תמי ספיבק

תמי ספיבק
	תמי ספיבק, 2012
לידה	30 בספטמבר 1944; תל אביב
פטירה	30 בנובמבר 2018 (בגיל 74)
מקום קבורה	בית עלמין כפר שמריהו
מדינה	ישראל
עיסוק	שחקנית תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע
פרסים והוקרה	מפעל חיים - טקס "קיפוד הזהב"
	פרופיל ב-IMDb

תמי ספיבק (30 בספטמבר 1944 – 30 בנובמבר 2018) הייתה שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, פעילה מובילה בתחום תיאטרון הפרינג' בישראל. זוכת פרס קיפוד הזהב למפעל חיים בתחום הפרינג' לשנת 2012.^[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה וגדלה בתל אביב ברחוב פרישמן להוריה פלה (ציפורה) וסשה (ישעיהו) שהיה נהג "דן". את ילדותה העבירה במרכז תל אביב, למדה בביה"ס תל-נורדאו והייתה פעילה בשומר הצעיר. לאחר מכן עברה עם משפחתה לשיכון דן ולאחר מכן לרמת אביב, למדה במחזור הראשון של בית הספר אליאנס, חיה ויצרה ברמת אביב משך קרוב ל-50 שנה שם גם נולדו וגדלו שלושת ילדיה. התגייסה לצה"ל ושירתה בגרעין נח"ל בקיבוץ הזורע ולאחר מכן בקיבוץ זיקים. לאחר השחרור מהצבא, למדה ספיבק משחק בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי. עם סיום הלימודים החלה לשחק בתיאטרון, כאשר בין ההצגות הראשונות בהן השתתפה היה המחזה "שמשון" מאת יגאל מוסינזון בבימויו של דוד לוין, בתיאטרון הבימה ב-1969.^[2] בהמשך, באותה השנה, הצטרפה למופע השירה המצליח, "הלוך הלכה החבריא", בו בלטה כסולנית בשיר "שונרא" והשתתפה במופע "נסיעה מדומה" משירי לאה גולדברג.

ספיבק השתתפה בהצגות רבות בתיאטראות שונים בישראל – בהם הבימה, תיאטרון בית ליסין, התיאטרון העממי, תיאטרון הילדים והנוער ביממ"א, תיאטרון קרוב, צוותא, הסימטה ותיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. בתחילת דרכה השתתפה בהצגות כמו "הרוטשילדים" (1972),^[3] "תפוס את הגנב" (1973),^[4] "מסעות בנימין השלישי" (1976),^[5], "בומרנג", "פלישות קטנות", "זה מסתובב" ו"גבירתי הנאווה" (1986) בכיכובה של ריטה. השתתפה באופרה "כרמן" בהפקת האופרה הישראלית.

ספיבק הייתה מחלוצות תיאטרון הפרינג' בישראל ועל כך זכתה בשנת 2012 בפרס "קיפוד הזהב" למפעל חיים. יצרה ושיחקה רבות בתיאטראות השוליים בתחילת דרכם, בהצגות "פלישות קטנות" של הסמטה, "בחיק המלך" של תיאטרון זירה החדש ועוד. השתתפה בפסטיבל עכו ובשנות ה-90' יצרה בתיאטרון צוותא ובבית ציוני אמריקה בתל אביב בהצגות כמו "הסיכוי האחרון" ואחרות. השתתפה בהמשך ב"אדם הוא אדם" ו"שייקספיר מצונזר" בתיאטרון קרוב וב"על פסנתרים ואנשים" בתיאטרון הסימטה. היא נאבקה למען קיומו של תחום הפרינג' בישראל, השגת תקציבי מדינה לפועלו, שכר הוגן לשחקנים ולשחקניות, מתקנים נאותים וכד'. בריאיון לאתר "הבמה" דיברה על המאבק שלה להמשיך ולהציג בכל מחיר ועל הניסיון לגייס משאבים לתיאטרון השוליים.^[6]

ספיבק הייתה מחלוצות מופעי היחיד בישראל כאשר בשנת 1990 יצרה את הצגת היחיד "פרישמן 10 על-יד הים", המתארת את ילדותה בתל אביב ואת העיר של אז, בשלהי מלחמת העולם השנייה וסביב הקמת המדינה. הופיעה עם ההצגה האישית מאות פעמים בכל מקום בארץ לאורך יותר מ-20 שנה. במקביל, יצרה עבור ילדים ונוער, לקחה חלק בהפקות של תיאטרוני ילדים ונוער ואף הפיקה ושיחקה בעצמה בהצגות ילדים עצמאיות, "שעות סיפור" בספריות ברחבי הארץ ועוד.

בעשור האחרון שבה ספיבק גם אל הבמות הגדולות במקביל לפרינג' ולעשייה העצמאית. היא גילמה את גברת היגינס בעיבוד החדש של הבימה ל"גבירתי הנאווה" שעלה ב-2013 (שבו שיחקה לצידה של שני כהן וכן לצידה של ריטה), וב-2017 החלה לגלם אם חולה וסיעודית ב"קח את אבא שלך ולך לעזאזל", שכתב הקומיקאי רמי ורד עבור תיאטרון הבימה, הצגה בה השתתפה עד שלושה שבועות לפני מותה.

מלבד התיאטרון שיחקה ספיבק גם בסרטי קולנוע, בהם "ז'אקו והיצאניות" (1972), "יהיה טוב סלומוניקו" (1975), "סופשבוע מטורף", "בן לוקח בת", "מוכרחים להיות שמח" (2005), "תפוחים מן המדבר" ו"החשוד האחרון". בטלוויזיה שיחקה בסדרות כמו "בולבול הקבולבול" של הטלוויזיה החינוכית, "חלומות נעורים", "החברים של נאור" (2006), "לצבי יש בעיה" (2016), "נבסו" (2017) ו"ככה זה" (2017).

השתתפה בסרטי סטודנטים רבים ובהפקות אוניברסיטה מתוך כוונה לסייע ולפרגן לדור היוצרים הצעירים. משך שנים לימדה משחק בבתי ספר למשחק ובאופן עצמאי והכשירה שחקנים ושחקניות למשחק ולאודישנים.

ספיבק פעלה עבור אמנים כחברת הוועד המנהל של אמ"י במשך מס' קדנציות. נלחמה למען זכויות אמנים, תשלום ושכר הוגן, הפצת תרבות לכל רחבי הארץ, הלוואות ומענקים לאמנים, אודישנים שוויוניים בתיאטראות ועוד.

ב-2012 קיבלה בטקס "קיפוד הזהב" פרס מפעל חיים על פעילותה בתחום תיאטרון הפרינג'.^[7] בנימוקיהם למתן הפרס כתבו השופטים: "לבד מפועלה כשחקנית, תמי ספיבק משקיעה את מרצה בפעילות חברתית ברוכה לקידום היצירה הישראלית ולקידום יוצרים ישראליים. ספיבק מתבלטת בפעילותה כאשת תיאטרון יוצרת ומעורבת. היא נוקטת עמדה חברתית ומוסרית אמיצה, ונאבקת על עקרונותיה בהתמדה, בנאמנות וביושרה. בכך היא שותפה בכירה במאבקים לקידום תרבות ישראלית ובמיוחד תרבות אלטרנטיבית שהיא הבסיס ההכרחי לצמיחתה והתפתחותה של כל חברה".

נפטרה ב-30 בנובמבר 2018 לאחר מאבק במחלת הסרטן. נקברה בבית העלמין בכפר שמריהו.^[8] הניחה אחריה שני בנים ובת וכן 8 נכדים.