תנחום תנפילוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תנחום תַנפילוב (1888 - 13 במרץ 1968) היה חקלאי, מאנשיהעלייה השנייה ומראשי קבוצת החלוצים שייסדו את דגניה א'.

הקומונה החדרתית: מימין למטה תנחום תנפילוב

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנפילוב נולד בשנת 1888 בעיר רוֹמְנִי שברוסיה (אוקראינה) למשפחה יהודית מסורתית. בצעירותו נאלץ לעבוד לפרנסת המשפחה ושימש כעוזר בבית מסחר בעיירה. כבר בנעוריו נדבק ב"חיידק" הציוני. כשקמה בעירו אגודת "התחייה", שקדמה לתנועת "צעירי ציון", היה תנחום מראשוני המצטרפים. בראשית 1907 עלה עם שלושה חברים מבני עירו (יוסף אלקין וישראל בלוך) באניית צליינים לארץ. כבר באנייה החליטו השלושה על אורח חייהם אותו יקיימו בארץ: עבודת כפיים, חקלאות וחיי קומונה. הם החליטו לכנות את עצמם "הקומונה הרומנאית" על שם העיר רומני. החבורה התיישבה תחילה בפתח-תקווה. בארץ הוא ושאר חברי הקומונה הרומנאית ייסדו ביחד עם יוסף בוסל את "הקומונה החדרתית", וב־28 באוקטובר 1910, לאחר שחתמו על הסכם עם ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי, חצו אנשי ה"קומונה החדרתית", שמנו שתי בחורות ועשרה בחורים, את נהר הירדן כדי ליישב ולעבד מחדש את אדמות אום ג'וני. ב־4 ביוני 1912 הקבוצה עברה מאום ג'וני לנקודת הקבע, באב-אלתום - שער הנהר, מוצא הירדן מהכנרת, שם בנו תנפילוב וחבריו את יישוב הקבע של דגניה א', "אם הקבוצות והקיבוצים".

ב-1943, בימי מלחמת העולם השנייה, שכל את בנו בכורו מולה, שטבע בים התיכון יחד עם חבריו מהבריגדה בדרכם ממצרים למלטה. תנחום ורעיתו חיה נטעו לזכר הבן את "גן מולה", בחצר דגניה, ויחדיו טיפחו אותו. תנחום התמיד שנים רבות בעבודות השדה, ולאחר שפרש מעבודה זו עבד במחסן הכלים. המחסן הזה, שנקרא על שמו - "המחסן של תנחום", שם עסק בתיקונים של כלי עבודה וכלי בית והפך את המחסן למקום מרכזי בחיי דגניה.

בשנת 1961 זכה, עם עוד שמונה ממייסדי דגניה, בפרס מיוחד במסגרת פרס קפלן.[1]

תנחום תנפילוב נפטר בשנת 1968 לאחר מחלה ממושכת. בן 80 היה במותו ונקבר בבית הקברות כנרת.

אישיותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד בוסל נחשב לאינטלקטואל שבחבורת החלוצים שהקימו את דגניה א', תנפילוב נחשב לסמל ולמצפון של החבורה. בימיה הראשונים דגלה חבורת החלוצים ברעיון של "חלוץ מתמיד", חלוץ שמקים יישוב וממשיך הלאה להקמת יישוב חדש אחר. באסיפת-חברים מכרעת בדגניה א', בה נתבקשו להכריע בשאלה האם להשאר בדגניה או להמשיך לנקודה אחרת לצורך הקמת יישוב נוסף, קם תנחום תנפילוב, אחז באחד הכיסאות, הרימו והורידו בתנופה על הרצפה והכריע:"כאן אנחנו נשאר".

תנפילוב אהב את השדה והיה חקלאי בנשמתו. הוא גם נודע בזכות אהבתו לריקודים ועל תנחום הרקדן סופרו אגדות כמו על תנחום החקלאי. תנחום, שהיה איש שדה, אהב לטייל בשדות דגניה והעמק ואת רשמיו מהטיולים חלק עם הקוראים הצעירים ב"דבר לילדים". תנחום ניכר תמיד בבגדיו הנקיים והמגוהצים, בחיוך ובהומור שבו הקביל יום יום את פני הבאים לבקרו.

וכך תיאר תנפילוב ביומנו את הולדת הרעיון של "קבוצה": "באנו לכנרת. אין מלים בפי לתאר את עצמת הרגשות שמילאו אותנו בראותנו לראשונה את ים הכנרת. כעין זרם חשמלי עבר והציף והרעיד את כל גופנו. הכנרת מזה ונוף השממה מזה נסכו בנו עוז וכוח רוני וגופני כאחד. הרגשנו - יכול נוכל! ישבנו בכנרת כפועלים שכירים על אדמת הלאום, עיבדנו גם את שטחי אום-ג'וני מעבר לירדן מזרחה. והנה פעם אחת, בשנת 1909, ישבנו על הגורן אחרי עמל העונה בקציר ובגורן ונתפתחה שיחה על עתידנו. באותה שיחה צץ לראשונה הרעיון של משק עצמי. חיי חברה עצמיים והשם "קבוצה" נשמע לראשונה בחלל העולם. יוסף בוסל ז"ל היה הראשון שהעז ופרש לפנינו יריעה שלמה על חיינו בעתיד. הישיבה הזאת על הגורן בכנרת הייתה קובעת גורל. החלטנו: אנו נקים משק עצמי, שיתופי, על אחריותנו. בלי מנהלים".[2]

מכתבים מרחל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנפילוב היה אחד מאהבותיה הנכזבות של רחל המשוררת בארץ-ישראל, מאז הכרותם בדגניה א'. מכתבים ששלחה לו מפריז, לשם נסעה כדי ללמוד אגרונומיה, מבית החולים בצפת וממיטת חוליה בדירתה הקטנה בתל אביב מלמדים על חיבתה הרבה אליו:

נח, רחימא. הכבר שכחתני? אכן. לב האדם הוא...ואני כחית טרף זו מתנפלת על כל מכתב הבא אלי, בתקווה להקיר על המעטפה את "כתב החרטומים"...נח! הנה למנעך חשבתי את הפרח. שתזכרני כי "זכריני" שמו...על חוף האגם אני יושבת. ויפה הוא האגם. בערב אורות פורחים על חופיו. או אולי פרחים נדלקים...כל צבעי הקשת בהם. בפרחי רזים אלה!...

נח! שלום לך, נח! שלום לכל אשר אהבתי ואוהבת.

רחל. פריז. 18.5.1913 [3]

נח. דומני שיחדיו חגונו אנחנו את ראש השנה דאשתקד. ועתה הים הגדול רובץ בינינו. יהי נא רצון...כך מאחלת אני לעצמי: "כן, יהי רצון ש..." הלא תבין, נח! ומה אאחל לך? שתבנה עיר והיית למלך. כדברי האגדה, זוכר אתה? לא! מוטב. כי תטע פרס יפה ובפרדס סכה ואף אני אבוא כפעם בפעם להתבודד בסכתך. טוב?

ועיקר העיקרים. נח, שתהיה בריא כ"גוי" ותלגל לקחדת האכזרית הזאת שנעצה בך את צפרניה החדות בלי כל חמלה. מסכים? שלום רב לך ממני ומבת שבע. רחל [4]

נח, נח שלי.

אינני מתרעמת על שתיקתך. יודעת אני כי כתיבת מכתב קשה עליך גם מנסיעה מיפו ירושלימה. אינני מתרעמת. אך להצטער הרי רשאית אני. הלא כן, נח?...

...נח, לאן אתה תלך "לטייל" בימים הקרובים? אולי תגיע עד כאן? אני אהיה בבית החולים עוד כשלושה שבועות. ואחרי זה זמן מה בעיר. אם עד אז לא יקרה כל מקרה, ואם אופיי הרע וההפכפך לא ישיאני לעשות מעשה שלא יעשה.

נח שלי, אם אתה אוהב אותי מעט (להרבה אינני ראויה - ידעתי זאת) תכתב לי הפעם. אני דואגת לשלומך עתה כשהמרחק הנורא הזה בינינו. ואין כל שמועה וכל ידיעה מקרית מגיעה אלי.

הכתבת: ביה"ח "הדסה" צפת.

האם קבלת תמונת רחל הקטנה?

רחל [5]

ובכן, נח? ארכו הימים אחרי בשרת ביאתך. האם לשווא נחכה לך אני וגורדון הזקן? וגם חדרי נכון לקבל את פני האורח, חדרי אשר רוח פסגות מנשבת בו יומם וליל. בפנת גזוזטרתי, נשב ונסתכל בבקעת יחזקאל הנביא. ובשביל שמלבין בצלע ההר נעלה שננו. הלא כבר טילנו ביחד בהרי צפת. התזכר? אך זה היה בשכבר הימים....[6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרס קפלן חולק בטקס חגיגי, דבר, 6 ביולי 1961
  2. ^ כאן על פני האדמה. עורכים: מוקי צור, תאיר זבולון, חנינא פורת. הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תשמ"א. עמוד 24
  3. ^ רחל. שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה. עורך: אורי מילשטיין, הוצאת זמורה ביתן, תל אביב, 1985. עמוד 57
  4. ^ שם עמוד 59
  5. ^ שם עמוד 79
  6. ^ שם עמוד 78