הרי קולסרולה לבין הגבעות היוצאות מהמישור, בכיוון צפון-מזרח דרום-מערב, וזה המפריד בין הר מונז'ואיק לחוף.[6] השטח נוצר על ידי מצע של לווחה ותצורות גרניט, כמו גם חרסית ואבן גיר.[7] החוף כוסה בעבר על ידי ביצות גאות ושפל ולגונות מים מלוחים, שנעלמו עם התקדמות קו החוף הודות למשקעים שסיפקו הנהרות והנחלים שזרמו לחוף. ההערכה היא שמאז המאה השישית לפני הספירה, קו החוף הצליח להתקדם כ-5 קילומטרים.[8] את אזור המישור חצו בעבר פלגים ונחלים רבים, אשר התקבצו לשלושה נחלים: נחל הורטה באזור הסמוך לנהר בסוס (או האזור המזרחי); נחל בלנקה ונחל גורנאל באזור לוברגאט (או האזור המערבי); ובאזור המרכזי של המישור, קבוצת נחלים המגיעים מהמדרון הדרומי של טיבידאבו, כגון הנחלים סן ג'רוואסי, ואלקרקה, מגוריה וקולסרולה.[9]

האזור מאופיין באקלים ים-תיכוני, עם חורפים מתונים הודות להגנה שמספקת האורוגרפיה של השטח למישור ומגנה עליו מפני רוחות הצפון. ממוצע הטמפרטורות נע בדרך כלל בין 9.5 מעלות צלזיוס ל-24.3 מעלות צלזיוס. כמות המשקעים נמוכה, כ-600 מילימטרים בשנה, ומרביתם יורדים באביב ובסתיו. מחסור זה היה הגורם לכך שבעבר בוצעו עבודות רבות לאספקת מים לעיר, לרבות בארות, תעלות ותעלות השקיה. צמחיית האזור מורכבת בעיקר מעצי אורן, אלונים ירוקי עד, סבך של אברש, מורן החורש, קטלב משונן וצמחים מטפסים. בעבר הייתה נהוגה חקלאות מוזנת גשם ושלחין - בעיקר כרמים ודגנים - וכיום כמעט כל השטח בנוי.[10]

ברצלונה, בירת מחוז ברצלונה, היא המרכז העירוני החשוב ביותר בקטלוניה במונחים דמוגרפיים, פוליטיים, כלכליים ותרבותיים. זהו מקום מושבה של הממשלה האוטונומית והפרלמנט של קטלוניה, כמו גם הנציגות המחוזית, הארכיבישוף והאזור הצבאי הרביעי, ויש בה נמל ימי, נמל תעופה ורשת חשובה של מסילות ברזל וכבישים.[11] עם אוכלוסייה של 1,604,555 תושבים בשנת 2015,[12] היא העיר השנייה בגודלה בספרד (אחרי מדריד), והאחת-עשרה באיחוד האירופי.[13]

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מחוזות ברצלונה
מחוזות ברצלונה

ברצלונה מחולקת ל-10 מחוזות ו-73 שכונות:

  • סיוטט וליה (4.49 קמ"ר, 100,685 תושבים): תואם את הליבה העתיקה של העיר, זו שמקורה בתקופות הרומית וימי הביניים, בתוספת שכונת ברצלונטה, שנבנתה במאה השמונה-עשרה. אזור זה זכה להגירה רבה משאר חלקי ספרד במהלך המאות התשע-עשרה והעשרים, ויושב בעיקר בשכונות סנט פרה ורבאל, ההגירה אליה המשיכה גם במהלך המאה העשרים ואחת, אם כי עם מהגרים ממדינות אחרות. ברובע הוותיק יש את האוכלוסייה ברמה הסוציו-אקונומית הנמוכה ביותר בעיר, אם כי במילניום החדש החל תהליך איטי של ג'נטריפיקציה במקביל לתוכניות הפיתוח העירוני שבוצעו ברובע. בהיותו החלק העתיק ביותר של העיר, יש בו מונומנטים רבים ויצירות ארכיטקטוניות מעניינות, עובדה ההופכת אותו למוקד חשוב של תיירות. מצד שני, הוא מאכלס את המוסדות החשובים ביותר של העיר, כמו בניין העירייה והז'נרליטט דה קטלוניה.[14]
  • אישמפלה (7.46 קמ"ר, 263,565 תושבים): רובע זה צמח מהרחבת העיר העתיקה לאחר הריסת החומות, הודות לתוכנית סרדה שערך אילדפונס סרדה. זהו רובע צפוף, שכן בראשיתו היה בעיקר אזור מגורים בו שהו משפחות עשירות לאחר שעזבו את החלק הוותיק של העיר. הרמה החברתית, לעומת זאת, התייצבה, וכיום תואמת בעיקר את מעמד הביניים. הוא מהווה מוקד משיכה חשוב לתיירות, במיוחד בשל נוכחותן של עבודות אדריכליות מודרניסטיות, שעודדו מסחר והתבססות תחום המותגים המסחריים הגדולים בעולם.[15]
  • סאנטס-מונז'ואיק (21.35 קמ"ר, 180,824 תושבים): כולל את העיר העתיקה של סנטס, שסופחה לברצלונה ב-1897, יחד עם אדמות גבעת מונז'ואיק, עובדה ההופכת אותו לרובע הגדול בעיר. הוא כולל גם את זונה פרנקה (Zona Franca). צפיפות האוכלוסין בו נמוכה, ושיעור האוכלוסייה ממוצא זר עולה על הממוצע. קיים בו אחוז גבוה של שטחים ירוקים, בעיקר הודות לנוכחות המונז'ואיק, וכן ייעוד קרקע לתעשייה.[16]
  • לס קורטס (6.08 קמ"ר, 81,200 תושבים): מקורו מהעיר העתיקה של לס קורטס דה סיירה, שסופחה לעיר בשנת 1897, וכל הנראה מקור המאסיה מימי הביניים. היה זה אזור חקלאי באופן מובהק, שבאמצע המאה התשע-עשרה חווה צמיחה עירונית משמעותית עם בניית אזור קורטס נובס. אוכלוסייתו היא בעיקר מקומית, ובולטת בשיעור גבוה של צעירים. רובה היא ממעמד הביניים, ושכונת פדראלבס בולטת כאחת האקסקלוסיביות בעיר. הפעילות הכלכלית העיקרית שלה היא במגזר השירותים, והיא ביתם של מוסדות פיננסיים ומרכז עבור משרדים רבים.[17]
  • סאריה-סאנט ג'רבאזי (20.09 קמ"ר, 145,761 תושבים): מקורו מאיחוד שתי רשויות לשעבר, סאריה וסאנט ג'רבאזי דה-קאסולס. זהו אחד המחוזות הגדולים ביותר, בשל כך שהוא כולל חלק גדול מרכס הרי קולסרולה. זהו גם הרובע עם צפיפות האוכלוסין הנמוכה ביותר, בעיקר בזכות היותו אזור מגורים של המעמד הגבוה, המאופיין בבתים צמודי קרקע רבים. הרובע מאופיין במבנים ומתקנים איכותיים, כמו בתי ספר פרטיים ומרכזי בריאות. אוכלוסייתו בעלת השיעור הגבוה ביותר של אנשי מקצוע בתחום ההשכלה הגבוהה, הטכנית והניהולית, כמו גם תושבים מקומיים, בעוד שמשילות האוכלוסייה הזרה מתבצעת על ידי האיחוד האירופי.[18]
  • גרסיה (4.19 קמ"ר, 120,273 תושבים): מקורו בכפר גרסיה, ששולב בתחומי העיר בשנת 1897. היה זה אזור חקלאי, שבתחילת המאה התשע-עשרה החל להתגבש בו מרקם עירוני ותעשייתי. צפיפות האוכלוסין בו היא הגבוהה ביותר בעיר, שכן המרכז הוותיק שלה מאופיין ברחובות צרים ובתים צפופים. באוכלוסייתו יש אחוז גבוה של קשישים, ולמרות שרמת ההשכלה היא מעל הממוצע, רובם הם בני מעמד חברתי נמוך-בינוני.[19]
שכונות ברצלונה
  • הורטה גינארדו (11.96 קמ"ר, 166,950 תושבים): מקורו בעיר העתיקה של הורטה, שסופחה לברצלונה ב-1904, ואליה התווסף מחוז גווינרדו, שהיה שייך מבחינה מנהלית בעבר לסאנט מארטי דה-פרובנסלס. הוא היה אזור חקלאי ומגורי קיץ, שקיבל עולים רבים, בעיקר בשני השליש הראשונים של המאה העשרים. בהיותו אזור פריפריאלי, הוא מאופיין בצפיפות אוכלוסין נמוכה, עם דומיננטיות של אוכלוסיית צעירים ואוכלוסייה מהמעמד הבינוני-נמוך. במהלך שנות ההגירה המסיבית, היה נתון האזור לספקולציות נדל"ן.[20]
  • נואו באריס (8.04 קמ"ר, 164,516 תושבים): הוא רובע שנוצר ב-1984, על קרקע מופרדת מסאנט אנדראו דה פלומאר. הוא אזור פריפריאלי עם רוב של אוכלוסיות עולים, שסבל גם הוא מספקולציות בתחום הנדל"ן ומבנייה עצמית. במשך תקופה ארוכה סבל גם ממחסור משמעותי בסיוע, תשתיות ושירותים בסיסיים. רוב האוכלוסייה היא ממעמד הפועלים ובעלת כוח קנייה נמוך.[21]
  • סאנט אנדראו (6.56 קמ"ר, 145,983 תושבים): תואם לגבולות עיריית סנט אנדראו דה פאלומאר לשעבר, שסופחה ב-1897. אזור חקלאי ובעל טחנות עד אמצע המאה התשע-עשרה, אז החלו תעשיות רבות לקבוע בו יתד. באמצע המאה העשרים החל גל הגירה גדול אליו, שהתקבל על ידי בניית שכונות המאופיינות בבתים זולים ומהירים לבנייה אך גם אחוזות מגורים, כמו בון פסטור ובארו דה ויבר. בעשורים האחרונים החלה בו התחדשות מסוימת הודות לפעילויות מסחריות כמו זו של מרכז לה מאקווינסטה והעיור בסביבת תחנת לה-סגררה של הרכבת המהירה AVE.[22]
  • סאנט מארטי (10.80 קמ"ר, 232,629 תושבים): מקורו בעיר העתיקה של סאנט מארטי דה-פרובנסלס, שסופחה בשנת 1897. כמו סאנט אנדראו, היה זה אזור חקלאי וטחינה, עד לבוא המהפכה התעשייתית, עת מפעלים רבים הוקמו באזור. עם זאת, בעשורים האחרונים החל בו תהליך של דה-תיעוש, שהוחלף בפעילויות כלכליות המבוססות יותר על טכנולוגיות חדשות, במיוחד לאחר הקמתו של מחוז @22. גם מחוז זה קיבל בברכה אוכלוסיית עולים גדולה. הודות למשחקים האולימפיים של 1992, הוא עבר תהליך של שיפוץ אזור חוף הים, בו שכן הכפר האולימפי.[23]

התפתחות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ברצלונה מחולקת למחוזות ושכונות שאושרו במושב ה-31 באוקטובר 1878, חריטה אנונימית.

במהלך ההיסטוריה השתנתה החלוקה המנהלית. התיחום הראשון נקבע בשנת 1389, כאשר העיר חולקה לארבעה רבעים: פריימנורס, פאי, מאר וסאנט פרה. חלוקה זו נעשתה על ידי הקמת רשת רחובות עם פלאסה דל בלאט כמרכז הגיאומטרי, כאשר ההפרדה בין הרובע הצפוני והדרומי נקבעה על ידי הקארדו מקסימוס הרומי העתיק. הפרדה זו גם יצרה את הבידול החברתי בין חלקי העיר השונים: פרמנורס הייתה שכונה אריסטוקרטית, פי הייתה מגורים ושירות אזרחי, סאנט פרה הייתה תעשייתית ומסחרית, ומאר הייתה עממית ודתית, שכן שכנו בה רוב המנזרים. במאה ה-15 התווסף רובע נוסף, רבאל, שיצר חלוקה שנמשכה עד המאה ה-18.[24]

ב-1769 התבצע תיקון שבעקבותיו הוגדרו חמישה רבעים, שכל אחד מהם חולק לשמונה שכונות: פאלאסיו כללה את הנמל ואת השכונה החדשה ברצלונטה; סאן פדרו היה אזור תעשייתי מובהק; אוודיאנסיה הייתה מרכז העיר; קאסה דה לה סיודאד היה אזור מגורים ברובו; ורבאל כלל את השטח ממערב ללה רמבלה.[25]

חלוקות רבות נעשו במאה ה-19, רובן מסיבות פוליטיות, שכן המחוזות סימנו גם את המחוזות האלקטורליים. הבולטים ביותר היו אלה של 1837, שבהם חולקה העיר לארבעה מחוזות (לונג'ה, סאן פדרו, אוניברסידאד וסאן פבלו); וזה של 1878, לאחר הריסת החומות, שבו הוגדרו 10 מחוזות: לה-ברצלונטה, בורן, לונג'ה, אטאראזאנאס, הוספיטל, אוודיאנסיה, אינסטיטוטו, אוניברסידאד, הוסטפראנצ'ס וקונספציון.[26]

בין סוף המאה התשע-עשרה לתחילת המאה העשרים נוספו לעיר כמה עיריות שכנות (סנטס, לס קורטס, סאנט ג'רבאזי דה קאסולס, גרסיה, סאנט אנדראו דה פאלומאר, סאנט מרטי דה פרובנסלס, סאנט ג'ואן דה הורטה, סאריה); לאחר מכן בוצע ארגון מנהלי חדש, שוב עם 10 מחוזות: ברצלונטה ופואבלו נואבו, סאן פדרו, לונג'ה ואוודיאנסיה, קונספציון, אטאראזאנאס והוספיטל, אוניברסידאד, סאנס, לס קורטס והוסטפראנצ'ס, גרסיה וסאנט ג'רבאזי, הורטה סאנט אנדראו דה פאלומאר וסאנט מארטי דה-פרובנסלס.[27]

בשנת 1933 נעשה ניסוח מחדש, גם הוא עם עשרה מחוזות: ברצלונטה, פובלה סק ומונז'ואיק, סאריה, וואלוידררה וסאנט ג'רבאזי, סאנט פרה ודרטה ל'אישמפלה, רבאל, אסקווארה דה ל'אישמפלה, סנטס, לס קורטס והוסטפראנצ'ס, גרסיה, הורטה, סאנט אנדראו דל פאלומאר סאגררה וקאמפ דה ל'ארפה, סאנט מרטי דה פרובנסלס, קלוט ופובלנו. למחוזות אלו נוספו ב-1949 שניים נוספים: לס קורטס וסגרדה פמיליה.[28]

בשנת 1984 אושרה החלוקה הנוכחית לעשרה מחוזות, שהוקמה במטרה לבזר את מועצת העיר ולהעביר סמכויות לקונסיטוריות החדשות. הרבעים החדשים הוקמו תוך כבוד מרבי לזהותם ההיסטורית והמורפולוגית, אך גם בשאיפה לתיחום מעשי ופונקציונלי שיבטיח לתושבים מגוון רחב של שירותים. באופן כללי נעשה ניסיון לכבד את הגזרות הישנות המגיעות מהעיר העתיקה, מהרחבתה ומהעיריות שסופחו לאורך ההיסטוריה, אם כי חלק מהאזורים השתנו ביחס להשתייכותם ההיסטורית: פדראלבס, שהשתייך בעבר לסאריה, עבר ללס קורטס; ואלקרסה, לפני הורטה, שולב בגארסיה; אל גווינרדו, במקור מסאנט מרטי, צורף להורטה; והמחוז החדש של נואו באריס הופרד מסאנט אנדראו.[29]

הרפורמה האחרונה בוצעה ב-2006, הפעם נועדה להגדיר את השכונות המרכיבות כל רובע, במטרה לשפר את חלוקת המתקנים והשירותים הסמוכים.[30] במסגרת הרפורמה הוקמו 73 שכונות, שנקבעו על פי קריטריונים היסטוריים, תרבותיים וחברתיים, אם כי ההחלטה לא הייתה חסרת מחלוקת, בעיקר בשל פיצול חלק מהשכונות ההיסטוריות המוגנות כיחידות על ידי אגודות השכונות: כך, למשל, מהשכונה של אל-קלוט הופרד אל קמפ דה ל'ארפה; מסנטס הופרדה שכונת באדל; אסקווארה דה ל'אישמפלה חולקה בין לה נובה ול'אנטיגה אסקווארה דה ל'אישמפלה; ופובלנו חולקה לחמש שכונות. באופן דומה, חלק מהיחידות השכונתיות לא היו מרוצות מהשאיפות שלהן להפוך לשכונות, כמו קאן קראלאו, פניטנטס, טורה מלינה ואל-פולוורי.

העיר העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת העיר הרומאית "ברסינו" מונחת על המפה הנוכחית של הרובע הגותי.

ברצלונה נוסדה על ידי מתיישבים רומיים במאה הראשונה לפני הספירה ונקראה בשם ברסינו.[א] במקור, הייתה זו עיר קטנה מוקפת חומה אשר קיבלה בתחילה את צורתה האורבנית על בסיס קסטרום, ואחר כך אופידום, יושבת על מונס טאבר (16.9 מטרים מעל גובה פני הים), גבעה קטנה הממוקמת בפלסה סנט ז'אומה הנוכחית. במהלך המאה השנייה לספירה הגיעה העיר למלוא תפארתה ושגשוגה בתקופה הרומית, עם אוכלוסייה שנעה, ככל הנראה, בין 3,500 ל-5,000 תושבים.[31]

הסיבה העיקרית לבחירה להתיישב על צוק קטן סמוך לחוף ולהקים את העיר, הייתה צורת הנמל הטבעי של פני השטח, אם כי סחף הנחלים ושקיעת החול מזרמי הים הקרובים לחוף הקשו על הקמה של הנמל.[32] מרכז העיר היה הפורום, כיכר מרכזית שהוקדשה לחיים הציבוריים ולעסקים. הוא היה ממוקם במפגש של הקארדו (הרחובות Llibreteria ו-Call) והדקומנוס (הרחובות Bisbe, Ciutat ו-Regomir), בערך במרכז המתחם שהוקף בחומה.[33] ממרכז זה נבנתה העיר לפי פריסה אורתוגונלית, עם בלוקים מרובעים או מלבניים, לפי פריסת רשת רחובות המבוססת על שני צירים עיקריים: ציר אופקי (צפון-מערב דרום-מערב) וציר אנכי (דרום-מזרח צפון-מזרח). פריסה זו שימשה לתכנון המתווה העתידי של העיר, והיוותה השראה לתוכנית ההרחבה של אילדפונס סרדה משנת 1859.[34]

הרומאים היו מומחים גדולים באדריכלות והנדסה אזרחית, וסיפקו לאזור דרכים, גשרים, אמות מים ותכנון עירוני עם מתווה רציונלי ושירותים בסיסיים, כגון ביוב.[35] המתחם של ברסינו היה מוקף חומה, בהיקף של 1.5 קילומטרים, שהגן על שטח של 42.1 דונם.[36] החומה הראשונה של העיר, מבנייה פשוטה, החלה להיבנות במאה הראשונה לפני הספירה. היו בה מעט מגדלים, בפינות ובשערי החומה בלבד. בעקבות הפלישות הראשונות של פרנקים ואלמאנים משנות ה-50 של המאה ה-3 ואילך גבר הצורך לחיזוק החומות, שהורחבו במאה ה-4. החומה החדשה נבנתה על יסודותיה של קודמתה, והורכבה מקיר כפול של 2 מטרים, ובאמצעה חלל מלא בסלעים ומלט. החומה כללה 74 מגדלים בגובה של כ-18 מטרים, רובם מלבניים בבסיסם.[37]

משאר מרכיבי עיר שנשתמרו מהתקופה הרומית, ראוי להזכיר את הנקרופוליס, קבוצת קברים הממוקמת מחוץ לאזור המוקף חומה, בפלאסה דה לה וילה דה מדריד הנוכחית: יש בה יותר מ-70 קברים מהמאה השנייה והשלישית, והיא התגלתה במקרה ב-1954.[38] יש גם שרידים של שתי אמות מים שהובילו מים לעיר, אחת מהן מרכס הרי קולסרולה, לצפון-מערב, ואחרת מצפון, שהובילה מים מנהר בסוס; שתיהן התחברו אל מול שער הדקומאן של העיר - כיום פלאסה נובה.[39]

לאחר נפילת האימפריה הרומית ועד להיווצרות המחוזות הקטלאניים, התרחשו מספר כיבושים ומעבר של ציוויליזציות עוקבות, מהויזיגותים והערבים ועד לתקופת השתלבות באימפריה הקרולינגית. תקופה זו התאפיינה בשימוש חוזר בעיר הרומית ובשימוש במבנה העירוני שלה, שלא עבר שינויים משמעותיים. היבט ראוי לציון בתקופה זו הוא בחינתה כמעוז צבאי, שיוביל אותה להשיג הגמוניה על ערים אחרות מסביב לה ולהפוך לבירת שטחה.[40] הקולוניזציה של האזור הכפרי שמסביב החלה גם היא בתקופה זו, בתוך מערכת של מבנה פיאודלי, כמו גם החלה פרבריזציה מסוימת, עם הופעת הפרברים הראשונים.[41]

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ברצלונה של ימינו, עם היקף חומה המקביל לזה של המאה ה-15

בתקופה זו ברצלונה כוננה כמחוז ולאחר מכן הפכה לחלק מכתר אראגון ומהמרכז הפוליטי והכלכלי של נסיכות קטלוניה, והפכה לציר ימי ומסחרי חשוב של הים התיכון. העיר צמחה מהגרעין העירוני הפרימיטיבי - מה שהוא כיום הרובע הגותי - ובמאה ה-14 צמח רובע רבאל. בברצלונה היו אז כ-25,000 תושבים.[42]

בשנת 985 ברצלונה קמה ונבנתה מחדש לאחר שכמעט והוחרבה על ידי אל-מנסור. היא החלה שוב כגרעין ראשי של מבנים מוקפים חומה מהתקופה הרומית.[43] העיר עברה שינויים רבים כמרכז כוח פוליטי ודתי, מרכז מסחר, ייצור ומלאכה ובקשרי רשת חדשים ומורכבים של יחסים חברתיים ומוסדיים. כך רכשה העיר אוטונומיה משלה, ייחודית בתוך הטריטוריה שמסביב לה, והפכה למרחב עורפי שעל בסיסו אורגנה ותוכננה העיר המודרנית.[44]

התקדמות בגידול אוכלוסייתה ובגודלה הפיזי של העיר, והמורכבות העירונית, החברתית והכלכלית שהלכה וגברה, הביאו ליצירת מערכת ממשל ספציפית לניהול העיר, מועצת המאה (1265). ישות זו פעלה בשדה פעולה שהגיע ממונטקאדה למולינס דה ריי, ומקסלדפלס למונטגט. המועצה הייתה, בין היתר, אחראית על אספקת מזון ומים, אחזקת הדרכים, ביצוע מפקדי האוכלוסין ותיחום טריטוריאלי. היא גם הקימה את דפוסי הבנייה העירוניים הראשונים, הידועים בשם Consuetuds de Santacilia והוכרזו על ידי ג'יימס הראשון.[45]

מיקום הרובע היהודי של ברצלונה על הרחובות הנוכחיים (הכיכר מימין במרכז היא פלאסה סנט חאומה).

בימי הביניים היה בברצלונה רובע יהודי, הקאל (El-call), הממוקם בין הרחובות הנוכחיים של פראן, באניס נואס, פאלה וביסבה. הרובע נוסד בשנת 692, ושרד עד להשמדתו בשנת 1391 בהתקפת שנאת זרים. הוא הופרד משאר חלקי העיר בחומה, והיו בו שני בתי כנסת (מאיור, כיום מוזיאון, ומנור, כיום כנסיית הקהילה של סנט חאומה), מרחצאות, בתי ספר ובתי חולים.[46]

מחוץ לחומות העיר, מישור ברצלונה הוקדש לחקלאות, בעיקר עבור צריכה עצמית של העיר: הוא נודע בשם "פרדס וכרם" (hort i vinyet de Barcelona), וייצר פירות, ירקות ויין באזור שבין הנחלים של הורטה וסנטס, ובין רכס הרי קולסרולה, פויג אגילאר וקול דה קודינס לים.[47] פיתוח חקלאי זה אוחד עם בנייתן, באמצע המאה ה-10 - וככל הנראה על ידי הרוזן מירו - של שתי תעלות שהפנו את מי הנהרות לוברגאט ובסוס לקרבת העיר: תעלת בסוס הייתה ידועה בשם קומטל או רגומיר (Rec. Comtal או Regomir), והייתה מקביל לסטראטה פרנסיסקה, דרך שהייתה גרסה של ויה אוגוסטה הרומית העתיקה, ונבנתה על ידי הפרנקים כדי להקל על ההגעה מהעיר למרכז האימפריה הקרולינגית.[48]

לאחר שחלפה סכנת הפלישות המוסלמיות, הוקמו היישובים הראשונים מחוץ לחומות העיר. נוצרו מרכזי אוכלוסייה שונים (vila nova), בדרך כלל סביב כנסיות ומנזרים: כך היה סביב כנסיית סנטה מריה דל מאר, שסביבה נוצרה שכונה בעלת אופי נמל; כמו כן סביב כנסיית סנט קוגט דל-רק, הוקמה שכונה בעלת אופי חקלאי; שכונת סאנט פרה סביב סאנט פרה דה לס פולס; שכונת אל פאי קמה סביב כנסיית סנטה מריה דל פאי; זה של סנטה אנה ליד הכנסייה באותו שם; שכונת ארק נוסדה סביב פורטל דל ביסבה; והמרקאדל, מסביב לשוק של פורטל מייג'ור. שכונת רבאל (בקטלאנית ל"פרבר"), בתחילה פרבר המאוכלס בפרדסים ובכמה מבנים דתיים, כמו מנזר סנט פאו דל קאמפ (914), כנסיית סנט אנטוני אבאט (1157), המנזר הכרמליתי קלצ'טס (1292), המקדש של נצרת (1342) או מנזר מונטלגרה (1362), נוצר גם הוא אט אט.[49]

פורטל דה לה פורטאפריסה (Portal de la Portaferrissa), באריח של המזרקה ההומונימית

יצירת השכונות החדשות הללו הצריכה את הרחבת השטח המוקף חומה, כך שבשנת 1260 נבנתה חומה חדשה מסנט פרה דה לס פאול ועד לדראסאן, הפונה לים. הקטע החדש היה באורך 5,100 מטרים והקיף שטח של 1.5 קילומטרים רבועיים. למתחם היו שמונים מגדלים ושמונה שערים חדשים, ביניהם היו מספר מובלעות, כגון פורטל דה ל'אנגל, הפורטפריסה ולה בוקריה.[50] גם בפריפריה העירונית נבנתה רשת של ביצורים להגנת העיר, כמו טירת הנמל, במונז'ואיק; אלה של מארטורל וקאסלבי דה רוסנס, בפתח נהר לוברגאט; אלה של ארמפרוניה (ג'אווה) וקאסלדפלס בדלתא של אותו נהר; וזה של מונטקאדה בפתחו של נהר בסוס.[51]

המרקם העירוני של ימי הביניים התאפיין בתחומי השפעה שונים, החל מהאצולה והכוח הממסדי, דרך הבישופות והמסדרים הדתיים ועד לגילדות ואיגודי המסחר השונים. רשת הרחובות הייתה לא סדירה, והכיכרות היו בסך הכל הרחבות של רחובות, או חלקות אדמה שמקורן בהריסת בית, ששימשו בדרך כלל לאחסון חיטה, צמר או פחם. הבתים היו בדרך כלל מסוג "אומן", עם קומה ראשונה לבית המלאכה וקומה אחת או שתיים למגורים, בדרך כלל ברוחב של 4 מטרים ועומק של 10–12 מטרים, לפעמים עם גינת ירק קטנה מאחור. הבניינים הגדולים יותר היו כנסיות או ארמונות, יחד עם כמה מבנים מוסדיים, כגון קאסה דה לה סיוטט, מקום מושבו של הקונסל דה סנט - לימים בניין העירייה - פלאו דה לה גנרליטט דה קטאלוניה, מקום מושבו של המוסד הפוליטי הדומה לנסיכות, כמו גם בתי חולים - כמו סנטה קרו - או מבנים כמו הלוחה והדראסנס.[52]

חומת רבאל, עם פורטל דה סנטה מדרונה (מאות 14-15).

בשנת 1209 התרחשה אחת מפעולות התכנון העירוני הפרטיות הראשונות בעיר, פתיחת רחוב מונטקאדה, הודות לזיכיון שנתן פטר השני לגיום רמון דה מונטקאדה; נפרש רחוב רחב וישר, העובר מהבוריה אל הים, ואוכלס על ידי בתי מגורים גדולים ומפוארים.[53] עוד אחד מתהליכי התכנון העירוני הבודדים בתקופה זו היה פתיחתה של פלאסה נובה, ליד ארמון האפיסקופל והקתדרלה של ברצלונה, שנבנתה בשנת 1355 הודות להריסת מספר בתים ושימוש בפרדס הבישוף.[54]

בין המאות ה-14 וה-15, הצמיחה העירונית המתמשכת הובילה להרחבה חדשה של המתחם המוקף חומה, עם בניית חומת רבאל, בחלקה המערבי של העיר, שחלשה על שטח של 882 דונם, עם היקף של 6 קילומטרים. המתחם העירוני החדש התחיל בדראסנס, דרך כבישי הטבעת הנוכחיים של סנט פאו, סנט אנטוני, אוניברסיטאט וסנט פרה, וירד ברחוב פאסיאג דה לואיס קומפניז הנוכחי אל מנזר סנטה קלרה - בפארק המצודה הנוכחי - לים, לאורך אווינגודה מארקז דל ארגנטרה הנוכחית. נכון לעכשיו רק פורטל דה סנטה מדרונה, בדראסנס, עדיין שמור.[55]

עם הרחבת החומה, הוקפה גם בחומות העיר שדרה ארוכה הידועה בשם לה רמבלה, והוקמו לאורכה בעיקר מוסדות דת. לאחר מכן היא המשיכה להתפתח עם תהליך העיור שלה, שהושלם בשנת 1444. באותה עת היה זה המרחב הרחב ביותר בעיר, שהוקדש לשיטוט, פנאי או פתיחת שווקים מזדמנים. היא עברה רפורמה עמוקה בין המאות השמונה-עשרה לתשע-עשרה, וכיום זהו אחד המקומות הסמליים ביותר של העיר.[56]

לבסוף, ראוי לציין כי במהלך ימי הביניים נוצרה במישור ברצלונה רשת דרכים ענפה שחיברה את העיר עם הפרברים והכפרים השונים בסביבתה, וכן נקודות עניין נוספות: בתי חווה (דרך מגדל מלינה), טחנות (דרך ורנדה), מחצבות (דרך קרו דלס מולרס), כרי דשא מצהיבים (דרך טאולט), כנסיות או קפלות (דרך סנט לאטזר), מזרקות (דרך פונט דלס אוקלטס) ועוד.[57]

העת החדשה המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברצלונה בשנת 1563, מאת אנטון ואן דן ווינגארד

בתקופה זו ברצלונה וקטלוניה הפכו לחלק מהמונרכיה ההיספאנית, שצמחה מהאיחוד השושלתי של כתרי קסטיליה ואראגון. הייתה זו תקופה של מעבר בין שגשוג למשבר כלכלי, בעיקר עקב התפרצות מגפת דבר במאה השש-עשרה וסכסוכים חברתיים וצבאיים כמו מלחמת הקוצרים ומלחמת הירושה הספרדית בין המאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, אם כי במאה השמונה-עשרה התאוששה הכלכלה הודות לפתיחת הסחר עם אמריקה ותחילתה של תעשיית הטקסטיל (אנ'). העיר עדיין הייתה מוגבלת בין חומותיה - ההרחבה היחידה הייתה על חוף הים, בשכונת לה ברצלונטה - למרות עובדה זו, עד סוף התקופה התגררו בה כמעט 100,000 תושבים.[42]

תקופה זו לא הייתה תקופה של רפורמות עירוניות מהפכניות, שכן אובדן מעמד הבירה של ברצלונה גרם לכך שפרויקטים רחבי היקף לא קודמו או בוצעו בה. במחצית הראשונה של המאה ה-16 נבנתה חומת הים, שבה הוצבו המעוזים של לבנט, טורה נובה, סנט רמון ומגדיה.[58] הרפורמה העירונית העיקרית הייתה באזור שמסביב לקתדרלה, שם נפתחה פלאסה דה לה סאו, מול הפורטל הראשי של הקתדרלה (1546), כמו גם פלאסה דה סן איו, עם המרחב הקטום של הארמון המלכותי הגדול.[59]

נמל ברצלונה, תחריט גרמני מהמאה ה-18

במהלך המאות ה-15 וה-16, נבנה נמל ימי מלאכותי בגודל שתאם את צורכי המרכז המסחרי החשוב שהתקיים ברצלונה: באופן פרדוקסלי, בתקופת הפאר של המסחר הקטלוני בים התיכון, נמל בברצלונה לא תאם את נפח המסחר של האזור. הנמל הישן שלמרגלות מונז'ואיק ננטש, ולעיר היה רק רצועת החוף לקליטת נוסעים וסחורות. ספינות מים עמוקים נאלצו לפרוק באמצעות סירות וחבלים (bastaixos). לבסוף, בשנת 1438, התקבל אישור מלכותי לבנות נמל: תחילה, הוטבעה ספינה עמוסה באבנים כדי לשמש בסיס לחומה שחיברה את החוף לאי מאיאנס; החומה חוזקה ב-1477 והתארכה בצורת שובר גלים ב-1484. באמצע המאה ה-16 הורחב הנמל בתגובה למערכה שפתח קרלוס הראשון נגד תוניסיה. בסוף המאה היה הרציף באורך 180 מטרים וברוחב 12 מטרים.[60]

עם בניית הנמל, נסכר חוף הים בין פלא דה פלאו לה רמבלה, ובכך החל תהליך עיור בפסץ' דל מאר, כיום פסץ' דה קולום.[61] בתקופה זו שופרה גם מערכת אספקת המים ומערכת הביוב, ולצורך תחזוקתה כוננה ישות המאסטרה דה לס פונטס ("אמן המזרקות"), שהייתה ממונה על הטיפול במכרות, מזרקות ומערכת הניקוז העירונית.[62]

במאה ה-17, חומת העיר הורחבה שוב עם בנייתם של חמישה שערים חדשים (סנט סבר, טאלר, סנט אנטוני, סנט פאו וסנטה מדרונה, כשהאחרון הוא שחזור מהמאה ה-14). כמו כן נסללו רחובות, הורחבה מערכת הביוב, נבנו מזרקות מי שתייה ובוצעו עבודות שיפור בנמל.[63]

מפת ברצלונה משנת 1706, מאת ניקולאס וישר.

במאה השמונה-עשרה נסיכות קטלוניה וברצלונה עצמה חזו בחלק ניכר מהאוטונומיה שלהן נכבש עם ניצחונו של פיליפה החמישי במלחמת הירושה: צו נואבה פלנטה (1716) הגלה את הגנרליטאט, הקורטס והקונסל דה סנט והם הוחלפו בממשל צבאי. תחום השיפוט העירוני של ברצלונה הצטמצם לתחומי העיר, היא איבדה את אזור ההשפעה שהיה לקונסל דה סנט במטרופולין. בתקופה זו חלה עלייה דמוגרפית בולטת, והכלכלה תועשה בהדרגה, ואז הגיעה המהפכה התעשייתית.[64]

העיר מוקפת בחומה והמצודה.

הגעתם של הבורבונים הולידה סדרה של עבודות הנדסיות צבאיות, כגון טירת מונז'ואיק ומבצר המצודה.[65] לצורך בניית המצודה (1715–1751), נהרסו 1200 בתים בשכונת ריברה, והותירו 4,500 איש ללא קורת גג וללא פיצויים, ותעלת "רק קומטל" הוסטה.[66] הייתה זו עבודתו של חורחה פרוספרו דה ורבום לבניית מעוז בצורת מחומש מוקף חומה עם חפיר מגן וטיילת של 120 מטרים בין החומות לבניינים שמסביבה. המצודה נהרסה במהפכה של 1868, ובהיקפה נבנה פארק המצודה.[67]

היו גם שתי דרכים צבאיות חדשות שחצו את מישור ברצלונה: דרך מטארו - במקביל לרחוב Pere IV הנוכחי - ודרך קראו קוברטה, שהתחברה לדרך מדריד - ברחובות הנוכחיים של הוסטפראנצ'ס וסנטס.[57]

בשנת 1753 החלה בניית שכונת לה ברצלונטה ביוזמת המרקיז מלה מינה. היא מוקמה על חצי אי קטן של אדמה שהוחזרה מהים, פריסתה תוכננה על ידי המהנדס פדרו מרטין צ'רמנו, בעלת תוכנית מוארכת עם רשת של רחובות אורתוגונליים ובלוקים של מבנים, המהווה דוגמה מובהקת לעירוניות בארוקית אקדמית.[68] בשכונה זו שכן בשנת 1772 מגדל השעון, המגדלור הראשון של העיר; אחריו הגיעו הלוברגאט ב-1845 ומונז'ואיק ב-1925.[69]

בשנת 1771 אושרה האדיקטו דה אוברריה, פקודה עירונית שמטרתה פיקוח על עבודות פרטיות בעיר, שכללה הסדרת ויישור המבנים לפי מתווה הרחובות, וכן פיקוח על היבטים כמו ריצוף הרחובות, מערכת הביוב ומספור הבתים בין היתר. בצו זה נקבעה לראשונה החובה לבקש היתר בניה, בליווי דוח ותשלום האגרות בהתאמה. כמו כן, בשנת 1797 נקבעה מגבלת גובה לכל המבנים בתחומי העיר.[70] במהלך מאה זו חל שינוי בטיפולוגיה של מבנים פרטיים, שהפכו מ"בית אומן" מהסוג של ימי הביניים ל"בית רב-משפחתי" עם גרם מדרגות משותף, שהפריד באופן סופי בין עבודה למגורים.[71]

מפת העיור של לה רמבלה (1807).

בין השנים 1776–1778 בוצע הפיתוח מחדש של לה רמבלה, נחל קדום שסימן במהלך ימי הביניים את הגבול המערבי של העיר, והיה מאוכלס מאז המאה ה-16, בעיקר בתיאטראות ומנזרים. בשלב זה נהרסה החומה הפנימית, המבנים יושרו מחדש ועוצבה טיילת חדשה בסגנון השדרה הצרפתית.[72] גם הפאסוס של סנט חואן וגראסיה תוכננו, אך הן לא נבנו עד תחילת המאה ה-19 (סנט חואן) ו-1820–1827 (גראסיה).[73] כמו כן, רחוב רוזן התקיפה - כיום "הרחוב החדש" של הלה רמבלה - (1778–1789) נבנה, על שמו של פרנסיסקו גונזלס דה באסקורט, הקפטן הכללי של קטלוניה, שהיה היזם ליצירת הרחוב.[74] בשנת 1797 נוצרה גם פסאו נואבו או פסאו דה לה אקספלנאדה, הממוקמת בסמוך למצודה הצבאית, שדרה רחבה נטועה בעצי צפצפה ובוקיצות ומעוטרת במזרקות נוי, ולמשך זמן מה הייתה המרחב הירוק העיקרי של העיר, אך נעלמה עם ביצוע עבודות העיור של פארק המצודה.[75]

במהלך המאה השמונה-עשרה הוקמו שוקי בורן ובוקריה כשווקי האספקה הכלליים היחידים, ובשנת 1752 הוסדרו היבטים כמו משקלים ומידות לשיווק מוצרי מזון, בנוסף להסדרת שוק הפחם.[76]

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט על ברצלונה בשנת 1850 בקירוב, תחריט של אלפרד גוסדון

בתקופה זו חלה פריחה כלכלית כבירה, המיוחסת למהפכה התעשייתית - במיוחד תעשיית הטקסטיל - אשר הובילה בתורה לרנסאנס תרבותי קטלוני (אנ'). בין השנים 1854 ו-1859 נהרסו חומות העיר, מה שאפשר את התרחבותה והוביל לפרויקט אישמפלה, שנוסח על ידי אילדפונס סרדה בשנת 1859. כמו כן, בעקבות המהפכה של 1868, נהרסה המצודה, ואדמותיה הפכו לפארק ציבורי. האוכלוסייה גדלה, במיוחד הודות להגירה משאר חלקי ספרד, והגיעה ל-400,000 תושבים עד סוף המאה.[77]

המהפכה התעשייתית התגבשה במהירות בקטלוניה, בהיותה חלוצה ביישום נוהלי ייצור שהחלו בבריטניה הגדולה במאה השמונה עשרה. בשנת 1800 היו 150 מפעלי טקסטיל בברצלונה, כולל El Vapor, שהוקם על ידי ג'וזפ בונפלטה. בשנת 1849 נפתח בסנטס מתחם ה-La España Industrial, בבעלות האחים מונטאדאס (Muntadas). תעשיית הטקסטיל גדלה בהתמדה עד למשבר של 1861, שנגרם על ידי המחסור בכותנה עקב מלחמת האזרחים האמריקאית. גם לתעשיית המתכות נוספה חשיבות, שהועצמה על ידי יצירת מסילות הברזל והנעה בקיטור. בשנת 1836 נפתח בית היציקה נואבה וולקנו בלה ברצלונטה ובשנת 1841 הוקם לה ברצלונה, קודמו של La Maquinista Terrestre y Marítima (1855), אחד המפעלים החשובים בהיסטוריה של ברצלונה.[78]

התיעוש חולל שינויים חשובים בתכנון העירוני של העיר, בשל הצרכים החדשים של המגזרים הכלכליים של השיטה הקפיטליסטית, שדרשו ריכוז חזק של עבודה ושירותי עזר. בעקבות כך, חוותה ברצלונה קפיצת מדרגה חשובה היישר למודרניות, המאופיינת בשלושה גורמים: נדידת אוכלוסייה מהאזור הכפרי לעיר, הקישור בין פיתוחים תעשייתיים ועירוניים, וקישוריות טובה יותר מסביבתה אליה, באמצעות סלילת רשת רחבה של דרכים ומסילות ברזל, אשר איפשרו לברצלונה להפוך לעיר ראשית לסביבתה ויצירת מטרופולין.[79]

מפת ברצלונה וסביבתה (1855), מאת אילדפונס סרדה.

במהלך מאה זו אוחדו הפקודות העירוניות שהחלו ב"צו הפועלים" (Edicto de obrería): בשנת 1814, ההכרזה על המשטרה העירונית (Pregón de policía urbana) קבעה ב-84 מאמרים את כל ההוראות בנושא בנייה אזרחית, תחזוקת שטחים ציבוריים ותקנות שונות בנושאי ביטחון וסדר ציבורי. בשנת 1839 אמנת הממשל התקין (Bando general de buen gobierno) הרחיבה וחידשה את ההוראות הללו ובין היתר הסדירה את היחס בין רוחב הרחובות לגובה הבניינים. מנגד, חוק מיום ה-8 בינואר 1845 קבע ייחוסים של מועצת העיר עצמה בהיבטים שונים כגון תכנון עירוני, הסדרת התנאים הסניטריים של המרחבים הציבוריים וכן התניה של רחובות, כיכרות ושווקים.[80] בשנת 1856 אושרו ההפקודות המוניציפליות (Ordenanzas Municipales) הראשונות, אשר ריכזו והרחיבו את כל ההוראות הקודמות, עם קוד עירוני שחשב ולקח בחשבון, לראשונה, את כל ההיבטים של היחסים האזרחיים והמוסדיים בעיר. לראשונה נדרשו היתרי הבנייה לכלול גם תוכנית מתווה פנים. עד מהרה התיישנו פקודות אלה בשל קידום תוכנית הרחבה חדשה. ובשנת 1891 נערכו פקודות חדשות שלקחו בחשבון את הספציפיות החדשות של ההרחבה והקישורים החדשים בעיר. בין היתר, הוגדל שטח האכלוס של המגרשים מ-50% — שנקבע בתוכנית סרדה משנת 1859 — ל-70%.[81]

בין פעולות התכנון העירוני העיקריות של שנים אלו היו פתיחת הפראן (Calle de Fernando) בשנת 1827, בין לה רמבלה לפלאזה דה סאנט חיימה (Sant Jaume), עם המשך מאוחר יותר לכיוון בורן עם רחובות חיימה הראשון (1849-53) ופרינססה (1853).[82] בשנת 1833 החלה הרחבת הפלה דה פלאו, שהיה אז מרכז העצבים של העיר, עם נוכחותם של הארמון המלכותי, הלונג'ה והאדואנה. הכיכר הוגדלה ובפורטל דה מאר נבנה (1844–1848), שער מונומנטלי לברצלונטה מהרובע העתיק, פרי עבודתו של ג'וזף מסנס, שנהרס ב-1859 יחד עם חומות העיר.[83] מסנס היה גם מחברה של תוכנית הרחבה ב-1838 שמעולם לא הושלמה, וכללה את המשולש בין קאנאלטס, פלאסה דה לה אוניברסיטאט ופלאסה אורקינאונה. כבר אז הציגה את מה שיהפוך לפלאסה דה קטלוניה, הממוקמת במרכז המשולש.[84]

פורטל דה מאר (1844–1848), מאת ג'וזף מסנס

גורם נוסף שקידם את התכנון העירוני של שנים אלו היה החרמות (Spanish confiscation) ב-1836, מה שהותיר חלקות אדמה רבות שנבנו או הוסבו לשטחים ציבוריים, כגון שוקי לה בוקריה וסנטה קטלינה, גראן תיאטרו דל ליסאו (Liceu) ושתי כיכרות שעוצבו על ידי פרנצ'סק דניאל מולינה: פלאסה ריאל ופלאסה דל דוק דה מדינצ'לי.[ב]

באופן דומה, ההוראות הסניטריות החדשות שנחקקו בתקופה זו הביאו להיעלמותם של בתי קברות רבים של הקהילה, שחלקותיהם פותחו ככיכרות ציבוריות חדשות: כך, נוצרו כיכרות כמו סנטה מריה, דל פי, סנט ג'וזפ אוריול, סנט פליפ נרי, סנט ג'וסט, סנט פרה וסאנט חיימה.[85] האחרון הפך ללב הפוליטי של העיר, שכן מועצת העיר ברצלונה וז'נרליטט דה קטלוניה ממוקמו בה.[86] מנגד, היעלמות בתי הקברות של הקהילה הביאה להקמת בית קברות חדש הנמצא מחוץ לעיר, בית הקברות המזרחי המוכר בשם פואבלו נואבו (פובלנו), המבוסס על פרויקט משנת 1773 אך, נבנה בעיקר בין 1813 ל-1819. אחריו ב-1883 הגיע בית הקברות דרום-מערב המוכר בשם מונטז'ואיק, בעוד שבמאה ה-20 נבנה בית הקברות צפון המוכר בשם קולסרולה (1969).[87]

בשנת 1842, הומצא אחד הגורמים המובהקים של המודרניות שנבעו מהתקדמות מדעית חדשה, תאורת הגז. הרחובות לה רמבלה, רחוב פרננדו ופלאזה דה סן חיימה היו הראשונים שהוארו, באמצעות גז שהופק על ידי זיקוק יבש של פחם שחור ביטומני (גז עירוני). באותה שנה נוצרה האגודה הקטלאנית לתאורת גז (Sociedad Catalana para el Alumbrado por Gas), ושמה שונה בשנת 1912 לגז וחשמל קטאלני (Catalana de Gas y Electricidad). בשנת 1856 הוחל בהצלחה גז על תנורים ותנורים ביתיים.[88]

קטר מספר 12 של קו ברצלונה-מטארו (1848)

אחד הגורמים העיקריים לדינאמיות של העיר כבירת מטרופולין גדול היה הגעתה של מסילת הברזל: ב-1848 יצא מברצלונה קו הרכבת הראשון בחצי האי ספרד, שחיבר את ברצלונה עם העיירה מאטרו. לאחר מכן נבנו התחנות של פרנסיה (1854), סנטס (1854) ונורטה (1862). הבירה הקטלאנית הפכה למרכז של רשת רכבות בצורת הספרה 8 - מה שמכונה "שמונה קטלאני" - שנוצרה על ידי שתי טבעות שהצטלבו בעיר. בשנות ה-80 של המאה ה-19 כבר היו קשרים מסילתיים עם צרפת, מדריד, סרגוסה וולנסיה, בנוסף לשאר בירות המחוזות הקטלוניים. באותה תקופה פעלו שתי חברות: Ferrocarril del Norte ו-MZA (מדריד-סרגוסה-אליקנטה), ששולבו ב-1941 ב-RENFE.[89]

גם שירותי הכבאות והמשטרה הראשונים של העיר הופיעו בשלב זה. בשנת 1843 נוצרה הגווארדיה אורבנה דה ברצלונה, האחראית על הגנת וביטחון הציבור; ב-1938 הם גם קיבלו את השליטה על התנועה העירונית.[90] מצד שני, בשנת 1849 קמה החברה לסיוע הדדי באש (Sociedad de Socorro Mutuo contra Incendios), חברה פרטית שב-1865 הוחלפה בחברת כיבוי והצלה של ברצלונה (Sociedad de Extinción de Incendios y Salvamento de Barcelona). היה זה מכבי האש הציבורי הראשון בניהול מועצת העיר. המפקד הראשון שלה היה האדריכל אנטוני רובירה אי טריאס, ובית האש הראשון שלה היה בית המחסנים המשותפים (Casa de Comunes Depositos) ואחריו נבנו תחנות כבאות מרובות ברחבי העיר. בשנת 1908 הוחלפו כלי רכב רתומים לבעלי חיים בכלי רכב מנועיים ובשנת 1913 התמקצעה דמותו של הכבאי, שעד אז הייתה לא-פורמלית.[91]

ברצלונה ממעוף הציפור (1857), מאת אונופרה אלסמורה (Onofre Alsamora).

באמצע המאה, המועצה האזורית של ברצלונה לקחה אחריות על הקמת מתווה דרכים חדש במישור ברצלונה: דרך סאריה (כיום שדרת סאריה), שתוכננה על ידי אילדפונס סרדה ונבנתה בין 1850 ל-1853; הדרך מסנטס ללס קורטס (1865-1867); והדרך מסגררה להורטה (1871), כיום רחוב גרסילאסו.[57] בשנים אלו שודרג הנמל, שחשיבותו עלתה כמקור לחומרי גלם - בעיקר כותנה ופחם - עם חפירתו ובנייתו של רציף חדש על ידי המהנדס חוסה רפו. תוכניתו לפרויקט הוצגה ב-1859.[92]

מצד שני, בשנת 1855 החל שירות הטלגרף, עם רשת בעלת אופי רדיאלי שמרכזה במדריד. החל משנת 1920 הורחבה באופן היקפי לולנסיה, סביליה ולה קורוניה. השירות שולב בשירות הדואר וכך נוצר המנהל הכללי של הדואר והטלגרף (Dirección General de Correos y Telégrafos) בשליטת המדינה.[93]

יש לציין גם כי הגנים הציבוריים הראשונים הופיעו במאה התשע עשרה, שכן הגידול בסביבות העירוניות בעקבות המהפכה התעשייתית, לרוב בתנאים של הידרדרות סביבתית, הובילו להמלצות על יצירת פארקים וגנים עירוניים גדולים, אשר תחזוקתם שולמוה על ידי הרשויות הציבוריות, ובכך הולידו את הגינון הציבורי - עד אז בעיקר פרטית - ואדריכלות הנוף.[94] הגן הציבורי הראשון בברצלונה נוצר ב-1816. הוא נקרא גן הגנרל, והוקם ביוזמת של קפטן גנרל פרנסיסקו חאבייר קסטנוס. מיקומו של הפארק היה בין שדרת מרקז דה לה ארגנטרה הנוכחית והמצודה, מול המקום שבו נמצאת היום תחנת פרנסיה. שטחו 0.4 דונם, עד שנעלם ב-1877 במהלך פיתוח פארק המצודה.[95] בזמן הזה הוצבו מספר גנים בפסץ' דה גראסיה. ב-1848 נוצרו גני טיבולי, בין הרחובות ולנסיה וקונסל דה סנט, ובשנת 1853 מוקמו בין הרחובות אראגון ורוסיון מה שנקרא שאנז אליזה, עם גן, אגם עם סירות, תיאטרון ופארק שעשועים עם רכבות הרים. גנים אלה נעלמו מספר שנים לאחר מכן בתהליך העיור של פסץ' דה גראסיה.[96]

הרחבת ברצלונה (אישמפלה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הסביבה של העיר ברצלונה והפרויקט לשיפורה והרחבתה, מאת אילדפונס סרדה (1859)

באמצע המאה התשע-עשרה התרחש אירוע טרנסצנדנטלי ששינה לחלוטין את פניה של העיר; הריסת החומות. במהלך המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה גדלה האוכלוסייה בהתמדה (מ-34,000 תושבים בתחילת המאה השמונה-עשרה ל-160,000 באמצע המאה התשע-עשרה), מה שהוביל לעלייה מדאיגה בצפיפות האוכלוסין (85 תושבים לדונם), וסיכנה את בריאות האזרחים. אולם, בשל מעמדה כמעוז, התנגד השלטון המרכזי להריסת החומות. החלה זעקה עממית חזקה, בראשות פדרו פליפה מונלאו, שב-1841 פרסם את ספר הזיכרונות "למטה עם החומות!" (¡Abajo las murallas!) שבו הגן על הרס שלהן כדי למנוע כניסת מחלות ומגיפות. לבסוף, בשנת 1854, ניתן אישור להריסתם, מה שאיפשר את הדרך להרחבה הטריטוריאלית של העיר.[97]

ב-1859 מינתה מועצת העיר ועדה לקידום תחרות לפרויקטים של הרחבה עירונית, בה זכה אנטוני רובירה אי טריאס; עם זאת, משרד הפיתוח התערב וכפה את הפרויקט של אילדפונס סרדה, מחבר התוכנית הטופוגרפית של מישור ברצלונה ומחקר דמוגרפי ואורבניסטי של העיר (1855). תוכנית סרדה (Plan de los alrededores de la ciudad de Barcelona y del proyecto para su mejora y ampliación, 1859) קבעה מתווה אורתוגונלי בין מונז'ואיק והבסוס, עם מערכת של רחובות ישרים בכיוון צפון-מערב דרום-מזרח, ברוחב 20 מטרים, נחתכים על ידי רחובות ניצבים בכיוון דרום-מערב צפון-מזרח במקביל לחוף ולרכס הרי קולסרולה. סרדה תכנן לבנות רק משני צדדים ולהשאיר את המרחבים האחרים לגנים, למרות ששאיפה זו לא התגשמה ולבסוף נעשה שימוש כמעט בכל הקרקע הניתנת לבנייה. הבניינים תוכננו בצורה מתומנת האופיינית לאישמפלה, עם קיטומים המבליטים ומדגישים את הסירקוליה והדינמיות העירונית.[98] התוכנית קראה לבניית מספר שדרות עיקריות: דיאגונל, מרידיאנה, פארלאל, גראן ויה ופסץ' דה סנט ג'ואן, וכן מספר כיכרות גדולות בצמתים שלהן: טטואן, גלוריס, אספניה, ורדגואר, לטאמנדי ואוניברסיטאט. היא גם חזתה את פתיחתן של שלוש שדרות גדולות בחלק הישן של העיר: שתיים המחברות את אישמפלה עם החוף (Muntaner ו- Pau Claris) ועוד אחת מאונכת המחברת את המצודה עם מונז'ואיק (avenida de la Catedral).[99] היא גם קידמה סדרה של כבישי טבעת חדשים שיעקפו את העיר העתיקה, במקום שהותירו החומות: כבישי הטבעת של סן פבלו, סן אנטוניו, אוניברסיטאט וסנט פרה.[100]

הקרנה של מודול 10 ששימש את סרדה לפריסת הדרכים הראשיות והאלכסוניות. באדום, מספר דרכים ותיקות ששרדו את רשת סרדה

הפרויקט של סרדה נחשב די חדשני באותה תקופה, במיוחד בהתייחס לתיחום של שטחים ירוקים ואזורי שירות, תוך התחשבות בהיבטים תפקודיים, פנאי ורווחה כאחד. הבניינים היו צריכים להיות בגובה של 16 מטרים (קומת קרקע וארבע קומות מעליה), וברוחב של 10 עד 20 מטרים. החלוקה של האישמפלה הייתה אמורה להיות לאזורים בגודל של 20 על 20 בלוקים, המחולקים למתחמים בגודל של 10 על 10 ושכונות של 5 על 5 בלוקים. לכל שכונה הייתה אמורה להיות כנסייה, מרכז אזרחי, בית ספר, מעון יום, בית אבות ומרכזי רווחה אחרים, בעוד שלכל מתחם היה אמור להיות שוק ולכל אזור פארק. היו בה גם מתקנים תעשייתיים ומנהליים, ובפרברים היו בית מטבחיים, בית קברות ושלושה בתי חולים. עם זאת, רוב ההוראות הללו לא יצאו אל הפועל, בשל התנגדות מועצת העיר, שהתרגזה מכפיית התוכנית של סרדה בניגוד לזו של רובירה, שאושרה בתחרות, וכן בשל ספקולציות בנדל"ן, אשר הובילו לבניית הבלוקים מכל הצדדים ולא רק בשני הצדדים כפי שתוכנן על ידי סרדה.[101]

סרדה ליווה את הפרויקט שלו במספר ספרי זיכרונות ומחקרים סטטיסטיים שבהם הראה את התיאוריה האורבניסטית שלו, שפותחה לפי שלוש נקודות עיקריות: היגיינה, המבוססת על פיתוחו למונוגרפיה סטטיסטית של מעמד הפועלים (Monografía estadística de la clase obrera), שם הוא ביקר את תנאי החיים בתוך העיר המוקפת חומה שהתקיימה עד אז - תוחלת החיים הייתה 38.3 שנים לעשירים ו-19.7 לעניים - כנגדה הוא מציע שיפורים בהתמצאות העירונית לפי גורמים כמו אקלימטולוגיה, כמו גם באלמנטים הקונסטרוקטיביים; מחזוריות, במטרה להתאים את הדרכים הציבוריות בין הולכי הרגל לתנועת כלי רכב, מה שהביא אותו להסדיר את חלוקת הרחובות ולהקים בלוקים קטומים מכל עברי הגושים כדי להקל על מעברי החצייה; והעיצוב הרב-תכליתי, עם מתווה אורבני שיושם הן לחללים שייבנו והן לאלו שכבר היו קיימים, תוך שילוב המושגים של "הרחבה" ו"רפורמה", מה שייתן עיר היגיינית ופונקציונלית, למרות שחלק זה של הפרויקט שלו לא התבצע.[102]

יש לקחת בחשבון שבמקרים רבים תוכנית סרדה הונחה על פריסות פרבריות שכבר היו קיימות או שהיו בפיתוח, בנוסף לעובדה שלעיירות הגובלות עם העיר ברצלונה, שנוספו בשלבים מאוחרים יותר במאה התשע-עשרה, היו כבר פרויקטים מתוכננים משלהן לפיתוח עירוני. בין המתווים הללו נדרש היה לקחת בחשבון את הדרכים המהירות והדרכים הכפריות, או את זכויות הפיתוח שניתנו למסילות ברזל, תעלות, תעלות השקיה ומאפייני פיתוח קרקע אחרים.[103]

היבט משיק של המתווה החדש היה שאלת הטופונימיה (חקר שמות מקומות), שכן הרשת העירונית החדשה שתוכננה על ידי סרדה כללה סדרה של רחובות חדשים שלא הייתה מסורת לגביהם בעת מתן השמות. שמות הרחובות החדשים הופקדו בידי הסופר ויקטור בלגר, אשר קיבל השראה מההיסטוריה של קטלוניה: לפיכך, רחובות רבים נקראים על שם טריטוריות הקשורות לכתר אראגון, כמו ולנסיה, מיורקה, אראגון, פרובאנס, רוסיון, נאפולי, קורסיקה, סיציליה וסרדיניה; מוסדות כמו בתי המשפט הקטלוניים, הז'נרליטט והקונסל דה סנט; דמויות כמו חיימה באלמס, אנריקה גרנדוס, בואנוונטורה קרלוס אריבאו, רמון מונטנר, רפאל קזנובה, פאו קלריס, רוג'ר דה פלור, אנטוני דה וילארואל, רוג'ר דה לוריה, אוסיאס מארס והרוזן מאורג'ל; קרבות ואירועים היסטוריים כגון ביילן, לפנטו, אל ברוך וקספה.[104]

פרויקטים של הרחבה (דוגמאות)

חידוש העיר העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ברצלונה מאת מיקל גאריגה אי רוקה, 1862.

תוכנית סרדה פיתחה בעיקר את השטחים שמחוץ לחומות העיר, עקב ספקולציות נדל"ן, תוך התעלמות מהשיפורים הנדרשים לפיתוח החלק הישן של ברצלונה. אז הועלה הצורך בפרויקט של "שיפוצים פנימיים", במטרה לחדש את הגרעין הישן של העיר המתרחבת. אחת התוכניות הראשונות הייתה זו של מיקל גאריגה אי רוקה, מחברה של תוכנית מתאר משותפת (1862), התוכנית המקיפה הראשונה של העיר, בקנה מידה 1:250. הפרויקט של גאריגה חזה את יישור הרחובות כשיטה הבסיסית לשיפוץ רחב של פנים העיר, אך הקושי בביצועו והיעדר מנגנוני הפקעה שיתקו את הפרויקט הראשוני הזה.[105]

תוכנית חידוש פנימי של ברצלונה (1884), מאת אנגל באיקסרס.
חומת ים (Muralla de mar).

פרויקט מפורט יותר תוכנן על ידי אנגל באיקסרס ב-1878, שהציג לסנאט הצעת חוק הפקעה, שאושרה ב-1879. הפרויקט של באיקסרס צפה מראש שיפוץ יסודי של העיר העתיקה, כשההיבט הבולט ביותר בו היה פתיחתם של שלושה צירי תנועה מרכזיים - שנקראו בתחילה A, B ו-C - כדי להפוך את מרכז העיר העתיקה לנוחה יותר לתנועת הולכי רגל. עם זאת, הפרויקט אושר רק ב-1895, ונאלץ להמתין עד 1908 לביצועו, שמומש חלקית, שכן נסלל רק כביש A, ששמו שונה לויה לייטנה (Via Laietana).[106]

ראוי להזכיר גם את הכנסת החשמלית לתחבורה עירונית. בשנת 1860 נפתח קו אומניבוס לאורך לה רמבלה, אך האיטיות של הקרונות גרמה לאמצעי התחבורה הזה להפוך ללא מעשי במיוחד. ב-1872 הונחו מסילות גרירה, מה שהקל על התנועה, עם כרכרות מדגם אימפריאלי - ממוצא אנגלי - שנמשכו על ידי שניים או ארבעה סוסים. הקו הוארך מהנמל (דרסאנס) לכפר גראסיה, ובהמשך ללה ברצלונטה. אחד הקווים הראשונים שפעלו היה "חברת החשמליות של ברצלונה" האנגלית (Barcelona Tramways Company Limited). בשנת 1899 הקרונות היו מחושמלים.[107]

מפת שלושת הדרכים הראשיות שתוכננה על ידי באיקסרס.

בשנים אלו נכנס גם ריהוט הרחוב, במיוחד מאז מינויו של אנטוני רובירה אי טריאס לראש מבנים ויפוי של מועצת העיר ב-1871, וכן יורשו, פר פלקס, שעשה מאמץ מיוחד לשלב אסתטיקה ופונקציונליות עבור סוג זה של ריהוט עירוני. הגידול בהצבת אלמנטים כמו עמודי תאורה, מזרקות, ספסלים, קיוסקים, מעקות, אדניות, תיבות דואר ושירותים ציבוריים אחרים, קיבלה דחיפה על ידי עלייתה של תעשיית הברזל, שאפשרה ייצור המוני שלהם והביאה לשיפור ניכר בחוזקם ועמידותם.[108]

בשנות ה-80 של המאה ה-19 החלה התקנת תאורה חשמלית, שהחליפה בהדרגה את תאורת הגז בדרכים הציבוריות. בשנת 1882 הוצבו פנסי הרחוב החשמליים הראשונים בפלאסה דה סנט ז'אומה, ובין השנים 1887 ו-1888 חושמלו לה רמבלה ופסץ' דה קולום. אולם הכללת התאורה החשמלית התרחשה רק בתחילת המאה ה-20, עם המצאת הנורה, והיא הושלמה רק ב-1929.[109]

שירות נוסף שצמח בסוף המאה היה הטלפון. התקשורת הטלפונית הראשונה בכל חצי האי האיברי התרחשה ב-1877 בברצלונה, בין טירת מונז'ואיק למצודה. באותה שנה בוצעה התמסורת הבין-עירונית הראשונה בין ברצלונה לז'ירונה על ידי חברת Dalmau i Fills, חלוצה בהתקנת קווים בברצלונה. בשנת 1884 הוקם המונופול של השירות הממלכתי, אך שנתיים לאחר מכן הוסמכה להפעילו חברת הטלפונים הכללית של ברצלונה (Sociedad General de Teléfonos de Barcelona), שנטמעה מאוחר יותר בחברת הטלפון של חצי האי (Compañía Peninsular de Teléfonos). בשנת 1925 השירות הולאם על ידי הדיקטטורה של פרימו דה ריברה (אנ'), והוקמה החברה הטלפונית הלאומית של ספרד (Compañía Telefónica Nacional de España). ב-1897 היו בעיר 2,479 טלפונים, נתון שגדל בהדרגה: ב-1917 היו כ-10,000, ב-1930 26,000, ב-1960 200,000, ב-1985 750,000 ובשנת 2000 היו 850,000 טלפונים.[110]

עוד יש לציין כי בשליש האחרון של המאה נבנו שוקי אספקה רבים, רבים מהם נבנו מברזל, מרכיב אופנתי באדריכלות של אותה תקופה. השווקים של בורן (1872–1876), סנט אנטוני (1872–1884), הוסטפראנצ'ס (1881), לה ברצלונטה (1884), קונספציון (1887–1888), ליברטט (1888–1893), קלוט (1884–1889), אוניאו (1889), גראסיה (1892) וסנטס (1898–1913) נבנו בצורה זו.[76]

התערוכה העולמית של 1888[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית התערוכה, מאת ג'וזף פונטסרה
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – התערוכה העולמית של ברצלונה (1888)

בסוף המאה התקיים אירוע שהשפיע רבות מבחינה כלכלית, חברתית, עירונית, אמנותית ותרבותית על העיר: התערוכה ההעולמית של 1888. התערוכה התקיימה בין ה-8 באפריל ל-9 בדצמבר 1888 ונערכה בפארק המצודה, קרקע שהייתה שייכת בעבר לצבא ופונתה בשנת 1868 עבור פיתוח העיר. התמריץ של אירועי התערוכה הוביל לשיפור התשתית של העיר כולה, ובזכות כך עשתה קפיצת מדרגה גדולה לקראת מודרניזציה ופיתוח.[111]

פרויקט השיפוץ של פארק המצודה הוזמן על ידי ג'וזף פונטסרה בשנת 1872, שתכנן גנים נרחבים לבילוי עבור האזרחים, ויחד עם השטח הירוק תכנן כיכר מרכזית וכביש טבעתי, וכן מזרקה מונומנטלית, מגוון אלמנטי נוי, שני אגמים ושטח מיוער, כמו גם תשתיות ומבני עזר שונים, כמו שוק בורן, מאגר מים - כיום הספרייה של אוניברסיטת פומפאו פברה - בית מטבחיים, גשר ברזל מעל צסילות הרכבת ומספר מחסני שירות.[112] הוא גם תכנן את המתחם העירוני החדש של בורן, שהורכב ממאה חלקות קרקע והציגו חותם סגנוני משותף. לבסוף מומש רק באופן חלקי.[113]

בנוסף למצודה, שופצה שדרת סנט ג'ון (Salón de San Juan; כיום Passeig de Lluís Companys), שדרה ארוכה ברוחב 50 מטר ששימשה ככניסה לתערוכה ובתחילתה מוקם שער הניצחון, שתוכנן על ידי ג'וזף וילאסקה. טיילת זו כללה מעקות ברזל יצוק, מדרכות מפסיפס ועמודי תאורה גדולים, כולם תוכננו על ידי פרה פאלקואס (Pere Falqués).[114] רוב המבנים והביתנים שנבנו עבור התערוכה נהרסו לאחר סיומה, אם כי טירת שלושת הדרקונים ומוזיאון מרטורל (שניהם חלקים בלתי נפרדים ממוזיאון מדעי הטבע של ברצלונה), האורנג'רי והאומברקולום שרדו, בעוד חלק ממוזיאון מדעי הטבע של ברצלונה. שטחי הפארק הפכו מאוחר יותר לגן החיות של ברצלונה.

עבודות ושיפורים רבים בוצעו ברחבי העיר לרגל האירוע: הושלם השיפוץ של כל חוף הים שבתחומי העיר (בין פארק המצודה ללה רמבלה), באמצעות שיפוץ פסאז' דה קולום ובניית מזח חדש שנקרא הפוסטה; החל חידוש של כיכר קטלוניה, תהליך שהגיע לשיאו ב-1929 הודות לתערוכה אחרת, התערוכה הבינלאומית לתעשיות החשמל; ריירה ד'מאלה (Riera d'en Malla) חופה ועורר את הרמבלה דה קטלוניה; שדרת פאראלל חודשה; פסץ' דה סנט ג'ואן הוארך לכיוון גראסיה וגראן ויה דה לס קורטס קטלאנס הוארכה מערבה.[115] הגולונדרינאס, סירות שעשועים שיצאו מול אנדרטת קולומבוס והציעו סיבוב שייט למבקרים, הותקנו ונשארו גם כן.[116]

פרויקט התברואה התת-קרקעי של ברצלונה: ביוב, ניקוז, פסולת עירונית (1891), מאת פרה גרסיה פאריה (Pere Garcia Fària).

מסוף המאה ראוי להזכיר את הפרויקט של פרה גרסיה פאריה (Pere Garcia Fària) לאסדרת מערכת הביוב של העיר (Proyecto de saneamiento del subsuelo de Barcelona: alcantarillado, drenaje, residuos urbanos, 1891). היה זה פרויקט ששם דגש מיוחד על היגיינה, עם קריטריונים חדשניים שעדיין תקפים היום: הוא הקים רשת ביוב ברת-ביקור, ברוחב 80 סנטימטרים ובגובה 170 סנטימטרים, המתוחזקת על ידי חטיבה עירונית שעדיין מבצעת את תפקידיה. זוהי מערכת אחידה למי גשמים ומי שפכים, הפועלת בעיקר על ידי כוח הכבידה - למעט מספר תחנות שאיבה קטנות - מה שמחייב להחזיק קולטים גדולים בחלק התחתון של העיר. הודות לפרויקט זה, הוארכה רשת הביוב תוך מספר שנים מ-31.2 קילומטרים ל-212 קילומטרים.[117] בתקופה זו, החלו הרחובות להיבנות עם מדרכות וכבישים מרוצפים, שהוחלפו באספלט בשנות ה-60 של המאה ה-20.[118]

עוד יש לציין שבמהלך המאה התשע-עשרה הגידול באוכלוסייה וצרכים תעשייתיים חדשים הביאו לעלייה בצריכת המים, מה שהצריך בניית רשת איסוף וחלוקת מים גדולה יותר. כך, בסוף המאה נבנה צינור חדש מדוסריוס (מרסמה), באורך 17 קילומטרים ואמת מים באורך 37 קילומטרים שהביאו מים לעיר. חברות השיווק הראשונות הופיעו אז, העיקרית שבהן הייתה אגודת המים הכללית של ברצלונה (Sociedad General de Aguas de Barcelona (AGBAR)), שנוסדה ב-1882.[119]

בנוסף, הגידול באוכלוסייה בין המאות התשע-עשרה למאה העשרים הוביל לבניית בתי חולים חדשים על מנת לשרת את אוכלוסיית המחוזות החדשים של העיר: בית החולים קליניקו אי פרובינציאלי (1895–1906) ואוספיטל דה סנט פאו (1902-1930), מתחם מונומנטלי בסגנון מודרניסטי שתוכנן על ידי לואיס דומנש אי מונטנר. מאוחר יותר, הוקמו בתי החולים של אספרנסה (1924), הצלב האדום (1924), בית החולים הצבאי (1924) ובית החולים דל מאר (1931), בעוד שב-1955 נחנך בית החולים Universitari Vall d'Hebron, אחד מגורמי הבריאות העיקריים של קטלוניה.[120]

במהלך השנים הללו עברה האישמפלה בהדרגה תהליך עיור, תחילה הודות ליוזמה פרטית שנקראה אגודות פיתוח (Sociedades de Fomento), ומשנת 1892 עם הופעת הוועדות המיוחדות לאישמפלה (Comisiones Especiales de Ensanche) שנבעו מ"חוק האישמפלה החדש של שנת 1892". חוק זה התבסס על חוקי ההפקעה בכפייה משנת 1879, ופיתח מערכת ניהול לשיתוף ציבורי ופרטי. תהליך העיור התרחש בעבר במספר שלבים: מילוי השטח, חלוקה לקרקע, התקנת שירותים כמו ביוב, מים זורמים ותאורה והקמת מבנים. רוב הבתים היו מושכרים בעבר: הבעלים התגוררו בקומה השנייה (planta noble) והשכירו את האחרים.[121]

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ברצלונה וסביבתה משנת 1890, מאת J.M. Serra. ניתן לראות את העיריות שנוספו בין סוף המאה התשע-עשרה לתחילת המאה העשרים מסביב לגרעין העירוני הוותיק.

המאה ה-20 התאפיינה במצב פוליטי עוויתי, עם סיום המלוכה ב-1931 ועלייתה של הרפובליקה השנייה, שהסתיימה במלחמת האזרחים והוחלפה בדיקטטורה של פרנקו, עד הקמת המלוכה מחדש והגעת הדמוקרטיה (אנ'). מבחינה חברתית, במאה הזו חוותה העיר גל הגירה מסיבי, וכתוצאה מכך גידול מהיר באוכלוסייה: אם בשנת 1900 היו 530,000 תושבים, בשנת 1930 כמעט הכפילה עצמה (1,009,000 תושבים), בין 1970 ל-1980 הגיעה לשיא של 1,754,900 תושבים ועד סוף המאה התייצבה על כ-1,500,000 תושבים.[122]

עם תחילת המאה, הואץ תהליך פוליטי חדש, בסימן אובדן המושבות באמריקה ובאסיה ועלייתה של הליגה האזורית, בראשות פוליטיקאים כמו פרנססק קמבו (אנ'), אנריק פראט דה לה ריבה (אנ') והאדריכל ז'וזפ פוץ' (אנ'), שהביעו את רצונם להציב את ברצלונה בקו החזית הבינלאומי, ברמת ערים כמו פריז, ניו יורק, ברלין או וינה. זהו הדגם של "ברצלונה הקיסרית" שהוצעה על ידי פראט דה לה ריבה, או "נובה פאריס דל מגדיה" (פריז החדשה של חצות היום) על ידי פוץ'. במובן זה, הוצעו פרויקטים לשיפור תשתיות, מסילות ברזל, תחבורה וציוד, יצירת נמל חופשי, מתן תשומת לב לצרכיה של חברה ההולכת ונעשית מתועשת יותר ויותר, חיפוש אחר מנגנונים להתמודדות עם הגידול באוכלוסייה וסיפוק כלל היבטים עד כה, שטופלו באופן מועט לדעת רובם, כגון חינוך, תרבות ושטחים ירוקים.[123]

סיפוחים עירוניים ותוכנית הקשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 התאפיינו בהתרחבות גאוגרפית של העיר: ב-1897 סופחו לברצלונה שש ערים שכנות, שהיו עד אז עצמאיות: סנטס, לס קורטס, סאנט ג'רבאזי דה קאסולס, גרסיה, סאנט אנדראו דה פאלומאר וסאנט מרטי דה פרובנסלס.[ג] כמו כן, בשנת 1904 סופחה סאנט ג'ואן דה הורטה; ב-1921, סאריה וסנטה קרו דה אולורדה (חלקת אדמה קטנה בקולסרולה שהופרדה ממולינס דל-ריי); בשנת 1924, קולבלאן ומרינה דה הוספיטל, שם נוצר זונה פרנקה (Zona Franca); וב-1943, בון פסטור ובארו דה ויבר, נפרדו מסנטה קולומה דה גרמנט. העיר גדלה מ-15.5 קמ"ר ל-77.8 קמ"ר, ומאוכלוסייה של 383,908 ל-559,589.[124]

תוכנית ג'וסלי (1903)

סיפוח העיריות החדשות העלה את הצורך בתוכנית לחיבור חלקי העיר. בעקבות כך, יצא מכרז פומבי ב-1903 שנקרא "תחרות בינלאומית לפרויקטים מקדימים לחיבור אזור ההרחבה של ברצלונה והערים שנוספו עם עיריות סאריה והורטה" (Concurso Internacional sobre anteproyectos de enlaces de la Zona de Ensanche de Barcelona y los pueblos agregados entre sí y con el resto del término Municipal de Sarrià y Horta). בתחרות ניצח מתכנן הערים הצרפתי לאון ג'וסלי. השילוב והחיבור של העיריות המסופחות החדשות עם ברצלונה וביניהן בוצע, עם דומיננטיות של ההיבטים הארגוניים על פני אלה המרחיבים, בניסיון לנסח מחדש את תוכנית סרדה, שנראתה כבעלת טעם רע לדור המודרניסטי.[125] תוכנית ג'וסלי התבססה על תוכנית מבנית עם טיפול מובחן למרקמים העירוניים השונים, והזכירה את הפריסות בסגנון אדריכלות האמנויות היפות שהיו פופולריות ובאופנה בסביבות הבינלאומיות של אותה תקופה.[126] הצעתו התבססה בעיקר על שלוש אמות מידה: תוכנית כבישים של צירים ראשיים (חמישה כבישים היוצאים מנקודה מרכזית ושני כבישים טבעתיים), ייעוד פעילויות ושיטתיות בפריסת שטחים ירוקים.[127] הפרויקט קידם תשתיות דרכים גדולות (שדרות, כיכרות גדולות, טיילות, ורחובות אלכסונים), פארקים וגנים, קישורי רכבת - עם קווי פנים תת-קרקעיים - מבנים ציבוריים ושיתופיים בנקודות המרכזיות של מתווה הדרכים, מתקנים ואזורי שירות. הפרויקט מומש באופן חלקי בלבד, ובשנת 1917 הוא נוסח מחדש במה שנקרא תוכנית רומאו-פורצל;[80] למרות שתוכנית ג'וסלי מומשה באופן חלקי, האופי החדשני של רעיונותיו הותיר חותם עמוק והיווה השראה לתכנון העירוני של ברצלונה במשך רוב המאה.[128]

תוכנית סיוטט וליה לפני פתיחת הויה לייטנה

הפעולה החשובה ביותר בשנים אלו הייתה פתיחת הויה לייטנה (Via Laietana), שחיברה את אישמפלה עם הים ומסומנת באות A בתוכנית באיקסרס של 1878. העבודות בוצעו לבסוף ב-1908, במימון משותף של מועצת העיר והבנק הקולוניאלי ההיספני (Banco Hispano Colonial), והיו למבצע המאוחד הראשון בברצלונה.[129] הדרך החדשה תוכננה מתוך רצון ליצור שדרה בעלת מראה אחיד, ולכן רוב הבניינים הם בעלי מראה נוסנטיסטי (Noucentisme), עם השפעה מסוימת של אסכולת שיקגו.[130] הביקורת על העבודות לפתיחת שדרה זו, שכללו הריסות של בתים רבים - מספר מבנים בעלי ערך אמנותי הועברו[ד] - הצליחה לשתק את סלילת שתי הדרכים האחרות שתוכננו על ידי באיקסרס, אם כי מאוחר יותר בוצעו כמה התערבויות דייקניות במקומות אלה, על מנת להקים את הפרויקטים של אנטוני דרדר (1918), "תוכנית שיפוץ, עיור וחיבור בין הנקודות הייחודיות של העיר העתיקה" של יואכים וילסקה אי ריברה (1932; Plan de Reforma, urbanización y enlace entre los puntos singulares del Casco Antiguo) ו"תוכנית חלקית לפיתוח העיר העתיקה של ברצלונה" (1956; Plan parcial de Ordenación del Casco Antiguo de Barcelona).[106][ה]

פתיחת הויה לייטנה (1912)

כמו כן, בשנים הראשונות של המאה החל תהליך אורבניזציה במדרונות הטיבידאבו, כאשר שדרה רחבה קישרה את שדרת סאנט ג'רבאזי עם ההר ונבנו לאורכה בתים צמודי קרקע בסגנון ערי הגנים האנגליות.[131][ו] לצורך תחבורה, הותקנה חשמלית בשדרה ופוניקולר לעלייה לפסגת ההר (1901), שם שכן פארק השעשועים טיבידאבו.[132] בשנת 1906 נפתח גם רכבל ואלווידררה.[133]

פרויקט עיור מעניין היה זה של אחוזת קאן מונטנר (1900–1914), למרגלות הכרמל, בשכונת לה סלוט, שתוכננה גם היא כעיר גנים עם בתים חד-משפחתיים צמודי קרקע. היזם היה התעשיין אוסביו גואל, והאדריכל אנטוני גאודי היה אחראי על התוכנית. הפרויקט לא צלח, מכיוון שנמכרו רק שני מגרשים, ובשנת 1926 נמסרה הקרקע למועצת העיר והוסבה לפארק, המכונה היום פארק גואל.[134]

תוכנית פארק גואל (1903), מאת אנטוני גאודי

במהלך השנים הראשונות של המאה הורחב הנמל, עם פרויקט שפותח על ידי חוליו ואלדס ובוצע בין 1905 ל-1912: הרציף המזרחי הוארך ונבנו רציף מקביל והרציפים הפנימיים. עבודות אלו העניקו לנמל למעשה את הצורתו הנוכחית, למעט בניית המזח הדרומי והמזח הפנימי ב-1965.[135]

תחילת המאה הביאה את פרויקט החשמול הכללי של העיר, ציבורי ופרטי. בשנת 1911 נוסדה חברת Barcelona Traction Light and Power — הידועה יותר בשם La Canadiense — שהייתה מחויבת לשימוש במשאבים ההידראוליים של הרי הפירנאים ובניית מאגרים בטרמפ (1915) ובקמארסה (1920). היא גם בנתה את תחנות הכוח התרמיות פיגולס וסנאט אדריה דה בסוס. הודות לחשמול, ברצלונה החלה להתבלט במגזרים כמו מטלורגיה, כימיה ומכוניות, וביססה את עצמה כמרכז תעשייתי ומסחרי.[136]

במהלך העשור הראשון של המאה ה-20 הותקנו משתנות ציבוריות הנקראות וספסיאנות (vespasianas), עשויות מתכת בעלות גוף עגול עם קיבולת לשישה אנשים, מעליהן התנשא קטע משושה לפרסום, ובראשו כיפה קטנה. בעשור השני של המאה ה-20 הן הוסרו, ונקבע שכל המשתנות שיותקנו צריכות להיות מתחת לאדמה.[137]

משתנה מסוג וספסיאנה (Vespasian) במפגש רחוב פלאיו עם פלאסה דה קטלוניה

במהלך השנים הללו הורחבה רשת החשמליות, הודות לחברות כמו "לס טראמוויז דה ברצלונה סוסיאטה אנונים" (Les Tramways de Barcelona Société Anonyme). התרחבות העיר יחד עם סיפוח העיריות הסמוכות דרש פיתוח רשת תחבורה רחבה ומהירה יותר, שפיתוחה הועדפה על פני חשמול הקרוניות. זאת למרות שפרויקט החשמול הוריד את עלות תפעולן ואיפשר לשירות להיות פופולרי יותר. לדוגמה, בשנת 1900 נסעו בחשמליות שבעה מיליון איש ובשנת 1914 מסםר הנוסעים הגיע ל-17 מיליון.[138]

בתחילת המאה הופיעו גם האוטובוסים הראשונים: ב-1906 נוסד הקו הראשון בין פלאסה דה קטלוניה לפלסה דה טרילה, בגרסיה, שהופעל על ידי חברת לה קטאלנה, עם חמש רכבי בריליה-שניידר. השירות נעלם ב-1908 עקב מחאות של חברות החשמליות על תחרות ברורה. השירות חזר ב-1916 עם הופעת מספר קווי פרברים, שנסעו בין ברצלונה לסאנט ג'סט דסוורן, סנטה קולומה דה גרמנט, הוספיטלט דה לוברגאט, בדאלונה, אל פראט דה לוברגאט, סנט בוי דה לוברגאט, גאבה וסאנט קלימנט דה לוברגאט. בשנת 1922, הוקמו מחדש קווי אוטובוסים עירוניים, תחת אחריותה של חברת האוטובוסים הכללית של ברצלונה (Compañía General de Autobuses de Barcelona, CGA). מאוחר יותר התאחדה עם חברת החשמליות של ברצלונה (Tranvías de Barcelona), שהמשיכה להפעיל את שני השירותים.[139]

בתקופה זו הופיעו גם המוניות הראשונות: ב-1910 קיבלו רישיון 21 כלי רכב ראשונים; בשנת 1920 פעלו כבר אלף מוניות, עם 64 תחנות ברחבי העיר. ב-1928 שולב האור הירוק כאות "חופשי", ובשנת 1931 נקבעו צבעי שחור-צהוב כאופיינים למוניות העיר.[140]

בשנות העשרים של המאה ה-20 שופרה התחבורה העירונית עם בניית הרכבת התחתית של ברצלונה. העבודה החלה ב-1920 עם הקמת שני קווים: קו 3 לספס-ליסאו (Lesseps-Liceo), שנחנך ב-1924, וקו 1 קאטלונה-בורדטה (Cataluña-Bordeta), שהופעל לשירות בשנת 1926. הרשת הורחבה בהדרגה, וכיום יש לברצלונה 12 קווי רכבת תחתית. בתחילה היא הופעלה על ידי שלוש חברות: גראן מטרופוליטנו דה ברצלונה Gran Metropolitano de Barcelona (L3), מטרופוליטנו טראנסוורסל Metropolitano Transversal (L1) ופארוקריל דה סאריה ברצלונה Ferrocarril de Sarrià a Barcelona (כיום Ferrocarrils de la Generalitat de Catalunya).[141] שתי הראשונות התמזגו ב-1957 לחברת פארוקריל מטרופוליטנו דה ברצלונה (Ferrocarril Metropolitano de Barcelona), שיחד עם חברת האוטובוסים טרנספורטס דה ברצלונה (Transportes de Barcelona) הקימה בשנת 1979 את חברת טרנספורטס מטרופוליטנוס דה ברצלונה (Transportes Metropolitanos de Barcelona (TMB)).[142]

יצוין גם שבמהלך העשורים הראשונים של המאה, החינוך הציבורי תוגבר מאוד, בעיקר הודות ליוזמה של מועצת העיר, הנציגות המחוזית וחבר העמים של קטלוניה. בשנת 1922 הקימה מועצת העיר את פטרונט אסקולר (Patronat Escolar), אשר קידמה חינוך חילוני, דו-לשוני וחידוש פדגוגי,[143] וקידמה תוכנית שאפתנית של מבני בתי ספר, לרבות אלה שנבנו בסגנון נוסנטיסטי על ידי ג'וזף גודיי (רמון ליול, קולאסו אי גיל, לואיס ויוס, מילה אי פונטאנלס, באיקסרס ופרה וילה).[144] לאחר מלחמת האזרחים, החינוך הציבורי קודם על ידי השלטון המרכזי, עד לבוא הדמוקרטיה, כשהסמכות הועברה לז'נרליטט דה קטלוניה.[145]

בשנים אלו ניתנה חשיבות גוברת גם לסוגיית השטחים הירוקים, שהועלתה ב-1926 על ידי ניקולאו מריה רוביו אי טודורי, מנהל שירות הפארקים והגנים של ברצלונה, עם הטקסט "הבעיה של שטחים פתוחים" (El problema de los espacios libres), שהוצג בקונגרס הלאומי של האדריכלים ה-11 (XI Congreso Nacional de Arquitectos). הוא הציע הצבה של סדרת שטחים ירוקים בצורה של חצאי מעגלים קונצנטריים בין הנהרות בסוס ולוברגאט, לכל אורך רכס הרי קולסרולה עם מובלעות קטנות בחלק הפנימי של העיר בסגנון הכיכרות בלונדון.[146] הוא הציע ארבע רמות של פארקים לעיר: פארקים פנימיים, ביניהם המצודה ומונז'ואיק, וכן שלושה קטנים יותר (לטאמנדי, סגרדה פמיליה וגלוריס); פארקים פרבריים, ביניהם היו ההיפודרום, פארק טורו, טורו גיל, פונט דל ראקו, ואלקרקה, גווינרדו ופארק גואל; פארקים חיצוניים (לוברגאט, פדרלבס, ואלווידררה, טיבידאבו, סאנט מדיר, הורטה ובסוס); ושמורת הטבע קולסרולה. הפרויקט של רוביו לא יצא לפועל, אם כי בחלקים קטנים, אך אט אט החלה העיר להגדיל את השטחים הירוקים שבתחומה: מ-1910 עד 1924 גדלו השטחים הירוקים מ-720 דונם ל-4,500 דונם.[147]

התערוכה העולמית של 1929[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – התערוכה העולמית של ברצלונה (1929)

בשנת 1929 נערכה התערוכה העולמית במונז'ואיק. כהכנה לאירוע זה החלו עבודות תשתית נרחבות בכל אזור פלאסה ד'אספניה, שדרת המלכה מריה כריסטינה (אנ') והר מונז'ואיק על מנת להפוך אותם לאורבניים מודרניים. בנוסף, נבנו הביתנים המאכלסים כיום את יריד ברצלונה. אחד האדריכלים הראשיים של הפרויקט היה ז'וזפ פוץ', והייתה זו אחת מבמות המבחן העיקריות של הנוסנטיזם, הסגנון היורש למודרניזם.[148] התערוכה התקיימה מ-19 במאי 1929 עד 15 בינואר 1930, על פני שטח של 1,160 דונם, ועלתה 180 מיליון פזטות.[149]

לרגל התערוכה עוצב חלק גדול מהר מונז'ואיק, בפרויקט של ז'אן-קלוד ניקולס פורסטייה (אנ') וניקולאו מריה רוביו אי טודורי, שיצרו סגנון בעל אופי ים תיכוני בולט וטעם קלאסיצטי. כך נוצרו הלאריבל, מירמר וגני התיאטרון היווני.[150]

כמו ב-1888, לתערוכת 1929 הייתה השפעה רבה על הפיתוח העירוני של ברצלונה, לא רק באזור מונז'ואיק, אלא גם ברחבי העיר: הכיכרות טטואן, אורקינאונה ולטאמנדי חודשו, גשר המרינה נבנה, פלאסה דה קטלוניה שופצה למתחם עירוני מודרני, אבינגודה דיאגונל הוארכה למערב וגראן ויה לדרום-מערב, כמו גם השדרות של גרסיה וסנט ג'ואן בקטעים שמסביב לגרסיה. כמו כן בוצעו עבודות ציבוריות שונות: רחובות נסללו באספלט ומערכות הביוב שופרו, הותקנו שירותים ציבוריים והסתיימה החלפת תאורת הגז בתאורה חשמלית.[151]

לבסוף שופרה מערכת התחבורה העירונית, עם בנייתו של נמל התעופה של ברצלונה-אל פראט בשנות ה-20, שיפוץ תחנת צרפת, שיפור הקשרים התחבורתיים עם הפרברים, ביטול המעברים המפלסיים בתוך העיר ושיקוע פסי הרכבת הפנים עירוניים - ברחובות כמו ארגו, בלמס וויה אוגוסטה - וחשמול של קרוניות ציבוריות.[152] כמו כן נבנה פוניקולר לפסגת ההר - עם מקטע שני להשלמת העלייה לטירה שהוחלף ברכבל ב-1970 - וכן רכבל לגישה להר מהנמל הימי בברצלונה, יצירה של קרלס בויגאס, שנחנכה ב-1931 בגלל עיכוב בעבודות.[153][154]

כל העבודות הציבוריות הללו הובילו לביקוש חזק לתעסוקה, וגרמו לעלייה גדולה בשיעור ההגירה לברצלונה מכל חלקי ספרד. גידול זה באוכלוסייה הוביל לבנייתן של מספר שכונות פועלים עם בתים זולים, כמו קבוצת אדוארדו אונוס במונז'ואיק (נעלמה בחלוף הזמן), קבוצת רמון אלבו בהורטה (כיום קאן פגרה) וקבוצת מילאן דל בוש (כעת קבוצות בון פסטור) וברו דה ויבר בבסוס.[155] עם זאת, אחת ההשפעות הקשות ביותר שלה הייתה עליית השאנטיזם (Shanty town), מאחר שרבים מהמהגרים לא יכלו לקבל גישה לדיור ופנו לבנייה עצמית, עם מבנים רעועים עשויים מחומרי גרוטאות (קנה, עץ, פליז), בחללים בודדים של כ-25 מ"ר עבור המשפחה. בשנת 1930 היו בברצלונה כ-15,000 צריפים, בעיקר בסנט אנדראו, הר מונז'ואיק וחופי ברצלונטה ופובלנו, שם עדיין זכורות שכונות כמו פקוין, לה פרונה וסומורוסטרו.[156]

ב-1929 הוצבו הרמזורים הראשונים להסדרת תנועת כלי הרכב: הראשון מוקם בצומת הרחובות באלמס ופרוונזה, ועד סוף אותה שנה פעלו ברחבי העיר עשרה, שהוסדרו על ידי סוכני הגווארדיה אורבנה. בעקבות פרוץ מלחמת האזרחים נעצרה התקנת הרמזורים והיא חודשה רק בשנות ה-50. הסנכרון הראשון התרחש בשנת 1958, בויה לייטנה. בשנת 1984 נפתח מרכז בקרת התנועה, אשר ב-2004 שלט ב-1,500 צמתים מרומזרים.[157]

הרפובליקה השנייה ותוכנית מסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקה של מחוזות קטלוניה

עם הופעת הרפובליקה השנייה והענקת שלטון עצמי לקטלוניה תועדפו יצירת פרויקטים שונים לפיתוח עירוני בברצלונה, שעד 1930 הגיעה אוכלוסייתה למיליון תושבים והייתה חסרה בתשתיות, דיור, תחבורה ומתקנים כמו בתי ספר ובתי חולים.[158] בשנת 1932 הטיל הממשל האוטונומי של קטלוניה, ז'נרליטט, על האחים ניקולאו וסנטיאגו רוביו אי טודורי לפתח פרויקט ייעודי עבור הטריטוריה הקטלונית (תכנון אזורי), שיהיה הניסיון הראשון לתכנון משותף של כל אדמות הנסיכות. הפרויקט כלל גם את אזור ברצלונה, שכלל את מישור העיר, הלוברגאט התחתון (Baix Llobregat) וקבוצת העיירות שמסביב להר טיבידאבו.[80] התכנית האזורית כללה את כל השיקולים הנוגעים לשטח, הן העירוני והן הטבעי, וכן היבטים כגון חקלאות וגידול בעלי חיים, כרייה, תעשייה, תיירות, בריאות ותרבות.[159]

פרויקט מבנה טריטוריאלי נוסף בוצע ב-1936, החלוקה של מחוזות קטלוניה, על בסיס עבודה שהוזמנה ב-1932 על ידי הז'נרליטט לפאו וילה. הפרויקט שאף להתארגנות מרחבית המבוססת על שירותים ציבוריים מנהליים, מה שהביא לחלוקה ל-9 אזורים ו-38 קומארקים. ברצלונה הפכה לבירת הקומארקה של ברצלונס, שכללה את הוספיטלט דה לוברגאט, בדאלונה, סנטה קולומה דה גרמנט וסאנט אדריה דה בסוס. באותה תקופה, שטחה של קטלוניה היה 32,049 קמ"ר, עם 2,920,748 תושבים ו-1,070 עיריות.[160]

דיורמה של תוכנית מסיה, מאת ג'וזפ טורס קלבה (1932)

במהלך השנים הללו נוצר פרויקט תכנון עירוני מעניין, תוכנית מסיה (1932–1935), שפותחה על ידי האדריכלים של GATCPAC, עם ז'וזפ לואיס סרט בראשו, ובשיתוף עם האדריכל הרציונליסטי הצרפתי לה קורבוזיה. הפרויקט חזה חלוקה פונקציונלית של העיר עם סדר גיאומטרי חדש, באמצעות צירי שדרות גדולים ועם חזית ימית חדשה שהוגדרה על ידי גורדי שחקים קרטזיים, בנוסף לשיפור המתקנים והשירותים, קידום הדיור הציבורי ויצירת פארק גדול ומרכז פנאי ליד הדלתא של לוברגאט.[161]

"קאסה בלוק" (1932-1936), דוגמה לתכנון מגורים שפותח על ידי GATCPAC.

התוכנית הציגה את ברצלונה כבירה פוליטית ומנהלית, בעלת אופי של מעמד פועלים ופונקציונלי, שתהיה בנויה באזורים שונים: אזור מגורים, אזור פיננסי ותעשייה, אזור אזרחי ושירותי ואזור בילוי, אשר כלל פארקים, גנים וחופים; גם חיבורים, תקשורת ותחבורה נחקרו בפירוט. עמוד השדרה תוכנן להיות הגראן ויה דה לס קורטס קטלאנס, רצועה ברוחב 600 מטרים שתעבור מהלוברגאט לבסוס. כמו כן קודמו שדרות מרידיאנה ופרלאל, אשר תוכננו להתכנס בנמל, בו מוקם מרכז עסקים ראשי, ויעבירו את הסחורות והטובין מהנמל לזונה פרנקה (Zona Franca). עבור אזור המגורים, הוצעה יצירת יחידות מנהליות בגודל 400 על 400 מטרים - השווים לתשעה בלוקים של האישמפלה - עם מתחמי דיור גדולים ומתקנים חברתיים. באזור הפנאי תוכננו שטחים ירוקים הממוקמים בלב היחידות המנהליות למגורים וברצועת הקרקע הגדולה שבאזור החוף, בין ברצלונטה לפובלנו, כמו גם יצירת מתחם עצום לפנאי בשם "עיר מנוחה ונופש" (Ciutat de Repòs i Vacances), שתוקם על החופים של וילדקנס, גאבה וקאסלדפלס.[162]

למרות שתוכנית מסיה לא יושמה בפועל, העיצוב החדשני והאוונגרדי שלה הפך אותה לאחד מנקודות הציון של התכנון העירוני של ברצלונה, יחד עם תוכניות סרדה וג'וסלי. חלק מהיבטיה היוו השראה לתכנון העירוני של העיר בתקופה הדמוקרטית, במיוחד במונחים של התאוששות חוף הים כמרחב המיועד לפנאי, כפי שמעיד מיקומו של מרכז הקניות מרמגנום (Maremagnum) על קוואי ד'אספניה (Quai d'Espanya) או יצירתו של הכפר האולימפי והפארקים השונים הבאים בזה אחר זה עד אזור דיאגונל מאר (אנ').[163]

כמו כן, תמיכה ציבורית גורפת וחזקה לביצוע תוכנית התברואה של העיר העתיקה (Pla de Sanejament del Casc Antic) שקודמה ביוזמת GATCPAC, בין השנים 1935–1937, והורתה על הריסת מבנים שנחשבו למסוכנים ולא בריאים במרחב העירוני ויצירת מתקנים היגייניים. תוכנית זו קוימה בהוראת בית המשפט ב-1937 על ידי מתן פסק דין, במהלך מלחמת האזרחים, והביא את המוניציפליזציה של הרכוש העירוני לקדמת השיח הציבורי.[164]

ה-GATCPAC פיתח גם תוכנית דיור עובדים בהשראת דגם הבנייה à rédent של לה קורבוזיה, שבא לידי ביטוי בבניית ה"קאסה בלוק" בין השנים 1932–1936 ותוכנן ז'וזפ לואיס סרט, ז'וזפ טורס קלבה וג'ואן בפטיסטה סובירנה. ה"קאסה בלוק" הוא מתחם דיור בצורת האות S המורכב מיחידות צרות וארוכות העשויות מתכת, עם גישה לדירות המגורים דרך מסדרונות משותפים מקורים. פרוץ מלחמת האזרחים קטעה את המשך הפרויקט הזה.[165]

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הופיעו השלטים הראשונים להולכי רגל: הראשונים היו אנכיים, המורכבים מלוח אובלי לבן על עמוד עם הכיתוב "מעבר הולכי רגל";[166] מאוחר יותר, הוצבו שלטי לוחות מתכת אופקיים, בגודל 10 על 30 סנטימטרים, בעלי מרקם מחוספס, והונחו על האספלט באופן שהרצועות הבולטות שלהם גרמו למכוניות להאט את מהירות הנסיעה.[167]

הדיקטטורה של פרנקו והתוכנית המחוזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה לספקולציית נדל"ן בתקופת פרנקו: בניין ברחוב אראגון 339 לאחר תוספת שנבנתה בשנות ה-60. השינוי בחקיקה איפשר להוסיף קומות לבניינים באשמפלה.

שנות הדיקטטורה של פרנקו (1975-1939) אופיינו בפיתוח עירוני, שהיה מורכב מבנייה חסרת רסן של דיור זול, בעיקר דיור מסובסד, לקליטת הגירה משאר חלקי ספרד. בשני עשורים גדלה אוכלוסיית העיר מ-1,280,179 תושבים ב-1950 ל-1,745,142 ב-1970.[168] עם זאת, למרות עידוד בניית הדיור המסובסד, ספקולציות הנדל"ן לא פסקו.[169] דיור חדש פותח בעיקר בפריפריה של העיר - שטח של כ-25,000 דונם, פי שניים מגודלה של האישמפלה,[170] עם שלושה דגמים עיקריים: שכונות פרבריות מאופיינות בבניה נמוכה, שכונות עירוניות בשולי העיר או בבניה עצמית, וכן שיכונים המוניים.[171] בניית המגורים בוצעה, במקרים רבים, ללא תכנון עירוני מוקדם, ובשימוש בחומרים זולים, שלאורך השנים גרמו לבעיות שונות כמו אלומינוזיס. קדחת הבנייה גרמה ליצירה או הרחבה של שכונות חדשות, כמו אל כרמל, נואו באריס, אל גווינרדו, ואל ד'חברון, לה סגררה, אל קלוט ואל פובלנו.[172] צמיחת הפרברים גרמה לקשר הבלתי פוסק עם העיריות השכנות (סנטה קולומה דה גרמנט, בדאלונה, סנט אדריה דה בסוס, הוספיטל דה לוברגאט ואספלוגואס דה לוברגאט), אשר בתורן גדלו מאוד, עובדה שהובילה את ראש העיר פורציולס טבע את המושג "ברצלונה הגדולה".[173]

ספקולציית הנדל"ן זכתה לעדיפות על פני רפורמת הפקודות העירוניות, שבוצעה ב-1942 והגדילה את גובה הבניינים ביחס לרוחב הרחובות: ברחובות שבין 20 ל-30 מטרים (רוחב ממוצע בתחומי האישמפלה), הותרו גבהים של עד 24.40 מטרים, שווה ערך לקומה קרקע ושש קומות מעליה, בעוד שברחובות ברוחב של יותר מ-30 מטרים הותר גובה של עד 27.45 מטרים (שבע קומות מעל קומת הקרקע). תוספת זו למבנים בתחומי העיר גרמה להבדלים בולטים בין חלקי מבנים שנבנו בזמנים שונים, והובילה לנוכחותן של חומות מסיבות רבות ששיבשו את המרחב העירוני, בעיה שהעיר עדיין סובלת ממנה למרות מספר פרויקטים לתיקון שאושרו, כגון מערכת "ברצלונה, הפכי עצמך ליפה" (Barcelona posa't guapa).[174]

את ההתחדשות העירונית לאחר מלחמת העולם השנייה הוביל ראש התכנון העירוני של הרשויות החדשות, פדרו בידגור, שקידם בשנת 1945 את הקמת ועדת התכנון המחוזית של ברצלונה, האחראית על עריכת פרויקטים תכנוניים עבור העיר וסביבתה.[80] כך נוצרה התוכנית המחוזית משנת 1953, שפותחה על ידי ג'וזפ סוטראס, בניסיון לשלב את העיר עם העיריות השכנות, על מנת לעמוד בביקוש החזק לדיור בשנות העלייה הגדולה, תוך ניסיון לבלום את ספקולציות הנדל"ן ולשפר את הסביבה העירונית.[175] התוכנית לוותה בשינוי חקיקתי, חוק הקרקעות והתכנון העירוני משנת 1956, שביקש להביא שכלתנות לפיתוח עירוני, למרות שנתקל בקשיים רבים ביישומו.[176] הפרויקט הבדיל בין אזורים של הרחבה עירונית, פרברים וערי גנים, תוך החלת חלוקה מקוטבת של השטח; לפיכך, מתכנני ברצלונה זיהו שלושה אזורים כאזורי צמיחה: לבנטה, פוניינטה ודיאגונל נורטה. הם גם שמרו שטחים גדולים לפיתוח תשתיות, מתקנים ושטחים ירוקים; בין האחרונים, הודגש מתחם רכס הרי קולסרולה כפארק מטרופוליני מרכזי גדול.[177]

אף על פי שלא בוצעה בשלמותה, הגיחו "תוכניות חלקיות" שונות ברוח גישתה אך, רובן נכנעו ללחצים של בעלי הקרקעות ונטו להכשרת ייעודי קרקע מחודשים: מחקר משנת 1971 מצא כי צפיפות האוכלוסין של התוכניות החלקיות היו במכפלה של 1.8 ביחס לתוכנית המחוזית של 1953.[178] הרלוונטיות ביותר היו אלו שהתייחסו לשני הקצוות של שדרת דיאגונל, מזרח ומערב: בראשונה נוצרו השכונות החדשות של לה ורנדה ובסוס, בעוד שבשנייה הוצגה ההגדלה המתוכננת של זונה אוניברסיטריה (Zona Universitaria) ושכונות לס קורטס וקולבלאנק.[179]

מנהרת רובירה.

הגידול באוכלוסייה והופעת שכונות חדשות הביאו עמם את הצורך לבניית שווקים חדשים לאספקת מוצרים בסיסיים: סגרדה פמיליה (1944), כרמה (1950), סגררה (1950), הורטה (1951), ואלווידרה (1953), אסטרלה (1954), גווינרדו (1954), טרס טורס (1958), בון פסטור (1960), מונטסרט (1960), מרסה (1961), קורטס (1961), גווינטה (1965), סיוטט מרידיאנה (1966), פליפה השני (1966), סאנט מארטי (1966), בסוס (1968), סאנט ג'רבאזי (1968), כרמל (1969), ואל ד'חברון (1969), נמל (1973), פרובנס (1974), לספס (1974), טריניטט (1977) וקניילס (1987).[180]

בשנים אלו עלה נפח תנועת כלי רכב בצורה ניכרת, מה שהביא לשיפור רשת הכבישים בעיר: שדרות מרידיאנה נפתחו, נבנה כביש הטבעת הראשון (רונדה דל מיג) וכביש הטבעת השני נכנס להליך תכנון, החלה הקמת חניונים ברכבת התחתית ורשת הכבישים המהירים הורחבה הודות לפרויקט רשת העורקים משנת 1962, עם מערכת כבישים רדיאליים המתחילים מברצלונה במספר צירים (Vallès, Llobregat, Maresme).[181] כמו כן הוצעה גם חציבת שלוש מנהרות לחציית רכס הרי קולסרולה, בוואלווידרה, טיבידאבו והורטה, מהן נבנתה רק הראשונה. השלב הראשון שלה נבנה בין 1969–1976 והשני בין השנים 1991-1982; גם מנהרת רובירה נבנתה בין 1983–1987, וקישרה את אל גווינרדו עם אל כרמל, שאמורה הייתה לקשר את מנהרת הורטה עם מרכז העיר.[182]

חשמלית ברצלונה בשנות ה-50 של המאה ה-20

בתחום התחבורה הציבורית הוחלפו החשמליות באוטובוסים, ורשת המטרו הורחבה; ב-1941 הופיעו טרוליבוסים, שנעלמו ב-1968.[108] גם אספקת המים שופרה עם התרומה שהגיעה מנהר הטר, אנרגיית גז טבעי הוכנסה לשימוש ורשתות החשמל והטלפון חודשו.[183]

בשנת 1952 אירחה ברצלונה את הקונגרס האוכריסטי הבינלאומי ה-35, שאיפשר את פיתוחה של שכונה חדשה המכונה קונגרסו, עם מתחם דיור שתוכנן על ידי ג'וזפ סוטראס, קרלס מרקס ואנטוני פינדה[184] המתחם, בגודל 165 דונם, כלל אזור מגורים בעל 3,000 יחידות דיור, 300 מקומות מסחריים, כנסייה (קהילת סן פיו X) ושירותי רווחה ומתקנים שונים של בתי ספר, ספורט ותרבות, עם בלוקים פתוחים וסגורים לסירוגין.[185] בנוסף, בשאר חלקי העיר בוצעו מספר שיפוצים, כגון פתיחת שדרות פרינסיפה דה אסטוריאס (כיום ריירה דה קאסולס) ואינפנטה קרלוטה (כיום ז'וזפ טאראדלס);[186] הוצבה מזרקה מונומנטלית. ההצטלבות של גראן ויה דה לס קורטס קטלאנס ופסץ' דה גראסיה, פרי עבודתו של ז'וזפ סוטראס;[187] וכיכר קאלבו סוטלו - כיום פרנצ'סק מאצ'יה - עוצבה על ידי ניקולאו מריה רוביו אי טודורי.[188]

ב-1957 נפתח החלק הראשון של הטיילת (Paseo Marítimo), רעיון שעלה בשנות ה-20 אך לא פותח אז, וקודם עם הפרויקט של אנריק ג'ירלט אי אורטט.[189] מצד שני, מחסור הדיור ופיתוח היכולת לספק ולהכיל את העלייה החדשה, הוביל לחקיקת תוכנית הדחיפות החברתית משנת 1958, שהובילה לבניית בלוקים גדולים של דיור סוציאלי בשכונות בפריפריה, כמו לה ורנדה, טורה לובטה, לה טריניטט ו-ורדום.[189]

גם הזונה פרנקה, אזור תעשייתי ללא מכס הממוקם בין הר מונז'ואיק, הנמל והלוברגאט, הוקם באותה תקופה. הרעיון עלה בשנת 1900, עקב אובדן השוק הקולוניאלי בקובה, וקודם על ידי "קידום העבודה הלאומית" (Fomento del Trabajo Nacional), ישות שהזמינה את הפרויקט מגווילם גראל. עם זאת, מכשולים בירוקרטיים, מתווה של מספר פרויקטים שלא יצאו אל הפועל ומלחמת האזרחים עיכבו את בנייתו עד שנות ה-60, אם כי כאזור תעשייתי, תוך נטישת הרעיון של זונה פרנקה. בנוסף לאזור התעשייה עצמו, מוקמו בגזרה כמה שכונות מגורים, כמו קאזה אנטונז, קאן קלוס, לה ויניה ופולבורין. ב-1967 הוקם באזור מרקברנה, שוק מזון סיטונאי מרכזי שסיפק את צורכי העיר. ב-1993 נוצר גם אזור הפעילויות הלוגיסטיות (Zona d'Actividades Logísticas או בקיצור ZAL), המוקדש לפעילויות לאחר ייצור ופעילויות קדם-מסחריות.[190]

ג'וזפ מריה דה פורציולס היה ראש העיר בין השנים 1957–1973, תקופה ארוכה המכונה "עידן פורציולס", אשר בלטה בתכנון העירוני בשל השתוללותו הספקולטיבית וניתנה לה עדיפות על ידי האמנה העירונית משנת 1960, שהעניקה למועצת העיר סמכויות רחבות בתחומים רבים, כולל תכנון עירוני.[191] פורציולס הקים את מועצת הדיור העירונית, שפיתוחיה כללו יצירת שיכונים גדולים, כגון מונטבאו (1961-1958), דרום-מערב בסוס (1960-1959) וקניילס (1974).[192] חלק מפעולות הפיתוח העירוני של תקופה זו היו חיוביות, כגון כיסוי רחוב אראגון, הרחבה של גראן ויה לכיוון מארסם (Maresme), התאמה של חוף הים של מונז'ואיק והטיילת ברצלונטה; עם זאת, ההשתוללות הספקולטיבית של פעולות נדל"ן גדולות יצרה אי שביעות רצון עממית שהביאה למה שכונה "תנועות חברתיות עירוניות", ששילבו את אי הנוחות שנוצרה מההידרדרות של הפריפריה העירונית עם מחאה פוליטית נגד משטר פרנקו. דוגמאות לכך היו ההתנגדות למתווה החדש של כיכר לספס שנגרמה על ידי פתיחת כביש הטבעת הראשון (רונדה דל מיג) ותגובה כנגד התוכנית החלקית של ואלבונה, טורה בארו וטריניטט, שאורגנה על ידי עמותה שכונתית בשם "תשע שכונות" (Nueve Barrios) והולידה מאוחר יותר את שמו של רובע חדש בעיר.[193]

שיכון קניילס, השכונה האחרונה שנבנתה בתקופת משטר פרנקו ודוגמה ל"שאנטיזם אנכי".[194]

למרות העלייה ההתפתחותית, היו מספר ניסיונות לארגון מחדש עירוני, כמו תוכנית האב למטרופולין של ברצלונה (1966), אשר ביקשה להתאים את הרווחיות והבנייה העירונית, אם כי אופייה המנחה לא הוביל למעשי התממשות; ומה שנקרא תוכנית ברצלונה 2000 (1970), ניסיון אוטופי לקבוע קריטריונים לעיר העתידית, שבה הודגשה החשיבות שניתנה לתשתיות, תוך התחייבות מציאותית לאופי הפרוע של הצמיחה העירונית.[195] באותה השנה (1970) צץ פרויקט לתערוכה אוניברסלית ב-1982, שקידם את פתיחתן של שדרות גדולות בעיר, וביניהן ציר אנכי שיקשר בין פלאזה דה אספנייה עם ואלס דרך מנהרת ואלוידררה, וגראן ויה נורטה שהצטלב עם רחובות ז'וזפ טראדלס וטראבסרה דה גרסיה שהשתרעו עד סנטה קולומה; כל זה לא התממש לבסוף.[196] בשנת 1969 אושרה גם תוכנית וילאלטה להקמת מתקני טיהור לטיפול בשפכי העיר.[197]

בין השנים 1964–1972 פותחה תוכנית דה לה ריברה, שמטרתה הייתה פיתוח רצועת חוף הים המזרחית של העיר, מברצלונטה ועד בסוס, בשטח כולל של 2,250 דונם. התכנית הוכנה בידי האדריכל אנטוני בונט אי קאסטלנה (Antoni Bonet i Castellana). הוא התבסס על דה-תיעוש של האזור, והציע יצירת מגה-מבנה של שבעה בלוקים גדולים בגודל 500X500 מטרים של דיור יוקרה. הפרויקט עבר הליך ניהולי ארוך, והוא נכלל בתוכנית המחוזית רק בשנת 1970. עם זאת, בשנת 1972 ביקשה המחלקה לתכנון ערים במועצת העיר לערוך מחדש את הפרויקט, עקב התנגדות שכנים ואיגודים מקצועיים, אשר הוקיעו את הניסיונות הספקולטיביים של החברות שמימנו את הפרויקט, כך שהוא בהחלט נותר משותק. עם זאת, ככל שחלף הזמן התוכנית הוכרה כניסיון לחדש את התכנון העירוני של ברצלונה, בהתאם למגמות בינלאומיות כמו התחדשות עירונית או שיפוץ עירוני, ושיפוץ החוף נשאר בדמיון הקולקטיבי, שבוצע לבסוף בהכנות לאירוע המשחקים האולימפיים.[177]

לבסוף, הפעולות בשטחים הירוקים בתקופת הדיקטטורה התמקדו יותר בתחזוקה ושיקום של אזורים קיימים מאשר ביצירת שטחים חדשים. בשנת 1940 לואיס רידור, יוזם הגינון בקטלוניה, הופקד על הפארקים והגנים בתחומי העיר.[198] פעולותיו כללו את גן אוסטריה - הממוקם במתחם פארק גואל - פארק מונטרולס, פארק סרוונטס והתערבויות שונות בהר מונז'ואיק שמטרתן לחסל אזורי פחונים, פרויקט שהמשיך יורשו, יואכים קאסמור, עם יצירתם של כמה גנים נושאיים, כגון גני מוסן קוסטה טי ליוברה (Mossèn Costa i Llobera gardens), המתמחים בצבריים וסוקולנטים, וגני מוסן סינטו ורדגואר (Mossèn Cinto Verdaguer gardens), המוקדשים לצמחי מים, צמחי בולבוס נוי וצמחי קנה שורש.[199] עבודתו כללה גם את הגנים מיראדור דל אלקלדה וג'ואן מרגל במונז'ואיק, הממוקמים סביב ארמון אלבניז; ובשאר ברצלונה, הפארקים פוטגט, גווינטה ו-וילה אמליה.[200]

דמוקרטיה ותוכנית מטרופולין כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית מטרופולין כללית (1976)

סופה של הדיקטטורה והופעת הדמוקרטיה הביאו לעידן חדש בנוף האדריכלי והתכנון העירוני של העיר, שהשקיעה יותר ויותר במגמות חלוציות וחדשניות בינלאומיות. המועצות הסוציאליסטיות (אנ') החדשות של נרסיס סרה (אנ') (1979-1982) ופסקואל מרגל (אנ') (1982-1997) לקחו על עצמן את המחויבות לתכנון ואדריכלות עירונית כסימני ההיכר של העיר, ויזמו תוכנית נרחבת של רפורמות עירוניות שהגיעה לשיאה עם המשחקים האולימפיים של 1992. המחויבות הציבורית החדשה באה לידי ביטוי בבניית מתקנים כגון בתי ספר, פארקים וגנים, כבישים, מרחבים עירוניים ומרכזי אזרחים, תרבות וספורט.[201]

חלק גדול מהפעולות המוניציפליות כללו רכישת קרקעות עירוניות. פעולה שאיפשרה להוציא את המפעלים ומתחמי תעשייה ממרכז העיר לשוליה. מדיניות זו זכתה לקידום על ידי המועצה החדשה, שמינתה את האדריכל אוריול בוהיגאס (אנ') כנציג תכנון ערים. בעקבות כך החלה תקופה של השקעה ציבורית רבה בעיר, שהובילה לשינוי קיצוני בפניה של העיר ולהתבלטות חדשה של ברצלונה ברמה הבינלאומית, אשר יצאה אל הפועל עם המשחקים האולימפיים.[202]

הפעולות העירוניות באותן שנים התמקדו בשיקום מול הרחבה וביוזמה ציבורית מול פרטית. כנגד חזון העיר כישות מאוחדות, התפתחה תפיסת נגד המוכרת בשם "סכום המציאויות" ששמה דגש על מתן עדיפות לצרכים המקומיים בכל אזור ושכונה ולא מתוך ראייה כוללת כלשהי. תפיסה זו ביקשה לתקן את הגירעונות הכמותיים והאיכותיים כאחד, שבהם כל התערבות במרחב הציבורי שימשה מנוע של התחדשות עירונית, המפצה את הפריפריות ב"מונומנטליזציה" של סביבתן.[203]

אחד הגורמים שהניעו את השינוי העירוני היה שינוי המבנה התעשייתי, שקודם על ידי התוכנית לתיעוש מחדש של מרכז ברצלונה, וכתוצאה מכך הביא ליצירת אזור תעשייתי מחודש באופן מיידי (Zona d'Urgent Reindustrialització או בקיצור ZUR). הפיתוח התעשייתי החדש התבסס על גורמים כמו מחקר ופיתוח, ועל המחויבות לאימוץ טכנולוגיות חדשות.[204]

תוכנית אזורי המרכזים החדשים: 1-דיאגונל-זונה אוניברסיטריה, 2-דיאגונל-סאריה, 3-ואל ד'חברון, 4-RENFE-מרידיאנה, 5-סאנט אנדרו-סגררה, 6-פלאסה דה סרדה, 7-קארר דה טרגונה, 8-פלאסה דה לס גלוריאס, 9-מונז'ואיק, 10-פורט ואל, 11-קרל I-אבינגודה איקריה, 12-דיאגונל-פרים

התכנון העירוני החדש גולם בתוכנית הפיתוח העירוני הכללי של המטרופולין (1976), שנוסחה על ידי האדריכל חואן אנטוני סולנס (אנ'), בניסיון לבלום ספקולציות ולשקם את המרחבים העירוניים המוזנחים ביותר, תוך שימת דגש מיוחד על מתקני חברה, רווחה ותרבות. לשם כך, הוקם תאגיד המטרופוליטן של ברצלונה, שכלל את הבירה ו-26 עיריות סביב לה. הותוו שלושה קווי פעולה כלליים: הראשון, שיקום עירוני בקנה מידה קטן, כמו פתיחת רחובות וכיכרות, יצירת פארקים וגנים ושיקום מבנים ומונומנטים אמנותיים; השני, ארגון עירוני חדש, המתמקד בהיבטים כמו ארגון מחדש של הכבישים (כבישי הטבעת), אזורי מרכז חדשים והכשרת קרקעות חדשות; והשלישי, שינוי המבנה המורפולוגי, שפיתח את צורת החלוקה המנהלית הנוכחית של העיר לעשרה מחוזות (1984), שרובם חופפים לשטחי העיריות לשעבר הצמודות לברצלונה.[205] אחד הכלים העיקריים להתערבויות אלו היה ה"תוכניות מיוחדות לשיפוצים פנימיים" (Plans Especials de Reforma Interior או בקיצור PERI).[206]

עם זאת, אופיו השאפתני של הפרויקט, ששימר שטחים רבים לפיתוח שטחים ירוקים ונועד להכשיר אחרים בעלי צפיפות אוכלוסין גבוהה, עורר טענות ותביעות רבות, הן מצד יחידים והן מצד בעלי קרקע, אשר עיכבו את ביצועו ובסופו של דבר הותירו את הפרויקט כמעט ללא פעילות. עובדה זו התממשה עם פירוק תאגיד המטרופוליטן ב-1985 על ידי הז'נרליטט דה קטלוניה.[207] למרות זאת, הנחיותיו הכלליות סימנו את פעולות התכנון העירוני של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת.[208]

בין השנים 1983–1989 פותח המושג "אזורים של מרכזיות חדשה", בחיפוש אחר עיר רב-מוקדית ומחוברת יותר.[209] המטרה הייתה להוריד את הגודש במרכז על ידי קידום אזורים שונים בפריפריה העירונית, שאמורים לשקם רקמות עירוניות באיכות נמוכה הודות לאיכויות המורפולוגיות המהותיות שלהם. הוגדרו 12 אזורים: RENFE-מרידיאנה, דיאגונל-סאריה, רחוב טרגונה, כיכר סרדה, פורט ואל, כיכר גלוריאס, דיאגונל-פרים (אזור הפורום העתידי), סאנט אנדרו-סגררה וארבעה הקשורים למשחקים האולימפיים: מונז'ואיק, דיאגונל-זונה אוניברסיטריה, ואל ד'חברון וקרל I-אבינגודה איקריה (כפר אולימפי עתידי).[210]

מפת חופי ברצלונה, רבים מהם שוקמו במהלך התקופה הדמוקרטית.

בתקופה זו שודרגו קטעי כביש רבים בעיר, עם שדרות רחבות ומעוצבות שתוכננו בעיקר לתנועת הולכי רגל. מספר דוגמאות לכך הן: אבינגודה דה גאודי, אבינגודה דה ז'וזפ טראדלס, קארר דה טרגונה, החיבור בין הלה רמבלה הישנה לרמבלה דה קטלוניה, פסץ' דה ליואיס קומפאניס, אבינגודה דה לה ריינה מריה קאריסטינה, ויה ג'וליה ורמבלה דה פרים. בנוסף, שופצו ונפתחו, במקרים רבים גם עוצבו, כמו אלה של סלבדור אלנדה, באיקסה דה סאנט פרה, סאנט אגוסטי ואל, לה מרסה, סולר ורובקולס.[211]

בין תוכניות הגזרה שפותחו בשנים אלו ראוי לציין: אלה של סיוטט וליה, ובמיוחד ברבאל, סנטה קתרינה וברצלונטה; זו של כרמל; זו של גרסיה, שבה היו כמה כיכרות עירוניות (סול, ויריינה, טרילה, דיאמנט ורספאל, 1982-1985); ואלה של סאריה, סאנט אנדרו ופובלנו.[212] כמו כן בוצעה המדיניות לקידום דיור בר-השגה, ובאישמפלה דאגו לשקם את חצרות הגוש כשטחים ירוקים או שירותים ציבוריים.[213]

בשנת 1988 אושרה תוכנית הביוב המיוחדת של ברצלונה (Pla Especial de Clavegueram de Barcelona או בקיצור PECB), אשר הורתה על הרחבת רשת הביוב החופי, חיסלה כמעט מחצית מאזורי השיטפונות בעיר, תוך קידום בניית שוברי גלים, שאפשרו את ההתאוששות חופי העיר. את אותה מטרה שירתה תוכנית ביוב מיוחדת לברצלונה (Pla Especial de Clavegueram de Barcelona או בקיצור PECLAB) משנת 1997, שהגבירה את מאגרי ויסות מי הסער כדי למנוע הצפות.[197]

הגעת הדמוקרטיה נתנה עדיפות ליצירת אזורים ירוקים חדשים בעיר. בתקופה זו גינון היה קשור קשר הדוק לתכנון עירוני, עם תפיסה ששילבה אסתטיקה עם פונקציונליות, כמו גם היבטי פנאי, מתקני ספורט ושירותים לקבוצות מסוימות כגון ילדים או קשישים, כמו גם אזורים לכלבים.[214] מתקנים עירוניים רבים הוסבו לפארקים, כגון בית המטבחיים המרכזי לשעבר של ברצלונה שהוסב לפארק ג'ואן מירו בין השנים 1982-1980; או באזורי תעשייה (פארק איספניה תעשייה, 1985-1981; פארק פגסו, 1986-1982; פארק קלוט, 1986-1982) או מתקני רכבת לשעבר (פארק סאנט מארטי, 1985; פארק אסטצ'יו דל נורד, 1988). אתר של מחצבה ישנה שוקם לפארק קראווטה דל קול (1981–1987), פרי יצירתו של צוות האדריכלים מרטורל-בוהיגאס-מקיי (MBM).[95]

המשחקים האולימפיים של 1992[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אולימפיאדת ברצלונה (1992)
הטבעת האולימפית של מונז'ואיק. ברקע, האצטדיון האולימפי ליואיס קומפאניס.

עוד אחד מהשינויים העמוקים של ברצלונה הגיע לרגל המשחקים האולימפיים של 1992. האירוע כלל שיפוץ של חלק מהר מונז'ואיק, שבו הטבעת האולימפית (1985–1992), שתוכננה על ידי קרלס בוקסאדה, ז'ואן מרגריט, פדריקו קוריאה ואלפונסו מילה,[215] ונבנה מתחם גדול הממוקם בין האצטדיון האולימפי ליואיס קומפאניס ופלאסה ד'אירופה, המאכלס מספר מתקני ספורט כולל פלאו סן ז'ורדי.[216]

כדי לשכן את כל הספורטאים באירוע, נבנתה שכונה חדשה, הכפר האולימפי פובלנו (אנ') (1985-1992), עם תכנון פריסה כללי של קבוצת האדריכלים מרטורל-בוהיגאס-מקיי-פויגדומנץ'.[217] תכנון הכפר האולימפי היה מורכב, והיה צריך להתאים מספר היבטים אליו: היה צריך לשקע את מסילת החוף; היה צורך להקים מפעלי טיהור שפכים ולהעביר אליו את מי השפכים, שקודם לכן הלכו ישירות לים; נבנה נמל חדש (נמל אולימפי); הוקמו ושודרגו חופים חדשים; ונסללו צירי תחבורה ודרכים חדשות, כגון אבינגודה ד'איקריה.[218] כמו כן הוקמו באזור מספר מתקנים, כגון מרכזיית הטלפונים (1989–1992, חאומה באך וגבריאל מורה) והמרכז המטאורולוגי (1990–1992, אלוורו סיזה). מצד שני, בנייתם של שני גורדי שחקים גדולים (מלון ארטס ומגדל חברת Mapfre) שינו את קו הרקיע של ברצלונה.[219]

מלון ארטס ומגדל חברת Mapfre, שני גורדי השחקים של הכפר האולימפי ששינו את קו הרקיע של ברצלונה.

אזור פעולה נוסף היה שכונת ואל ד'חברון, שתוכננה ונבנתה על פי פרויקט של אדוארד ברו (1989–1991), ושילבה שטחים ירוקים עם מתקני ספורט. אזור זה היה האתר של כפר העיתונות האולימפי (1989–1991), שתוכנן על ידי קרלוס פראטר.[220]

המשחקים האולימפיים הובילו גם ליצירת פארקים וגנים חדשים, כמו הפארקים של מיראדור דל מגדיה, פובלנו, קרל I ושלושה שתוכננו על ידי משרד האדריכלים מרטורל-בוהיגאס-מקיי (MBM): פארק האשדות, הנמל האולימפי ופארק נובה איקריה.[221]

לרגל המשחקים שופץ גם הנמל הישן (Port Vell), עם פרויקט של ג'ורדי הנריך ואולגה טאראסו. החלל החדש הוקדש לפנאי, עם הקמת מרכז הפנאי מרמגנום, המחובר ליבשה על ידי רמבלה דה מאר, גשר מסתובב שתוכנן על ידי הליו פיניון ואלברט ויאפלנה.[222] לאירוע קודמה גם תוכנית חוף במטרה לחדש את חופי העיר, שעד אז התיישנו למדי, ושופצו מהיסוד וזכו בהנאת האזרחים. חופים כמו סנט סבסטיה, ברצלונטה, נובה איקריה, בוגאטל, מאר בלה ונובה מאר בלה נוקו ומולאו בחול מקרקעית הים, מתקני טיהור שפכים נבנו על נהרות בסוס ולוברגאט ושוניות תת-מימיות הוצבו לטובת החי והצומח.[223] מאידך, נהר לוברגאט הוסט בקטע האחרון שלו 2.5 קילומטרים דרומה, ובכך אפשר להרחיב את הנמל לכיוון זה.[224]

גשר רמבלה דה מאר (1990–1995), מאת הליו פיניון ואלברט ויאפלנה.

פעולה נוספת של תכנון עירוני הייתה בשכונת רבאל, אשר שופצה בפרויקט של חאומה ארטיגס ופרה קבררה, וכללה את פתיחת שדרת רמבלה דל רבאל והתאמת הסביבה של פלאסה דל אאנג'לס כמרכז תרבותי, שבו מוקמו מרכז לתרבות עכשווית של ברצלונה (1990-1993) והמוזיאון לאמנות עכשווית של ברצלונה (1987-1996).[225]

המשחקים הביאו להתקדמות גם במגזר הטכנולוגי, עם תשתיות חדשות במיוחד בתחום הטלקומוניקציה: מגדלי התקשורת קולסרולה (מאת נורמן פוסטר) ומונז'ואיק (מאת סנטיאגו קלטרווה) נבנו, והותקנו 150 קילומטרים של סיבים אופטיים תת-קרקעיים בעיר.[226]

יש לציין גם שתשתית הכבישים בעיר הורחבה משמעותית לקראת המשחקים, במיוחד עם יצירת כבישי הטבעת, המסודרים ככביש טבעתי סביב כל ההיקף העירוני. התכנון הכללי בוצע בין השנים 1989 ו-1992 על ידי ג'וזפ אסבילו, המנהל הטכני של המכון העירוני לפיתוח עירוני, ואלפרד מוראלס, מתאם התחבורה והתפוצה של מועצת העיר ברצלונה.[227] ישנם כיום שלושה כבישים טבעתיים: רונדה דה דאלט, רונדה דל מיג ורונדה דל ליטורל; שני כבישי הטבעת הראשונים עוקפים את ברצלונה, ואילו הרונדה דל מיג (של ה"אמצע") חוצה את העיר ומקבל שמות שונים בהתאם לקטע (פסץ' דה לה זונה פרנקה, קארר דה בדל, רמבלה דל ברזיל, גראן ויה דה קרל השלישי, רונדה דל גנרל מיטרה, טרבסרה דה דאלט ורונדה דל גווינרדו).[228]

תחנת השכרת אופניים עירונית ("Bicing") בפלאסה דה קטלוניה.

מצד שני, החל קמפיין לשיקום חזיתות ומונומנטים והתאמת קירות הפרדה, שנקרא "ברצלונה יפי עצמך" (1986-1992, Barcelona posa't guapa), בהובלתו של ג'וזפ אמילי הרננדס-קרוס, מאזור המורשת של מועצת העיר.[229]

חגיגת המשחקים הייתה לאתגר תכנון עירוני והיוותה במה לפעולה נחושה עם הרמוניה מושלמת בין גורמים חברתיים וכלכליים, שהובילה להצגת העיר הן ברמה הלאומית והן בינלאומית. בעקבות כך החלו לדבר על "מודל ברצלונה" כפרויקט משולב של מהפכה עירונית שניתן לייצא גם לערים אחרות.[203]

השנים האחרונות של המאה ה-20 התאפיינו בחיפוש אחר פתרונות לתכנון עירוני בר-קיימא המבוסס על קריטריונים אקולוגיים יותר. מודעות חדשה זו באה לידי ביטוי בחיפוש אחר מרחבים ציבוריים המותאמים לסביבה ומיועדים לתושבים, תוך דגש מיוחד על מתקנים ושירותים קהילתיים. קריטריונים אלו הוגדרו במיוחד בפורום האזרחי של ברצלונה בת-קיימא, שנערך ב-1998.[230] אחד ההישגים העיקריים בשנים אלו למען הקיימות היה המחויבות לשימוש באופניים ככלי תחבורה ידידותי יותר לסביבה. ב-1993 נסלל שביל האופניים הראשון באבינגודה דיאגונל, בקטע שאורכו 3 קילומטרים.[231] מאז השטח המוקצה לשבילי אופניים לא מפסיק לגדול, והשימוש בהם נתמך גם על ידי הקמתה של חברת השכרת אופניים עירונית ("Bicing") בשנת 2007, עם מספר נקודות עצירה ברחבי העיר.[232]

לפני חלוף המאה ה-20 נרשמה עלייה גם בפרויקטים הרב-עירוניים, בעיקר בתחום התשתיות והתחבורה, כמו הרחבת הנמל ושדה התעופה, תוואי ה-AVE והתכנית לתחבורה ציבורית, ופרויקטים של שיקום הדלתות של לוברגאט ובסוס.[233] תוכנית האב לתשתיות (Pla Director d'Infraestructures או בקיצור PDI) סימנה את הרחבת ושיפור התחבורה הציבורית, עם רשת מטרו המכסה את כל המטרופולין, החזרת החשמלית בשני קצוות האבינגודה דיאגונל (Baix Llobregat ו-Besòs) ושיפור רשת האוטובוסים.[234]

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת המאה ה-21, המשיך פיתוח העיר להתמקד בחדשנות ובתכנון פרויקטים עתידיים, יחד עם שימוש בטכנולוגיות חדשות ומחויבות לקיימות סביבתית. בשנת 2000 הוקמה המועצה לייעוץ אסטרטגיות עירוניות כדי לסייע למועצת העיר בתכנון עירוני וקבלת החלטות אסטרטגיות לעיר ולסביבתה. במקור חבריה היו אוריול בוהיגאס, דומיניק פרו, ריצ'רד רוג'רס, רמון פולק, ג'ורדי נדאל ואנטוני מארי.[120]

אחד מפרויקטי הפיתוח העירוני הראשונים של המילניום החדש היה יצירת רובע @22, הודות לשינוי בתוכנית המטרופולין הכללית שחל בשנת 2000. מטרתו הייתה ניסוח מחדש של הקרקע התעשייתית בשכונת אל פובלנו, אזור תעשייתי מסורתי שנקלע לתהליך דעיכה בסוף המאה ה-20 עקב מעבר רוב החברות לקרקעות שהוכשרו מחוץ לעיר. לאחר מכן קודם שימור המרקם העסקי היצרני של האזור, תוך התמקדות בחברות המוקדשות לטכנולוגיות חדשות, בהתאם למגזר הפרטי ולפעילות השוטפת של האזור. שטחו של האזור הוא 1,150 דונם, מה שהפך אותו לאחד מאזורי ההתחדשות העירונית הגדולים באירופה בתחילת המאה ה-21.[235]

אחד האירועים הבולטים של המילניום החדש היה קיום אירוע הפורום האוניברסלי לתרבויות ב-2004, שהוביל לתהליכי שינוי עירוניים חדשים בעיר: כל אזור בסוס, שאוכלס עד אז במפעלים ישנים שנזנחו, שוחזר; שאר שכונת פובלנו התחדשה ובמקביל, נבנתה שכונת דיאגונל מאר החדשה, בעוד שהעיר מספקת פארקים ומרחבים חדשים לפנאי עבור האזרחים.[236] האתר תוכנן על ידי אליאס טורס וחוסה אנטוניו מרטינס לאפניה, עם טיילת רב-תכליתית בשטח של 160 דונם שהגיעה לשיאה בכפיפה אחת עם פאנל פוטו-וולטאי גדול, שהפך לאחד מסמלי האירוע.[237]

התכנון העירוני של המילניום החדש חיזק את מבנה העיר הרב-מוקדית שקודמה מאז שנות ה-90 של המאה ה-20, צעד שעודד את הופעתם של מרכזים עירוניים חדשים כמו הפורום,‏ @22 ולה סגררה.[238] כיום, פלאסה דה לס גלוריס קטאלנס עוברת שיפוץ, שתכליתו כביש חשוב ותנועת כלי רכב מתוכננים לעבור אל תת-הקרקע והשבת הקרקע העירונית לשימוש הציבור.[239]

מפת הקווים של רשת האוטובוסים האורתוגונלית בברצלונה, לאחר יישום שלב 2 בנובמבר 2013.

הקישוריות ביו חלקי העיר השתפרה עם הגעתה של הרכבת המהירה, המקשרת את הבירה הקטאלונית עם מדריד ופריז; פרוזדור הים התיכון, קו תחבורה אסטרטגי בין חצי האי ליבשת אירופה, נמצא אף הוא בפרויקט. גם הנמל ונמל התעופה אל פראט הורחבו, במטרה להפוך את ברצלונה למרכז הלוגיסטי של דרום אירופה. רשת המטרו הורחבה, עם הארכת מספר קווים (3 ו-5), ויצירת שלושה חדשים (9, 10 ו-11), חלקם אוטומטיים לחלוטין. בשנת 2012, החל שינוי מבנה של רשת האוטובוסים לאורתוגונלי ויצירת מערכת אוטובוסים מהירה.[240] בניית כביש טבעת רביעי מתוכנן גם הוא כדי לשפר את הקישוריות באזור המטרופולין,[241] וכן ביצוע החיבור בין החשמלית Baix Llobregat ו-Besòs דרך אבינגודה דיאגונל.[242]

בשנים האחרונות הותקנו בעיר תשתיות רבות כדי להקל על מעבר הולכי רגל באזורים גבוהים ובלתי נגישים, בעיקר מעליות ומדרגות נעות. דוגמה מובהקת היא שכונת אל כרמל, שבשנת 2005 חלה גם בה הידרדרות עירונית עקב עבודות להארכת קו 5 של הרכבת התחתית, שגרמו להריסת מספר מבנים ולהעברת מאות תושבים.[243] כתוצאה מכך, הכריז הז'נרליטט דה קטלוניה על אל כרמל כאזור יוצא דופן של שיקום אינטגרלי (Àrea Extraordinària de Rehabilitació Integral או בקיצור AERI), עם תוכנית התערבות וקידום עבודות ציבוריות, שיקום מבנים ושיפור מתקנים ציבוריים.[244]

במונחים של שטחים ירוקים, הפרויקטים האחרונים כוללים: הפארק המרכזי של נואו באריס (1997–2007), מאת כרמה פיול קוסטה ואנדרו אריולה, שבשנת 2007 קיבל את פרס האדריכלות הבינלאומי של נוף עירוני בפרנקפורט (גרמניה);[245] פארק הדיאגונל מאר (2002-1999), מאת אנריק מיראלס ובנדטה טגליאבואה, פארק של עיצוב מודרני שבו בולטת נוכחותם של אלמנטי מים;[246] ופארק מרכז פובלנו (2008), מאת ז'אן נובל, המחולק למגוון חללים נושאיים, בעיצוב אוונגרדי.[247] בשנת 2016, נפתח הפארק הגדול הראשון לכלבים, שטח של 700 מטרים רבועיים הממוקם ברובע נואו באריס, ובו בור השקיה ואלמנטים למשחק לחיות מחמד.[248]

בשנת 2015, עם תחילת ניסוח תוכנית מתאר עירונית (PLA Director Urbanístic או בקיצור PDU), החלה תנופה חדשה לתכנון עירוני עבור אזור המטרופולין של ברצלונה, שאושר בשנת 2021. התוכנית המתאר העירונית מיועדת להשלים את תוכנית המטרופולין הכללית משנת 1976 במטרה לקדם את השינוי האורבני והחברתי של המטרופולין של הבירה הקטלאנית, המורכב מ-36 עיריות ו-3.5 מיליון תושבים.[249] מטרות התוכנית החדשה כוללות: סיווג קרקעות מטרופוליניות וקביעת קריטריונים לעיור, קביעת תקנות בנייה, הגדרת אזורים לשינוי עירוני ופיתוחם בצורה בת-קיימא, שמירה על איכות הסביבה, שימור יערות וקרקעות חקלאיות והבטחת ניידות תקינה של אנשים וכלי תחבורה. לדברי רמון טורה, מנהל אזור המטרופולין של ברצלונה, "לתוכנית המתאר העירונית יש שתי מטרות מושגיות: ההגדרה של מודל תכנון מטרופולין עירוני המשלב את המגוון הנוכחי, הוא בר-קיימא מבחינה אקולוגית, יעיל כלכלית ומגובש מבחינה חברתית; והשיטות והכלים הדרושים לבצע את זה."[250]

בספטמבר 2016 החל ניסוי מקדים להתאמת קבוצות מסוימות של בלוקים עירוניים כ"סופר-בלוקים", מרחבי ביניים בין הבלוק לשכונה, עם הגבלת תנועת כלי רכב להגברת תנועת הולכי הרגל, תנועת האופניים והתחבורה הציבורית, וגם הוספת מרחבים לבילוי ומבני ציבור. הבדיקה הראשונה בוצעה על סט של תשעה בלוקים בפובלנו, שם שונו שלטים אנכיים ואופקיים לסימון השטח. נאסרה תנועה בקו ישר, כך שכלי רכב יכלו לפנות רק בצמתים, והוגבלו למהירות של 10 קילומטרים לשעה. זה השאיר את החלל הפנימי שבין הבלוקים פנוי, והוא שימש למרחבים ציבוריים, שאורגנה בהם תחרות רעיונות בין סטודנטים לאדריכלות.[251][252]

לאחר ניסוי מקדים זה, החל שלב חדש של יצירת סופר-בלוקים ברובע אישמפלה ב-2020, במטרה להקים 42 צירים וכיכרות ירוקים חדשים בתוך עשר שנים, עד 2030. ציר הפעולה הראשון יהיה רחוב מועצת המאה (Consell de Cent), שבו מתוכננת יצירת ארבע אגורות חדשות ברוקאפורט, בורל, אנריק גרנדוס וג'ירונה. על פי התחזית, אחד מכל שלושה רחובות באישמפלה יעניק עדיפות להולכי רגל ולתחבורה ציבורית ובת-קיימא. בניגוד לניסוי המקדים באל פובלנו, הפעם זה ייעשה בצירים במקום בלוקים, ובהמשך ייווצרו כיכרות חדשות בצירים מצטלבים. התנועה הפרטית לתושבים תוגבל למהירות מרבית של 10 קילומטרים לשעה. התקציב הצפוי לפעולות אלו הוא 37.8 מיליון יורו. העבודה אמורה להתחיל בשנת 2022. שינויים אלה שואפים לעמוד ביעדי פיתוח בר קיימא (SDGs) שמקודמים על ידי ארגון האומות המאוחדות.[253]

מגפת הקורונה שהחלה בדצמבר 2019 ברחבי העולם הובילה לשינויים שונים בתכנון עירוני בעיר, חלקם זמניים ואחרים הפכו קבועים. ב-14 במרץ 2020 קבעה ממשלת ספרד על כניסתו לתוקף של מצב חירום בכל השטח הלאומי, עם חובת האזרחים להסתגר בבתיהם למעט יציאה עבור שירותים חיוניים.[254] כדי לשמור על מרחק וכדי למנוע הידבקות, הוקמו מקומות רבים למעבר הולכי רגל, על חשבון הכבישים לתנועת כלי רכב. אזורים אלו סומנו בצבעים צבעוניים לפי השימוש בהם: כחול לאופניים וצהוב להולכי רגל, יחד עם שימוש באלמנטים זמניים כמו בולארדים וקוביות בטון. ברבים מהחללים העירוניים הללו הוקמו שטחים כמרפסות לברים ומסעדות, כך שהלקוחות יוכלו לשתות בחוץ, מרחב המתאים יותר למניעת הידבקות. אמצעים אלה, שנועדו בתחילה עם אופי חולף, הוגדרו על ידי יועצת העירוניות, ג'נט צאנז, כ"דוגמה לטקטיקה עירונית".[255] עם הזמן, רבים מהשינויים הזמניים הללו הפכו קבועים, כמו המרחבים המאפשרים בניית טרסות של בתי אירוח, שהוסדרו בספטמבר 2021 על ידי פקודה חדשה שקבעה קריטריונים חדשים לריהוט רחוב קבוע, במיוחד שבעה דגמי פלטפורמה חדשים לשילוב האלמנטים של מפעלים כאלה (שולחנות, כיסאות, שמשיות) במרחב שמסביב.[256]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • AA. VV. (1991), Història de Barcelona 1. La ciutat antiga (in Catalan), Barcelona: Enciclopèdia catalana, מסת"ב 84-7739-179-3
  • AA. VV. (1992), Història de Barcelona 2. La formació de la Barcelona medieval (in Catalan), Barcelona: Enciclopèdia catalana, מסת"ב 84-7739-398-2
  • AA. VV. (1996), Enciclopèdia Catalana Bàsica (in Catalan), Barcelona: Enciclopèdia catalana
  • AA. VV. (1998), Art de Catalunya 3: Urbanisme, arquitectura civil i industrial (in Catalan), Barcelona: Edicions L'isard
  • AA. VV. (1999), Els Barris de Barcelona I. Ciutat Vella, L'Eixample (in Catalan), Barcelona: Gran Enciclopèdia Catalana, מסת"ב 84-412-2768-3
  • AA. VV. (2001), Gaudí. Hàbitat, natura i cosmos (in Catalan), Barcelona: Lunwerg, מסת"ב 84-7782-799-0
  • AA. VV. (2006), Enciclopèdia de Barcelona 1. 22@ / Ciutat Meridiana (in Catalan), Barcelona: Gran Enciclopèdia Catalana, מסת"ב 84-412-1395-X
  • AA. VV. (2006), Enciclopèdia de Barcelona 2. Ciutat Vella / Govern Militar (in Catalan), Barcelona: Gran Enciclopèdia Catalana, מסת"ב 84-412-1396-8
  • AA. VV. (2006), Enciclopèdia de Barcelona 3. Gràcia / Petritxol (in Catalan), Barcelona: Gran Enciclopèdia Catalana, מסת"ב 84-412-1397-6
  • AA. VV. (2006), Enciclopèdia de Barcelona 4. Pi / Zurich (in Catalan), Barcelona: Gran Enciclopèdia Catalana, מסת"ב 84-412-1398-4
  • Añon Feliú, Carmen; Luengo, Mónica (2003), Jardines de España (in Spanish), Madrid: Lunwerg, מסת"ב 84-9785-006-8
  • Azcárate Ristori, José María de; Pérez Sánchez, Alfonso Emilio; Ramírez Domínguez, Juan Antonio (1983), Historia del Arte (in Spanish), Madrid: Anaya, מסת"ב 84-207-1408-9
  • Bahamón, Alejandro; Losantos, Àgata (2007), Barcelona. Atlas histórico de arquitectura (in Spanish), Barcelona: Parramón
  • Barral i Altet, Xavier; Beseran, Pere; Canalda, Sílvia; Guardià, Marta; Jornet, Núria (2000), Guia del Patrimoni Monumental i Artístic de Catalunya, vol. 1 (in Catalan), Barcelona: Pòrtic, מסת"ב 84-7306-947-1
  • Busquets, Joan (2004), Barcelona. La construcción urbanística de una ciudad compacta (in Spanish), Barcelona: Serbal, מסת"ב 84-7628-458-6
  • Carreras, Carles (1993), Geografia urbana de Barcelona (in Catalan), Barcelona: Oikos-Tau, מסת"ב 84-281-0802-1
  • Fontbona, Francesc (1997), Història de l'art català VI. Del neoclassicisme a la Restauració 1808-1888 (in Catalan), Barcelona: Edicions 62, מסת"ב 84-297-2064-2
  • Gabancho, Patrícia (2000), Guía. Parques y jardines de Barcelona (in Spanish), Barcelona: Ajuntament de Barcelona, Imatge i Producció Editorial, מסת"ב 84-7609-935-5
  • Garriga, Joaquim (1986), Història de l'art català IV. L’època del Renaixement, s. XVI (in Catalan), Barcelona: Edicions 62, מסת"ב 84-297-2437-0
  • Garrut, Josep Maria (1976), L'Exposició Universal de Barcelona de 1888 (in Catalan), Barcelona: Ajuntament de Barcelona, Delegació de Cultura, מסת"ב 84-500-1498-0
  • Gausa, Manuel; Cervelló, Marta; Pla, Maurici (2002), Barcelona: guía de arquitectura moderna 1860-2002 (in Spanish), Barcelona: ACTAR, מסת"ב 84-89698-47-3
  • Grandas, M. Carmen (1988), L'Exposició Internacional de Barcelona de 1929 (in Catalan), Sant Cugat del Vallès: Els llibres de la frontera, מסת"ב 84-85709-68-3
  • Hernàndez i Cardona, Francesc Xavier (2001), Barcelona, Història d'una ciutat (in Catalan), Barcelona: Llibres de l'Índex, מסת"ב 84-95317-22-2
  • Lacuesta, Raquel; González, Antoni (1999), Barcelona, guía de arquitectura 1929-2000 (in Spanish), Barcelona: Gustavo Gili, מסת"ב 84-252-1801-2
  • Lecea, Ignasi de; Fabre, Jaume; Grandas, Carme; Huertas, Josep M.; Remesar, Antoni; Sobrequés, Jaume (2009), Art públic de Barcelona (in Catalan), Barcelona: Ayuntamiento de Barcelona y Àmbit Serveis Editorials, מסת"ב 978-84-96645-08-0
  • Miralles, Roger (2008), Barcelona, arquitectura modernista y noucentista 1888-1929 (in Spanish), Barcelona: Polígrafa, מסת"ב 978-84-343-1178-7
  • Miralles, Roger; Sierra, Pau (2012), Barcelona, arquitectura contemporánea 1979-2012 (in Spanish), Barcelona: Polígrafa, מסת"ב 978-84-343-1307-1
  • Montaner, Josep Maria (2005), Arquitectura contemporània a Catalunya (in Catalan), Barcelona: Edicions 62, מסת"ב 84-297-5669-8
  • Páez de la Cadena, Francisco (1998), Historia de los estilos en jardinería (in Spanish), Madrid: Istmo, מסת"ב 84-7090-127-3
  • Parraguez, Nicolás (2013), Modelo Barcelona de espacio público y diseño urbano. El mobiliario urbano en la cualificación del espacio público (in Spanish), Barcelona: Universitat de Barcelona, מסת"ב 84-7739-179-3
  • Pla, Maurici (2007), Catalunya. Guia d'arquitectura moderna 1880-2007 (in Catalan), Sant Lluís (Menorca): Triangle, מסת"ב 978-84-8478-007-6
  • Roig, Josep L. (1995), Historia de Barcelona (in Catalan), Barcelona: Primera Plana S.A., מסת"ב 84-8130-039-X
  • Rubio, Albert (2009), Barcelona, arquitectura antigua (siglos I-XIX) (in Spanish), Barcelona: Polígrafa, מסת"ב 978-84-343-1212-8
  • Sánchez Vidiella, Àlex (2008), Atlas de arquitectura del paisaje (in Spanish), Barcelona: Loft, מסת"ב 978-84-92463-27-5
  • Sánchez Vidiella, Àlex; Zamora Mola, Francesc (2011), Paisatgisme urbà. Barcelona (in Catalan), Barcelona: Ajuntament de Barcelona, מסת"ב 978-84-9850-355-5
  • Triadó, Joan Ramon (1984), Història de l'art català V. L'època del Barroc, s. XVII-XVIII (in Catalan), Barcelona: Edicions 62, מסת"ב 84-297-2204-1
  • Villoro, Joan; Riudor, Lluís (1984), Guia dels espais verds de Barcelona. Aproximació històrica (in Catalan), Barcelona: La Gaia Ciència, מסת"ב 84-7080-207-0

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמה המלא היה הקולוניה יוליה אוגוסטה פאוונטיאה פטרנה ברסינו. (Barral i Altet et al. 2000, p. 44)
  2. ^ שוק לה בוקריה נבנה על מגרש מנזר הכרמליתים של סן חוזה, על לה רמבלה; הליסאו על מגרש מנזר Nostr Senyora de la Bonaventura של הטריניטאריים; פלאסה ריאל על מגרש מנזר הקפוצ'ינים של סנטה מדרונה; שוק סנטה קתרינה החליף את המנזר בעל אותו השם; ופלאסה דל דוק דה מדינצ'לי הייתה ממוקמת באתר שהותיר מנזר סנט פרנצ'סק. מצד שני, המנזר הפרנציסקני של סנט בואנאוונטורה איפשר את הקמת מלון אוריינטה; ובמנזר-מכללת הכרמליתים Calçats de Sant Àngel Màrtir נבנה קסקרטין של Guardia Urbana de Barcelona. (Barral i Altet et al. 2000, p. XIV)
  3. ^ במהלך המאה התשע-עשרה בוצעו שני סיפוחים: ב-1836 שכונת הוסטפראנצ'ס, השייכת לסנטס; ובשנת 1848, חלק מהקרקעות בסאנט מרטי דה פרובנסלס, שבה שכן בית הקברות של פובלנו. (ע"א ו' 2006, עמ' 35)
  4. ^ דוגמאות לכך היו: בית פאדלאס (אנ') (מאות 15–16), הועבר לפלסה דל ריי, שם שוכן כיום המוזיאון להיסטוריה של ברצלונה (אנ'); וחזית הבארוק של כנסיית סנטה מרתה (1737–1747), המותקנת באחד מהמבנים של האוספיטל דה סנט פאו.
  5. ^ דרך B נבנתה בחלקה ובגזרות שונות: ה-Avinguda de les Drassanes (Drassanes), בין פלאסה דל פורטל דה לה פאו לקארר נובה דה לה רמבלה; ורמבלה דל רבאל, המתחברת עם הקודמת ועם קארר דה סאנט אולגארי, ומגיעה לבית החולים קארר דל, שממנו הורתה התוכנית על קישור עם קארר דה מונטנר, קטע שלא בוצע. (AA. VV. 2006, p. 155) מצידו, כביש C נבנה בין הכיכרות נואבה ואנטוניו מאורה, תוך ניצול המרחבים שהותירו ההרס של מספר בתים במספר הפצצות במהלך מלחמת האזרחים, ושמה שונה לאבנידה דה לה קתדרלה בשנת 1942. (AA. VV. 2006, עמ' 294)
  6. ^ בתחילת המאה ה-20 נפוצה השפעת התיאוריות של אבנעזר הווארד לעיר הגנים, שהוצגה על ידי סבריה דה מונטוליו באמצעות כתב העת "סיביטס" (1911-1919). עם זאת, הן לא יושמו באופן מוצלח במיוחד בברצלונה, למעט ההשפעה שהופעלה על בניית בתים זולים בשנות ה-20. (ע"א ו' 2006, עמ' 43)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Parraguez (2013, p. 16)
  2. ^ Carreras (1993, p. 29)
  3. ^ AA. VV. (1996, pp. 118–119)
  4. ^ AA. VV. (1991, p. 74)
  5. ^ AA. VV. (2006, p. 139)
  6. ^ AA. VV. (1996, p. 118)
  7. ^ AA. VV. (1991, p. 62)
  8. ^ AA. VV. (1991, pp. 65–67)
  9. ^ AA. VV. (1991, p. 79)
  10. ^ AA. VV. (1991, pp. 88–90)
  11. ^ Barral i Altet et al. (2000, p. 66)
  12. ^ "Statistics of the Continuous Census as of January 1, 2015" (in Spanish). Archived from the original on 15 January 2009. Retrieved 28 January 2016.
  13. ^ "Ciudad" (in Spanish). Archived from the original on 17 January 2016. Retrieved 14 February 2016.
  14. ^ AA. VV. (2006, pp. 10–12)
  15. ^ AA. VV. (2006, pp. 167–169)
  16. ^ AA. VV. (2006, p. 120)
  17. ^ AA. VV. (2006, pp. 95–100)
  18. ^ AA. VV. (2006, pp. 125–127)
  19. ^ AA. VV. (2006, pp. 10–13)
  20. ^ AA. VV. (2006, pp. 55–59)
  21. ^ AA. VV. (2006, pp. 249–250)
  22. ^ AA. VV. (2006, pp. 97–101)
  23. ^ AA. VV. (2006, pp. 109–111)
  24. ^ AA. VV. (1999, pp. 18–20)
  25. ^ AA. VV. (1999, p. 20)
  26. ^ AA. VV. (1999, p. 21)
  27. ^ AA. VV. (1999, p. 23)
  28. ^ "El término municipal de Barcelona queda dividido en doce distritos" (in Spanish). 21 July 1949. p. 12. Retrieved 15 November 2015.
  29. ^ AA. VV. (1999, pp. 29–30)
  30. ^ "División territorial" (in Spanish). Retrieved 19 October 2015.
  31. ^ AA. VV. (1998, pp. 46–48)
  32. ^ Busquets (2004, p. 25)
  33. ^ AA. VV. (1998, pp. 47–48)
  34. ^ Busquets (2004, pp. 29–30)
  35. ^ Azcárate Ristori, Pérez Sánchez & Ramírez Domínguez (1983, p. 79)
  36. ^ AA. VV. (1998, p. 47)
  37. ^ AA. VV. (1998, p. 61)
  38. ^ AA. VV. (1991, p. 218)
  39. ^ AA. VV. (1991, p. 215)
  40. ^ Busquets (2004, pp. 31–32)
  41. ^ Busquets (2004, p. 33)
  42. ^ 1 2 Lecea et al. (2009, p. 29)
  43. ^ Busquets (2004, p. 34)
  44. ^ Busquets (2004, pp. 39–40)
  45. ^ Busquets (2004, pp. 40–42)
  46. ^ Rubio (2009, p. 19)
  47. ^ AA. VV. (2006, p. 61)
  48. ^ AA. VV. (1992, p. 39)
  49. ^ AA. VV. (2006, p. 58)
  50. ^ Roig (1995, pp. 16–17)
  51. ^ Busquets (2004, p. 46)
  52. ^ Busquets (2004, pp. 43–46)
  53. ^ Busquets (2004, pp. 46–47)
  54. ^ AA. VV. (2006, p. 251)
  55. ^ Roig (1995, pp. 44–45)
  56. ^ Busquets (2004, pp. 68–71)
  57. ^ 1 2 3 AA. VV. (2006, p. 221)
  58. ^ AA. VV. (1998, p. 175)
  59. ^ Garriga (1986, pp. 92–93)
  60. ^ Roig (2004, p. 75)
  61. ^ Busquets (2004, p. 79)
  62. ^ Busquets (2004, p. 80)
  63. ^ AA. VV. (1998, pp. 197–198)
  64. ^ Busquets (2004, pp. 80–81)
  65. ^ AA. VV. (1998, pp. 226–228)
  66. ^ Roig (1995, pp. 86–87)
  67. ^ AA. VV. (2006, p. 339)
  68. ^ AA. VV. (2006, p. 145)
  69. ^ AA. VV. (2006, p. 249)
  70. ^ AA. VV. (2006, p. 272)
  71. ^ Busquets (2004, p. 91)
  72. ^ AA. VV. (2006, p. 57)
  73. ^ Roig (1995, p. 91)
  74. ^ Triadó (1984, p. 220)
  75. ^ Viloro & Riudor (1984, p. 31)
  76. ^ 1 2 AA. VV. (2006, p. 169)
  77. ^ Lecea et al. (2009, p. 73)
  78. ^ Roig (1995, pp. 103–105)
  79. ^ Busquets (2004, p. 101)
  80. ^ 1 2 3 4 AA. VV. (2006, p. 206)
  81. ^ AA. VV. (2006, pp. 272–273)
  82. ^ AA. VV. (2006, p. 254)
  83. ^ Fontbona (1997, pp. 76–77)
  84. ^ Fontbona (1997, p. 53)
  85. ^ Fontbona (1997, p. 64)
  86. ^ AA. VV. (2006, p. 106)
  87. ^ AA. VV. (2006, pp. 302–304)
  88. ^ Roig (1995, p. 112)
  89. ^ Busquets (2004, p. 119)
  90. ^ AA. VV. (2006, p. 28)
  91. ^ AA. VV. (2006, p. 183)
  92. ^ Roig (1995, p. 106)
  93. ^ AA. VV. (2006, p. 162)
  94. ^ Páez de la Cadena (1998, pp. 340–342)
  95. ^ 1 2 "Història" (in Catalan). Retrieved 14 February 2016.
  96. ^ Viloro & Riudor (1984, pp. 38–41)
  97. ^ Roig (1995, p. 107)
  98. ^ Roig (1995, p. 120)
  99. ^ Roig (1995, pp. 120–121)
  100. ^ AA. VV. (2006, p. 82)
  101. ^ Roig (1995, p. 121)
  102. ^ Busquets (2004, pp. 127–131)
  103. ^ Busquets (2004, p. 146)
  104. ^ Carreras (1993, p. 73)
  105. ^ AA. VV. (2006, p. 63)
  106. ^ 1 2 AA. VV. (2006, p. 64)
  107. ^ Roig (1995, p. 122)
  108. ^ 1 2 AA. VV. (2006, p. 187)
  109. ^ Roig (1995, p. 142)
  110. ^ AA. VV. (2006, pp. 161–162)
  111. ^ Roig (1995, pp. 130–131)
  112. ^ Garrut (1976, p. 10)
  113. ^ Busquets (2004, p. 156)
  114. ^ Garrut (1976, p. 27)
  115. ^ Busquets (2004, p. 163)
  116. ^ Roig (1995, p. 143)
  117. ^ AA. VV. (2006, pp. 13–14)
  118. ^ AA. VV. (2006, p. 260)
  119. ^ AA. VV. (2006, p. 40)
  120. ^ 1 2 AA. VV. (2006, p. 68)
  121. ^ Busquets (2004, p. 178)
  122. ^ Lecea et al. (2009, p. 127)
  123. ^ Busquets (2004, pp. 191–193)
  124. ^ Busquets (2004, p. 191)
  125. ^ AA. VV. (2006, p. 97)
  126. ^ AA. VV. (2006, p. 98)
  127. ^ Busquets (2004, pp. 193–194)
  128. ^ Montaner (2005, p. 65)
  129. ^ Busquets (2004, p. 198)
  130. ^ AA. VV. (1998, p. 317)
  131. ^ Montaner (2005, p. 64)
  132. ^ Miralles (2008, p. 155)
  133. ^ AA. VV. (2006, p. 304)
  134. ^ AA. VV. (2006, p. 42)
  135. ^ AA. VV. (2006, p. 33)
  136. ^ Roig (1995, pp. 180–181)
  137. ^ "Urinari públic. Vespasiana. (1900's - 1910's)" (in Catalan). 21 March 2012. Retrieved 1 November 2015.
  138. ^ Roig (1995, p. 182)
  139. ^ AA. VV. (2006, p. 115)
  140. ^ AA. VV. (2006, pp. 156–157)
  141. ^ Roig (1995, p. 172)
  142. ^ AA. VV. (2006, p. 182)
  143. ^ AA. VV. (2006, p. 312)
  144. ^ AA. VV. (1998, p. 311)
  145. ^ AA. VV. (2006, p. 192)
  146. ^ AA. VV. (2001, pp. 66–67)
  147. ^ Busquets (2004, p. 218)
  148. ^ Grandas (1988, pp. 194–196)
  149. ^ AA. VV. (2006, pp. 234–235)
  150. ^ "Los Jardines de Laribal" (in Spanish). Retrieved 7 September 2013.
  151. ^ Grandas (1988, p. 41)
  152. ^ Grandas (1988, pp. 48–53)
  153. ^ AA. VV. (2006, pp. 304–305)
  154. ^ AA. VV. (2006, p. 178)
  155. ^ Hernàndez i Cardona (2001, p. 202)
  156. ^ Roig (1995, p. 209)
  157. ^ AA. VV. (2006, p. 132)
  158. ^ Busquets (2004, p. 235)
  159. ^ Busquets (2004, p. 239)
  160. ^ Busquets (2004, pp. 241–242)
  161. ^ AA. VV. (1998, p. 319)
  162. ^ Roig (1995, pp. 210–211)
  163. ^ Roig (1995, p. 211)
  164. ^ Mercè Tatjer. "Las intervenciones urbanísticas en el centro histórico de Barcelona: de la Via Laietana a los nuevos programas de rehabilitación" (PDF) (in Spanish). Retrieved 1 October 2015.
  165. ^ Pla (2007, p. 134)
  166. ^ "Senyalització vertical de pas de vianants (1930's)" (in Catalan). 5 November 2016. Retrieved 9 November 2016.
  167. ^ "Senyalització horitzontal de passos de vianants (1930's)" (in Catalan). 8 November 2016. Retrieved 9 November 2016.
  168. ^ Roig (1995, p. 224)
  169. ^ Bahamón & Losantos (2007, p. 32)
  170. ^ Busquets (2004, p. 295)
  171. ^ Busquets (2004, p. 287)
  172. ^ Hernàndez i Cardona (2001, pp. 233–234)
  173. ^ Roig (1995, p. 225)
  174. ^ AA. VV. (2006, p. 273)
  175. ^ Gausa, Cergelló & Pla (2002, p. K)
  176. ^ Busquets (2004, p. 317)
  177. ^ 1 2 AA. VV. (2006, p. 17)
  178. ^ Busquets (2004, p. 318)
  179. ^ Roig (1995, p. 238)
  180. ^ AA. VV. (2006, p. 170)
  181. ^ Busquets (2004, p. 284)
  182. ^ AA. VV. (2006, p. 188)
  183. ^ Roig (1995, p. 226)
  184. ^ Gausa, Cervelló & Pla (2002, p. K2)
  185. ^ Lacuesta & González (1999, p. 52)
  186. ^ AA. VV. (2006, pp. 66–67)
  187. ^ Lecea et al. (2009, p. 247)
  188. ^ Lecea et al. (2009, pp. 247–148)
  189. ^ 1 2 Montaner (2005, p. 115)
  190. ^ AA. VV. (2006, pp. 246–247)
  191. ^ Busquets (2004, p. 334)
  192. ^ AA. VV. (2006, p. 43)
  193. ^ Busquets (2004, pp. 334–336)
  194. ^ Sacristán Arana, Irune. "La ciudad del (no) poder: barraquismo contemporáneo. El caso Barcelona" (PDF) (in Spanish). Retrieved 21 November 2015.
  195. ^ Gausa, Cervelló & Pla (2002, p. M)
  196. ^ Busquets (2004, p. 333)
  197. ^ 1 2 AA. VV. (2006, p. 15)
  198. ^ AA. VV. (2001, p. 67)
  199. ^ Añón Feliú & Luengo (2003, pp. 80–85)
  200. ^ Gabancho (2000, p. 12)
  201. ^ Lacuesta & González (1999, p. 104)
  202. ^ Gausa, Cervelló & Pla (2002, p. N)
  203. ^ 1 2 AA. VV. (2006, p. 207)
  204. ^ Busquets (2004, pp. 346–347)
  205. ^ Roig (1995, pp. 258–259)
  206. ^ Busquets (2004, p. 357)
  207. ^ Roig (1995, p. 258)
  208. ^ AA. VV. (2006, p. 18)
  209. ^ Miralles & Sierra (2012, p. 9)
  210. ^ AA. VV. (2006, pp. 75–76)
  211. ^ Busquets (2004, pp. 358–362)
  212. ^ Busquets (2004, pp. 364–370)
  213. ^ Busquets (2004, p. 372)
  214. ^ Añón Feliú & Luengo (2003, p. 34)
  215. ^ Miralles & Sierra (2012, p. 191)
  216. ^ Lacuesta & González (1999, pp. 152–153)
  217. ^ Guasa, Cervelló & Pla (2002, p. O15)
  218. ^ Busquets (2004, p. 396)
  219. ^ Gausa, Cervelló & Pla (2002, p. O16)
  220. ^ Gausa, Cervelló & Pla (2002, p. O28)
  221. ^ Añón Feliú & Luengo (2003, pp. 34–35)
  222. ^ Lacuesta & González (1999, pp. 174–175)
  223. ^ AA. VV. (2006, p. 20)
  224. ^ AA. VV. (2006, p. 80)
  225. ^ Bahamón & Losantos (2007, p. 47)
  226. ^ Roig (1995, p. 275)
  227. ^ Gausa, Cervelló & Pla (2002, p. O1)
  228. ^ AA. VV. (2006, pp. 81–82)
  229. ^ Lacuesta & González (1999, p. 148)
  230. ^ Montaner (2005, p. 179)
  231. ^ AA. VV. (2006, p. 177)
  232. ^ "Bicing" (in Catalan). Retrieved 18 October 2015.
  233. ^ Busquets (2004, p. 426)
  234. ^ Busquets (2004, p. 430)
  235. ^ AA. VV. (2006, p. 16)
  236. ^ Lecea et al. (2009, pp. 415–416)
  237. ^ Bahamón & Losantos (2007, p. 75)
  238. ^ Bahamón & Losantos (2007, p. 34)
  239. ^ "Barcelona planea ahora un gran parque en la plaza Glòries y que deje de ser nudo viario" (in Spanish). La Vanguardia. 17 January 2012. Retrieved 13 September 2013.
  240. ^ Márquez Daniel, Carlos (24 May 2012). "Barcelona revoluciona el bus" (in Spanish). Barcelona: El Periódico de Catalunya. Retrieved 27 November 2012.
  241. ^ "Fomento reanudará las obras del Cuarto Cinturón entre Olesa y Viladecavalls" (in Spanish). La Vanguardia. 18 February 2015. Retrieved 17 November 2015.
  242. ^ "Colau encarga una docena de estudios para conectar los tranvías por la Diagonal" (in Spanish). 20 minutos. 18 September 2015. Retrieved 17 November 2015.
  243. ^ Cia, Blanca (16 May 2007). "El hundimiento del metro del Carmel: la peor crisis" (in Spanish). Retrieved 12 March 2011.
  244. ^ Xalabarder, Maria. "Millora urbana del barri del Carmel (Barcelona) (2006)" (in Catalan). Retrieved 14 February 2016.
  245. ^ Sánchez Vidiella (2008, p. 134)
  246. ^ Sánchez Vidiella & Zamora Mola (2011, pp. 322–333)
  247. ^ Jaume Fabre, Daniel Giralt-Miracle. "Parque del Centro del Poblenou" (in Spanish). Retrieved 14 January 2014.
  248. ^ "Barcelona abre su primer gran parque para perros en Nou Barris" (in Spanish). El Periódico. Retrieved 3 December 2016.
  249. ^ Vargas Llamas, Víctor (25 July 2017). "Fricción entre el AMB y la Generalitat por el plan urbanístico metropolitano" (in Spanish). El Periódico. Retrieved 8 February 2019.
  250. ^ "El futuro Plan Director Urbanístico del Área Metropolitana de Barcelona" (in Spanish). Retrieved 8 February 2019.
  251. ^ "La 'superilla' del Poblenou ya es una realidad" (in Spanish). El Periódico. Retrieved 5 September 2016.
  252. ^ "Superilles" (in Spanish). Retrieved 5 September 2016.
  253. ^ Márquez Daniel, Carlos. "La supermanzana inicia la conquista del Eixample" (in Spanish). El Periódico. Retrieved 11 November 2020.
  254. ^ "Real Decreto 463/2020, de 14 de marzo, por el que se declara el estado de alarma para la gestión de la situación de crisis sanitaria ocasionada por el COVID-19". Boletín Oficial del Estado (in Spanish) (67): 25390–25400. 14 March 2020.
  255. ^ Echarri, Miquel. "El código de colores con el que Barcelona ha empezado a sacar los coches de la ciudad" (in Spanish). El País. Retrieved 25 November 2021.
  256. ^ "Las terrazas ganadas durante la pandemia comienzan a ser definitivas" (in Spanish). Retrieved 25 November 2021.