תנאי עומר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תנאי עומר (או חוזה עומר, בערבית: شروط عمر או عهد عم או عقد عمر) וכן חוקי עומר הוא טקסט קנוני מוסלמי המנוסח כמכתב שמיוחס לח'ליף עומר השני ובו נקבעו חוקים שונים לגבי תושבים שאינם מוסלמים (נוצרים, זורואסטראים, יהודים, שומרונים ואף פגאנים), אשר היו תחת שלטונה של האימפריה המוסלמית. המסמך נועד להסדיר את מעמדם את מערכת קשרי הגומלין בין המוסלמים לבין אלו שאינם מוסלמים (בני חסות -أهل الذمة). להסכם יש מספר גרסאות השונות זו מזו הן במבנה והן בתוכן (בתנאים). ההסכם מכיל רשימה של התרים ומגבלות החלים על שאינם מוסלמים. לאלו שאינם מוסלמים מוענק ביטחון לגופם, בני משפחותיהם ורכושם, למרות שהם לא נהנו מאותן זכויות כמו המוסלמים.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר התפשט האסלאם מחצי האי ערב היו הערבים בדרך כלל מיעוט (שולט) והחל תהליך התאסלמות של תושבים מקומיים כמו גם נישואין של ערבים עם בנות האוכלוסייה המקומית. המרחב המשותף כלל ערבים, מוסלמים וכאלו ששמרו על דתם המקורית תוך שילוב חברתי בין בני הדתות השונות, מגורים בשכנות, שותפויות כלכליות ותעסוקתיות וכן שמירה על קשרים אינטלקטואלים בין הנהגות דתיות שונות. כתבים דתיים של בני דת אחת לקחו רעיונות מהוגי דעות בני דת אחרת (ראו למשל תורת חובת הלבבות). בני דת אחת השתתפו בחגיגות דתיות ובחגים של בני דת אחרת, שלעתים היו אף קרובי משפחתם והיו אמונות מקומיות, אנשים קדושים ופולחנים מקומיים שהיו משותפים לתושבי אזור גאוגרפי מסוים בלי תלות בדתם.

מצד שני היה רצון הדדי להגביל את המגע הבין-דתי בין מוסלמים לבין מאמיני דתות אחרות.

הנוצרים אשר לפתע חיו תחת שלטון מוסלמי היו צריכים הנחיות על מנת לדעת מה מותר ומה אסור במגע עם השליטים והשליטים המוסלמים רצו להגביל את המגע הבין-דתי בין מוסלמים לבין מאמיני דתות אחרות.

בתמורה לביטחון אישי, הגנה על רכוש וחופש דתי הוטלו מגבלות על בני דתות אחרות ובעיקר על נוצרים שהיו רוב דומיננטי של אלו שאינם מוסלמים.

תקנות עומר היו קווים מנחים ונוצרים (ואף יהודים) הסתמכו עליהם בתקופות רדיפות, אולם התקנות לא נאכפו בקפידה במשך תקופה ארוכה.

סעיפי ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השליט יספק ביטחון לבני הדת הנוצרית
  • בתי כנסת ובתי כנסיות - נאסר להקים כנסיות חדשות או מקומות תפילה אחרים או מנזרים או תא חדש לנזיר. מכאן שנאסר גם להקים בתי כנסת חדשים, אף על פי-כן ידוע שנבנו בתי כנסת חדשים גם לאחר הכיבוש, לדוגמה בירושלים וברמלה. החוק שאוסר לבנות בתי כנסת לא היה חדש ליהודים, שכן גם בימי הביזנטים היה הדבר נהוג. לנוצרים היה זה חידוש
    • אסור לשקם כנסיות שחרבו
    • אסור להציב צלב על הכנסייה
    • יש לאפשר למוסלמים להיכנס לכנסיות (לצורך מחסה) הן ביום והן בלילה
  • אסור לקרוא לתפילה על ידי פעמון או סוג של גונג (נאקוס)
  • נאסר על הנוצרים ועל היהודים להרים את קולם בעת התפילות
  • הנוצרים לא יציגו את ספרי דתם בציבור ולא יצאו עם צלב אל רחובות העיר
  • נאסרו התהלוכות של חג הפסחא ושל יום ראשון של כפות התמרים
  • לוויות יש לערוך בשקט.
  • אסור לגדל חזיר בשכנות למוסלמים
  • נוצרי לא ימכור למוסלמי משקה אלכוהולי
  • אסור לנוצרים לתת מחסה למרגלים
  • אסור להגיד דבר שקר על מוסלמים
  • אסור להטיף להמרת דתו של מוסלמי
  • אסור למנוע ממי שרוצה להתאסלם לעשות זאת
  • הופעת הלא-מוסלמים היה צריכים להראות שונים מאלה של המוסלמים: לא לחבוש קלנסווה, סוג כיפה שהבדווים נהגו לחבוש, צניף בדווי (עמאמה), לא לנעול נעלי הערבים ולחגור אבנטים (זנאר) למותניהם. אשר לראשם, נאסר עליהם להסתרק עם שביל כמנהג המוסלמים והם חויבו לקצץ בשיער של קדמת הראש
  • איסור לרכב על בהמות כמנהג המוסלמים, איסור על רכיבה עם אוכף
  • איסור אימוץ תוארי כבוד של מוסלמים
  • איסור נשיאת נשק
  • איסור הוראת הקוראן לילדים
  • במסחר של מוסלמי עם בן דת אחרת - הרווח צריך להיות של המוסלמי
  • יש לארח כל מוסלמי עובר אורח 3 ימים ולהאכילו
  • אסור ללא מוסלמים לקנות שבוי מוסלמי
  • מי שמכה מוסלמי - החסות שלו בטלה

רעיון תנאי עומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייתכן כי חוזה עומר התגבש על בסיס המורשת התחיקה הביזנטית-נוצרית הפרה-איסלאמית נגד היהודים – בימי עומר השני בן עבד אלעזיז מבית אומיה.‏[1]

מימושם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנאי עומר לרוב לא מומשו, כשמומשו; מומשו רק סעיפים ממנו בנקודות זמן ומקום שונים בעולם.‏[2] רוב תנאי עומר לא התקיימו בשנותיו הראשונות של האסלאם, אלא רק בידי חליפים מעטים שהיו קנאים לדתם (כמו עומר השני, אלמתווכל העבאסי, אלחאכם באמר אללה פאטמי). מציאות היהודים לרוב הייתה יותר טובה ממה שהחוק קבע – כשהחוק דיבר על האידאל ופחות על המציאות. עם התמסדותו של האסלאם מהמאה העשירית ובעיקר בירידת כוחו הצבאי, מדיני וכלכלי בימי הביניים המאוחרים, הידרדר מצבם של היהודים (כיתר המיעוטים) במדינות המוסלמיות ככל שהפתיחות התרבותית-חברתית המוסלמית הלכה ונמוגה. מסעות הצלב והרקונקיסטה החלישו את העולם המוסלמי וזה הביא לליבוי הקנאות וחוסר הסובלנות, כמו גם להחלת וביצוע תנאי עומר, להוציא תקופות נוחות מסוימות. בתקופת תור הזהב רדיפות ואלימות מתועדות נגד יהודים בארצות האסלאם היו מועטות. תנאי עומר כמעט ולא יושמו, כשפגיעות ביהודים במהלך ימי הביניים הוסברו בעיקר בהפרת התנאים והברית ("נקד אלעהד") מצד בני החסות. היו שצמצמו את הגדרת הפרת הברית ב: סיוע לאויבי האסלאם והענקת מקלט למרגלים, פגיעה והריגת מוסלמי, שוד דרכים, קיום יחסי אישות עם אישה מוסלמית או ניסיון המרת מוסלמי מדתו. אחרים הדגישו את העניינים העקרוניים כ: פגיעה בכבוד הנביא (שדינו גם מוות למוסלמי) או האסלאם, אי תשלום מס הג'זיה או פריקת עול האסלאם בכללותו. לרוב נזהרו העולמא המוסלמים ורוב הפרות תנאי עומר נחשבו לעברות שדינין עמד בפני עצמו ולא כעניין שדינו הפרת תנאי עומר.‏[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוזה עמר ('עהד עמר') או תנאי עמר ('אלשרוט אלעמריה') על־פי 'אחכאם אהל אלד'מה' מאת אבן קיים אלג'וזיה, תרגמה : ח' לצרוס יפה, בתוך: סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, תשנ"ו

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוה לצרוס יפה, מבוא. בתוך: חוה לצרוס יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 7-21.
  2. ^ מרק ר. כהן, האיסלאם והיהודים: מיתוס, מיתוס נגדי, היסטוריה. בתוך: חוה לצרוס יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 22-36.
  3. ^ חוה לצרוס יפה, מבוא. בתוך: חוה לצרוס יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 7-21.