תל חי (אוניית מעפילים)

שגיאות פרמטריות בתבנית:מקורות
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

תל חי

אונית המעפילים "תל חי"
שם צופן	אהובה
ארגון	המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
מספר מעפילים	736
נתוני האונייה
שם קודם	Asia
תאריך רכישה	(נחכרה)
הדחק	500 טון
מהירות	9.5 קשר (מהירות מרבית 11–12 קשר)

מסלול ההפלגה של "תל חי"

תל חי הייתה אוניית מעפילים שארגנה "ההגנה". נקראה על שם מאורעות תל חי.

תולדותיה

האונייה נבנתה בשנות העשרים של המאה ה-20, שמה היה "אסיה" והיא הייתה אונייה טורקית שעסקה בהובלת תבואה ובקר בים התיכון. כספינת משא קטנה, בעלת תורן ארוך במרכז, תורן נמוך וארובה מאחור.

רכש והכנה

האונייה הגיעה מטורקיה לנמל מרסיי, שם הועמדה למכירה. היא נרכשה מבעליה הטורקים באמצעות שמריה צמרת, ראש משלחת המוסד לעלייה ב' בצרפת. הרכישה הייתה באמצעות צרפתי בשם מאי. בשלב מסוים של המשא ומתן הכספי, היה מעורב גם המתווך שנודע בכינויו: ה"גוץ". המשא ומתן התנהל במרסיי ונמשך כשבועיים. קרוב לוודאי שהבריטים גילו את האונייה כאשר החלו ההכנות בנמל מרסיי, בעזרת סוכנים מקומיים.

חנן גייסמר וכן ג'ו בהרליה, יהודי צרפתי, דאגו לאספקת ציוד. כאשר האונייה עגנה בנמל מרסיי רציף צדדי. מנמל המבורג הביאו מנוע של צוללת גרמנית כדי להרכיבו באונייה. מבלגיה הביאו עצים לשם בניית דרגשי הלינה. גויסו מעפילים שהולבשו במדים בריטיים, כדי להעמיס את העצים שהיו במחסני הצבא הבריטי. בבטן האונייה הוכנו תאים ל-700 נפש, בגובה חצי מטר לתא, ב-6 קומות – בשני מחסנים וכן בירכתיים. כמו כן הייתה האונייה מצוידת בחמש סירות הצלה, שתיים ל-8 נפש, ושלוש ל-15 נפש. מזרנים הובאו לספינה בלילה שלפני הגיע המעפילים, וכן הובא מזון.

מפקד האונייה היה איש הפלי"ם ישראל רוזנבוים-רותם ("בן–יצחק"), לצדו חיים מילר חייל הבריגדה היהודית, ואיש המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, שהיה ממונה על ארגון חיי היומיום באונייה. יואש צידון (צ'אטו), שכונה מתיה, היה הגדעוני, ותפעל שני מכשירים: האחד שיצר במו ידיו והשני מכשיר גלים בינוניים מסוג לגייר (Lagier).

רב חובל היה אחמד איגמה, אזרח טורקי, אשר שימש גם כנציג בעלי האונייה. צוות הימאים כלל אזרחים יוונים: אחראי מטען: עמנואל אמריס, מכונאי שני: וסילי קרמה, מלח: פניטה ספירוס, וכן שמונה מלחים טורקים ויוונים. רב מלחים היה איטלקי. צוות הימאים הזרים תודרך כי אמורים להפליג לליסבון, אך בדרך השתלטו עליהם וכפו עליהם להפליג לארץ ישראל.

המעפילים

736 המעפילים נאספו בנמל לה-סיוטה ‏( La Ciotat) . מעפילים הגיעו משוודיה לבלגיה כפליטים, השאר מצרפת. מהם כ-300 אנשי תנועת נוחם, שייעדו את עצמם להתיישבות העובדת, וכן כמה מאגודת ישראל ומהרוויזיוניסטים, 70 – מחבר הקבוצות, 70 – מהקיבוץ המאוחד, 70 – מהעובד הציוני, 45 – מהשומר הצעיר, 40 – מהפועל המזרחי. מבין המעפילים מצרפת: 120 יועדו להתיישבות, 18 – מהשומר הצעיר, חמישה – מחבר הקבוצות, 55 – מהקיבוץ המאוחד, 32 – מהחלוץ הצעיר, שבעה – מפועלי ציון. כן היו רוויזיוניסטים והציונים הכלליים, בגילאי 17–35 בערך. בבלגיה היו שני מקומות ריכוז למעפילים. האחד בעיר אנטוורפן, בבניין ששימש מושב זקנים יהודי, שם היו כ־350 איש, שבילו במקום כ-3 חודשים. במרסיי היה מחנה פליטים גדול שבו רוכזו כל הבאים. במחנה הזה היו גם אנשי ההגנה. מחנה נוסף היה בטירה נטושה בעיירה סיוטה. יהודי צרפתי סיפק את הציוד והמזון למחנה. בתחילת פברואר 1946, הועברה קבוצה מבלגיה במשאיות של הבריגדה למרסיי. המעפילים הגיעו ברגל מהטירה לנמל. ב-17 במרץ בשעה 09:30 החלה העלאת מעפילים לסיפון האונייה, שהסתיימה עד 17:00. המעפילים עלו לספינה בקבוצות על פי שיוך וההיכרות. מיד נכנסו לתאים שהוכנו. ונקבעו אחראים להגשת מזון, לניקיון ולפעילות חברתית.

ההפלגה

הפליגה מנמל מרסיי ב-17 במרץ 1946 ועל סיפונה 736 מעפילים. הים היה סוער במיוחד והיא נאלצה למצוא מחסות בבוניפצ'יו ואחר כך בכרתים. מפגש שאמור היה להתקיים בלב ים עם האונייה "וינגייט" לא יצא אל הפועל. ב-17 במרץ 1946 בשעה 16:00. עם היציאה עלו אנשי משטרת הנמל והתגלע ויכוח קצר, אך מיד הורשתה הספינה להפליג. כעבור שעה הטילה הספינה עוגן במפרץ קטן, כדי שלא לצאת לים באור יום וכדי להכין את הסיפון להפלגה. בשעה 04:00 אור ליום 18 במרץ, יצאה הספינה לדרך, מניפה דגל פנמה. לאחר 22 שעות הפלגה הגיעה הספינה למיצר בוניפציו, בין קורסיקה לסרדיניה, ואחר כך שטה למיצר מסינה, כרתים, מעבר בין כרתים לצ'ריגו, מהקצה המזרחי של כרתים לכיוון חוף תל אביב.

ב־19 במרץ דיווחה האונייה כי היא מתעכבת בשל סערה קשה, ליד קורסיקה בוניפציו. העיכוב נמשך 26 שעות. במהלך השהייה שם הגיעה סירת משטרה צרפתית כדי לבדוק את זהות הספינה. ב־20 במרץ בשעה 07:00 יצאה לכיוון מיצר מסינה, והגיעה לשם כעבור 43 שעות הפלגה. ב־22 במרץ בשעה 04:00 עברה את המיצר. ב־24 במרץ דיווחה הספינה כי בגלל סערה היא מתעכבת בכרתים 12 שעות. בחצות אותו יום עברה בין כרתים לצ'ריגו. ב־25 במרץ נמצאה הספינה דרומית לסקרפנטו. במהלך ההפלגה נתבקשה הספינה להעלות את מעפילי האונייה וינגייט ליד קפריסין, כדי למנוע את תפיסתה של וינגייט על ידי הבריטים. ההעברה לא יצאה אל הפועל בגלל התנגדות צוות תל חי. הקשר במהלך ההפלגה לא היה תקין, ימי ההפלגה עצמם עברו באופן סביר.

עימות עם הבריטים

ב־26 במרץ, מוקדם בבוקר חג מטוס מעל האונייה. באותה עת שהו המעפילים בבטן האונייה. בעקבות זה שינתה האונייה את נתיב הפלגתה לפורט סעיד. בשעה 10:00 באותו בוקר, הופיע שוב מטוס וכן משחתת. בשעה 10:25 הגיעה משחתת לקרבת האונייה, הורידה סירה והעלתה 15 מלחים וקצינים. הוצבו שני צופים, האחד בירכתיים והשני בחרטום האונייה. עם שחר ניתנו הוראות למעפילים לא לעלות לסיפון. במקרה של גילוי היה צורך לדווח בקשר. במקרה ויתפסו ויובלו למקום אחר, יש לחבל במכונות ולהתנגד. אם יובלו לארץ אין להתנגד. להשתמש בנשק רק בשעת חירום, ולהשמיד מסמכים.

האונייה נתפסה על ידי הכוחות הבריטים במרחק 140 מיל מארץ ישראל. מרגע עליית המלחים הבריטים לספינה, שהובלה לחיפה, לא היה יותר עימות. מכשיר הקשר הושלך לים וסולקו סימני זיהוי נוספים של ההגנה. הונף דגל עברי וכן כרזה עם שם האונייה: תל חי. האלחוטן הודיע למפקדת ההגנה בארץ ישראל על תפיסת האונייה, ואחר כך ניתק הקשר עמה.

בעת ההשתלטות על האונייה ניסו אנשי הצוות לזהות את המלווים אנשי ההגנה ולדווח עליהם לבריטים. ההוראות למלווים היו להתערב בין המעפילים, וכן לנסות להתחמק. שלושת המלווים הצליחו להיכנס לאוטובוס שהסיע את המעפילים שנעצרו. לאחר מכן ירדו מן האוטובוס בנמל, נכנסו למשרד סולל בונה. שם ניתנו להם תעודות זיהוי שבאמצעותן יצאו החוצה.

האנייה הובלה לנמל חיפה והמעפילים נשלחו למחנה המעצר בעתלית.

צוות האונייה נשלח חזרה לטורקיה ב-21 ביוני, לאחר שהיה עצור בכלא עכו.

לקריאה נוספת

• יהודה ואלך (עורך), אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", ירושלים 1991, עמ' 83.

קישורים חיצוניים

• "תל חי", באתר מוזיאון ההעפלה וחיל הים