תסמונת הניכור ההורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ניכור הוריאנגלית: Parental Alienation) היא תופעה בה ילד מתנכר לאחד מהוריו, כאשר אין צידוק לכך, ועל רקע של גירושים בין בני זוג. המונח נטבע ב-1985 על ידי פרופ' ריצ'רד גארדנר מארצות הברית, ומגדיר מצב שבו ילדים מגיעים לנתק מהורה אחד (הורה מנוכר), תוך תהלך של הסתה ושטיפת מוח של ההורה (הורה מנכר). התופעה ידועה ומקבלת הד במאמרים ומחקרים אקדמיים עדכניים, כמו על ידי מערכת המשפט, אך קיומה כתסמונת עדיין שנוי במחלוקת בקרב אנשי מקצוע בתחומי הפסיכולוגיה והמשפט.[1]

מאז התפתח המחקר בתחום, וניתן למצוא תיקוף לתופעה אצל כותבים וחוקרים עדכניים למשל דר' ווארשק[2], דר איימי בייקר[3], פידלר ובלה, דר' קארן ודוול ועוד

רקע: הגירושין, המשמורת והילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאבקי גירושים כוללים בדרך כלל מטענים רגשיים עזים, הגורמים לעתים לכך שבני הזוג המתגרשים, או אחד מהם, אינם בוחלים בשום צעד אשר ישרת את מטרתם. אחד מנושאי המאבק הוא שאלת משמורת הילדים (אצל מי יגדל הילד), המהווה נושא טעון. לעתים אחד ההורים צובר כעסים כלפי השני, ומתקשה להפריד בין כעסים אלו לבין טובתו של הילד בשמירה על קשר עם ההורה השני. כעסים אלה באים לידי ביטוי בהאשמות על פגיעה בילד ובטענות על חוסר מסוגלות להיות הורה טוב.

במצבי קיצון, וכאשר מתקיימים אחד או יותר מהגורמים הבאים: הורה עם הפרעות אישיות נרקיסיסטיות, עירוב יתר של הילדים בתהליך המשפטי, כעס ורצון לנקמנות, הסתה ושטיפת מוח נגד הורה אחד, עשוי המצב להגיע לתחושה של הילד כי הוא צריך לבחור בהורה אחד. עד למצב של ניתוק קשר עם ההורה השני. מאחר שיחסים עם הורים הם בעלי חשיבות מרובה להתפתחות אישית וקוגניטיבית—ילד העומד במרכזו של סכסוך כזה עלול להימצא בסיכון פסיכולוגי.

בתי משפט נדרשים להחליט החלטות אשר לוקחות בחשבון את טובת הילד כשיקול המועדף על כל השיקולים האחרים, ומזמינים חוות דעת של אנשי מקצוע, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופקידי סעד, ואלו חותרים לזהות מצוקות רגשיות אצל הילדים, אם הן קיימות. מסקנותיהם משמשות כלי חשוב בהחלטות שופט, הנדרש להכריע למי מההורים תינתן המשמורת.

בספרות היום קיימים כלים אבחוניים לזיהוי מצב של ניכור הורי, אך נדרשת הכשרה של אנשי מקצוע ושל מערכת המשפט הבוחרת פעמים רבות להתעלם מהתופעה או לראותה כזמנית. ניכור הורי מחייב הסתכלות פסיכולוגית מעמיקה של גורמים ותהליכים מתחת לפני השטח ולא רק האמירות המילוליות, שכן במישורים רבים דומה הדבר להתנהגות של מצטרפי כת.

ניכור הורי חוצה גבולות, וידוע היום כי מתקיים ניכור נגד אבות כמו גם נגד אמהות, נגד דתיים ונגד חילוניים.

מאפייני התופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1985 טבע פרופ' ריצ'רד אלן גארדנר את המונח "תסמונת הניכור ההורי". הוא היה הראשון שהתייחס בצורה שיטתית לתופעות שונות שהתגלו אצל ילדים בהקשר לסכסוכים בין הורים, ובעיקר לגבי משמורת. ב-1995 פרסמו אליעזר ויצטום וזאב ברגמן מאמר הסוקר את התסמונת,[4] ובו הגדירו את התופעה:

בתסמונת הזו הילד עסוק באופן כפייתי בגינוי ההורה השנוא והמנוכר ובהאשמות כלפיו... ניסיונות התקרבות של ההורה השנוא נתקלים בתגובות בוטות מאוד: הילד צורח, מקלל, יורק ובועט... אצל ילדים אלה קיים חיצוי (split) ברגשותיהם כלפי ההורים. אחד ההורים הוא טוב באופן מוחלט והשני הוא רע באופן מוחלט

ברגמן וויצטום מציינים כי על הילד מופעלים אמצעים פסיכולוגיים שונים הגורמים לניתוקו מההורה המסורב וגורמים לו לפתח תלות בהורה המנכר. אמצעים אלה מביאים במקרים רבים לתלונות שווא של הילד על פגיעה פיזית או נפשית של ההורה המנוכר. ד"ר דניאל גוטליב הסביר כי אנשי המקצוע המשוחחים עם הילד נתקלים בהאשמות על פגיעה פיזית או נפשית, מצד ההורה המנוכר, אך עליהם לקחת בחשבון גם את העובדה כי טענותיו של הילד במצב זה עשויות להיות רדודות, מופרכות, לא מותאמות לגילו, דומות למעין דקלום של דברי ההורה השני, או מנוגדות ליחסי ההורה והילד כפי שהתקיימו בעבר.[5] גארדנר וכותבים אחרים, מדגישים כי מצב של ניכור הורי היא סוג של התעללות רגשית בילדים, בכך שלא רק "תלונות" הילד נגד ההורה השני יכולות לגרום להרחקת הורה אוהב לכל החיים, אלא מצב הניתוק והאמונה של הילד בטענות הלא אמיתיות יכולות גם לגרום ל נזק התפתחותי והפרעה נפשית אשר תלווה את הילד לכל ימי חייו. כותבים נוספים כמו דר צ'ילדרס מדברים אף על העברה של התופעה מדור לדור, בעקבות הורות פתולוגית.

תסמונת הניכור ההורי מופיעה בדרגות שונות של חומרה. גארדנר מציג 3 רמות לתסמונת: (מביאה את דבריו איריס ברנט : (איריס ברנט, שינויים חברתיים, תסמונת "ההורה המנכר", פסיכואקטואליה 4.2013)[6]

ברמה החמורה: חטיפה נפשית, הורה משמורן פאנטי, (לא תמיד ההורה המנכר הוא המשמורן) שימוש בכל האמצעים חוקיים ובלתי חוקיים לחסום קשר וביקורים של ההורה האחר.

ברמה הבינונית: בעיקר ביטויים של כעס וזעם על ידי ההורה המנכר—גינוי ההורה השני ונקמנות המתבטאת בניכור הילד בדרכים יצירתיות. ברמה זו תהיה בדרך כלל  משמעות לצווי בתי משפט. המנכר יגיב אליהם  ויאפשר ביקורים אם אלו יכפו על ידי בתי המשפט.  הורה מנכר ברמה הבינונית יחפש מטפל שיהיה "בן ברית" שלו ויעזור לו להלחם בהורה המנוכר. (ואם  הפסיכולוג יבין את המצב הרי שהמנכר ימנע טיפול...ו"יגן" על ילדיו").

ברמה השלישית: ניכור קל, כעס ונקמנות מסוימת.  ההסתה מתרחשת לפרקים. כאשר הושג הניכור ההורה המסית יפסיק. מקרים כאלו יכולים להיפתר, לפי גארדנר, מעצם סיום הסכסוך או הגעה להסכמה בין ההורים.

גוטליב מסכם את התופעה כך: "תסמונת ניכור הורי היא עיוות של מערכת יחסים נורמלית בין הורים לילדים. עוצמת הרתיעה והכעסים, וביטויי השנאה, עולים עשרות מונים על שאנו רואים במקרי התעללות פיזית ומינית. בתיקי נוער ואימוץ בהם היו פגיעות קשות וברורות בילדים, אין נתקלים באותה רמה של טינה ודחייה של ילדים את הוריהם."

איך מתנהג ילד בניכור הורי?[7]

(מתוך מחקרים של דר' איימי בייקר)

  • מקטין את ההורה המנוכר (המטרה) – בתפיסות, התנהגות, פגיעה, תוקפנות.
  • יציב סיבות לא ברורות לניתוק הקשר (חלשות, אבסורדיות).
  • תפיסות אבסולוטיות – ההורה המועדף ייתפס ויתואר כטוב בלבד וההורה המנוכר כרע בלבד.
  • אין רגשות חרטה על הפגיעה בהורה המנוכר, אין יכולת הזדהות או אכפתיות.
  • הילד מקבל תמיכה ללא  עוררין מההורה המנכר.
  • הילד משתמש במילים ושפה שאינם אופייניים לו.
  • הילד אומר שהכל בהחלטתו ועל דעתו (חשיבה עצמאית).
  • הניכור הוא כלפי ההורה, משפחתו המורחבת וחבריו. 

ההורה המנכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים זיהו 17 אסטרטגיות עיקריות המופעלות על ידי ההורה המנכר, הן מתחלקות ל 5 תחומים עיקריים: (מתוך עבודות המחקר של דר' איימי בייקר Dr. Amy Baker)

  • מסרים מרעילים (הכפשה) לגבי הורה המטרה, המציירים אותו ( או אותה) כלא אוהב, מסוכן, לא זמין.
  • הגבלת מפגשים ותקשורת בין הילד להורה המטרה.
  • מחיקה של הורה המטרה בעיני הילד ובזכרונותיו, ולעתים החלפה.
  • תמרון הילד כך שיפגע באמון של ההורה.
  • חתירה תחת סמכות הורה המטרה.

כל האסטרטגיות האלו יוצרות מצב של קונפליקט בנפש הילד שמוביל לריחוק בינו ובין הורה המטרה עד לניתוק הקשר מצד הילד. (היות שהילד אינו מסתמך עוד על זיכרונותיו ועל יחסיו האמתיים עם ההורה, נראה הרבה פעמים מעבר חד ולא מוסבר בין יחסים טובים עם ההורה לניתוק חד).

מתוך מאמר של (Fidler & Bala (2010 – פעמים רבות נראה תופעות של הפרעת אישיות ברמה גבוהה או נמוכה, נוקשות, תפיסה של מושלמות, התנהגות פרנואידית, נרקיסיזם.

מתקיימת אבחנה בין 3 סוגי מנכרים:

  • התמים: אדיש כלפי חוץ ופסיבי בהקשר של יחסי הילדים עם ההורה האחר, בפועל תורם לעתים האשמות וצידוקים או יוצר אוירה של תמיכה בניתוק הקשר.
  • האקטיבי: מתחזק את הכעס והפחד שלו באמצעות פעולות לניכור. מבין מה הוא עושה.
  • האובססיבי: רוצה לפגוע בהורה השני ולהרוס את יחסי הילדים איתו.

דרכים ומעשים היוצרים ניכור הורי: ביניהם הכפשה, צמצום קשר, שימוש בילד כמתווך מניפולציות רגשיות ועוד.

את ההורה המנכר, מפעיל האסטרטגיות, אנו רואים כהורה מרעיל.

צעדי מניעה וטיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

גארדנר מציע דרכים מעשיות להתגבר על הניכור, שמטרתן למנוע מההורה המנכר את היכולת למנוע קשר של הילד עם ההורה השני. דרכים אלו כוללות פיקוח ואכיפה של גורמים מקצועיים והתערבות ישירה למניעת הניכור. במקרים קיצוניים, כשיש ניכור בדרגה חמורה, יש הטוענים כי יש לבצע החלפת משמורת.

במחקרים של פידלר ובלה Fidler & Bala מ 2010 מדובר על תיקון ושיקום ממצב של ניכור הורי שיכול לנבוע מגורמים כגון :

התבגרות, טריגרים חיצוניים (כמו מחלה, או ריב), שחרור – יש מטפלים הממליצים להורה המנוכר לסגת ולהתנתק במצבים קשים, אחרים חושבים שלא נכון להפסיק ניסיונות לקשר מצד ההורה המנוכר לילד, בין השאר כדי למנוע את תחושת הנטישה שמתפתחת אצל הילד. כיוון  פעולה במקרים של העדר רצון מוחלט וניכור קשה מצד הילד  יכול להיות "פרדה זמנית" תוך השארת דלת פתוחה, בתיווך של מטפל או אפילו במכתב המביע אהבה ורצון לחזור לקשר בעתיד.

לבתי המשפט ולמערכת הרווחה תפקיד חשוב בהסדרת קשר וחזרה לקשר. מומלצת גם גישה טיפולית משפחתית.

מעורבות בית משפט, אירועי חיים קריטיים או השפעה של אח לא מנוכר נמצאו בין הטריגרים העיקריים לחזרה לקשר.

מובאות המלצות למדיניות כגון מניעה דרך תוכניות הדרכה, זיהוי מקודם, התערבות מהירה ונחרצת של המערכת המשפטית, שליטה שיפוטית ואכיפת החלטות, פיתוח תוכניות של מניעה וטיפול ברמת המדינה.

ניכור הורי שלא באשמת ההורה המשמורן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים מיעוט של אנשי מקצוע הטוענים כי ניכור מצד הילד עשוי להתרחש גם ללא הכוונה מודעת מצד ההורה המשמורן.

"...בתהליך גיבוש האבחנה ושיטת ההתערבות במקרים של סרבנות קשר, יש להתייחס בראש ובראשונה למצבו הנפשי של הילד, אופיו, יחסי האובייקט שלו, תפקודו בהתאם לקבוצת הגיל, צרכיו ההתפתחותיים והאישיותיים, נטיותיו, סגנונו, וכן בעיות רגשיות והתנהגותיות אחרות. ...השנאה של הילד כלפי ההורה המסורב נחוות כהתרחשות תוך-נפשית הקשורה לייצוגי אובייקט פנימיים, שבאה כתוצאה מתהליך עיבוד האבל של הילד על התפרקות המשפחה, הנטישה והאובדן. אצל הילד העסוק בשנאה ללא הפסקה ישנה המרה של העצב ושל חוסר האונים בשנאה שהיא מלאת כוח. גם אם קיים ברקע הורה מסית, הילד "המחזיק" בשנאה ובסרבנות אינו בהכרח מתזמר את תגובותיו בהתאמה להורה זה, אלא בעיקר כהגנה, כדי למנוע מעצמו כאב נפשי וצער."[8]

מומחים אחרים חולקים עליהם וגורסים כי התנהגות של תוקפנות, התעלמות והתנשאות כלפי הורה לא יקרו ללא הנחייה[9]

הניכור ההורי בהליכים משפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיפת התופעה משנה באופן מהותי את התפישות המקובלות לגבי ההחלטה מי מבין ההורים יקבל את משמורת הילד, ובשנים האחרונות קיימת נטייה גוברת והולכת לבחון על פיה היבטים נוספים שלא היו מקובלים.

עד שנות ה-90 המשמורות על ילדים ניתנו כמעט תמיד לאמהות. אמנם, בית המשפט העליון כבר הניח כי התופעה הייתה קיימת עוד לפני שגארדנר הגדיר אותה והתייחס אליה בצורה מתודית.[10] אך תלונות ילדים על התעללות האב, התקבלו כמעט ללא תנאי, כמו גם סרבנות קשר שלא זכתה להתייחסות בולטת. בשנות ה-90 גברה המודעות של אבות לקחת חלק בהורות גם לאחר הגירושים, ועל רקע הפרסום של תסמונת הניכור ההורי, החלו חוות דעת מקצועיות לבחון תלונות אלה בהסתמכם עליה.

תסמונת הניכור ההורי על פי גארדנר, ומאמרם של ויצטום וברגמן, משמשים אבני יסוד בפסקי דין של בתי המשפט העוסקים בענייני משפחה בארץ. שופטים בערכאות שונות אכפו קשר עם אב מנוכר בהתייחסם לתסמונת ולתקפותה. כך למשל השופטת סביונה רוטלוי: "הספרות המקצועית והפסיקה שאימצה אותה, מלמדים על כך, שכאשר מדובר בתסמונת ניכור הורי מהדרגה הקיצונית, יש חשיבות ראשונה במעלה להתערבות מהירה של הרשות המטפלת כמו גם הרשות האוכפת",[11] השופט חיים פורת: "התסמונת הנדונה מזיקה מאוד להתפתחותו של הילד. היא יוצרת אצלו תפיסה חד ממדית של אנשים ושל מערכת יחסים ומעוותת במיוחד את ההבנה שתהיה לו על מהות של מערכות יחסים בתוך המשפחה.[12]

במקרים קיצוניים אף נקט בית המשפט בסנקציות כלפי הורה מתנכר. כך למשל הטיל שופט קנס על אם שמנעה קשר בין ילדה לאביה, דבר אשר גרם לנזק בקשר ביניהם. השופט ציין כי "התופעה של מניעת קשר בין הורה לילדיו, אשר כונתה לעתים בפסיקה כ"תופעת הניכור ההורי", היא רעה חולה שיש לעקור מן השורש".[13] במקרה אחר הוטלו צו עיכוב יציאה מהארץ וצוי למניעה בשימוש בכרטיסי חיוב בשל ניכור הורי.[14] במקרה אחר נגזרו 30 ימי מאסר על אשה שנמנעה מלשתף פעולה ושיבשה את הקשר של הילד עם אביו (בית המשפט העליון שיחרר אותה כעבור 10 ימים).[15]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

"תסמונת הניכור ההורי" כפי שניסח אותה גארדנר, שנויה במחלוקת ואיננה מקובלת על כל הקהילה הפסיכולוגית והמשפטית, כמו גם הדרכים שהציע לטפל בה. על אף ההדים הרבים שהיא מעוררת, היא עדיין אינה מוכרת על ידי גוף מדעי מוסמך, נתונה לביקורת חריפה, ויש הטוענים כי אינה נוגעת למדע כלל. הביקורת מגיעה מחלקים בממסד האקדמי ובממסד המשפטי. מכיוון שבמרבית המקרים האם היא ההורה המשמורן, מגיעה ביקורת קשה על תסמונת הניכור ההורי גם מארגונים ונשים בעלי תפישת עולם פמיניסטית. המבקרים אינם שוללים את תופעת הניכור, אלא טוענים כי יש "ניכור מוצדק" או "ניכור סביר בהתאם לנסיבות".

הביקורת מתייחסת להכללה הגורפת שמניח גארדנר לגבי הסיבות הגורמות לניכור ההורי. גארדנר, על פי המבקרים, מתעלם ממקרים בהם הניכור נובע מאירועים שיש להם השפעה שלילית על הילד מצד ההורה המנוכר, למשל התעללות נפשית או גופנית. נטען כי גארדנר, ובעקבותיו ויצטום, מייחסים את הניכור כמעט תמיד לאם המבקשת להשיג לעצמה רווח כלפי האב, ואין הם לוקחים בחשבון כי האם פועלת לפעמים מתוך גישה מוצדקת, למשל מתוך חשש אמיתי ומגובה בעובדות, על פיהן האב המנוכר עלול להזיק לילד. הכללה גורפת המעמידה את האם בעמדת אשמה, היא גם עמדה כוחנית ונטולת חמלה כלפי אמהות חסרות אמצעים אשר אינן יכולות להתגונן באמצעים משפטיים הולמים מול אבות בעלי אמצעים, אשר מעלים את הניכור ההורי כדרך קלה להשיג משמורת.

הביקורת גם שוללת את השימוש הדרסטי בכפיית הקשר עם ההורה המנוכר, למשל הוצאתו ממשמורת האם. התוצאות של כפייה כזו עלולות להיות הרסניות לילד.

בין המבקרים יש הקובלים על כך שהתאוריה של גארדנר חדרה מהר מדי ובקלות רבה מדי אל המערכת המשפטית, ללא ביקורת הולמת ומבלי שניתנת תשומת לב לפקפוקים הנשמעים אודותיה. הפסיכולוג ד"ר שבתאי נוי כותב כי "... דווקא הפשטנות והחד משמעיות של הגישה, היא שמושכת אליה אנשי מקצוע רבים: שופטים, משפטנים, ואנשי בריאות נפש ורווחה. על רקע המורכבות של בעיות בתחום בריאות הנפש, המשפיעות על מורכבות גם בחוות דעת של מומחים בתחום, מפתה הפשטנות של גישת "הניכור ההורי" את אלה המחפשים פתרונות פשוטים, ברורים וחד משמעיים. רבים נכשלו בכך שקיבלו את גישת "הניכור ההורי" מבלי שבחנו תחילה את הבסיס התאורטי, האתי והמדעי שלה, ואת מעמדה בקרב האגודות הפרופסיונליות".[16]

יחד עם ביקורת זאת חשוב להזכיר כי קיימים חוקרים וכותבים אקדמיים עדכנים נוספים, השופכים אור חדש על המושגים שטבע גארדנר וביניהם: דר' איימי בייקר, דר' צילדרס, פידלר ובלה, הפסיכולוגית קארן וודאל, דר' וורשק ועוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לויטה, ז., עציון נ., ויטלי פ. וחב', (1997). סרבנות קשר – קונפליקט ביחסי הורה-ילד במצבי פרידה וגירושין. שיחות, יא', 106-100
  • יעל לסר, מחשבה נוספת: תסמונת הניכור ההורי מנקודת המבט של התפתחות הילד, חברה ורווחה, כה 3, 2005
  • אלינור שבירו, (2007). "סוגיות בהתמודדות עם תופעת הניכור ההורי", עבודת סיכום לתואר מוסמך, בית הספר לעבודה סוציאלית – אוניברסיטת תל אביב.
  • אורלי מסיקה, (2006). "חווית האמהות של אמהות מסורבות קשר", עבודת גמר לתואר מוסמך, בית הספר לעבודה סוציאלית – אוניברסיטת בר-אילן.
  • Adult children of parental alienation syndrome: Breaking the ties that bind – Dr. Amy Baker 2007
  • The impact of parental alienation on children / e. Kruk Ph.D. / Psychology today 2013
  • https://www.psychologytoday.com/search/site/parental%20alienation
  • http://www.warshak.com/

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ William Bernet, Parental Alienation Disorder and DSM-V, The American Journal of Family Therapy, 36, 2008-09-18, עמ' 349–366 doi: 10.1080/01926180802405513
  2. ^ Recent Advances in Understanding Parental Alienation, Psychology Today (בen)
  3. ^ Amy J.L. Baker, The_Long-Term_Effects_of_Parental_Alienation_on_Adult_Children_A_Qualitative_Research, The American Journal of Family Therapy, 33:289–302, 2005
  4. ^ זאב ברגמן ואליעזר ויצטום, "חטיפת ילד בידי הורה והתיסמונת של התנכרות להורה (סקירת ספרות, תיאור מקרים והיבטים טיפוליים ומשפטיים)". כתב העת שיחות, ט (2) (1995)
  5. ^ בעיה אמיתית, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2003
  6. ^ איריס ברנט, שינויים חברתיים- תסמונת ההורה המנכר ותהליכי קבלת החלטות, פסיכואקטואליה 2013
  7. ^ Amy J. L. Baker & Douglas C. Damalls, A Construct Study of the Eight Symptoms of Severe Parental Alienation Syndrome, Jurnal of divorce & remariage, 2007
  8. ^ סיכום עמדתה של יעל לסר (2005), בתוך : שבירו אלינור. (2007). "סוגיות בהתמודדות עם תופעת הניכור ההורי", עבודת סיכום לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב
  9. ^ The Impact of Parental Alienation on Children, Psychology Today (בen)
  10. ^ ראו רע"א 3009/02 בבית המשפט העליון, דברי השופט אשר גרוניס, פיסקה 8, "ניכור הורי"
  11. ^ ע"מ 1034/01 בית המשפט המחוזי בתל אביב
  12. ^ עמ"מ 90/97 מורן נ' מורן, דינים מחוזי כרך לב(2), 597 בפיסקה 6 לפסק הדין
  13. ^ תמ"ש (י-ם) 13993/02 פלוני נ' פלונית (לא פורסם) 15.2.07. השופט שלמה אלבז
  14. ^ News1 | סנקציה מקורית לניכור הורי, www.news1.co.il https://mishpatnet.wordpress.com/2017/06/28/כלים-חדשים-למיגור-ניכור-הורי/
  15. ^ ידיעות אחרונות 3.9.92
  16. ^ ראו גם: נעמה מישר, השתרשות תאוריית "הניכור ההורי" בשיח המשפטי בישראל