תל טאיינאט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תצלום אוויר של תל טאיינאט
מפה היסטורית של המדינות הנאו-חתיות והארמיות במאה ה-8 לפנה"ס. המראה את מיקומה של פלישתין בוורוד במרכז
פסלו של המלך שופליוליומה
המקדש מתקופת הברזל
פסל מאבן של אריה

תל טאיינאטטורקית: Tell Tayinat Höyüğü; בעברית נקרא גם תל תעינת) הוא אתר ארכאולוגי, תלולית נמוכה, על גדתו הצפונית-מזרחית של נהר האורונטס, במקום שבו הנהר פונה מערבה. התל שוכן בנפת האטיי (אנ') בדרום טורקיה, כ-25 ק"מ צפונית-מזרחית לאנטקיה, בצידו הדרום מערבי של עמק אמוק, כ-800 מטר מתל עטשאנה, האתר שבו שכנה העיר העתיקה אללח'. ייתכן והאתר הוא שריד של העיר כַלְנֵה, המוזכרת בספר בראשית[1] כאחת הערים שנוסדו על ידי נמרוד בממלכתו "בארץ שנער". שמה של עיר זו מופיע גם בספר ישעיהו: "הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת אִם לֹא כְדַמֶּשֶׂק שֹׁמְרוֹן"[2].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתר היה מרכז עירוני גדול בשתי תקופות: בתקופת הברונזה הקדומה ובתחילת תקופת הברזל. באתר שכנה כנראה עיר הבירה של אחת הממלכות הנאו-חתיות/ארמיות שנקראה בממלכת ארם וולישתין (Walistin) או פָּלישְׂתין (Palistin) בתקופה הנאו חתית. ערי המדינה הנאו חתיות אשר מוקמו בשטח שבין נהרות הקיזיל אירמק והפרת, היו מגוונות מבחינה תרבותית. העיר החליפה בתחילת המאה ה-12 לפנה"ס, את העיר אללח' כעיר המרכזית באזור, לאחר שהאחרונה חרבה על ידי גויי הים. עדויות ארכאולוגיות ואפיגרפיות מתעדות את עלייתה של ממלכה אזורית חזקה עם שורה של מלכים שנשאו שמות חתיים, שהייתה קשורה עם השם ארץ פלישתין ובעלת קשרים חזקים עם תרבויות הים האגאי. בתקופת הברזל II המאה ה-10 - המאה ה-6 לפנה"ס, נקראה העיר קינלואה (Kinalua) והייתה עיר הבירה של ממלכה אזורית חזקה שנקראה פתינה (Patina) (אנ') או עוּנְקי (Unqi) בפי האשורים.

עם התחזקותה של ממלכת אשור, ערכו מלכיה מסעות כיבוש. בשנת 877 לפנה"ס כבש אשורנצירפל השני את כרכמיש והמשיך דרומה. הוא כבש את קינלואה ובזז אותה. הוא לקח זהב, כסף, כמויות בדיל שהוא הכרחי לייצור ברונזה, ברזל, 1,000 שוורים ו-10,000 כבשים. גלימות עשויות מבד פשתן, מיטות מעוטרות עשויות מעץ. בנוסף לקח אתו 10 נשים מזמרות וכן את בת אחיו של המלך כולל הנדוניה העשירה שלה, נקבת קוף גדול וברווזים. בעקבות מסעות הכיבוש של תגלת-פלאסר השלישי במערב סוריה ודרום אנטוליה, סופחה ממלכת פתינה לאשור.[3]

ארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החפירות הארכאולוגיות הראשונות באתר נערכו בין השנים 1938-1935, על ידי המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו. החפירות נערכו בראשותו של רוברט ג'ון בריידווד. אחד מהממצאים החשובים היה מקדש שהזכיר בתוכניתו את התיאורים של מקדש שלמה. בנוסף נחפרו מספר מבני ארמון גדולים בסגנון בית חילאני. בשנת 1999 נערך באתר סקר ארכאולוגי על ידי המכון האוריינטלי, כן נבחנו החפירות המקוריות. חלק מהאתר נהרס בפעולות חקלאיות של תושבים מקומיים, כולל בניית מבנה תעשייתי על התל בשנת 1950.[4]

בשנת 2003 נערך באתר סקר על ידי אוניברסיטת טורונטו שהוביל לחפירות שהחלו באתר בשנת 2004 בראשותו של פרופ' טימותי הריסון (Timothy Harrison). החפירות המשיכו עד שנת 2012. החפירות כללו המשך חפירת המקדש מתקופת הברזל וכן המשך חפירה של אחד ממבני בית חילאני המתוארך לתקופת ברזל II. החפירות האלו הניבו גם ממצאים משמעותיים מתקופת ברזל I וכן כמות ממצאים קטנה ומבנים ראשוניים מתקופת הברונזה הקדומה. בנוסף נמצאו מספר לוחות בכתב יתדות מהאלף הראשון לפנה"ס.

בשנת 2012 הכריז הצוות מאוניברסיטת טורונטו שהם חשפו את ראשו וגוו של פסל בדמות אדם המתוארך למאה ה-9 לפנה"ס.[5] הפסל עשוי בזלת היה שלם ללא פגע מהמותניים ומעלה. גובה הפסל שנחשף הוא 1.5 מטר, ומכאן ניתנה הערכה שגובהו של הפסל בשלמותו היה בין 4-3.5 מטר. הדמות בעלת זקן, העיניים משובצות אבנים. גלגל העין מאבן לבנה, והאישון מאבן שחורה. השיער מעוצב ככיפה עם שורות תלתלים. הזרועות מקופלות מהמרפק ונישאות קדימה כשכפות הידיים הן קפוצות. על כל זרוע שני צמידים עם ראש אריה. כף היד השמאלית אוחזת בגבעול של חיטה, וכף היד הימנית אוחזת בחנית. החזה של הדמות מעוטר בשרשרת בצורת חצי סהר. על גב הדמות כתובת בכתב הירוגליפי בשפה הלווית המתעדת את הישגיו של המלך שופליוליומה, כנראה המלך שכחלק מהקואליציה הסורית-חתית כנגד אשור, לחם כנגד פלישתו של מלך אשור שלמנאסר השלישי בשנת 858 לפנה"ס.

חלק מממצאי האתר מוצגים במוזיאון הארכאולוגי של האטיי, השוכן בעיר אנטקיה.

הקשר לפלשתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החפירות באתר העלו ממצאים רבים של קרמיקה הדומה לקרמיקה פלשתית. ממצאים אלה עלו כבר בחפירות של שנות ה-30 על ידי משלחת של המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו שלא ידעו להסביר זאת, והעלו השערה על קשר עם תרבויות הים האגאי וכי התושבים החתים המקומיים ייבאו כלים אלה כמוצרי יוקרה. בעקבות החפירות האחרונות הועלתה השערה שהעיר לא הייתה נאו-חתית, אלא באתר הייתה התיישבות מוקדמת של הפלשתים שהיו אחד מגויי הים, שהקימו במקום ממלכה. בדיקות פטרוגרפיות שנעשו בחומר ממנו יוצרו כלי הקרמיקה העלו שהחומר הוא מקומי וכי הכלים נוצרו במקום ולא יובאו מהים האגאי. השערת העיר הנאו-חתית התקבלה בעבר בגלל מיקומה של העיר במרחב שבו התקיימו מלכויות מקומיות אלה.

ההשערה שהועלתה על ידי החופרים היא שהעיר הייתה הבסיס של גויי הים ממנה הם החלו את פלישתם, ולא מתוך הים האגאי. קרמיקה בסגנון הקרמיקה הפלישתית שנמצאה בישראל נמצאה גם באתרים נוספים הקרובים לתל טאיינאט. ההשערה היא שבאתר התקיימה עיר בירה פלישתית. בנוסף נמצאו באתר בשכבה של תקופת הברזל, כמויות גדולות של משקולות נול גליליות בלתי מחוררות. זהו גם מאפיין של התרבות הפלשתית. להשערת החוקרים, סחר בינלאומי לא יכול להסביר את הכמויות הגדולות של הממצאים שנמצאו באתר.

באתר נמצאו מספר כתובות בשפה הלווית המתייחסת למלך מסתורי בשם תאיתה (Taita) שהיה שליט וולישתין[6]. בעיר חמת שבסוריה נמצאה לפני כן כתובת שהתייחסה גם היא לאותו מלך תאיתה כשליט וולישתין. זהותו של המלך לא הייתה ידועה. בשנת 2003 נעשתה חפירה במקדש לאל הסערה הדד (אנ') בחלב שבסוריה. באתר נמצא תבליט המעוטר בכתובת "אנכי תאיתה הגיבור, המלך הפלשתיני" (Palastini), וכתובת נוספת "תאיתה הכובש של כרכמיש". תאיתה שיקם את המקדש ועיטר אותו בכתובות המהללות את הישגיו.[7]

בהתבסס על ממצאים אלה, העלה החיתולוג ג'ון דייוויד הוקינס (John David Hawkins), מומחה לכתב הלווי ההירוגליפי, את ההשערה שהכתובת של שם הממלכה נקראה לא נכון ובמקום וולישתין, יש לקרוא את פלישתין. כלומר במקום הצליל וו (W) יש לקרוא את הצליל פ' (P).[8]

פרופ' גרשון גליל מאוניברסיטת חיפה מעלה את ההשערה שאותו תאי(תה) הוא המלך "תעי" המופיע בספר שמואל, כמלך חמת המודה למלך דוד על אשר הכה את הדדעזר מלך צובא: "וישמע תעי מלך חמת כי הכה דוד את כל חיל הדדעזר וישלח תעי את יורם בנו אל המלך דוד לשאל לו לשלום ולברכו על אשר נלחם בהדדעזר ויכהו כי איש מלחמות תעי היה הדדעזר ובידו היו כלי כסף וכלי זהב וכלי נחשת"[9][10]. פרופ' ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל אביב מסכים עם קיומה של ממלכת פלישתין בצפון סוריה, אך שולל את הפרשנות של גליל לגבי הזהות בין המלכים.[11]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תל טאיינאט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קואורדינטות: 36°14′51″N 36°22′35″E / 36.2475°N 36.376389°E / 36.2475; 36.376389