תסמונת סטנדל
תסמונת סטנדל או "תסמונת פירנצה" היא מצב פסיכוסומטי הכולל פעימות לב מהירות, עילפון, בלבול ואפילו הזיות, המתרחשים לכאורה כאשר אנשים נחשפים ליצירות אמנות, לחפצים או לתופעות של יופי רב.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקור השם
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנרי בייל, הסופר צרפתי המוכר בשם העט "סטנדל", היה סופר צעיר כאשר יצא בשנת 1808, לראשונה בחייו, עם פמלייתו של נפוליאון לאיטליה. רבים מספריו הגדולים ביותר נכתבו באיטליה ועליה. באחד מביקוריו באיטליה, בשנת 1817, תיאר סטנדל הנרגש חוויה שלימים העניקה לתסמונת את שמה: בביקורו בבזיליקה של סנטה קרוצ'ה בפירנצה חש "תחושת אקסטזה" בעת שהתבונן ביצירות האומנות הפזורות בה. ביציאתו, נפעם מהבזיליקה, תיאר סטנדל באוטוביוגרפיה שלו כיצד חש דפיקות לב חזקות, קוצר נשימה, וסיפר כיצד חשש שהוא עומד ליפול מרגליו.[1]
זיהוי והגדרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבחינה מקצועית לא אופיינה התופעה כתסמונת פסיכיאטרית עד 1979, אז פרסמה גרציאלה מגריני, פסיכיאטרית בבית החולים סנטה מריה נובה בפירנצה, תצפיות על 106 מבקרים שנזקקו לאשפוז חירום, חלקם במחלקה פסיכיאטרית, ואשר רובם הובאו באלונקה לבית החולים ישירות מן הגלריות והמוזיאונים של העיר. התסמינים שאפיינה כללו סחרחורות, דפיקות לב, הזיות, בלבול, אובדן זהות, ותשישות גופנית. את מסקנותיה פרסמה בספר בשם ״תסמונת סטנדל״, בו ניתחה את התופעה ואפיינה את התסמינים לפי ארץ מוצאם של המאובחנים.
תסמונת סטנדל מאופיינת כאירוע של התקף חרדה. החוויות כוללות גם אירועי דיסוציאציה (תחושת ניתוק ממודעות מלאה לעצמי, לזמן או לנסיבות), תחושת בלבול ועד כדי הזיות, בעקבות חשיפה ליצירות אומנות. התסמונת נגרמת בדרך כלל לאחר חשיפה לכמות רבה של יצירות אמנות במקום אחד, שגורמת לאנשים מסוימים לחוויה עוצמתית כל כך, שיכולה להוביל לתופעה המתוארת ואף להשחתה של יצירות האומנות[2].
התסמונת מכונה לעיתים גם היפר-קולטורמיה (אומנותיות-יתר) או תסמונת פירנצה.
בין החוקרים קיימת אי תמימות דעים לגבי הגדרת התסמונת כפתולוגיה נפשית או כתופעה תקינה של התלהבות יתר[3]
טיפול
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדרך כלל, תסמונת סטנדל היא תופעה שחולפת מעצמה. בחלק מהמקרים יש צורך בהתערבות רפואית בדרך כלל כטיפול קוגניטיבי התנהגותי המזהה ומבינה את החשיבה וההתנהגות של המטופל ומשנה את דפוסי החשיבה הללו. לעיתים בטיפול בחשיפה עד להתרגלות או בדה-סנסיטיזציה של תנועות עיניים ועיבוד מחדש של תנועות עיניים. אך לעיתים יש צורך בהתערבות תרופתית על מנת להקל על התסמינים בתרופות כגון מעכבי ספיגה חוזרת סלקטיביים של סרוטונין – תרופות החוסמות את הספיגה החוזרת של סרוטונין במוח ובכך מעלות את רמותיו סרוטונין – מעכבי ספיגה חוזרת של נוראדרנלין מעלים את רמת הסרוטונין והנורפינפין באותו אופן כמו SSRI. יש לו מנגנון פעולה כפול והוא יכול להיות יעיל יותר בטיפול בסימפטומים. בנזודיאזפינים משמשים בדרך כלל במקרה של חרדה לטווח קצר. במקרה של תסמונת סטנדל ניתן להשתמש בהם לחולים ללא היסטוריה קודמת של מחלת נפש במצב של חרדה.[4]
יחד עם זאת, לרוב לא נגרמים סיבוכים נפשיים חמורים ממנה, ולא נדרשת התערבויות טיפולית קבועה פרט לתמיכה בעת האירוע עצמו. אף על פי שלחלק מהאנשים הלוקים בתסמונת אין רקע פסיכיאטרי קודם, באחרים קיים רקע של בעיות נפשיות, של הפרעת אישיות גבולית ויש כאלו שחוו כבר התקפים פסיכוטיים בעברם[5].
דיווח עדכני יותר על תסמונת סטנדל היה בשנת 2018, כאשר אורח בגלריית אופיצי בפירנצה קיבל התקף לב בעת שהתפעם מהיצירה "הולדת ונוס" של סנדרו בוטיצ'לי[6].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ עידן גורן, נפלאות הגוף: תסמונת סטנדהאל - כשהנפש לא עומדת ביותר מדי יופי, באתר וואלה, 6 במרץ 2016
- ^ מירי פרקס, מחלות הנפש המוזרות ביותר, באתר מאקו, 23 באוגוסט 2012
- ^ Scientists investigate Stendhal Syndrome – fainting caused by great art, telegraph
- ^ Stendhal Syndrome, syndromespedia
- ^ עידן גורן, נפלאות הגוף: תסמונת סטנדהאל - כשהנפש לא עומדת ביותר מדי יופי, באתר וואלה, 6 במרץ 2016
- ^ Jones, Jonathan (2018-12-18). "Stendhal syndrome: can art really be so beautiful it makes you ill?". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077.