תעלומת הרצח הכפול (סרט)

תעלומת הרצח הכפול
Homicidal
בימוי	ויליאם קאסל
הופק בידי	ויליאם קאסל
תסריט	רוב וייט
עריכה	אדווים ברייאנט
שחקנים ראשיים	ג'ין ארלס; גלן קורבט; פטרישיה ברסלין
מוזיקה	הוגו פרידהופר
צילום	Burnett Guffey
מדינה	ארצות הברית
חברת הפקה	Shamley Productions
חברה מפיצה	סרטי קולומביה
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	26 ביולי 1961
משך הקרנה	87 דקות
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	סרט אימה, סרט מותחן, סרט להט"בי
	דף הסרט ב־IMDb

תעלומת הרצח הכפול (באנגלית: Homicidal, רצחני) הוא סרט קולנוע אמריקאי משנת 1961. הסרט הוא מותחן וסרט אימה עם סוף מפתיע. הסרט זכה להצלחה רבה בישראל, כשהוצג בה בשנים 1962–1966.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט, שהופק בשנת 1961 נחשב כמחווה (הוֹמָאז') לסרטו הנודע של אלפרד היצ'קוק "פסיכו" משנת 1960. גם המשקל של שמות שני הסרטים הוא שם תואר מטיל אימה, האחד "Psycho", של הפרעה נפשית והשני "Homicidal", של רצחנות. שני הסרטים צולמו בשחור-לבן ועלילותיהם מתרחשות על רקע של מקום קטן או נידח. בשניהם פתרון התעלומה קשור בשינוי המגדר המיני של הרוצח, שזהותו האמיתית ומגדרו נחשפים רק בסוף הסרט. לקטעי האימה המשולבים בסרט יש הסברים רציונליים הנובעים מן העלילה ולא הסברים על-טבעיים.

הסרט הופק ובוים על ידי ויליאם קאסל, מפיק ובמאי של סרטי אימה שפעל בהוליווד בשנות ה-50 ובשנות ה-60 של המאה העשרים. בין השאר הפיק את "תינוקה של רוזמרי" של רומן פולנסקי.

פעלול פרסומי שנקט בו המפיק היה הנפקת תעודת ביטוח חיים על סך 1,000 דולר לכל צופה בסרט בארצות הברית למקרה שימות מחרדה במהלך הסרט.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחורה בלונדינית נאת מראה שוכרת חדר במלון. כאשר איש השירות מגיע לחדרה עם המזוודות היא מציעה לו לשתף עמה פעולה ותמורת סכום כסף לקיים עמה טקס נישואין בביתו של שופט השלום המקומי, ומבטיחה כי מיד לאחר מכן תתגרש ממנו. הבחור מתפתה. בביתו של השופט, תוך כדי מהלך הטקס היא שולפת סכין ודוקרת את השופט למוות ונמלטת מהמקום.

לאחר מכן לומדים הצופים לדעת כי שמה אמילי וכי היא חזרה זה עתה מאירופה יחד עם בן זוג, צעיר בשם וורן. לוורן אחות בשם מרים, בעלת חנות פרחים. וורן עובר להתגורר עם אמילי בבית המשפחה. בבית מתגוררת גם הלגה, אשה זקנה משותקת על כיסא גלגלים, שהייתה האומנת של וורן ומרים בילדותם. אמילי הרצחנית מתנכלת למרים, משחיתה את חנותה ובכוונתה לרצוח אותה ואת הלגה. ברגע הקריטי, כשמרים עומדת להיכנס לבית החשוך בו אמילי עומדת לבצע את זממה, חלה הפסקה בעלילה. לרוחב המסך מופיעה דמות שעון ובו מעגל תצוגה של ארבעים וחמש שניות והמחוג שבו מתקדם לקול תקתוק הדומה לפעימות לב ונשמע קולו של קריין:

"זוהי הפסקת חרדה (Fright Break)

שומעים את הקול ? זה קול פעימות לב נבעת ונחרד,

הפועם בקצב פעימות לבכם, או לאט יותר. הלב ימשיך

לפעום עוד עשרים וחמש שניות ומאפשר לכל אחד מכם

לעזוב את האולם, אם הוא נפחד מדי מלראות את סוף

הסרט... בעוד עשר שניות ניכנס לתוך הבית. זה עכשיו

או לעולם לא... חמש... ארבע... אתם קהל אמיץ,

שתים... אחת..."

בתום הארכה צופה הקהל במרים הנכנסת לבית כשלנגדה מופיעה דמותה של הלגה היורדת בכיסא הגלגלים שלה, הנע על גבי מסילה, מן הקומה העליונה לעבר קומת הקרקע. תוך כדי הירידה במורד המדרגות צונח לפתע ראשה של הלגה ונופל לרצפה. מסתבר כי אמילי ביצעה את זממה וכרתה את ראשה של הלגה. מרים עומדת בפני סכנת רצח מיידי, ניצלת בשנייה האחרונה ואמילי מוצאת את מותה.

פתרון התעלומה דומה לזה שבסרט "פסיכו". וורן ואמילי הם אדם אחד, אישה אשר לובשת מפעם לפעם את דמותו של וורן הגבר. היא למעשה אחותה של מרים שאביהן שקיווה לפני לידתה כי ייוולד לו בן, ציווה להוריש את הונו למי שייולד ובתנאי כי יהיה זה רק בן. בילדותה גידלה אותה אמה כבן מבלי לגלות לאב כי זו בת. היא הגיעה עתה, בדמותו של וורן, כדי לקבל את ירושת האב שנפטר, אך לא רק כיורשת של מחצית הרכוש אלא של העיזבון בשלמותו, לאחר שחיסלה את אחותה מרים. שופט השלום, שהיה בזמנו פקיד המחוז וקיבל שוחד כדי לרשום את אמילי כבן, והלגה האומנת שידעה את הסוד, הם העדים שאמילי חיסלה בדרכה לקבל את הירושה.

הקרנת הסרט בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הגיע לישראל בספטמבר 1962. מפיציו, שלא היו מודעים להקבלה שבין שם הסרט לבין שמו של הסרט "פסיכו", בחרו לקרוא לו בשם שגרתי של ספר בלשי "תעלומת הרצח הכפול". בשם זה נקראו גם תרגומם לעברית של אחד מספריה של אגאתה כריסטי ואחד מספריו של ארל סטנלי גרדנר. הסרט זכה להצלחה והקרנתו בבתי הקולנוע ברחבי הארץ נמשכה עד אפריל 1966.

את ביקורתו על הסרט בעיתון "מעריב" ב-20 בספטמבר 1962 סיים עזריה רפפורט, לאחר שניתח את הסרט מבחינת איכותו הקולנועית, בתיאור תגובת הקהל:

"תעלומה גדולה לא פחות מזהותו של הרוצח היא התנהגותו של הקהל. כילדים פחדנים ביער אפל, הם שורקים, צועקים, משמיעים קולות, כדי לעודד את עצמם בכל רגע שהמתח גובר – ועוזרים להרוס אותו בדרך זו. אך כשמציע הבמאי לצופים החוששים מפני אימי הסיום לצאת תוך ארבעים וחמש שניות – לא יוצא אף צופה אחד מן האולם. רק מספר צופות עצמו עיניהן והניחו ראשיהן על כתפי בני-זוגן...".^[1]

שחקני הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות השחקנים של הסרט לא הורכב מכוכבי קולנוע, אלא משחקנים לא מפורסמים, רובם שחקני סוגת ה"בי מובי" (באנגלית: B Movie), מונח המתייחס לסרטי קולנוע דלי תקציב שצולמו במהירות רבה, עם שחקנים מהדרג השני. הדמות המרכזית של אמילי הרוצח/רוצחת גולמה על ידי שחקנית בשם ג'ין ארלס (Jean Arless) שאינה נזכרת כשחקנית בשום סרט נוסף. הייתה זו למעשה שחקנית בשם ג'ואן מרשל, שהופיעה בין השנים 1958 ל-1975 בסרטי קולנוע ובסדרות טלוויזיה, בין היתר ב"אזור הדמדומים" ו"מסע בין כוכבים". רק בסרט זה הופיעה בשם אחר.