ערך מומלץ

תעודות אל-יהודו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האזור המשוער למציאת תעודות אל-יהודו ואתרי ההתיישבות של גולי יהודה בבבל (הגבולות המדיניים המסומנים הם בני-ימינו)
מתעודות אל יהודו: לוחות טין מוטבעים בכתב יתדות. מוזיאון ארצות המקרא, ירושלים.

תעודות אל-יָהוּדוּ (Al-Yahudu) הן קובץ של כ-200 לוחות טין מהמאה השישית והחמישית לפנה"ס, ובהם מידע בלתי אמצעי על חיי גולי ממלכת יהודה בבבל לאחר חורבן בית ראשון. הם כתובים בכתב יתדות, בניב בבלי של השפה האכדית. התעודות עוסקות, רובן ככולן, בסוגיות משפטיות ומִנהליות, כגון תשלום מסים, הלוואות ועסקאות כלכליות. בעשרות תעודות ניכר מוצאם ה"יהודאי" (מתושבי ממלכת יהודה) של הצדדים להסכמים המשפטיים על פי מאפייני שמם. כינויו של האוסף נקרא על שם היישוב המרכזי המוזכר בתעודות אלה, אל-יהודו (בבלית: "עיר יהודה").

התעודה הקדומה ביותר באוסף מתוארכת לשנת 572 לפנה"ס, כ-15 שנה לאחר חורבן בית המקדש, עדיין בתקופת שלטונו של נבוכדנצר השני בבבל. התעודה האחרונה באוסף מתוארכת לשנת 477 לפנה"ס, תקופת שלטונו של חשיארש הראשון (ככל הנראה אחשוורוש), מלך פרס, כ-60 שנה לאחר תחילת שיבת ציון וכ-20 שנה לפני עליית עזרא הסופר לפחוות יהודה.

גילוי ומחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין ברשומות הציבוריות מידע על מקום ומועד גילוין של התעודות בעיראק, ונראה שהן לא נמצאו בחפירה ארכאולוגית באתרן. הפעם הראשונה בה נחשף הציבור לתעודות וליישוב אל-יהודו היה במאמר של שני חוקרים צרפתים ב-1999[1], אשר עסק בשלוש תעודות משפטיות של יהודאים בבבל, כולל בעיר אל-יהודו עצמה. שלוש תעודות אלה היוו חלק מאוסף קטן של שש תעודות ברשותו של אספן העתיקות הישראלי שלמה מוסאיוף.

בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 התברר שאין מדובר רק באוסף הקטן אצל מוסאיוף, אלא בקובץ המכיל למעלה מ-200 תעודות, ושרובן נמצאות בשני אוספים פרטיים אחרים – אוסף "Schoyen" (אנ') באוסלו[2] ואוספם של דוד וסנדי סופר הישראלים. אחדות מהתעודות הוצגו בשנת 2004 בבית התפוצות שבתל אביב ונחקרו בחלקן בידי קתלין אברהם מאוניברסיטת בר-אילן. מאז נחקר כלל האוסף בעיקר בידי שתי חוקרות – קורניליה וונש מגרמניה ולורי פירס מארצות הברית. לאחר שורת מאמרים בסוגיות הקשורות לתעודות, פרסמו וונש ופירס בתחילת 2015 תרגומים וניתוח מלא ראשון של האוסף המצוי אצל סופר[3].

באותה שנה השאיל סופר את האוסף שברשותו למוזיאון ארצות המקרא שבירושלים לשם פתיחת תערוכה זמנית על התעודות. סביב התערוכה התקיים כנס אשורולוגיה לדיון ראשוני בתובנות מהתעודות, והחל גם מחקר עליהן באוניברסיטה העברית בירושלים בהובלתו של ויין הורוביץ מהחוג ללימודי המזרח הקרוב הקדום. הורוביץ גם פרסם את התרגום הראשון לעברית של התעודות באוסף הכוללות שמות של גולי בבל[4].

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שלא פורסם מידע על נסיבות גילוין של התעודות, תוכנן מספק רמזים באשר למקום הימצאם של היישובים המוזכרים בהם ישבו הגולים היהודאים. ההערכה בנושא מבוססת על שני מרכיבים עיקריים:

  • אזכורם של אתרים מוכרים, כגון ערים שנחפרו ונחקרו, או מושגים שקיימת הערכה לגבי מיקומם, כגון נהר כבר.
  • הצלבה של שמות הסופרים המעטים המוזכרים בתעודות מול היישובים המוזכרים בהן ומול מועדי כתיבת התעודות (יום מדויק). הצלבה זו אפשרה במספר מקרים לאמוד את המרחק בין יישוב מוכר ליישוב לא מוכר, על פי הזמן המקסימלי שנדרש לסופר לעבור מעיר לעיר (לדוגמה, כשכתב בהפרשי זמן קצרים תעודות בשתי ערים שונות).

על בסיס זה מעריכים חוקרים שאל-יהודו ושאר היישובים המוזכרים בתעודות נמצאים במרחב שמדרום-מזרח לעיר ניפור – אזור פריפריאלי בדרום מזרח בבל שגבולותיו הם ניפור בצפון, כש (Kesh) במזרח, שורופק בדרום ועדבילו במערב.

היישובים המוזכרים בתעודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג אל-יהודו מהכרוניקה הבבלית

שנה 7: (ב)חודש כסלו גייס מלך אכד את צבאו ויצא אל ארץ חת. הוא חנה על עיר יהודה (במקור, אל-יהודו). בחודש אדר, יום ב' כבש את העיר ולכד את מלכה. מינה בה מלך כלבבו. את מנחתה העשירה קי (בל) והעביר לבבל[5].

מעבר ליישוב אל-יהודו, הוזכרו יישובים נוספים בהם גרו או פעלו יהודאים. חלקם ערים מוכרות וחלקם כנראה יישובי לוויין לאל-יהודו. היישובים המרכזיים שהוזכרו בתעודות הם:

  • אל-יהודו – היישוב הדומיננטי בתעודות. בתעודה הקדומה ביותר באוסף, משנת 572 לפנה"ס, מכונה עיר זו אל-יהודאיה - "עיר היהודים"[6] בבבלית, אולם בשאר התעודות מכונה כבר "אל-יהודו". שמו של היישוב מתורגם מבבלית ל"עיר יהודה". מושג זה נמצא בכרוניקות הבבליות המציינות את כיבוש ירושלים על ידי נבוכדנצר השני, כשמה של ירושלים[7]. כלומר, על פי שמו, מדובר ביישוב של גולי יהודה בבבל שנקרא ירושלים על פי השם הבבלי.
  • בית נשאר (Bit-Nashar) – ייתכן, על שם נשר. ככל הנראה לא רחוק מאל-יהודו. יישוב מעורב, שגרו בו גם יהודאים. מושלו של היישוב, המופיע ברבות מהתעודות, הוא אחיקר בן רימות, אשר היה ככל הנראה גם יהודאי במוצאו.
  • בית אבירם (Bit-Abi-ram) – ייתכן, על שם אברהם. אמנם יישוב זה נמצא בזיקה לאל-יהודו, על בסיס זהות הצדדים להסכמים, אולם לא נמצאו בו כלל אנשים בעלי שמות יהודאים ולא ברור אם גרו בו יהודים. הדמות המוזכרת ביותר ביישוב זה היא זבבה שר-אוצור, כלכל אחוזת יורש העצר הבבלי.
  • הכפר של טוביהו (Uru Sha Tubiyama) – ייתכן על שם טוביהו בן מוכיאהו, מייסד הכפר.
  • אל חזתו (Al-Hazatu) - יישוב של גולי עזה הפלשתים.
  • עדבילו - על פי שמה, כנראה עיר ערבית.

באוסף נמצאו גם תעודות מערים בבליות מוכרות כ-כש (Kesh) (אנ'), ניפור, בורסיפה, כרכרה, בבל העיר ואף תעודה שנחתמה על גדות נהר כבר (Nar-Kabari), המוכר מהמקרא כמקום משכן הגולים ומוכר מתעודות בבליות כתעלת השקיה גדולה במיוחד, ששימשה גם כערוץ תחבורה למסחר ולתנועת אנשים.

לא נמצאו באוסף אזכורים לערים אחרות המוכרות מהמקרא בהן גרו גולי בבל. המוכרת ביותר היא תיל אבובי (Til Abubi - התל שנשטף על ידי המבול), היא תל אביב היושבת על נהר כבר, המוכרת הן מהמקרא (יחזקאל, ג', ט"ו) והן מהתיעוד הארכאולוגי[8]. גם הערים תל חרשה ותל מלח (עזרא, ב', נ"ט) אינן מוזכרות באוסף.

מבנה התעודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחיקם בן רפאיהו משלם לפלאיהו בן ידעיהו, העובד אצל גובה המסים, יהואדיר בן טובשלם, חוב שירות למלך לשנה חמישית לכורש. נחתם בעיר כש.

6 שקל כסף חוב ההְַלׇך שנת 5
לכורש מלך בבל והארצות
אחיקם בן רַפַ-יׇמַ
אל פִלִ-יׇמַ
בן יׇדִ-יׇמַ מיופה הכוח של
יׇחֻ-אׇדִיר בן
טַבְ-שַלַמַ גובה המס שלו
נתן
עדים [.].. בן
בֵל אֻבַלִ[ט..]..
אַחֻשֻנֻ [בן רִ]ימוּת
וה[סופר.... ב]ן
נַ[בוּ . צאצא אִלְ]שֻ-אַבוּשֻ
עיר כֶש חודש אדר יום 5
שנת 5 לכורש מלך בבל
והארצות.

תרגום מאוסף תעודות אל-יהודו[9]

בהתאם ליעודן המשפטי, נכתבו התעודות בשפה המשפטית הרשמית בבבל במאות הרלוונטיות - בבלית, והן כתובות בפורמט אחיד:

  • שמות הצדדים להסכם ותוכן ההסכם.
  • רשימת עדים.
  • שם הסופר.
  • תאריך מדויק (על פי הלוח הבבלי).
  • מקום חתימת ההסכם.

אף שהתעודות כתובות בבלית, נמצאו בחלקן הקטן חריטות בעברית ובארמית, בעיקר של שמות הצדדים. הדבר נבע, ככל הנראה, מהעובדה שרוב היהודאים בבבל לא שלטו בשפה הבבלית ובכתב היתדות, אך רצו לוודא שהתעודה אכן קשורה אליהם.

להערכת דר' מיכאל יורסה מאוניברסיטת וינה, המתמחה בתקופה הבבלית והפרסית, הטקסט בתעודות רצוף בטעויות כתיב, אשר משקפות, להערכתו, שליטה נמוכה באומנות הכתיבה, כפי שניתן לצפות בערי פריפריה.

תוכן ומאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים שבחנו את התעודות מחלקים אותן לשלוש קבוצות עיקריות:

  • התעודות מאל-יהודו שהדמות הדומיננטית בהן הוא אחיקם בן רפאיהו, מתווך ואיש עסקים יהודאי.
  • התעודות מהיישוב בית נשאר (Bit Nashar או Alu Sha Nashar), שהדמות הדומיננטית בהן הוא מושל היישוב, אחיקר בן רימות.
  • תעודות מהיישוב בית אבירם (Bit Abi-ram) שהדמות הדומיננטית בהן הוא זבבה שר-אוצור (Zababa-shar-uṣur), כלכל אחוזת יורש העצר הבבלי.

לא ברור אם מדובר בפועל בשלושה ארכיונים פרטיים/עסקיים נפרדים, או באוסף אחד שהכיל את שלושת מקבצי התעודות הללו גם יחד (במבנה מנהלי או ממלכתי כלשהו, לדוגמה).

התעודות עוסקות בנושאים הבאים:

  • תשלום מסים על חכירת אדמה ומסי הכנסה.
  • גיוס לעבודות שירות למען הממלכה כסוג של מס או פדיון תמורת שחרור מעבודה כזו.
  • הלוואות ותשלומיהן.
  • מיזמים משותפים (Joint ventures) לגיוס אמצעים לעבודת אדמה.
  • צוואה אחת (של אחיקם בן רפאיהו מאל-יהודו).
  • הסכם נישואין אחד (אשר, לא ודאי שעוסק בזוג יהודאים).
  • תעודה משפטית אחת העוסקת, כנראה בזיופה של תעודה אחרת.

זיהוי השמות היהודאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתעודות אל יהודו: לוחות טין מוטבעים בכתב יתדות. מוזיאון ארצות המקרא, ירושלים. תעודה זו מכילה את הטקסט "אל-יהודו"
שטר חוב של אחיקם בן רפאיהו מאל-יהודו למשנה האחראי על הסוסות אצל אושתנו, אחשדרפן עבר הנהר הפרסי, עבור קרקעות השושנו של היהודים. חלק מהעדים לשטר – יהודאים.

[160] כור שעורה לבנה של אְדְנׇא בן שְנְקׇא
[מִשנֶה] (האחראי על) הסוסות על ראש חִקַמׇ
בן רַַפִ-יׇמַ בחודש אייר את השעורה 160 (כור) לבנה
בעיר יהודה בכלי המידה של אִדִנׇא גמורה
יי[תן] השעורה 160 כור מחיר 4 מנה כסף
טבועים של [אִדִ]נׇא משנה (האחראי על הסוסות) [.שע]ורה (מה)קרקעות
של השושנו היהודים בידי
אֻשְתֻנֻא (פֶחת) עבר הנהר בידי מֻדַמִ[ק-נַבּוּ]
לשנת 10 ל[דׇ]רִאֻשֻ מלך בבל וכל הארצות
[אשר אִ]דִנׇא בשליחות מֻדַמִק-[נַבּוּ]
בן נַבּוּ-אַפְלַ-אִדִן לנַרְגְיׇ
בן-אַדַד לַמׇא נתן
עדים נַבּוּ-אֵטְר-נַפְשׇתִ בן שִנְקׇא
נַבּוּ-לוּ-שׇלִם סריס המלך אִדִיׇ
בן חַמְמַנֻ בִית-אִל-אַבּ-אֻצֻר בן בִית-אִל-שַר-[אֻצֻר]
בִית-אִל-שַר-אֻצֻר בן שַלַמֻ רִימוּת בן
שֻלִי מַרְדֻכּ-שַר-אֻצֻר בן נַבּוּ-אַחֵ-בֻלִט
נַבּוּ-זֵר-אִדִן בן נַבּוּ-אִדׇא
הסופר שַמַש-אֶרֶש בן מַרְדֻכּ-מֻכּין-אַפּלִ צאצא מֻדַמִק-אַדַר
[כפ]ר בית שִנְקַמַיׇ חודש אדר יום 11
[שנת] 9 לדַרְיׇוּש
מלך בבל והארצות.

תרגום מאוסף תעודות אל-יהודו[10]

באוסף התעודות נמצאו כ-75 שמות פרטיים של למעלה מ-200 יהודאים. עיקר זיהוי השמות היהודאיים בתעודות נעשה על בסיס המרכיב התאופורי היהודאי בשם. קרי, התחילית, או הסיומת "יהו" בשם (לדוגמה, יהונתן או נתניהו). מכיוון שמדובר באלוהות יהודאית בלבד, הופעתה בשם פרטי של אדם מצביעה כמעט תמיד על זהות יהודאית. כמו כן, זוהו בתעודות שמות אחרים שמקורם בשפה העברית, כגון אחיקם, חגי, וטובשלם. בדורות המאוחרים של גולי בבל (אלה שלא נולדו ביהודה), נמצאו גם שמות המהווים שילוב של מרכיב בבלי עם מרכיב תאופורי יהודאי. לדוגמה, יהו שר-אוצור (יהו נצור את המלך). שילוב זה משקף את המתח בין הרצון לשמור על זהות יהודאית, להכרח, ולעתים גם לרצון, להשתלב בחברה הבבלית.

בתעודות אל-יהודו, נמצאו שמות רבים של יהודיים, אשר סיומת המרכיב התאופורי בהם נכתבה בכתב יתדות כ-YAMA ולא YAHU. סוגיה זו לא נפתרה עדיין. חוקרי התעודות סוברים שמכיוון שלא הייתה בבבל שיטת תיעתוק סדורה מעברית לבבלית, סופרים שונים מצאו פתרונות שונים לתיעתוק הפונטיקה של השם בעברית לכתב יתדות בבבלית. להערכתם, הסיומת YAMA בבבלית באותה תקופה נהגתה בפועל כהיגוי שמתקרב ל-YAHU ולא כ-YAMA[11].

לגבי חלק מהמופיעים בתעודות, נסמכת הערכת זהויים כיהודאים, על קרבת משפחה שלהם לבעלי שמות יהודאים, גם אם שמם אינו מוכר ככזה. לדוגמה, מושל היישוב בית-נשאר, אחיקר בן רימות, שהוא כנראה סבו של אדם בשם נריהו.

להלן מקבץ של חלק מהשמות שנמצאו בתעודות:

  • פלאיהו בן ידעיהו
  • שכניהו בן יכין
  • עבדיהו בן יהוחן
  • זכריהו בן אזניהו
  • רפאיהו בן ישא-אל
  • שלמו בן חנן
  • מיכיהו בן סמכיהו
  • צדקיהו בן שלים
  • יהו בן חובב
  • בופירי בן אלנתן
  • חשביהו בן פלטיהו
  • שמיה בן עבדיהו
  • טוביה בן נריהו
  • גליהו בן עוזזיהו
  • יהועזר בן אחיקם
  • אלתי אושלים בן שאלתיאל
  • עזריהו בן אישיהו
  • בל-ארש בן שלמן
  • זכריהו בן יהו שר-אוצור
  • עתליהו בן אוחליהו
  • יהואדיר בן טובשלם
  • יהועז בן אחיקם
  • רפאיהו בן סמכיהו
  • יהושע בן אחיקם
  • עזריקם בן כוניהו (יהויקים)
  • בית אל שורו בן ארד בניתו
  • בית-אל שר-אוצור בן איליאי-נבו
  • בית-אל שר-אוצור בן שלמו
  • יהושורי (יהו-שר-אוצור) בן נובה
  • בל אטרי שמש בן אחנתן
  • אחיקם בן יהושורי
  • נתניהו בן ארזיא
  • רימות בן פדיהו
  • ביביאה בן זליתא
  • דליהו בן אלישו
  • בניהו בן אחיהו
  • עבדיהו בן ברכיהו
  • חומרה בן זכריהו
  • אחיקם בן רפאיהו
  • קדמיהו בן פדיהו
  • אישובו צידיקו
  • שכמיהו ריקניהו
  • עבדיהו כובס
  • שלמיהו בן נובה
  • שמעיהו בן פלאיהו
  • יהואיזיני בן ברכיהו
  • בית אל... בן אפלה אידין
  • פגליהו בן שולומו
  • נובאואה בן שלמיהו
  • מלישו בן מכיהו
  • חגי בן אחיקם
  • עקביהו בן נריהו
  • טוביהו בן מוכיה
  • כלבא בן נשר
  • נדביהו בן עבדיהו
  • קליהו בן שכניהו
  • עזריקם בן חנוניהו
  • מלתמה בן זכריהו
  • שמעיה בן ליחימיהו
  • חשביהו בן זכריהו
  • בית-אל אב-אוצור בן בית-אל שר-אוצור
  • צדקיהו בן נתין
  • שלמן בן רפאיהו
  • שמע בן שאלתיאל
  • דנה בן שאלתיאל
  • זרותו בן זבדיאל
  • קישתי-בל בן שאלתיאל
  • נבו אח-אוצור בן שאלתיאל
  • נבו אוצור בן דליהו
  • קילויהו בן שכניהו
  • קדמיהו בן בולוקה
  • יהו שר-אוצור בן נמו
  • שלמיהו בן עבדיהו
  • שלמיהו בן נדביהו
  • יעליהו
  • עמשיהו
  • ניחיהו
  • יהוכולו (יהוכל?)
  • צוריה
  • יפאיהו (אישה)

חיי היהודאים בבבל כפי שמשתקף בתעודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודות אל-יהודו מכסות תקופה של כ-100 שנים תחת שלטון בבלי, ובעיקר פרסי. ככלל, מלמדות התעודות על דמיון בין אופי חיי היהודאים לחיי גולים אחרים בממלכה באותה תקופה. באופן עקרוני, ניתן לומר שהתעודות מעידות על המתח בין שמירה על הזהות, השפה, התרבות והדת היהודאית לבין הצורך, ולעתים הרצון, להשתלב בחיים בבבל. מבחינה זו תואמים החיים בבבל את הוראתו של הנביא ירמיהו במכתב ששלח מיהודה אל גולי בבל לאחר גלות יהויכין ב-597 לפנה"ס: "בְּנוּ בָתִּים, וְשֵׁבוּ; וְנִטְעוּ גַנּוֹת, וְאִכְלוּ אֶת-פִּרְיָן. קְחוּ נָשִׁים, וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים, וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת; וּרְבוּ-שָׁם, וְאַל-תִּמְעָטוּ. וְדִרְשׁוּ אֶת-שְׁלוֹם הָעִיר, אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה, וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ, אֶל-יְהוָה: כִּי בִשְׁלוֹמָהּ, יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם. (ירמיהו, כ"ט, ה'-ז')"

מעמד הגולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התעודות הוגדרו היהודאים במעמד "שושנו" (Shushanu). מעמד זה מוכר גם מתעודות אחרות מהתקופה ומתייחס לגולים זרים שהוגלו לבבל, בעיקר במטרה לשקם ערים ואזורים חרבים ממלחמות עבר. גולים אלה קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם במתכונת של שירות תמורת אדמה. כלומר, תמורת שירות למען הממלכה של מספר שנים, קיבלו הגולים, על משפחותיהם, אדמות מלך לחכירה. אמנם ניתן להשוותם למעמד של אריסים צמודי אדמה, אולם נראה שהם נהנו מחופש תנועה, הם הוגדרו כישויות עצמאיות בפני החוק הבבלי והפרסי ונהנו מאפשרויות של השתלבות חברתית וכלכלית.

שירות למען הממלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג השירות שנדרש מהגולים מוזכר בתעודות, הן בהקשר כינוין של אדמות החכירה והן באופן ישיר, בעבודות שנדרשו הגולים לבצע כחלק מתשלום מסים. בחלק מהתעודות כונו אדמות היהודאים "אדמות קשת" (Alu Sha Kashti) או "אדמות אשפת חצים" (Azzanu). על בסיס זה מעריכים חוקרי התעודות שלפחות חלק מהגולים ששוכנו באזור אל-יהודו באו מקרב חיילי צבא ממלכת יהודה (קשתים) שלא נהרגו במהלך הכיבוש הבבלי[12][13] ולמעשה גויסו לצבא הכובש, ייתכן שאף ביחידות אורגניות והומוגניות. על בסיס תעודות אחרות העוסקות בתשלום מס ושירות למען הממלכה לאחר התיישבותם, נראה שגולים אחרים הועסקו בעבודות פיזיות (שכונו בבבל Pirku – עבודות פרך). אלה כללו עבודות בנייה, וחפירה או תחזוקה של תעלות השקיה. ייתכן שמבין אלה היו רבים מ"החרש והמסגר", שהוזכרו בקשר לגלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס (מלכים ב', כ"ד, י"ד-ט"ז). אופי השירות שתואר מצביע כנראה גם על הגבלה שהוטלה עליהם בתנועה, ובמידה מסוימת ייתכן שהיו בתקופה זו במעמד דומה ל"עבד נייד" (Cattle slave). ייתכן שתקופה זו משתקפת בשורות המפורסמות מספר תהילים, פרק קל"ז על הגלות.

פרנסה ומסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית היהודאים המופיעים בתעודות התפרנסו מחקלאות. על האדמות שחכרו גידלו בעיקר תמרים ושעורה, אולם הוזכרו בתעודות גם גידולי חיטה, תבלינים ופשתן. ניתוח סכומי הכסף של העסקאות המופיעות בתעודות מלמד שהיו במעמד כלכלי נמוך, יחסית לממלכה[14]. השוואה של ההסכמים הכלכליים בתעודות עם תעודות מאוספים אחרים בבבל, מצביעה על השתלבותם של היהודים בחיים הכלכליים בבבל, וככל נראה שפעלו במישור הכלכלי היום יומי כשאר הבבלים, ולא בהכרח על פי חוקי המקרא (לדוגמה, בנושא עבדים ודיני ירושה)[15][16].

כמו שאר אריסי השושנו בבבל, גם גולי יהודה שילמו מסי חכירה ומסים על הכנסותיהם. תשלום המסים נעשה בשלושה אופנים:

  • בתפוקה החקלאית שלהם עצמה.
  • בשקלי כסף טהור ששילמו באמצעות מתווכים/נותני אשראי בקהילה.
  • בשירות נוסף עבור הממלכה - שירות צבאי לתקופה מסוימת, או עבודות פרך למספר חודשים.

בתעודות מופיעים מספר מקרים בהם אנשים שילמו רכוש וכסף טהור לשלטונות, כדי להימנע משירות למען הממלכה, ואף מקרה בו שילם יהודאי לגוי, כדי שהלה יצא במקומו לשירות חפירת תעלות[17].

השתלבות חברתית וכלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין הגולים, בולטים בתעודות מספר יהודאים בעלי מעמד כלכלי איתן. הללו (כגון, רפאיהו בן סמכיהו ובנו) פעלו כמתווכים וספקי אשראי לאוכלוסייה היהודית והצליחו לצבור הון משמעותי. מתווכים אלה סיפקו שקלי כסף טהור לריכוז תשלומי מסים של יהודאים שונים וסיפקו אמצעי יצור חקלאים, כגון בהמות חרישה וגרעיני תבואה.

במסמכים מופיעים גם מספר בעלי תפקידים אדמיניסטרטיביים יהודאים. הדוגמאות הבולטות הן גובי המסים (יהואדיר בן טובשלם ועזריקם) ומושל היישוב בית נשאר, אחיקר בן רימות. נראה, שעמדה בפני הגולים האפשרות להשתלב באדמיניסטרציה המקומית ואף להתקדם בה. אין להתפלא, איפה על מעמדו הבכיר של נחמיה בחצר המלוכה הפרסי לפני מינויו למושל יהודה.

אורח חיים יהודי ויחס לציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל אופי התעודות, נושא זה מופיע רק במרומז. על שמירת הזהות היהודית ניתן ללמוד מרצף מתן השמות היהודאיים לבני המשפחות לאורך לפחות ארבעה דורות, העובדה שלא נמצאו תעודות שנחתמו בימי חג יהודיים ואף טענה שחישוב תאריכים העלה שגם לא נחתמו מסמכים בימי שבת.

אין בתעודות סימנים ליציאת אנשים ליהודה בתקופת שיבת ציון (445-538 לפנה"ס), אולם נמצאו לפחות שני יהודאים אשר שמם מרמז על כמיהה לציון ולעליה אליה:

  • אדם בשם ישוב צדיק, נראה ששמו ניתן לו בתקווה שישוב לארץ הקודש.
  • אדם בשם יעליהו, המצביע על שאיפה של הוריו שהלה עוד יעלה ארצה. זאת, בהתייחס למושג "ויעל" שמצוי בהצהרת כורש משנת 538 ומתייחס לעליה ארצה של הגולים (עזרא, א', ג' וכן דברי הימים ב', ל"ו, כ"ג - המילה החותמת את התנ"ך)[18].

תרומה למחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לחשיפת התעודות, עיקר המידע בנוגע לחיים של גולי בבל הגיע בעיקר משלושה סוגי מקורות:

  • התנ"ך (שלא נידב מידע רב על החיים עצמם בבבל).
  • מספר קטן של תעודות בבליות מפוזרות שהזכירו יהודאים, אך לא תרמו במיוחד להבנת חייהם של הגולים שם[19][20].
  • אוסף תעודות מורשו: אוסף של מאות תעודות כתב יתדות מהמאה החמישית והרביעית לפנה"ס שנחשף במאה ה-19. אוסף זה משקף כנראה ארכיון עסקי של משפחת "בנקאים/נותני אשראי" בשם מורשו בעיר ניפור. עיקר האזכורים של יהודאים בתעודות היה שולי ולא אינדיקטיבי - ברשימות העדים בהסכמים המשפטיים ותעודות בודדות בהם היו היהודאים צדדים להסכם[21].

למעשה, תעודות אל-יהודו מהוות את המקור החוץ-מקראי המרכזי על חיי היום-יום של גולי יהודה בבבל בתקופת השלטון הבבלי וחלק מתקופת השלטון הפרסי-אחמני. אמנם מדובר בתעודות "יבשות" בעלות אופי משפטי, אולם מקופלים בתוכן רמזים לאורח חיי הגולים ואף יחסם לזהותם הלאומית, לדתם, למעמדם בחברה וקשר שלהם לארץ מולדתם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Laurie E. Pearce and Cornelia Wunsch, Documents of Judean Exiles and West Semites in Babylonia in the Collection of David Sofer (Cornell University Studies in Assyriology and Sumerology), 2014

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ F. Joannès and A. Lemaire, “Trois tablettes cunéiforms à l’onomastique ouest-sémitique,” Transeuphratène Transeuphratène 17 (1999):pp17-34
  2. ^ אוסף "Schoyen
  3. ^ Laurie E. Pearce and Cornelia Wunsch, Documents of Judean Exiles and West Semites in Babylonia in the Collection of David Sofer (Cornell University Studies in Assyriology and Sumerology), 2014.
  4. ^ ויין הורוביץ, יהושע גרינברג ופיטר זילברג, על נהרות בבל, הוצאת מוזיאון ארצות המקרא והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2015.
  5. ^ מרדכי כגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל: מאות ט'-ו' לפנה"ס,מוסד ביאליק, ירושלים, 2003, עמ' 130.
  6. ^ פיליפ ווקוסבוביץ, על נהרות בבל, סיפורה של גלות בבל, מוזיאון ארצות המקרא, 2015, עמ' 102.
  7. ^ Part of the Babylonian Chronicle
  8. ^ פיליפ ווקוסבוביץ, שם, עמ' 101.
  9. ^ ויין הורוביץ, יהושע גרינברג ופיטר זילברג, על נהרות בבל, הוצאת מוזיאון ארצות המקרא והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2015, תעודה מס' 12.
  10. ^ ויין הורוביץ, יהושע גרינברג ופיטר זילברג, על נהרות בבל, הוצאת מוזיאון ארצות המקרא והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2015, תעודה מס' 4.
  11. ^ הורוביץ, גרינברג וזילברג, שם, עמ' 11.
  12. ^ Michael Jursa, "Taxation and Service Obligations in Babylonia from Nebuchadnezzar to Darius and the Evidence for Darius Tax Reform" in Herodotus and the Persian Empire, Rollinder, Truschnegg & Bichler (ed.), Harrassowitz Varlag, Wiesbaden, 2011, p. 432
  13. ^ Laurie Pearce, "Continuity and Normality in Sources Relating to the Judean Exile", in Hebrew Bible and Ancient Israel, Knoppers, Lipschits, Newsom & Schmid (ed.), V.3, 2014, p. 174-175.
  14. ^ מהרצאה של דר' מיכאל יורסה מאוניברסיטת וינה, בכנס אושורולוגים, פברואר 2015.
  15. ^ rachel Magadalane and Crnelia wounsch, "Slavery between Judah and Babylon", in Slaves and households in the near east, The University of Chicago, 2011, pp 113-134
  16. ^ Kathleen Abraham, "an inheritance division among Judeans in Babylonia from the early Persian period", in New seals and inscritions, Hebrew, Edumean and cuneiform, Meir Lubetzky (ed.), Sheffiel phoenix press, 2007, 206-221.
  17. ^ הורוביץ, גרינברג וזילברג, שם, תעודות מס' 4 ו-86.
  18. ^ הורוביץ, גרינברג וזילברג, שם, תעודה מס' 15.
  19. ^ Ran Zadok, "Some Jews in Babylonian documant", in The Jewish quarterly review, January 1984, 294-297.
  20. ^ Paul Alain Beaulieu, "Yahwistic names in the light of late Babylonian onomastics", in Judea and Judeans in the Achaemanid period, Lipchits, Knoppers, Oeming (ed.), Eisenbrouns, 2011, pp. 245-266
  21. ^ Stolper Matthew, " A note on Yahwistic personal names in the Murashu texts", in Bulletin of the American Schools of Oriental Research, Apr. 1976, pp. 25-28.


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg