תמר, מלכת גאורגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תמר
თამარი
Queen Tamara of Georgia.jpg
לידה 1160
מצחתה גאורגיהגאורגיה  גאורגיה
פטירה 18 בינואר 1213 (בגיל 53 בערך)
טבחמלה, טביליסי גאורגיה
שם מלא תמר בָּגְרַטְיוֹנִי
מדינה גאורגיה
מקום קבורה לא נמצא
דת הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן-זוג

יורי בוגוליובסקי (1185-1187)

דוד סוסלן (1191-1207)
שושלת בגרטיוני
תואר מלכת הממלכה הגאורגית המאוחדת
כינוי תמר מֶפֶּה (המלך תמר)
אב גיאורגי השלישי
אם בורדוחאן (גוראנדוחט)
צאצאים גיאורגי לשה ורוסודן
מלכת הממלכה הגאורגית המאוחדת
תקופת כהונה 27 במרץ 118418 בינואר 1213 (28 שנים)
הקודם גיאורגי השלישי
הבא גיאורגי הרביעי לשה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אולם המלכה תמר בעיר המערות אופליסציחה. אילוסטרציה משנות ה-80 של המאה ה-19

תמר בָּגְרַטְיוֹנִיגאורגית: თამარი, תַמַרי; או თამარ მეფე, תַמַר מֶפֶּה; 1160 לערך - 18 בינואר 1213) הייתה מלכת הממלכה הגאורגית המאוחדת מ-1184 ועד למותה ב-1213. תקופת שלטונה נחשבת כתור הזהב של המונרכיה הגאורגית בימי הביניים, והיא עצמה נחשבה בעיני נתיניה למלכה מוצלחת ומיטיבה שכונתה "מלך המלכים ומלכת המלכות" ו"תמרה הגדולה".

תמר הוכרזה כיורשת עצר ושליטה משותפת על ידי אביה, גיאורגי השלישי, בשנת 1178, עוד בתקופת חייו. אולם, לאחר מותו של אביה, נתקלה תמר בהתנגדות משמעותית של האצולה הגאורגית. תמר ניטרלה את ההתנגדות בהצלחה והחלה במדיניות חוץ פעילה תוך ניצול ירידת כוחה של השושלת הסלג'וקית. היא נעזרה באליטה הצבאית רבת העוצמה שבנו אבותיה, והצליחה לבסס ממלכה גדולה ששלטה בקווקז עד לקריסתה, שני עשורים לאחר מותה, בפלישה המונגולית לגאורגיה.

תמר נישאה פעמיים במהלך חייה. בפעם הראשונה נישאה בשידוך בשנת 1185, ליורי בוגוליובסקי, נסיך רוס של קייב, ממנו התגרשה שנתיים מאוחר יותר וגורש מגאורגיה, בשנת 1187, לאחר שהביסה ניסיונות הפיכה שלו בתקופת נישואיהם. בפעם השנייה בחרה, בשנת 1191, בנסיך האלאני, דוד סוסלן, וילדה ממנו שני ילדים, גיאורגי ורוסודן, שירשו אותה כשליטי גאורגיה ברציפות.

החיבור בין תקופה של הצלחות פוליטיות וצבאיות והישגים תרבותיים, יחד עם היותה שליטה אישה (פעם ראשונה בגאורגיה), הובילה לאידאליזציה ורומניטיזציה של דמותה באומנות הגאורגית והזיכרון הלאומי הגאורגי. היא נותרה סמל חשוב בתרבות הפופולרית הגאורגית עד היום. היא עברה קאנוניזציה כקדושה על ידי הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית המנציחה את האירוע ב-14 במאי מדי שנה, וקיבלה את התואר "הקדושה תמר המלכה" (წმიდა კეთილმსახური მეფე თამარი).

שנותיה הראשונות ועלייתה לכס השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמר נולדה בשנת 1160 לערך, לגיאורגי השלישי, מלך גאורגיה ואשתו בורדוחן, שהייתה בתו של מלך אלאניה. ייתכן שהייתה לתמר גם אחות צעירה, רוסודן, אולם היא נזכרת רק פעם אחת בכל המקורות הידועים לנו על תקופת שלטונה של תמר המלכה. השם תמר הוא שם מקראי שהועדף על פני שם גאורגי, כיוון ששושלת המלוכה הגאורגית, שושלת בגרטיוני, אימצה לעצמה את האגדה על היותה נצר לבית דוד. תקופת ילדותה של תמר הייתה תקופת אי סדר בגאורגיה; בשנת 1177, התעמת אביה גיאורגי עם קבוצה מרדנית של אצילים. המורדים רצו להדיח את גיאורגי לטובת אחיינו, דמנה, שנחשב בעיני רבים כטוען לגיטימי לכתר לאחר שאביו, דוד החמישי, נרצח. העילה של דמנה הייתה קטנה אבל היוותה תירוץ עבור האצילים בראשות מי שהתחזה כאביו החורג, האמירספסלר, איוון אורבלי, להחליש את הכתר. גיאורגי השלישי הצליח לדכא את המרידה ויצא למסע של סנקציות כנגד האצילים המרדנים; איוון אורבלי הוצא להורג ונציגי משפחתו ששרדו גורשו מגאורגיה. הנסיך דמנה, שסורס וסומא בהוראת דודו, לא שרד את הטלת המום ועד מהרה מצא את מותו בכלא. לאחר שהמרד דוכא והמתחזה חוסל, עשה צעד נוסף לחיזוק המשכיות שלטונו והכריז, בשנת 1178, על תמר כשליטה משותפת יחד עמו וכיורשת מוחלטת,.[1] בהכרזה זו ניסה המלך לסכל כל מחלוקת על ירושתו לאחר מותו, ולהעניק לגיטימציה להמשך השלטון על ידי צאצאיו. במקביל קידם גיאורגי מיוחסים ללא שיוך לאצולה הקיימת כדי להרחיק את האריסטוקרטיה ממרכזי הכוח.

תחילת שלטונה ונישואיה הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שש שנים הייתה תמר שליטה משותפת עם אביה עד למותו בשנת 1184. בשנה זו קיבלה תמר את השליטה המלאה והוכתרה שוב לשליטה יחידה במנזר גלאתי. היא ירשה ממלכה חזקה יחסית אולם רצונם של האצילים הגדולים לתפוס את השלטון לא שכך. לא הייתה אופוזיציה משמעותית לירושתה של תמר; האופוזיציה לתמר התעוררה כתגובה למדיניות הדיכוי של אביה וקיבלה עידוד מהעובדה שהשליטה החדשה היא אישה. גאורגיה מעולם לא נשלטה לפני כן על ידי אישה וחלק מהאצולה הגאורגית עירערה על הלגיטימיות של שלטונה, בעוד אחרים ניסו לנצל את נעוריה במטרה להשיג אוטונומיה רבה יותר לעצמם. המעורבות הפעילה של דודתה בעלת ההשפעה, רוסודן, והקתוליקוס של גאורגיה,[2] מיכאיל הרביעי מיריאניסדזה, היו גורליות להשגת הלגיטימיות של תמר כיורשת הכתר. יחד עם זאת, נאלצה המלכה הצעירה לוותר ויתורים משמעותיים לטובת האצולה. כדי לקבל את תמיכתו של הקתוליקוס מיכאיל, היא נאלצה לתגמל אותו בכך שמינתה אותו לעמוד בראש שתי ההיררכיות, הדתית והחילונית.

אצילי גאורגיה לחצו על תמר לבטל את המינויים של אביה, שהרחיקו אותם ממרכזי הכוח. בין המינויים האלה היה קוּבַּסַר, קצין בכיר קיפצ'קי שהפך לגאורגי ללא ייחוס אריסטוקרטי, שעזר לגיאורגי השלישי במסע הסנקציות כנגד האצילים המרדנים. אחד מאותם פקידים לא ייחוס אריסטוקרטי, שנמלט מגורל דומה, היה קותלו ארסלן. הוא כיהן כווזיר הראשי ושר האוצר תחת גיאורגי השלישי עד למותו של גיאורגי ומינויה של תמר לשליטה יחידה ב ב-1184. בערך באותה שנה הוא הוביל קבוצת אצילים ואזרחים עשירים במאבק להגבלת את סמכויות המלוכה על ידי יצירת רשות מחוקקת (דַרבַּזִי), ורשות מבצעת (קַארַאווִי), שלחבריה תהיה הזכות הבלעדית לדון ולהחליט על מדיניות. ניסיון זה ל"חוקה פיאודלית" היה ניסיון כושל. תמר עצרה את קותלו ותומכיו שודלו להיכנע. יחד עם זאת מאמציה של תמר לצמצום כוחה של האליטה האריסטוקרטית עלו בתוהו. היא נכשלה בניסיונה להשתמש בסינוד הכנסייתי לפיטורי הקתוליקוס מיכאיל ואת מועצת האצילים, דַרבַּזִי, תבעה את הזכות לאשר גזירות מלכותיות. גם נישואיה ליורי בוגוליובסקי נכפה עליה בידי אצילי הממלכה.

אצילי הממלכה תבעו כי תמר תנשא, בהתאם למקובל באותם ימים, כדי שימונה מנהיג, גבר, שיעמוד בראש הצבא, וכדי להעמיד יורשים לכתר. הבחירה נפלה על יורי, בנו של הנסיך שנרצח, אנדרי בוגולובסקי מנסיכות ולדימיר, שחי כפליט בקרב הקיפצ'קים של צפון הקווקז. הבחירה אושרה על ידי דודתה של תמר, רוסודן בגרטיוני, ובשנת 1185 הובא הנסיך לגאורגיה כדי להינשא לתמר. יורי נמצא כשיר להיות חייל אבל גם אדם קשה. תוך זמן קצר הסתבך עם אשתו. המתח בין בני הזוג התווסף למאבק בין הפלגים בחצר המלוכה. תמר הגבירה את מעורבותה במאבק בין הפלגים והשתמשה באופן אסרטיבי יותר בכוחה כשליטה. נקודת המפנה בחייה של תמר אירע כשהקתוליקס מיכאיל, רב העצמה, נפטר. היא מינתה את אנטון גנוֹלִיסתַאווִיסדזֶה, שהיה מתומכיה, לווזיר הראשי של הממלכה, שהיה לפני כן כומר במנזר דוד גארג'ה. תמר הגדילה בהדרגה את בסיס הכוח שלה ורוממה את האצילים הנאמנים לתפקידים בכירים בחצר המלוכה. מבין הידועים שבאצילים האלה הייתה משפחת אצולה ממוצא כורדי, בית מחַארגרדזֵלִי (או זאקאריד-מחארגרדזלי).

נישואים שניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע מתקופת שלטונה של תמר שהוטבעה במטבעה של טביליסי בערך בשנת 1200. מצידו האחד (משמאל) מוטבעת המונוגרמה של תמר ובצדדיו ראשי התיבות של תמר ודוד

בשנת 1187, שכנעה תמר את מועצת האצילים לאשר את גירושיה מיורי, שהואשם בהתמכרות לטיפה המרה ובמעשה סדום, והוא נשלח לקונסטנטינופול. יורי ניסה לערוך שני ניסיונות הפיכה כשהוא נעזר במספר אצילים גאורגים שחששו מכוחה הגובר של תמר. הוא נכשל בשניהם ונעלם בחשכת האלמוניות לאחר 1191. המלכה בחרה את בעלה השני בעצמה. דוד סוסלן, בעלה השני של תמר, היה נסיך אלאני, שעל פי ההיסטוריון הגאורגי בן המאה ה-18, וחושטי, היה נצר לגיארוגי הראשון מבית בגרטיוני, משפחת האצולה של תמר. דוד שהיה מפקד צבאי מוכשר, הפך לתומך הראשי של תמר וסייע בהבסת האצילים המורדים שהתייצבו מאחורי יורי. לתמר ודוד נולדו שני ילדים. בשנת 1192 או 1194, ילדה תמר את לאשה גיאורגי, שירש אותה בכיסאה, ובשנת 1195 לערך היא ילדה את בתה רוסודן, שירשה את אחיה כריבון הממלכה הגאורגית המאוחדת.

מעמדו המשפטי של דוד היה מעמד של מלך מלווה[3] של הממלכה הגאורגית המאוחדת. תואר שמתבטא היטב באמנות, במגילות ובמטבעות, והוכתב מהצורך בהיבטים גבריים של מלכות, אבל הוא נשאר שליט כפיף שחלק את כסאו וכוחות נבע מתמר. תמר נקראה "תמר מֶפֶּה" (המל/המלכה תמר) ונוסף לה התואר "מלך המלכים".[4] בגאורגית המילה מלך מתארת זכר או נקבה והכינוי "מפה" היא ללא קונוטציה גברית שיכולה להתפרש יותר כ"ריבון". המינוח למלכה (דֵדוֹפַּלִי), מתאימה לתואר מלכה רעיה או לאישה במעמד גבוה הקרובה למלך. לעתים מוצגת תמר ברשומות הגאורגיות וחלק מהמגילות כ"דדופלי". לכן, התואר "מפה", נועד, כפי הנראה, להבדיל את מעמדה של תמר מיתר הנשים בעלי תואר דדופלי.

מדיניות החוץ ומסעות צבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכנים מוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממלכה הגאורגית בתקופת שלטונה של תמר
1184-1230

ברגע שתמר הצליחה בגיבוש כוחה ומצאה תומכים אמינים כמו: דוד סוסלן, בית מחארגרדזלי, בית תורלי ומשפחות אצולה אחרות, היא חידשה את מדיניות ההתפשטות של קודמיה. מאבקי ירושה של שושלות אצולה גאורגיה יחד עם המאבקים של יורשי האימפריה הסלג'וקית הגדולה כמו האטאבגים האילדניזים (ایلدگزیان) של אזרבייג'ן, שירוואנשאח[5] והאחלטשאש,[6] האטו את הדינמיקה של הישגי הגאורגים בתקופת שלטונם של דוד הבנאי, הסבא של תמר ואביה גיאורגי השלישי. עם זאת, בתקופתה של תמר, שבו הגאורגים להיות פעילים ובאופן נמרץ יותר בעשור השני לשלטונה.

בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-12, החל השלטון הגאורגי להתערב ביחסים בין האילדניזים והשירוואנים. הגאורגים נעזרו בנסיכים מרדניים בני המקום והפכו את שירוואן למדינה כפופה שהעלתה מסים לגאורגיה. בשנת 1193, ניהלו הגאורגים מערכות מוצלחות לכיבוש הערים בארדאב וארזורום, ולהבסת הסלג'וקים, במתקפת חורף על גדות הנהר אראס.

האטבג[7] האילדניזי, אבו בכר, ניסה לבלום את התקדמות הגאורגים. הוא עמד בראש קואליציה של צבאות מוסלמיים אבל ספג תבוסה מוחצת מהצבא הגאורגי בראשות מידי דוד סוסלן. בקרב מכריע, קרב שמכור, שהתקיים בשנת 1195, ניצחו הגאורגים ניצחון מוחץ. שלל ושבויים רבים נתפסו בקרב, וכן דגלו של הח'ליף, (הועבר לכנסיית חאחולי (טאו). הגאורגים השתלטו על עיר בירתם שמכור (כיום שמקיר (Şəmkir) בטורקיה) והאזורים הסמוכים אליה. השטחים הכבושים הועברו לשירוואנשאח[5] בתנאים של ואסליות. משם צעד הצבא הגאורגי בראשות תמר לגנג'ה. אף על פי ששנה לאחר מכן הייתה לאבו בכר האפשרות להחזיר לידיו את השלטון אולם ויתר על כך משום שהבין שלא יוכל לשרוד גיחות גאורגיות נוספות.

בשנת 1199 זכו צבאות תמר בניצחון גדול נוסף כאשר שני האחים זכריה ואיוון מחארגרדזלי הצליחו לנשל את שושולת שאדאדיד[8] מאני[9] וקיבלו אישור מהמלכה להחזיק בה כנחלתם. מבסיסם באני התקדמו האחים מחארגרדזלי לשטחי מרכז ארמניה וכבשו מידי השושלות המוסלמיות מצודה אחר מצודה: בג'ני (Բջնի) נכבשה ב-1201 ודווין (Դվին) ב-1203.

סולימאן השני,[10] סולטאן סולטנות רום, הודאג מההצלחות הגאורגיות של הממלכה הנוצרית. הוא אסף את האמירויות הווסליות שלו באזור וצעד עימן לכיוון גאורגיה. אולם המחנה שלו הותקף והושמד בקרב בסיאן בשנת 1203 או 1204. ההיסטוריון של תמר תיאר כיצד הצבא הגאורגי בראשות דוד סוסלן התארגן בעיר החצובה בסלע, ורדזיה, לפני צעידתו לבסיאן ואיך תמר המלכה נאמה בפני צבאה ממרפסת הכנסייה בוורדזיה. הכוחות הגאורגים מנו כ-80,000 חיילים כנגד כ-300,000 חיילים הסלג'וקים.

בשנת 1206 כבש מחארגרדזלי את קארס בשם הכתר הגאורגי, אולם בשנת 1209 נהדפו כוחותיהם מחומות אחטל.[11] זה עיכב את המאבק על אדמות ארמניה, והותיר את אזור ימת ואן, בעמדה מוגנת יחסית תחת אדוניהם החדשים מהשושלת האיובית. בשנת 1209, החריבו האחים מחארגרדזלי את ארדביל. הרשומות תולדות גאורגיה וגם הרשומות של תולדות ארמניה מספרות כי הסיבה לכך הייתה נקמה כנגד השליטים המוסלמיים המקומיים על תקיפת העיר אני[9] וטבח האוכלוסייה הנוצרית שבה. בפרץ האחרון הגדול, גייסו האחים מחארגרדזלי צבא בכל האזורים שבהם שלטה תמר כולל שטחי הווסלים, וצעדו דרך נחיצ'יבאן וג'ולפא למאראנד (مرند), תבריז וקזווין (قزوین) בצפון איראן. בדרכם בזזו כמה יישובים.

מנזר איווירון בהר אתוס, מרכז גדול של התרבות הנוצרית שהועדף על ידי הכתר הגאורגי
מנזר המצלבה בירושלים שאוכלסה על ידי נזירים גאורגים בעבר. הייתה תחת חסותה של תמר המלכה

האימפריה של טרפזונטס והמזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין האירועים הראויים לציון של שלטונה של תמר היה ייסוד האימפריה של טרפזונטס, לחופיו הדרום-מזרחיים של הים השחור, בשנת 1204. ממלכה זו הוקמה על ידי אלכסיוס הראשון ואחיו דוד קוממנס, בסיוע הכוחות הגאורגיים, והתקיימה במחוזות הצפון-מערביים, של האימפריה הביזנטית המתפוררת באזור פונטוס. אלכסיוס ודוד, קרובי משפחתה של תמר, היו נסיכים ביזנטיים נמלטים, שגדלו בחצר הארמון הגאורגי. על פי היסטוריון החצר של תמר, נשלחה משלחת הגאורגית לטרפזונטס במטרה להעניש את קיסר האימפריה הביזנטית, אלכסיוס הרביעי אנגלוס על כך שהחרים את משלוח הכסף ששלחה תמר למנזרים של אנטיוכיה ולמנזר איווירון שבהר אתוס. עם זאת, סביר יותר כי תמר רצתה לנצל את מסע הצלב הרביעי המערב אירופי כנגד קונסטנטינופול, ולהקים ממלכה ידידותית בגבול הדרום-מערבי של גאורגיה. גם הסולידיות המשפחתית לקומננים המנושלים עזרה.[12]

תמר ביקשה לעשות שימוש בחולשתה של האימפריה הביזנטית ותבוסת הצלבנים לסולטאן האיובי, צלאח א-דין, במטרה להעלות את מעמדה של גאורגיה בזירה הבינלאומית ולמלא את התפקיד המסורתי של הכתר הביזנטי כמגן הנוצרים במזרח התיכון. מיסיונרים נוצרים גאורגים היו פעילים בצפון הקווקז, וקהילות של נזירים גאורגים היו מפוזרות בכל רחבי המזרח התיכון. הרשומות ההיסטוריות של תמר משבחות את ההגנה האוניברסלית של הנצרות ותמיכתה בכנסיות ומנזרים ממצרים ועד לבולגריה וקפריסין.

חצר המלוכה הגאורגי דאג בעיקר למרכזים הנזיריים הגאורגיים בארץ הקודש. עד למאה ה-12 נרשמו שמונה מנזרים בירושלים. הביוגרף של צלאח א-דין באהא א-דין איבן שאדאד (بهاء الدين ابن شداد) דיווח כי לאחר הכיבוש האיובי של ירושלים, בשנת 1187, שלחה תמר שליחים לסולטאן וביקשה שיוחזר הרכוש שהוחרם מהמנזרים הגאורגים בירושלים. תגבתו של צלאח א-דין לא נרשמה אולם נראה כי בקשתה נשאה פרי. ז'ק דה ויטרי, שמונה לתפקיד ההגמון של עכו זמן קצר לאחר מותה של תמר, נותן עדות נוספת לנוכחות הגאורגית בירושלים. הוא כתב כי הגאורגים, בניגוד לצליינים הנוצרים האחרים, זכו למעבר חופשי לתוך העיר עם דגלים פרושים. איבן שאדאד דיווח כי תמר הציעה לצלאח א-דין 200,000 מטבעות זהב במאמציה להשיג את שרידי הצלב האמיתי. הצעת המחיר הייתה גבוהה יותר מהצעת הקיסר הביזנטי. צלאח א-דין לקח את השרידים הקדושים כשלל בקרב חיטין. אולם מאמציה לא נשאו פרי.

תור הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבעות מתקופת שלטונה של תמר
(המונוגרמה של המלכה תמר - המונוגרמה של המלכה תמר)

מונרכיה פיאודלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישגיה הפוליטיים והתרבותיים של גאורגיה בעידן תמר היו מושרשים בעבר ארוך ומורכב. תמר חבה את הישגיה לרפורמות שביצע הסבא רבא של דוד הבנאי, ואף לפני כן, למאמצי האיחוד של דוד השלישי ובגרט השלישי, שהפכו לאדריכלי האחדות פוליטית של ממלכות ונסיכויות גאורגיות בעשור הראשון של המאה ה-11. תמר הצליחה לבנות על ההצלחות שלהם. עד השנים האחרונות שלה, הגיעה הממלכה הגאורגית לשיא כוחה ויוקרתה בימי הביניים. הממלכה של תמר השתרעה מפסגות הקווקז הגדול בצפון ועד לארזורום מדרום, מהזיגים בצפון מערב ועד סמוך לגנג'ה בדרום-מזרח. אימפריה כלל-קווקזית עם משטר נאמן, בראשות זכריה מחארגרדזלי, שחלש על מרכז וצפון ארמניה, ממלכה וסלית בשירוואן ובעלת ברית טרפזונטס. היסטוריון גאורגי בן זמננו תיאר את תמר כשליטת האדמות "מים פונטוס לים גורגן, מאיספיר לדרבנט ממהרי הקווקז הגדול ממזרח לממלכת הכוזרים וסקיתיה".

התואר המלכותי של תמר האדיר את שמה על פי הצלחותיה ומעמדה. התואר החדש שלה הביא לידי ביטוי לא רק להשפעתה על המחוזות המסורתיים של הממלכה הגאורגית, אלא כלל תארים נוספים, תוך שימת דגש על ההגמוניה של הכתר הגאורגי על האדמות השכנות. לפיכך, תמר מזוהה במטבעות ובמסמכים רשמיים בתואר: "בהתאם לרצונו של האל, מלך המלכים ומלכת המלכות של האבחזים, הכרתוולים, האראנים,[13] קאחתים והארמנים; שירוואנשאח[5] ושאהנשאה; שליטה יחידה של כל המזרח והמערב, תפארת העולם והאמונה; אלופתו של המשיח".[14]

המלכה מעולם לא הצליחה להיות שליטת יחיד ומועצת האצילים המשיכה לתפקד. יוקרתה של תמר והרחבת ה"פַּטרוֹנקמוֹבָּה",[15] הגדילה את סמכות נסיכי השושלות ושמרה על הממלכה מפיצול. זו הייתה התקופה הקלאסית בהיסטוריה הפיאודלית של גאורגיה. תמר הצליחה ליישם את השיטה הפיאודלית גם במקומות שלא הייתה מוכרת לפני כן, הגם שנתקלה בהתנגדות. בשנת 1212 מרדו תושבי ההרים של גאורגיה בפחובי והדידו בגבול הצפון-מזרחי של הממלכה (צפון הקווקז). המרד דוכא בידי איוון מחארגרדזלי לאחר שלושה חודשים של קרבות קשים.

עם פריחת המרכזים המסחריים שהפכו להיות תחת שליטת הממלכה הגאורגית, התעשייה והמסחר הביאו עושר חדש לכס הגאורגי. מסים שהועלו מהשכנים ושלל המלחמות הוסיף לאוצר המלוכה, והוליד את האמרה כי "איכרים היו כמו אצילים, האצילים כמו נסיכים והנסיכים כמו מלכים".

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השגשוג הגיעה גם פריחת התרבות הגאורגית הייחודית, שנוצרה מתערובת של תרבות נוצרית וחילונית, מערבית ומזרחית. יחד עם זאת, הזדהו הגאורגים עם המערב הביזנטי ולא עם התרבות האסלאמית המזרחית. המלוכה הגאורגית ביקשה להדגיש את הקשר שלה עם הנצרות ולהציג את סמכותם המלכותית כזכותם האלוהית של מלכים. ממש באותה תקופה, בה עוצב מחדש קאנון של האדריכלות הגאורגית האורתודוקסית, ונבנו סדרה של קתדרלות-כיפה גדולי מידות. הביטוי של הכוח המלכותי שנגזר מהאימפריה הביזנטית שונה בצורות שונות כדי לתמוך במעמדה חסר התקדים של תמר כשליטה אישה בזכות עצמה. חמשת הדיוקנים המונומנטליים של תמר המונצחים בציור קיר בכנסיות הגאורגיות ערוכים באופן ברור על פי הדגם הביזנטי, ומדגישים תמות גאורגיות מסוימות וסגנון פרסי של יופי נשי. למרות הנטייה התרבותית לכיוון ביזנטיה, קשרי הסחר האינטימיים של הממלכה היו במזרח התיכון. עדויות לכך ניתן למצוא במטבעות גאורגיות מאותה תקופה, שהכתובות עליהן נכתבו בגאורגית ובערבית. סדרה של מטבעות נטבעו בשנת 1200 לערך בשם המלכה תמר מתארת גרסה ביזנטית של פני המטבע וכתובת בערבית על גב המטבע המתארת את תמר כ"אלופתו של המשיח".

הרשומות הגאורגיות של אותה תקופה ראו במוסר הנוצרי כקדוש וספרות אבות הכנסייה פרחה, ומצד שני איבד את מעמדו הבכיר לספרות החילונית, שהייתה מקורית מאוד, למרות שהושפעה ההתרבויות השכנות. המגמה הגיעה לשיאה בפואמה האפית של שותא רוסתוולי, עוטה עור הנמר, שהעלה על נס את האידאלים של "תקופת האבירות". היצירה נחשבת בגאורגיה כהישג הגדול ביותר של הספרות המקומית ומתייחסים אליה ביראת כבוד.

מותה וקבורתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמר האריכה ימים מבן זוגה, דוד סוסלן, ומתה ממחלה קטלנית לא רחוק מבירתה, טביליסי. לפני מותה הכתירה את בנה, גיאורגי לאשה, כשליט משותף. ההיסטוריון של תמר תיאר בכתביו כי תמר נפלה למשכב בפתאומיות בעת דיון בענייני הממלכה עם שריה בטירת נַאצַ'ארמַאגֵווִי (ნაჭარმაგევი) ליד העיר גורי. היא הועברה לטביליסי ולאחר מכן לטירת אַגַרַנִי (טירת קוג'ורי) הסמוכה. שם נפטרה ונתיניה התאבלו עליה. עצמותיה הועברו לקתדרלת סווטיצחובלי במצחתה ולאחר מכן לחלקת הקבר המשפחתית של שושלת המלוכה הגאורגית במנזר גלאתי. הדעה הרווחת בקרב החוקרים היא שתמר נפטרה בשנת 1213, אם כי ישנן אינדיקציות מעורפלות שמהן נובע ייתכן כי נפטרה מוקדם יותר, בשנת 1207, או ב-1210.

בתקופות מאוחרות יותר צצו מספר אגדות לגבי מקום קבורתה של תמר. על פי אחת מהאגדות, נקברה תמר בגומחה סודית במנזר גלאתי, כדי למנוע את חילולה בידי אויביה. על פי גרסה אחרת, נקברו שרידיה של תמר במיקום חדש ורחוק ואולי אף בארץ הקודש. האביר הצרפתי גיום דה-בואה (Guillaume de Bois) ציין במכתב שנכתב בפלשתינה ומוען לבישוף בזאנסון, ונשלח בתחילת המאה ה-13. בו הוא דיווח כי הוא שמע שהמלך של הגאורגים שם פעמיו לכיוון ירושלים בראש צבא ענק וכבר כבש ערים רבות של הסרצנים (הערבים). הוא נשא, כך נאמר בדיווח, את שרידיה של אמו "תמר המלכה האדירה" ("regina potentissima Thamar"), שלא יכלה לעלות לרגל בימי חייה לארץ הקודש וביקשה להיקבר ליד הקבר הקדוש.

החיפוש אחר קברה של תמר הפך במאה ה-20 לנושא למחקר אקדמי כמו גם למוקד עניין לציבור הרחב. הסופר הגאורגי, גריגול רובכידזה, כתב במאמרו בשנת 1918 על תמר: "עד כה, איש אינו יודע איפה הקבר של תמר. היא שייכת לכולם ולאף אחד: הקבר שלה הוא בלבם של הגאורגים, ובתפיסה הגאורגית. זה לא קבר אלא אגרטל יפה שבו פורח פרח השומר על רעננותו, המלכה תמר, פורחת. הסברה הרווחת באקדמיה היא שתמר קבורה במנזר גלאתי, אולם סדרה של מחקרים ארכאולוגיים, החל מתאקאישווילי, לא הצליחה לאתר אותו במנזר.

מורשת ותרבות עממית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך רוֹסטֶוואן מכתיר את בתו טינאטין. עוטה עור הנמר, מיניאטורה של ממוקה תָּאווָאכָּאלַאשווִילי. המאה ה-17

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך מאות השנים, התפתחה דמותה של תמר כדמות דומיננטית בפנתאון ההיסטורי של גאורגיה. בניית הממלכה עד ש"תור הזהב" של גאורגיה החל בתקופת שלטונה, ותמר הפכה למוקד של האזור כולו. מספר משוררים מימי הביניים כולל שותא רוסתוולי, ראו בתמר מקור השראה ליצירותיהם. ישנה אגדה על כך שאהבתו הבוערת של רוסתוולי לתמר היא שהביאה לכך שהוא סיים את ימיו במנזר. הסצנה הדרמטית פואמה של רוסתוולי בה המלך רוֹסטֶוואן מכתיר את בתו טינאטין, הוא אלגוריה לשיתוף השלטון בין גיאורגי השלישי לתמר בתו. על פי רוסתוולי: "גור אריות הוא טוב במידה באותה מידה, בין אם הוא זכר או נקבה".

המלכה הפכה לנושא של כמה שירי הלל עכשוויים, כמו "תמריאני" של צ'אחרוחאדזה ו"עבדול-מסיה" (عبد المسيح, "עבד המשיח") של יואנה שאוותלי. הרשומות הגאורגיות כוללות דברי הספד לתמר. העיקריים שבהם הם שתי מקורות שהתרכזו בתקופת שלטונה - "חיי תמר, מלכת המלכות" ו"ההיסטוריה וההספדים של ריבונים" - שהפכו למקורות העיקריים לקדושתה של תמר בספרות הגאורגית. כותבי הרשומות של גאורגיה רוממו אותה כ"פרוטקטור האלמנה" ו"שהתברכה שלוש פעמים". הם שמים דגש מיוחד על מעלותיה כאישה: יופי, ענווה, אהבת חסד, נאמנות ותום. למרות שעברה קאנוניזציה כקדושה מאוחר יותר על ידי הכנסייה הגאורגית, היא נקראה קדושה אף במהלך חייה בקולופון הדו לשוני יווני-גאורגי שצורף לכתב היד של הבשורה מוואני.

האידאליזציה של תמר הודגשה ביתר שאת בעקבות האירועים שהתרחשו תחת יורשיה המיידיים; בתוך שני עשורים ממותה, הביאו, הפלישות החווראזמית והמונגולית, לסיומה הפתאומי של הדומיננטיות הגאורגית באזור. תחיות לאומיות שחלו בתקופות מאוחרות יותר היו קיקיוניות מדי בהשוואה להישגי שלטונה של תמר. כל אלה תרמו לפולחן של תמר שטשטש את האבחנה בין האידאליזציה של מלכה לאישיותה האמיתית.

בזיכרון העממי הגאורגי, כרוכה דמותה של תמר בהילה אגדית ורומנטית. שירי עם, פואמות וסיפורים מציגים אותה כשליטה אידאלית, אישה קדושה כפי שמתוארים לעתים אלים פגניים מסוימים וקדושים נוצרים. לדוגמה, באגדת אוסטית עתיקה, המלכה תמר מתעברת על בנה מקרן שמש הזורחת מהחלון. במיתוס אחר, מהמחוזות ההרריים של גאורגיה, מתארים את תמר כשווה לאלוהות מזג האוויר, פרימיזה, השולטת בחורף. באופן דומה, במחוז ההיסטורי ההררי פשאבי, דמותה של תמר מזוהה עם אלת הריפוי ופוריות האישה.

בעוד, המקרים בהם תמר הייתה מְלוּוָה בצבא שלה מתוארים כתכנון מסעות צבאיים מסוימים, הרי שמעולם לא הייתה מעורבת באופן ישיר בלחימה. ובכל זאת, זכר הניצחונות הצבאיים בתקופת שלטונה תרם לדמותה הפופולרית, דמות המלכה הלוחמת. דמות זו באה הדהדה לסיפור על צארינה דינארה (Повесть об царице Динаре), סיפור פופולרי רוסי מהמאה ה-16 על מלכה גאורגית דמיונית הנלחמת כנגד הפרסים.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפרודוקציה של הנסיך גגארין משנת 1847. הצוות המלכותי בבתניה, במרכז תמר, מימינה גיאורגי השלישי ומשמאלה גיאורגי הרביעי. מוקפים על ידי לוחמים קדושים

חלק גדול מהתפיסה המודרנית על המלכה תמר עוצב תחת ההשפעה של התנועה הרומנטית של המאה ה-19, ועם התעצמות הלאומיות בקרב האינטלקטואלים הגאורגים של אותה תקופה. בספרות הרוסית והמערבית של המאה ה-19, שיקפה דמותה של תמר את התפיסות האירופאיות לגבי המזרח, שגאורגיה נתפסה כחלק ממנו, ואת מעמדה ומאפייני הנשים במזרח. הסופר הטירולי[16] יוזף פיליפ פלמרייר (Jakob Philipp Fallmerayer, 1790-1861), תיאר את תמר כ"סמירמיס הקווקזית". המשורר הרוסי, מיכאיל לרמונטוב, שהוקסם מהקווקז ה"אקזוטי", כתב את הפואמה הרומנטית "טמרה" (רוסית: Тамара ;1841), שבה הוא משתמש באגדה גאורגית עתיקה על נסיכה הררית דמוית סירנה, לה קרא המלכה תמר. אף על פי שלתיאור אותו תיאר לרמונוטוב את המלכה הגאורגית, כמפתה וקטלנית, היה ללא ביסוס היסטורי, הוא השפיע מספיק כדי להעלות את הנושא של מיניותה של תמר. שאלה שקיבלה הבלטה על ידי חוקרים אירופאיים מהמאה ה-19. המחזה של קנוט האמסון, משנת 1903, "דרונינג טמרה" ("המלכה תמרה"), היה מוצלח פחות; מבקרי תיאטרון ראו את דמותה של תמר כ"אישה מודרנית לבושה בתחפושת של ימי הביניים" וראו במחזה כ"דבר פרשנות על האישה החדשה של שנות ה-90 של המאה ה-19". המלחין הרוסי מילי באלאקירב כתב פואמה סימפונית שכותרתה "טמרה" (נדפסה לראשונה בשנת 1884).

דמותה של תמר עבר רומנטיזציה גם בספרות הגאורגית, אולם באופן שונה לגמרי מנקודת המבט הרוסית והמערבית. הרומנטיקנים הגאורגים הלכו בעקבות המסורת של ימי הביניים, שגילמו את דמותה כאישה עדינה וקדושה, ששלטה בממלכה שהייתה במצב קבוע של מלחמה. סנטימנט זה גבר בהשראת הגילוי מחדש של ציור קיר של תמר במנזר בתניה, מנזר הרוס באותם ימים, שנחשף ושוחזר בידי הנסיך גריגורי גגארין בשנות ה-40 של המאה ה-19. הפרסקו הפך למקור לתחריטים רבים שנפוצו בגאורגיה באותו זמן, ולהשראתו של המשורר, גריגול אורבליאני, שהקדיש לו שיר רומנטי. סופרים גאורגים שהשוו את מצבה של גאורגיה באותם ימים (המאה ה-19) של שליטה רוסית בגאורגיה ודיכוי המוסדות הלאומיים, ביכו את העבר שאבד לבלי שוב בכתביהם. תמר הפכה להאנשה של ימי הזוהר של גאורגיה, שנמשכת עד היום.

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
 
 
 
 
דמטרה הראשון
מלך גאורגיה, 1125–1154
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דוד החמישי
מלך גאורגיה, 1154–1155
 
 
גיאורגי השלישי
מלך גאורגיה, 1155–1184
 
 
 
בורדוחן מאלאניה
 
רוסודן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דמנה
 
 
 
 
תמר, מלכת גאורגיה
1184–1213
 
 
יורי בוגוליובסקי
 
 
רוסודן?
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דוד סוסלן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גיאורגי הרביעי
מלך גאורגיה, 1213–1223
 
רוסודן
מלכת גאורגיה, 1223–1245
 
 
 
ע'יאז אד-דין
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דוד השביעי
מלך גאורגיה, 1247–1270
 
 
 
 
דוד השישי
מלך גאורגיה, 1245–1293
 
תמר
 

דיוקנאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תמר, מלכת גאורגיה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יורש מוחלט (heir apparent) - מי שבעל זכות לרשת את הכתר, וזכות זו אינה יכולה להשתנות בעקבות הולדתו של יורש אחר
  2. ^ קתוליקוס-פטריארך של כל גאורגיה הוא תוארו של העומד בראש הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית משנת 1010.
  3. ^ מלך מלווה (king consort) - הוא תואר שניתן במונרכיה לבעלה של מלכה שולטת (Queen regnant), שהחזיקה בפועל בכל הסמכויות המונרכיות
  4. ^ מלך המלכים - תואר גבוה שניתן לשליטים בתקופה הפיאודלית והיה מקביל, בחלק מהמקרים, לתואר קיסר. בגאורגיה היה נהוג גם תואר דומה שנקרא "נסיך הנסיכים"
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 שירוואנשאח (شروان شاه) - תוארם של השליטים הפרסים מימי הביניים, שהיו ממוצא ערבי, באזור אזרבייג'ן של היום.
  6. ^ אחלטשאש - תארם של שליטי הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה במאות ה-11ה-12. לעתים נקראים גם שאים ארמנים
  7. ^ אטבג - שליט של אזרבייג'ן
  8. ^ שאדאדיד - היא שושלת מלוכה כורדית ששלטה בחלקים נרחבים של ארמניה ואראן (آران) בשנים 951-המאה ה-12
  9. ^ 9.0 9.1 אני (Անի) - הבירה לשעבר של ממלכת ארמניה (ימי הביניים)
  10. ^ סולימאן השני רוח אד-דין, סולטאן רום נקרא גם רוח אד-דין סולימאן שח (رکن الدین سلیمان شاه).
  11. ^ אחטל או אהלאטטורקית עות'מאנית: اخلاط) או חלאטארמנית: Խլաթ) הייתה עיר היסטורית בנפת ביטליס שבטורקיה כיום
  12. ^ שליטי האימפריה אמצו לעצמם את התואר "קומננוס גדול" על שם השושלת הביזנטית הקוממנית (Κομνηνός או Κομνηνοί), שנושלו מהשלטון על האימפריה הביזנטית בשנת 1185. על כן לעתים נקראת הממלכה "האימפריה הקומננית".
  13. ^ אראנים - תושבי אראן (آران) - אזור גאוגרפי המשתרע במשולש שבין נהר הקורה ונהר האראס וממערב הרי הקווקז הקטן
  14. ^ "მეფეთ მეფე და დედოფალთ დედოფალი აფხაზთა, ქართველთა, რანთა, კახთა და სომეხთა, შირვანთა და შაჰანშათა და მბრძანებელი ყოვლისა აღმოსავლეთისა და დასავლეთისა, დიდება ამა სამყაროსა და სარწმუნოებისა, მესიის მოვლენილი"; בגאורגית אין הבדל בכתיבה בין לשון זכר ונקבה לכן שליט/שליטה, אלופו/אלופתו וכיוצא בזה.
  15. ^ פטרונקמובה (პატრონყმობა) היא הגרסה הגאורגית לפיאודליזם
  16. ^ מחוז טירול - מחוז היסטורי באזור דרום טירול (צפון איטליה).


הקודם:
גיאורגי השלישי
Flag of Georgia.svg מלך הממלכה הגאורגית המאוחדת

11541155

הבא:
גיאורגי לאשה