תנועת הנאבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נערים על גדת הנהר ציור משנת 1864 של פול סריזייה (Serusier)

תנועת הנאבּי (Les Nabis) (הנביאים) או ה"נאבּיזם" היא קבוצת אמנות מהפכנית שנוסדה ב-18881889 על ידי סטודנטים באקדמיית ג'וליאן שבפריז. קבוצה פוסט אימפרסיוניסטית זו השפיעה בתחום האמנות החזותית בין השנים 1891 ל-1899.[1][2]

אמני ה"נאבּי" היו ידועים במגוון הרב של מדיות בהן יצרו - לא רק באמנות, אלא גם בדפוס, איור, טקסטיל, ריהוט ועיצוב.

ה"נאבּי"סטים היו קרובים בהשקפתם לאר נובו, ושתי התנועות שאבו מתנועת הסימבוליסטים.

שמם של ה"נאבּי" מקורו במלה העברית נביא. ל"נאבי" היה אוצר מילים פרטי משלהם: הם נהגו לכנות את הסטודיו בשם egasterium, ולסיים את מכתביהם בראשי התיבות ETPMV, כלומר: "En ta paume, mon verba et ma paume" (בצרפתית: בכף ידך, מילתי וכף ידי).

התחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול סריזייה, הנמל. הציור הראשון של תנועת הנאבי. 1888

הנאבי הייתה קבוצה של אמנים צעירים מהאקדמיה ז'וליאן בפריז, שרצו לשנות את יסודות האמנות. אחד האמנים, פול סריזייה, נסע לפונט-אוון באוקטובר 1888, שם בהדרכתו של פול גוגן צייר ציור קטן של הנמל, המורכב מכתמי צבע עזים כדי לתת את התחושה של הנמל. התלמידים קראו לציור הראשון הזה "הקמע", ובסופו של דבר הוא הפך לאייקון האמנות של המאה ה-20.[3]

ב-1889, באותה שנה שהתקיימה התערוכה הבינלאומית של פריז ופתיחת מגדל אייפל, ערכה הקבוצה את התערוכה הצנועה הראשונה שלה ב-Café des Arts. שנקראה: The Impressionist and Synthesist Group, וכללה יצירות של שני אמנים ידועים, פול גוגן ואמיל ברנאר.

באוגוסט 1890, מוריס דני, אז בן תשע-עשרה, העניק לקבוצה את הפילוסופיה הקונקרטית יותר. הוא כתב מאמר בכתב העת שהפך למניפסט של התנועה. שורת הפתיחה הפורסמת של החיבור הייתה: "זכור שציור, לפני היותו סוס קרב, עירום נשית או אנקדוטה כלשהי, הוא בעצם משטח שטוח מכוסה בצבעים מורכבים בסדר מסוים." רעיון זה לא היה מקורי לדני; הרעיון הועלה זמן לא רב קודם לכן. הביטוי של דני הוא שתפס את תשומת לבם של אמנים. כפי שדני הסביר, הוא לא התכוון שצורת הציור חשובה יותר מהנושא. הוא כתב, "העומק של הרגשות שלנו נובע מסידור הקווים והצבעים שהם מסבירים את עצמם... הכל כלול ביופייה של העבודה." במאמרו כינה את התנועה החדשה הזו "נאו-מסורתית", בניגוד ל"פרוגרסיביזם" של הנאו-אימפרסיוניסטים, בראשות ז'ורז' סרה.[4]

בשנה שלאחר מכן, ב-1891, שלושה אנשי הקבוצה פייר בונאר, אדואר וויאר ומוריס דני, שכרו סטודיו ברחוב פיגל בפריז. שמשך אמנים נוספים עיתונאים ודמויות מעולם התיאטרון והספרות.

בשנת 1892 הצטרפו אנשי הקבוצה לעולם התיאטרון והאמנויות הדקורטיביות. פול רנסון, ואחרים עיצבו תפאורות להצגה תיאטרון של המשורר ארתור רימבו. מוריס דני הכין תלבושות ותפאורות להפקה תיאטרלית נוספת, בתיאטרון המודרני, וגם ציירו תקרה לביתו של אספן האמנות והצייר ארי לרול.

לאורך כל קיומם היו אנשי הקבוצה מעין חבורה חצי סודית, שהשתמשה בכינויים הומוריסטיים ובאוצר מילים פרטי.[5] אפילו שם הקבוצה היה סודי עד 1897.

השפעה יפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאמנות הגרפית של יפן, הידועה בשם ג'פוניזם, במיוחד הדפסי עץ, הייתה השפעה חשובה על קבוצת הנאבי. הסגנון היפני זכה לפופולריות בצרפת על ידי סוחר האמנות זיגפריד בינג, שנסע ליפן כדי לאסוף הדפסים של הוקוסאי ואמנים יפנים אחרים, ופרסם מגזין אמנות חודשי, Le Japon Artistique, בין מאי 1888 לאפריל 1891, שהציג איורים צבעוניים. בשנת 1900 הוא ארגן תערוכה של שבע מאות הדפסים באקול דה בו - ארט.

פייר בונאר הושפע במיוחד מהסגנון היפני הוא צייר בסגנון יפני על בד אנכי צר. הדוגמניות היו אחותו אנדרה ובת דודתו. ארבע הדמויות מוצגות בתנוחות מתפתלות, כמו אלו בהדפסים היפניים. מבטן של הנשים מוסט מהצייר. הדפוס הנועז שלהם והעלווה שמאחוריהם שולטים בציורים. במקור הוא הגה את היצירה כמסך יפני, אך לבסוף החליט להפריד אותה לארבעה ציורים, כדי להדגיש את הפן הדקורטיבי, הוסיף גבול מצויר סביב בד הציור.[6]

דת, סמליות, מיתוסים ואגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול סרזייה, נשים ביער

"הנביאים" הושפעו מהספרות, המוזיקה והתיאטרון של התנועה הסימבוליסטית, ובקרב חלק מהם הייתה השפעה חזקה של מיסטיקה ואזוטריות. גישתם הייתה בחלקה הומוריסטית. הסטודיו של פול רנסון נקרא "המקדש שלהם", מאדאם רנסו כונתה "אור המקדש", והציור המקורי של נאבי מאת סרזייה הוצג בסטודיו כמו מקדש, וכותרתו הקמע. סריזייה צייר את פול רנסו במעין גלימה תנ״כית, עם מטה. עם זאת, היה להם גם צד רציני יותר. הם דחו את החומרנות של העידן התעשייתי החדש, והתפעלו משירתם של בודלר, ואדגר אלן פו. הם הציבו את עצמם בניגוד לזרם הנטורליזם שבא לידי ביטוי בציוריהם של קורבה ומנה ובספרות של אמיל זולא.[7]

מוריס דני ופול סריזייה ציירו לרוב נושאים דתיים. הוא צייר לעיתים קרובות סצנות ונושאים הלקוחים מהתנ"ך, אך עם דמויות בלבוש מודרני, בנופים פשוטים ומוקפים באור, סמל לאמונה. ב-1895 הוא קיבל הזמנה לסדרה של שבעה ציורים גדולים לביתו של הברון קוצ'ין בפריז. הם המחישו את סיפורו של הוברט הקדוש צד ביער אקוויטניה, מתוך חזון של ישו.

פול סריזייה צייר סצנות פחות נוצריות ויותר מיסטיות, כמו "מפגש הפיות" (1897), שמראה קבוצת נשים בתלבושות ברטוניות עוברות ביער, נושאות זרי פרחים לטקס. ציור נוסף מתאר סדרה של נשים היורדות דרך יער מיסטי אל מעיין. הציור ממחיש את האגדה במיתולוגיה על הדנאידיות, שנידונו למלא מחדש כדים דולפים של מים ממעיין. הוא צייר כמה יצירות של נשים בתלבושות ברטוניות שעורכות טקסים פגאניים ביערות בריטני.

פנים הבתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי הקבוצה פייר בונאר, פליקס וואלוטון ואדואר וויאר, יצרו ציורים המתארים את פנים הבתים, שבהם תושבי החדרים מוקפים כמעט לחלוטין בעיטור פרחוני אינטנסיבי ובריהוט. בחלק מהציורים, כמו "התופרת", או "מוזיקאים בבית" קשה אפילו למצוא ולספור את כל הפרטים המופיעים בציור.[8]

נשים בגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוריס דני, דרך החיים

אחד הנושאים הנפוצים ביותר של "הנביאים" היה נשים בגן אידילי, בדרך כלל קטיף פרחים או פירות. הוא הופיע בארבעה ציורים המייצגים את עונות חייה של אישה צעירה מאת מוריס דני (1890–1891), שצויר לחדר השינה של נערה צעירה, ובציורי הנשים בפארקים הציבוריים של פריז של אדואר ויאר (1894) שצויר למעונו של פטרונו אלכסנדר נתנזון. שני ציורים של נשים וילדים קוטפים תפוחים במטע מאת פייר בונאר (1894–1896); ובשטיח מאת פול רנסו, "אביב", המתאר שלוש נשים קוטפות פירות. כל התמונות מסוגננות מאוד, לעיתים קרובות הם משתמשים באותן צורות כדי לייצג את הנשים, העצים והעלווה. הצעירות בסדרה מאת דני מוצגות נוסעות לאורך דרך החיים, לבושות בלבן בציור הראשון, ולאחר מכן בצבעים שונים כשהן מגיעות לבגרות בציור הסופי.

אמנות דקורטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת המטרות המוצהרות של הקבצה הייתה לשבור את המחיצות בין האמנות לחיים הרגילים, ובפרט את ההבחנה בין אמנות לקישוט. חלק גדול מהאמנות שהם יצרו תוכנן במיוחד להיות דקורטיבי, לתצוגה בסלון ובחדר אוכל.

הם עיצבו מסכים, ציורי קיר, טפטים, שטיחי קיר, כלי אוכל, אהילים וקישוטים לרהיטים, וכן עיצובו לתיאטרון תלבושות ועיצוב גרפי לכרזות פרסום. פול רנסו, שעבד עם אדריכל האר-נובו אנרי ון דה ולדה יצר ציורי קיר לקישוט חדר האוכל של בעל גלריית האמנות זיגפריד בינג. לאחר ביקור בארצות הברית, שם ראה את עיצובי הוויטראז'ים של לואי קומפורט טיפאני והמשרד שלו, בינג הזמין את "הנביאים" להגיש הצעה לעיצובים משלהם. וויאר, רנסו, דני, בונארד ואחרים יצרו כולם עיצובים, שבינג הציג בגלריה שלו בפריז באפריל 1895, יחד עם עיצובים של ציירים אחרים כולל טולוז-לוטרק. בסופו של דבר החלונות לא נוצרו, אבל מוריס דני המשיך ליצור עיצובי חלונות של נושאים סמליים, עם עיצובים נועזים וצבעים חיים. בשנת 1895 הוזמן ויאר לעצב סדרה של צלחות, שהציגו נשים בתלבושות מסוגננות במיוחד.[9]

אמנות גרפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי קבוצה לה נאבי עבדו במגוון מדיות, השתמשו בצבעי שמן על קנבס וקרטון. הם גם ייצרו פוסטרים, הדפסים, איורי ספרים, טקסטיל ורהיטים. הנושא שלהם, שנחשב כחוד החנית של האמנות המודרנית בתקופתם המוקדמת, היה ייצוגי, אך היה מכוון לעיצוב בהתאם לקווים של ההדפסים היפניים שהם העריצו והארט נובו.

הכרזות והליטוגרפיות של בונאר הם בצורה מתאימות יותר לסגנון אר נובו, או של טולוז-לוטרק. לאחר תחילת המאה, כאשר האמנות המודרנית התקדמה לעבר פוביזם, אקספרסיוניזם, קוביזם והפשטה, ציורי הקבוצה נתפסו כשמרנים, הם היו בין קבוצות האמנים האחרונות שדבקו בשורשים ובשאיפות האמנותיות של האימפרסיוניסטים.

סוף התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1897, אנשי הקבוצה לא נכחו בסלון הפריזאי, אלא ערכו תערוכה משלהם בגלריה וולאר, שהייתה אוונגרדית יותר מהסלון. תערוכת הסיום שלהם כקבוצה התקיימה בשנת 1900 בגלריה ברנהיים, עם יצירות של בונאר, דני, סריזייה, וויאר ואחרים. לאחר אותה תערוכה כל אחד מהאמנים הלך לדרכו.[3]

בשנת 1909, דני תיאר את ההישג של אנשי לה נאבי - "אמנות אינה עוד תחושה חזותית שאנו אוספים, כמו צילום כביכול, של הטבע. זאת יצירה של הרוח שלנו, שהטבע הוא רק הזדמנות לביטוי שלה."

אמנים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבות בנושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nabis | French artists, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
  2. ^ Henri Dorra, Symbolist Art Theories: A Critical Anthology, University of California Press, 1994, ISBN 978-0-520-07768-3. (באנגלית)
  3. ^ 1 2 Bétard, Daphne, La révolution Nabie, in Les Nabis et le décor, Beaux-Arts Éditions, pp. 8-21
  4. ^ Bouillon, Jean-Paul (2006). Maurice Denis - Le spirituel dans l'art (in French). Paris: Gallimard.
  5. ^ 10 things to know about Édouard Vuillard | Christie's, web.archive.org, ‏2021-03-21
  6. ^ Lacambre, Geneviève, La déferlante japonaise, published in Les Nabis et le décor, Beaux Arts Editions (March 2019), pp. 38-40
  7. ^ Raffali, Ludovic, Les Nabis - Un movement Symbolist? in Les Nabis et le Decor, L'Objet d'Art, March 2019, pp. 63, 64
  8. ^ Les Nabis et le décor - Musée du Luxembourg, Paris
  9. ^ Jolin, Camille, Le Beau dans le quotidian, in Les Nabis et le Decor, pp. 29-41, in L'Objet D'Art, March 2019