תל בטש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תל בטש
Tel batash.JPG
מראה כללי של תל בטש
מידות
שטח 40 דונם
גובה מעל פני הים 124 מטר
היסטוריה
תרבויות התרבות הכנענית
התרבות הפלישתית.
תקופות התקופה הכלקוליתית
ברונזה בייניימית
תקופת הברונזה המאוחרת
תקופת הברזל I
תקופת הברזל II
התקופה הפרסית
ננטש התקופה הפרסית בארץ ישראל
סוג תל
אתר ארכאולוגי
חפירות 1977-1989
ארכאולוגים עמיחי מזר, ג'ורג' קלם
מצב הרוס
גישה לציבור כן
מיקום
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום כקילומטר מדרום למושב לטל שחר
קואורדינטות 31°47′11″N 34°54′39″E / 31.78639°N 34.91083°E / 31.78639; 34.91083
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תל בַּטָּשׁ (במקור תַל אל-בַּטַאשִׁי) הוא תל קדום באזור השפלה, על גדתו המערבית של נחל שורק, ממערב לקיבוץ צרעה.

זיהויו המקובל של התל הוא עם עיר המחוז הקדומה תִּמְנָתָה (גם תִּמְנָה), הנזכרת רבות במקרא ובמקורות מתקופת בית שני, המשנה והתלמוד.

החפירות והמחקר בתל[עריכת קוד מקור | עריכה]

התל התגלה במאה ה-19 על ידי שארל קלרמון-גנו, אשר סבר כי התל היה מחנה צבאי רומאי. בשנות ה-40 של המאה ה-20 נסקר התל על ידי בנימין מזר ויעקב קפלן שעמדו על חשיבותו. מזר הציע בתחילה לזהות את התל עם עקרון, אך לאחר שעקרון זוהתה בתל מקנה הסמוך, שונה הזיהוי לתמנתה, בייחוד בשל מיקומו של התל ההולם את התיאור המקראי[1].

ההחפירות הארכאולוגית בתל נערכו החל משנת 1977, על ידי עמיחי מזר מהאוניברסיטה העברית, והן נמשכו במשך 12 עונות חפירה עד שנת 1989.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הממצאים הארכאולוגיים, אזור התל היה מיושב כמעט ברציפות למן התקופה הכלקוליתית ועד לתקופה הפרסית בארץ ישראל. לא הרחק מן התל, על גדתו המזרחית של נחל שורק, נתגלו שרידי דרך רומית, וכן מספר תלוליות הקרויות "תלוליות בטש", שהן שרידי ישוב מהתקופות הנאוליתית, הכלקוליתית ותקופת הברונזה. מחפירות שנעשו בתל עולה שאתר יושב לראשונה בסוף העידן הפרהיסטורי. בתל נמצאו 12 שכבות התיישבות.

תקופת הברונזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכבות הקדומות בתל (שכבות 12-11) מתוארכות לתקופת הברונזה התיכונה 2 (1750-1550 לפנה"ס). היישוב הוקף בסוללות עפר ובפינה הצפונית-מזרחית של התל נחשפה פינה של מבנה מונומנטלי, ככל הנראה מצודת העיר. על סמך הממצא הקראמי מהשכבה הבאה, חרבה המצודה ככל הנראה סביב שנת 1600 לפנה"ס. מעל לחורבות המצודה נמצאו שרידי שכבת ישוב משלהי תקופת הברונזה התיכונה 2 או מראשית תקופת הברונזה המאוחרת 1 (שכבה 10)[2].

בשכבה 8, המתוארכת לתקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל נמצא בית גדול דו קומתי שלו תוכנית ייחודית לתקופה. בשני חדרים מרובעים שבמבנה נמצאו עשרות כלי חרס ובניהם כלי יבוא מקפריסין. בשכבה המיוחסת למאה ה-14 לפנה"ס (שכבה 7), בה שכבת שרפה עבה, נמצאו ממצאים רבים ובהם עשרות כלי חרס, חפצי ברונזה שונים, חמישה חותמות גליל, שתי חרפושיות (של אמנחותפ השלישי ושל בת זוגו תיה). העיר ננטשה בסוף תקופת הברונזה המאוחרת[2].

תקופת הברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשכבה 5 נחשפו שרידי העיר מתקופת הברזל I, מהמאות ה-11-12 לפנה"ס. היישוב במקום הוקם מחדש והשתרע על מרבית שטחו של התל. על פי הממצא החומרי, כלי חרס בסגנון פלשתי אופייני, חותם ועליו תיאור סיכמתי של מנגן בכינור, וטביעת חותם על בולה המתארת אדם וחיה, היה זה יישוב פלשתי[2].

בשכבה 4 נחשפו שרידי העיר מתקופת הברזל II, המיוחסת בתל בטש למאה ה-10 לפנה"ס. את שכבה זו מאפיינים ממצאים דלילים, כלי חרס מחופים אדום וממורקים מירוק גס ביד, וכן קירות של מבני מגורים דלים. שכבה זו חרבה ככל הנראה במסעו של פרעה שושנק הראשון. בשכבה הבאה (שכבה 3) היישוב מתחדש לאחר פער יישובי באתר, ייתכן שבימי המלך עוזיהו. העיר הוקפה במערכת ביצורים משוכללת שכללה חומת אבן מלאה, חלקלקה וקיר תמך בדומה לערים מתקופה זו בתל לכיש ובתל חליף. שער העיר נחשף בצד מזרח בשטח המגדלים מהשכבה הקודמת. באחד מהמבנים מתקופה זו נמצאו קנקני חרס, אשר על אחד מהם נתגלתה הכתובת: "למלך" ועל אחר טביעת חותם פרטית "לצפן אבימעצ". מכלול כלי החרס שנמצאו בבתי המגורים של שכבה 3, אינו מאפיין את יהודה והוא קרוב יותר בסגנונו למכלולים של אזור החוף. בין הממצאים היו גם שלוש תבניות חרס בסגנון פניקי ליציקת צלמיות המתארות נשים עירומות[2].

היישוב חרב ככל הנראה במסע סנחריב בארץ ישראל, אם כי חורבן זה היה חלקי בלבד. בשכבה הבאה (שכבה 2) קם יישוב חדש שזכה לתקופה של שגשוג עד שננטש בתקופה הפרסית בארץ ישראל.

היסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמנתה נזכרת לראשונה בסיפור יהודה ותמר שבספר בראשית: "וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה ... וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ ... וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה"[3].

לאחר מכן העיר נזכרת בתקופת יהושע בן נון בעת התנחלות השבטים. העיר היוותה את גבולה הצפוני של נחלת שבט יהודה כפי שכתוב: "וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה אֶל הַר שֵׂעִיר וְעָבַר אֶל כֶּתֶף הַר יְעָרִים מִצָּפוֹנָה הִיא כְסָלוֹן וְיָרַד בֵּית שֶׁמֶשׁ וְעָבַר תִּמְנָה"[4], וכן: "וְאֵילוֹן וְתִמְנָתָה וְעֶקְרוֹן"[5].

בספר שופטים נזכר בהקשר לסיפורו של שמשון הגיבור אשר הלך לתמנתה והתאהב שם באשה פלשתית, שמאוחר יותר נשא לאשה, כאמור: "וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים ... וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה .... וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ תִּמְנָתָה וַיָּבֹאוּ עַד כַּרְמֵי תִמְנָתָה וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ"[6].

לא כל החוקרים מסכימים עם ההנחה כי המדובר באותה העיר: פרופסור אליה שמואל הרטום טוען כי תמנתה הנזכרת בסיפור יהודה ותמר אינה אותה תמנתה מסיפור שמשון, ומציע לזהותה עם חרבת תִּבְּנָה, צפונית-מזרחית למושב אביעזר. בשאלה זו נחלקו אף חז"ל: "רַב אָמַר שְׁתֵּי תִמְנָיוֹת הֵם אַחַת שֶׁל יְהוּדָה וְאַחַת שֶׁל שִׁמְשׁוֹן, וְלָמָה הוּא מַזְכִּיר בָּהּ עֲלִיָּה וִירִידָה, אֶלָּא עֲלִיָּה לִיהוּדָה שֶׁהוּא מַעֲמִיד מְלָכִים, וִירִידָה לְשִׁמְשׁוֹן שֶׁהוּא נוֹשֵׂא גוֹיָה. רַבִּי סִימוֹן אָמַר תִּמְנָתָה אַחַת הִיא, וְלָמָּה הִזְכִּיר בָּהּ עֲלִיָּה וִירִידָה, אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ בֶּן אַגְרִי כַּהֲדָא בֵּית מָעוֹן דְּסָלְקִין לָהּ מִן טְבֶרְיָה וְנַחֲתִין לָהּ מִן כְּפַר שׁוּבְתִי"[7].

בספר דברי הימים נזכר כיבוש העיר בידי הפלשתים: "וּפְלִשְׁתִּים פָּשְׁטוּ בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וְהַנֶּגֶב לִיהוּדָה וַיִּלְכְּדוּ אֶת בֵּית שֶׁמֶשׁ וְאֶת אַיָּלוֹן וְאֶת הַגְּדֵרוֹת וְאֶת שׂוֹכוֹ וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת תִּמְנָה וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת גִּמְזוֹ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם"[8]. העיר הוחרבה בידי נבוכדנצר מלך בבל בשנת 603 לפנה"ס, אולם נושבה מחדש בעת שיבת ציון והתקיימה עד סוף התקופה ההלניסטית.

בתקופת בית שני נזכרת "תמנה" בכתבי יוסף בן מתתיהו כעיר מחוז גדולה בשפלה, לצד ערי השפלה הגדולות - אמאוס, לוד ויבנה[9].

במקורות חז"ל נזכרת העיר בשל חכמיה, ובהם שמעון התימני[10]. העיר "תמנה" נזכרת גם באונומסטיקון של אוסביוס ובמפת מידבא מן התקופה הביזנטית.


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]