תסמונת קפגרא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תסמונת קפגרא
תחום פסיכיאטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים ומאגרי מידע
MeSH D002194
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תסמונת קַפְּגְרָא (מכונה גם "אשליית הכפיל", באנגלית: Capgras delusion או Capgras syndrome, בצרפתית: Délire d'illusion des sosies de Capgras) היא הפרעה נפשית שבה אדם מחזיק במחשבת שווא לפיה קיים כפיל המשמש לו תאום זהה, המתחזה לו ומחליף אותו, או שהוא מאמין בקיומו של כפיל המתחזה לאדם קרוב לו כגון חבר, בן זוג או בן משפחה. תסמונת קפגרא מסווגת כסינדרום מסוג הפרעה ביכולת הזיהוי, הכולל זיהוי שגוי של אנשים, מקומות או אובייקטים, והיא יכולה להופיע באופן אקוטי, ארעי או כרוני.

בתסמונת לוקים לרוב מיעוט קטן של אנשים הסובלים בעיקר מסכיזופרניה ופסיכוזה, וכן מהפרעות מצב רוח. יחד עם זאת, היא יכולה להתרחש בהשפעת גורמים אחרים כגון פגיעת ראש, אירוע מוחי (ABI) או שיטיון.[1] התסמונת נפוצה בקרב נשים יותר מאשר בגברים, אך הסיבה לכך אינה ידועה. ההפרעה לא מופיעה במדריכי האבחנות הפסיכיאטריים הרשמיים, DSM-IV-TR ו-ICD-10, בין השאר בשל הקומורבידיות שלה עם הפרעות אחרות,[2] אך היא מופיעה במספר מדריכים נפוצים אחרים.

תסמונת קפגרא מביאה למצב הפוך מתסמונת פרגולי, שבה פוגשים המטופלים זרים מוחלטים, ומשוכנעים שהם בני משפחתם.[3]

תת קטגוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסמונת קפגרא מופיעה בשתי צורות בסיסיות: בראשונה מאמין המטופל שראה את הכפיל שלו במו עיניו, ובשנייה נותר הכפיל בלתי נראה. יחד עם זאת, לתסמונת נמנו עד היום חמש תת-קטגוריות:

  1. המטופל מאמין שאדם שהיה מוכר לו היטב בעבר לובש כיום צורה של אדם אחר.
  2. המטופל מאמין שגם המראה החיצוני וגם אישיותו של אדם מוכר השתנו לחלוטין.
  3. המטופל מאמין שאנשים אחרים אינם מזהים אותו או מכירים אותו באמת.
  4. המטופל מאמין שהוא עצמו "שוכפל" והשכפול הוא כפיל המשמש לו תאום זהה.
  5. המטופל מאמין שהוא הוחלף במציאות על ידי מתחזה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאמר הראשון על המחלה בספרות הפסיכיאטרית ותיאור המקרה הראשון נכתב על ידי הפסיכיאטרים הצרפתים ד"ר ז'וזף קפגרא (Joseph Capgras) וד"ר ז'אן רֵבּוּל-לָאשוֹ (Jean Reboul-Lachaux) בשנת 1923.[4][5] קפגרא כינה את התופעה "אשליה", אך מכיוון שבפסיכיאטריה יש למונח זה משמעות אחרת (עיוות נורמטיבי בתפיסה החושית) מהמונח מחשבת שווא - הוסרה המילה "אשליה" מתיאור התסמונת.

קפגרא טען כי המחלה נדירה מאוד, אך כיום חלק מהפסיכיאטרים אינם מסכימים עם קביעה זו, וטוענים כי השכיחות האמיתית של התסמונת גבוהה ככל הנראה יותר מקביעתו הראשונית של קפגרא.[6]

תיאורי מקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמרם תיארו קפגרא ורבול-לאשו מקרה של אישה בת 53 שלקתה במה שכונה על ידם "אשליית הכפיל" (L'illusion Des Sosies). אישה זו האמינה שאנשים שונים בחייה הוחלפו על ידי תאומים זהים. למעשה, המטופלת עצמה השתמשה במילה "כפילים", ומנתה את בעלה, ילדיה, שכניה ואף את השוטרים שחקרו את התנהגותה המשונה שהביאה בסופו של דבר לאשפוזה בבית חולים פסיכיאטרי. לטענתה, הכפילה שלה ושאר הכפילים זממו לגזול ממנה את כספה ורכושה. בפעם אחרת היא זיהתה את בעלה בתור אביה, שנפטר שנים רבות לפי כן. האישה זיהתה אחרים מבני משפחה באופן נורמלי.

בשנת 1991 תיארו החוקרים פאסר וווֹרנוק (Passer and Warnock)[7] מקרה של אישה נשואה בת 74 שהגיעה אליהם כדי לקבל חוות דעת נוספת. היא האמינה שבעלה הוחלף באדם זר, ועל כן סירבה לישון עם "המתחזה", נעלה בלילות את חדר השינה וחדרי השירותים, ביקשה מבנה רובה ולבסוף התעמתה עם השוטרים שהגיעו לביתה על מנת לאשפז אותה.

בדרך כלל מתפרצת התסמונת בגיל 30 או יותר. עם זאת, בשנת 1992 דיווחו פסיכיאטרים מאוניברסיטת מישיגן על שני מקרים נדירים של מטופלים בגיל ההתבגרות: הראשון היה נער בן 16 שהאמין כי אמו ואחותו הוחלפו במתחזים, ושישנן כמה ישויות שונות השוכנות בגופן של כל אחת מהן. הנער החל להאמין באמונת שווא זו לאחר מות חברתו שלדעתו נגרם באשמתו, והוצע הרעיון לפיו ישנו קשר בין המקרים. במקרה השני התפתחה המחלה אצל נערה בת 15 שסבלה מהזיות שונות ובכללן גם הזיות מסוג טעות בזיהוי. היא האמינה שאמה הוחלפה על ידי מתחזה, שהאח בבית החולים הוא בעצם אביה שמתחזה לאח במטרה לפגוע בה וכי מטופל אחר הוא בעצם חבר שלה המתחזה לחולה נפש.[8]

בישראל תואר מקרה של תושב הדרום אשר חזר יום אחד לביתו, וכשאשתו ניגשה לברך אותו לשלום הוא היכה אותה נמרצות והחל לצרוח "איפה אשתי? מה עשיתם עם אשתי?". הוא טען כי אשתו וילדיו נרצחו והוחלפו בכפילים זהים, מה שהביא לאשפוזו בכפייה.[3]

הגורמים למחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום נמשך הדיון בשאלה מה גורם להתפרצות התסמונת, וחוקרים שונים מצביעים על הקשר בין מצבים גופניים ופסיכולוגיים שונים. אחת התאוריות הבולטות גורסת שכתוצאה ממחלה או פציעה כלשהי נגרם שיבוש במרכז הראייה, המוביל לפגיעה ביכולת לזהות פנים מוכרות. במחקר שנערך בצרפת נטען שהסובל מקפגרא אינו מסוגל, למעשה, לזהות אנשים מסוימים שאינם נראים כפי שהם אמורים להיראות. כלומר, הבעיה אינה נעוצה במודעות לקיומו של כפיל, כביכול, אלא בחוסר המודעות לכך שאדם כלשהו איננו כפיל. בנוסף, נטען כי חוסר מודעות זה נובע מפגם כלשהו בחושים, אך רבים חולקים על טענה זו.[8]

כמה מהרמזים הראשונים לגורמים האפשריים לתסמונת קפגרא עלו בעקבות חקר מטופלים שסבלו מפגיעת מוח ופיתחו פרוסופגנוזיה (Prosopagnosia) – אגנוזיית פרצופים. במצב זה אין המטופל מסוגל לזהות פרצופים באופן מודע, למרות שהוא מסוגל לזהות אובייקטים חזותיים אחרים. יחד עם זאת, בשנת 1984 נמצא במחקר של חוקר בשם באוור (Bauer), כי על אף שזיהוי הפרצופים על ידי המטופלים היה לקוי, צפייה בפרצופים מוכרים הביאה לתגובה של מערכת העצבים האוטונומית שלהם (אשר נמדדה באמצעות מדדי תגובת עור גלוונית – GSR).[9] באוור הציע כי ישנם שני סוגים של זיהוי פרצופים – זיהוי מודע וזיהוי לא-מודע.

בשנת 1991 פורסם ב"כתב העת הבריטי לפסיכיאטריה" מאמר מאת הפסיכולוגים היידן אליס (Hadyn Ellis) ואנדי יאנג (Andy Young), שבו הועלתה היפותזה לפיה הלוקים בתסמונת קפגרא מפתחים למעשה מעין "תמונת ראי" של פרוסופגנוזיה, שפירושה כי המודעות שלהם לפרצופים מוכרים אינה ניזוקה, אלא שייתכן שנגרם נזק למערכת המייצרת את הגירוי המביא לתגובה הרגשית האוטומטית למראה פרצוף מוכר.[10] הדבר יכול להביא לזיהוי של אדם מסוים, אך בה בעת לתחושה כי "משהו לא בסדר" בזיהוי הזה.

היידן אליס פרסם בשנת 1997 את תוצאות מחקרו, שנערך על חמישה אנשים שלקו בתסמונת קפגרא (כולם אובחנו כלוקים בסכיזופרניה). תוצאות המחקר אישרו כי אף על פי שבאופן מודע הם זיהו את הפרצופים המוכרים, הם לא הראו את אותה תגובה רגשית אוטומטית המופיעה אצל אנשים נורמלים.[11] אליס הציע שישנו פקטור נוסף בגורם לתסמונת, והוא פגם ביכולת להסקת מסקנות, אך לא נמצא ליקוי מוגדר ומוחלט שבא לידי ביטוי בכל המקרים.[12][13]

באותה שנה, דיווחו הפילוסוף ויליאם הירסטיין (William Hirstein) והנוירולוג ויליאנור ס' ה' ראמאצ'אנדראן (Vilayanur S. Ramachandran) מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו על ממצאים דומים במאמר שפורסם על מקרה בודד של חולה בתסמונת קפגרא שלקה בהפרעה לאחר נזק מוחי.[14][15] היות שהמטופל יכול היה לחוש רגשות ולזהות פרצופים באופן כללי אך לא כאשר מדובר היה בפנים מוכרות, שיער ראמאצ'אנדראן כי התסמונת נובעת משיבוש בקשר בין האונה הרקתית (temporal cortex) שבקליפת המוח, שבה מתבצע זיהוי הפנים, לבין המערכת הלימבית, וכי בשיבוש מעורבת גם מערכת הרגשות. מכיוון שהמטופל לא היה מסוגל לחבר יחדיו זיכרונות ורגשות, הוא האמין שהאובייקטים בתמונה שהוצגה לו היו חדשים בכל צפייה מחדש, למרות שבאופן נורמלי אמורים היו האובייקטים לעורר אצלו רגש כלשהו (אדם קרוב אליו, אובייקט מוכר או אפילו הוא עצמו). על כן שיער ראמאצ'אנדראן שישנו קשר בין תסמונת קפגרא לבין יכולת כללית יותר בחיבור רציף של זכרונות ארעיים, היות שהאמונה הרווחת היא שרגשות הם הכרחיים ליצירת זיכרונות.

אלימות בקרב הלוקים בתסמונת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר שנערך באוניברסיטת פארמה העלה שחולי קפגרא עלולים לחוש בעקבות הדלוזיה מאוימים או מפוחדים מבני משפחתם, שאותם אינם מזהים, ולכן הם עלולים להפוך לאלימים בקלות יחסית, כאמצעי להגנה עצמית מפניהם. לפיכך קבע המחקר כי התסמונת אינה זוכה להתייחסות הרצינית לה היא ראויה, וכי ייתכן שהיא עומדת מאחורי חלק מהמקרים של אלימות במשפחה לאחר התקף פסיכוטי.[16]

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים הראו שניתן לטפל בתסמונת בהצלחה רבה. אצל מטופלים אחדים נעלמו התסמינים לאחר כעשרה שבועות של טיפול בתרופה הניתנת לחולי אפילפסיה. בפנמה דווח על תשעה חולים שהיו נתונים בטיפול שנמשך שנתיים עד 11 שנים והוכתר כהצלחה. בשנת 2007 דוּוח על שיפור במחלה בעקבות שימוש בתרופה האנטי-דיכאונית מירטאזאפין.[17] התרופה מביאה להעלאה של רמות הנוראפינפרין בתאי המוח, גורמת לשחרור המוליך העצבי סרוטונין וחוסמת תתי-סוגים של קולטנים לסרוטונין.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Forstl, H.; Almeida, O.P.; Owen, A.M.; Burns, A.; & Howard, R. (1991). Psychiatric, neurological and medical aspects of misidentification syndromes: a review of 260 cases. Psychological Medicine 21 (4) 905–910.
  2. ^ Delusional Misidentification Syndromes: Separate Disorders or Unusual Presentations of Existing DSM-IV Categories?
  3. ^ 1 2 אלה הר-נוי, נפש חולה בגוף בריא, nrg מעריב, 21 בפברואר 2007
  4. ^ Capgras, J. & Reboul-Lachaux, J. (1923). Illusion des sosies dans un délire systématisé chronique. Bulletin de la Société Clinique de Médicine Mentale 2, 6–16.
  5. ^ Ellis, H.D.; Whitley, J.; & Luaute, J.P. (1994). Delusional misidentification. The three original papers on the Capgras, Frégoli and intermetamorphosis delusions (No. 17). History of Psychiatry 5 (17) 117–146.
  6. ^ Three cases of Capgras' syndrome
  7. ^ Passer, K.M. & Warnock, J.K. (1991). Pimozide in the treatment of Capgras' syndrome. A case report. Psychosomatics 32 (4) 446–448
  8. ^ 1 2 סטיבן ג'ואן, הכובען המטורף ואייזק ניוטון – התופעות המוזרות של המוח (מאנגלית: אינגה מיכאלי), אשליית התאומים הזהים, הוצאת אריה ניר, 2002
  9. ^ Bauer, R.M. (1984) Autonomic recognition of names and faces in prosopagnosia: a neuropsychological application of the guilty knowledge test. Neuropsychologia 22, 457–469.
  10. ^ Ellis, H. D., & Young, A. W. (1990) Accounting for delusional misidentifications. British Journal of Psychiatry, 157, 239-248.
  11. ^ Ellis, H. D., Young, A. W., Quayle, A. H., & De Pauw, K. W. (1997) Reduced autonomic responses to faces in Capgras delusion. Proceedings of the Royal Society of London. Series B, Biological sciences. Royal Society, 264, 1085-1092.
  12. ^ Tranel D, Damasio H, Damasio A (1995) Double dissociation between overt and covert face recognition. Journal of Cognitive Neuroscience, 7, 425-432.
  13. ^ Davies, M., Coltheart, M., Langdon, R., & Breen, N. (2001) Monothematic delusions: Towards a two-factor account. Philosophy, Psychiatry, and Psychology, 8, 133-158.
  14. ^ Hirstein, W., & Ramachandran, V. S. (1997). Capgras syndrome: a novel probe for understanding the neural representation of the identity and familiarity of persons. Proceedings of the Royal Society of London. Series B, Biological sciences, 264, 437-444."
  15. ^ Ramachandran, V. S & Blakeslee S. (1998). Phantoms in the Brain. Great Britain: Harper Perennial. ISBN 1-85702-895-3.
  16. ^ Homicide in Capgras' syndrome
  17. ^ Khouzam, H. R. (2002). Capgras syndrome responding to the antidepressant mirtazapine, Comprehensive Therapy, Humana Press Inc., Vo. 28, No. 3, 238-240
  18. ^ דניס לים (ניו יורק טיימס), הם כבר כאן, אתם הבאים בתור, באתר הארץ, 22 באוגוסט 2007
  19. ^ רות אלמוג, הסופר הלא ידוע המהולל ביותר באמריקה, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2006

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=תסמונת_קפגרא&oldid=37946266"