ערך מומלץ

תעלת דנובה-הים השחור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תעלת דנובה-הים השחור
תצלום אווירי של תעלת דנובה-הים השחור באזור אג'יג'אה
תצלום אווירי של תעלת דנובה-הים השחור באזור אג'יג'אה
מאפיינים כלליים
שימוש נתיב שיט
מיקום רומניה
מיקום ההתחלה צ'רנוודה שעל הדנובה הישנה (תעלה ראשית)
מיקום הסוף קונסטנצה בים השחור (תעלה ראשית)
קואורדינטות 44°11′53″N 28°23′54″E / 44.198°N 28.3983°E / 44.198; 28.3983
מידע על ההקמה
עלות כ-2 מיליארד דולר
תאריך התחלה 1949
תאריך סיום 1987
מידות
אורך 95.6 קילומטר
מאפיינים תפעוליים
מפעיל החברה הלאומית לניהול תעלות שיט
Danube-Black Sea Canal.png
מפה בה רואים את הדנובה בכחול ואת תעלת דנובה-הים השחור באדום
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תעלת דנובה-הים השחוררומנית: Canalul Dunăre-Marea Neagră), המכונה ברומניה גם בשם "Magistrala Albastră" ("הדרך המהירה הכחולה")[1], היא תעלה חפורה המתפצלת לשתי זרועות, ממערב למזרח, באורך 95.6 קילומטרים, 64.2 קילומטרים בזרוע הראשית ועוד 31.2 קילומטרים בזרוע המתפצלת מהזרוע הראשית. התעלה ראויה לשיט נהרות, מקשרת את נמל צ'רנוודה שעל הדנובה הישנה (זרוע אוסטרוב) עם נמל קונסטנצה בים השחור ומקצרת בכ-400 קילומטרים את אורך ההפלגה הדרושה כדי להגיע מהדנובה לים השחור. התעלה מחברת את נתיבי השיט האירופיים עם הים השחור ויוצרת נתיב שיט רצוף מקונסטנצה עד רוטרדם.

עבודות חפירת התעלה החלו ב-1949 ונפסקו ב-1953 לאחר מות יוסיף סטלין. ב-1976, ביוזמת ניקולאה צ'אושסקו, חודשו העבודות לפי תוכנית חדשה, והסתיימו בתעלה הראשית ב-26 במאי 1984. העבודות ליצירת הזרוע הנוספת התקיימו בין 1984 לבין 1987[2]. ההשקעה בעבודות הייתה כשני מיליארד דולר, ועל פי ההערכות, החזרתה הייתה צפויה תוך 50 שנה. ההכנסות השנתיות מניצול התעלה מכניסות כשלושה מיליון אירו, ולפי נתון זה, החזרת ההשקעה תושלם לאחר 600 שנה.

במהלך העבודות נחפרו 294,000,000 מטרים מעוקבים של אדמה בתעלה הראשית ועוד 87,000,000 מטרים מעוקבים בתעלה הצפונית, סך הכל 25,000,000 מטרים מעוקבים יותר מתעלת סואץ ו-140,000,000 מטרים מעוקבים יותר מתעלת פנמה.

תיאור התעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתיב השיט החוצה את אירופה מקונסטנצה עד רוטרדם

תעלת דנובה-הים השחור היא הפרויקט הגדול ביותר שבוצע אי פעם ברומניה. התעלה חוצה את רמת דרום דוברוג'ה ממערב למזרח, בחלקה הגדול באזור שכונה בעבר "עמק קאראסו". התעלה מתפצלת לשתי זרועות, שתיהן ראויות לשיט – האחת מצ'רנוודה עד אג'יג'אה, והשנייה מפוארטה אלבה עד מידיה ונבודאר.

אורך התעלה הראשית הוא 64.2 קילומטרים, רוחב הבסיס נע בין 70 (70 מטרים מאפשרים תנועה דו כיוונית של ספינות בעלות קיבולת של 40,000 טונות) לבין 120 מטרים והעומק 7 מטרים, אך השוקע המרבי המותר הוא 5.5 מטר. את התעלה משרתות ארבע ערי נמל, צ'רנוודה, מדג'ידיה, מורפטלר ואג'יג'אה. את התעלה חוצים שבעה גשרים, שלושה לכלי רכב, שלושה למסילות ברזל ואחד מעורב. בתעלה יכולים לעבור כלי שיט עם קיבולת של עד חמשת אלפים טון ושיירות עם קיבולת של עד 18,000 טון.

התעלה הראשית מתפצלת באזור פוארטה אלבה, שם מתחילה התעלה הצפונית המובילה למידיה-נבודאר. אורך התעלה הצפונית הוא 31.2 קילומטרים, רוחבה נע בין 50 ל-66 מטר והעומק 5.5 מטר. במרחק שלושה קילומטר מהפיצול הראשי, התעלה הצפונית מתפצלת שוב עם שלוחה של 5.5 קילומטרים המחברת אותה לנמל לומיניצה ולאובידיו.

התעלה מאפשרת תנועה של 75,000,000 טונות סחורות, ומחברת את קונסטנצה עם מערב אירופה באמצעות תעלת מיין-דנובה ובאמצעות תעלת אודר-אלבה[3].

תאי השיט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תא שיט בתעלה דנובה-הים השחור, בנבודאר

בקצות התעלה יש תאי שיט המאפשרים מעבר כלי שיט בין מקווי מים בעלי מפלס שונה.

  • תא השיט בצ'רנוודה (Ecluza Cernavodă) נמצא קרוב לחיבור תעלת דנובה-הים השחור עם נהר הדנובה ומשמש לכניסת כלי שיט מהדנובה לתעלה. המעוניינים להשתמש בו צריכים להודיע על כך 24 שעות לפחות לפני הגעתם[4].
  • תא השיט אג'יג'אה (Ecluza Agigea) נמצא בפתח התעלה הראשית, בקרבת נמל קונסטנצה דרום. פרק הזמן הדרוש למעבר בתא השיט הוא 60 דקות[5].
  • תא השיט נבודאר (Ecluza Năvodari) שוכן בפתח הימי של הזרוע הצפונית של התעלה, בקרבת נמל מידיה, מקום בו שוכן בית הזיקוק הגדול ביותר במזרח אירופה[6].
  • תא השיט אובידיו (Ecluza Ovidiu) שוכן בזרוע הצפונית של התעלה, במרחק 11.5 קילומטרים מנמל מידיה. המעבר בתא שיט זה מצריך 30 דקות. כשנושבות רוחות חזקות או שמתחוללת סערה חזקה, נפסק המעבר בתא השיט וכלי השיט ממתינים בנמלים הסמוכים[7].

שלושים שנה לאחר התקנת תאי השיט הוחלט לחדש את המנגנונים ולשם כך הובאו מנגנונים חדשים מגרמניה, בעלות של 230,000,000 אירו[8].

המשטר בתעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעלה נמצאת כולה בשטחה הריבוני של רומניה, ובהתאם לכך כפופה לחוקיה בכל התחומים, כולל כללי השיט, פיקוח הנהר, פיקוח סניטרי ומכס, שימוש במתקני הנמלים, ומניעת זיהום.

עבור המעבר בתעלה והשימוש במתקנים השונים נגבות עמלות, שניתן לשלמן גם במטבע זר.

גבולות ואקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוזדור קאראסו הוא תת-יחידה של רמת דרום דוברוג'ה וכולל את שתי הגדות של עמק קאראסו. גבול הפרוזדור בצפון, לכיוון רמת קאסימצ'יי עובר דרך גבעת צ'רנוודה (103.7 מטר), גבעת דפצ'אה (127.4 מטר), גבעת טורטומן (103.4 מטר), גבעת דוקוזול (118.6 מטר), גבעת גריי (127.4 מטר), תל הטורקי (130.4 מטר) ותל טרגושור (143.1 מטר). הגבול הדרומי, לכיוון הרמות אולטיניי וקובאדין-נגרו וודה, עובר דרך תל קוכירלני (119.5 מטר), תל צ'יוארה (130.5 מטר), גבעת ניקה פופה (127.4 מטר), תל טיאטה (114.9 מטר) ותל אויריאיי (76.6 מטר). ממערב הגבול הוא עמק הדנובה וממזרח חוף הים השחור.

בגלל הגובה הנמוך יחסית יש לאזור אקלים של מישור. היעדרותם של מכשולים טופוגרפיים משמעותיים מאפשר משטר רוחות המפזרים את שלגי החורף בצורה אקראית ולא אחידה. הטמפרטורות משתנות בקיצוניות יחסית בין חורף לקיץ, בין יום ובין לילה, כשטמפרטורת האוויר מגיעה בקיץ עד 46 מעלות צלזיוס. הקרקע מתחממת יותר וגם מתקררת מהר יותר. תופעות אקלימיות חורפיות (קרח, שלג) יכולות להופיע מוקדם למדי, בחודש ספטמבר ולהישאר עד מאוחר, עד מאי.

היובש והבצורת נוכחים כל השנה, בעיקר בעונות המעבר, אך גם בקיץ ולעיתים אפילו בחורף. כמות המשקעים השנתית היא 400 עד 450 מילימטרים. לאורך התעלה יש לחות גבוהה בגלל האידוי, תשתית לערפל, במיוחד בחורף[9].

השיט בתעלה וניצול התשתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לסתיו 2015 תעלת דנובה-הים השחור מנוהלת ומופעלת על ידי "החברה הלאומית לניהול תעלות שיט" (Compania Naţională Administraţia Canalelor Navigabile), שבתורה מפוקחת על ידי משרד התחבורה הרומני. החברה מעסיקה 430 עובדים ותפעולה רווחי.

עד שנת 1990 השיט בתעלה היה רק שיט רומני ורק אחרי המהפכה הרומנית (1989) נפתחה התעלה לשיט בינלאומי.

ניצול נמלי התעלה, מורפטלר, מדג'ידיה, אובידיו ולומיניצה הוא חלקי מאוד, נכון ל-2012 מנוצלים רק 10% מקיבולתם, חלקית בגלל מחסור בתשתיות[10].

במחצית הראשונה של שנת 2015 עסקי החברה מהשיט בתעלה הגיעו לסכום של 31,000,000 לאי, בשליש יותר מהתקופה המקבילה בשנה הקודמת. במהלך 8 החודשים הראשונים של 2015 עברו דרך התעלה 16,100 כלי שיט (14% יותר מבשנה קודמת), שהובילו 9.79 מיליוני טונות סחורה (13% יותר מבשנה שעברה)[11].

בולגריה, בעלת נמלים על הדנובה, רוצה לחסוך את דמי המעבר בתעלה הרומנית ולקצר את הדרך לים השחור, לכן הוחלט בבולגריה לתכנן תעלת דנובה-הים השחור, שתעבור בשטח בולגרי ותחבר את הנמלים רוסה וורנה. תעלה זו תהיה ארוכה פי שלושה מהתעלה הראשית הרומנית ועלותה, לפי הערכות בולגריות, תהיה בסביבות שני מיליארד יורו. אם וכאשר תיחפר תעלה בולגרית, היא תגרע כמות משמעותית מהשיט בתעלה הרומנית[12].

תוכניות היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1903 העלו Peters ו-R.Sevastos את הרעיון שעמק קאראסו היה בעבר נתיב של הדנובה או תעלה שנחפרה על ידי השלטון הרומאי - חוקרים אחרים דחו זאת[13]. ידוע בוודאות שסירות דיג השתמשו בנתיב זה במאה ה-18[14]. נתיב מים זה היה למעשה תעלה צנועה שנקראה Lama או Laman וחיבר את צ'רנוודה עם צפון קונסטנצה - נתיב זה נסתם בתחילת המאה ה-19[15].

יריבות בין מעצמות ואינטרסים אימפריאליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1828–1829) והסכם אדירנה פתחי הדנובה עברו לשליטה מוחלטת של האימפריה הרוסית. העות'מאנים חיפשו מוצא מכך על ידי יצירת שפך נוסף של הדנובה לים השחור. ב-1837 מומחים בריטיים הכינו חוות דעת, לפי הזמנת האימפריה העות'מאנית - הם טענו אז, שעדיין אין את האמצעים הטכניים הדרושים לחפירת התעלה.

חוות דעת דומה הופיעה בדין וחשבון שפרסם ב-1840 קרל פון וינקה בחברה הגאוגרפית של ברלין[16].

אחרי מלחמת קרים הוסרה השליטה הרוסית מפתחי הדנובה ובכך נפסק העניין העות'מאני ביצירת פתח יציאה נוסף של הדנובה אל הים השחור.

ב-1929 ביקר ברומניה האדמירל הבריטי רגינלד הנדרסון (Reginald Henderson), שהביע עניין ביצירת תעלה שתחבר את אגם טאשאול-קונסטנצה-צ'רנוודה. האדמירל הבריטי הונע מאינטרס צבאי, להפוך את אגם טאשאול לבסיס ימי בו ניתן יהיה לרכז כמות גדולה מאוד (מאות) של ספינות. ב-1938 נידונה תוכנית נוספת בכיוון זה עם השתתפות גרמנית ובריטית במטרה להפוך את נמל מידיה למקלט עבור ספינות[17].

תוכניות רומניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אאורל ברגלזאן, מתכנן נתיב התעלה

לאחר צירוף חבל דוברוג'ה לרומניה הוכנו גם תוכניות רומניות - התוכניות שאפו להשיג קיצור ההפלגה לים השחור וגם להוות תחליף להפלגה בזרועות הדנובה העוברות דרך הדלתה של הדנובה, הפלגה שסבלה מבעיות שונות.

יון יונסקו ציין ב-1850 בעבודתו "טיול חקלאי במישור דוברוג'ה" ש"יתרונות אדירים עבור מרכז אירופה, שינבעו משיט בזרוע זו של דנובה, פירות מיידיים יופקו מכך עבור המסחר והתעשייה, באופן כללי". גריגורה אמנויל להוברי הפיק תוכנית ב-1883 וב-1900 ערך המהנדס אאוג'ן פון קראסיי מחקר בנושא. הקשיים הטכניים והעלויות הגבוהות של ביצוע העבודה הרתיעו את קרול הראשון, מלך רומניה, שסירב לצאת להרפתקאה זו.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, לאחר כיבוש דוברוג'ה, מעצמות המרכז החליטו להוציא לפועל את תוכנית התעלה והתעשיין הרומני באסיל אסאן הקצה 85,000 לאי למחקר שדה, שלא יצא לפועל. הרעיון לא נזנח וב-1928 אאורל ברגלזאן ואוקטביאן סמיג'לסקי (Octavian Smigelschi), שניהם סטודנטים בפוליטכנית של טימישוארה, ערכו מחקר במסגרת עבודת הגמר שלהם, בשם "Studiul unui canal navigabil Cerna-Voda – Constanța" (מחקר על תעלת שיט מצ'רנוודה לקונסטנצה) וקבעו למעשה את הנתיב הנוכחי של התעלה, נתיב העובר בדרך העמק של עמק קאראסו[18].

קרול השני, מלך רומניה נמשך לרעיון התעלה, אך המשבר הכלכלי העולמי של 1929 ובהמשך תחילת מלחמת העולם השנייה גרמו לדחיית התוכנית.

היוזמה של סטלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסיף סטלין, יוזם פרויקט התעלה

בארכיונים הרומניים אין אזכור ליוזמה שהביאה לקבלת ההחלטה על כריית התעלה, אך מי שהיה ראש לשכתו של גאורגה גאורגיו-דז', פאול ספטקו (Paul Sfetcu), סיפר על שיחותיו עם גאורגיו דז' בזכרונותיו. ב-1948, לאחר שהמפלגה הקומוניסטית הרומנית בראשותו של גאורגיו-דז' תפסה את השלטון ברומניה וביצעה הלאמה רבתי, הגיעה למוסקבה משלחת כלכלית רומנית עם גאורגיו-דז' בראשה, כדי לדון על פיתוחה הכלכלי של רומניה. גאורגיו דז' הציג בפני יוסיף סטלין את תוכניות התיעוש הרומניות, אך סטלין, לאחר ששמע, לא הגיב להן, אלא שאל את הרומנים אם ידוע להם על כך שבתחילת המאה ה-20 הבריטים ערכו תוכנית לחפירת תעלת שיט שתחבר את הדנובה לים השחור. הרומנים הופתעו והשיבו שאינם מכירים, אך כשיחזרו, יחפשו בארכיונים ואם ימצאו, יציגו את המפה לסטלין. סטלין אמר להם שאין צורך לחפש את המפה, לחץ על כפתור ולחדר נכנס איש אחד עם מפת רומניה ועליה מסורטט בקו מסלול התעלה. הרומנים ניסו להתחמק, טענו שאין להם תקציבים לכך, וסטלין השיב שהתקציבים יימצאו אם החברים הרומנים ירצו להגשים פרויקט גדול זה. הרומנים טענו שאין להם ציוד מכני הנדסי מתאים ואין להם משאיות, וסטלין השיב שברית המועצות תעמיד לרשותם את הציוד והמשאיות הדרושים.

הנציגים הרומנים חזרו לרומניה עם הציווי של סטלין ועם המפה, כינסו את הלשכה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית השלטת וקיבלו החלטה משל עצמם, כדי לכסות על העובדה שהם פועלים מתוך כפייה. באמצעי התקשורת נמסר על הפרויקט הדגול, שאמור היה לקצר את השיט בדרך לים השחור, לנקז קרקעות ביצתיות בדוברוג'ה ולאפשר שיט רצוף ממוסקבה ועד מרכז אירופה[19].

העבודות בשנות החמישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת רומניה קיבלה החלטה לביצוע תעלת השיט דנובה-הים השחור ביולי 1949. ב-23 במרץ 1950 הוצא צו 75 של האספה הלאומית הגדולה של רומניה, שעסק בארגון ותפעול התעלה וב-25 במרץ קיבלה הממשלה החלטה מס' 505 להקמת "המנהלה הכללית של העבודות להקמת תעלת דנובה-הים השחור".

בנוסף לביצוע התעלה, הפרויקט נועד לתעש את החבל, לשפר את החקלאות המקומית, לעלות את רמת החיים, לפתור את בעיית הבצורת המקומית, לנקז את הקרקעות של עמק קאראסו ולהדביר את המלריה.

ההכנות היו קצרות וחפוזות וב-15 ביולי התחילו החפירות[20]. לצורך ביצוע העבודות נעשה שימוש בכמאה ושלושים אלף אסירים, שעונשם נקבע בין שנה אחת לעשר שנות מאסר - אסירים שנידונו לעונשים כבדים יותר נשלחו למכרות העופרת.

בול דואר רומני מ-1952 המציג את תעלת דנובה-הים השחור ומבשר שהעבודות יסתיימו ב-1955

מהר מאוד החלו לצוץ בעיות, שנבעו מהכנות בלתי מספקות, תוכניות לא בדוקות, מחסור בציוד מתאים והחשוב מכל, מחסור בכוח אדם מיומן. התברר שבמסלול, שנבחר עבור התעלה, נכלל מקטע חולי, שעבורו יצטרכו לצקת כמויות גדולות מאוד של בטון, שיכפילו את עלות הקמת התעלה. היו גם טעויות הנדסיות בסיסיות, למשל, בחישוב כמויות הברזל הדרושות, הכמות צוינה בטונות, אף על פי שחושבה בקילוגרמים וזה הגדיל אותה פי אלף.

למרות הסיסמאות התלויות בכל מקום (סיסמה נפוצה הייתה: "אנחנו בונים ללא הבורגנות ונגד הבורגנות") העבודה התקדמה לאט מאוד ולאחר שלוש שנים נחפרו רק שלושה קילומטרים. היה ברור שהפרויקט לא יעמוד בלוח הזמנים ובמסגרת התקציב, ובצמרת התחילו לדבר על סבוטז' ולחפש שעיר לעזאזל.

תנאי מחיה ומשטר עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורכם של 65 הקילומטרים שבין קצות התעלה הוקמו 14 מחנות עבודה. המחנה הגדול ביותר היה פוארטה אלבה (Poarta Albă) ובו כ-12,000 אסירים, וביתר המחנות היו בין 5,000 ל-7,000 אסירים בכל מחנה. באחד המחנות רוכזו הכמרים. בנוסף לאסירים היה שימוש נרחב בעובדים שכירים, שהגיעו מכל רחבי רומניה לאחר שנודע לתושביה על המשכורות הטובות המוצעות במקום זה, וכן בחיילים בשירות סדיר[21].

האסירים שמחו לצאת לעבודה בחפירת התעלה במקום הישיבה בבית הסוהר, וזאת מכמה טעמים: עבור העבודה שולם שכר מינימלי, שני ימי עבודה, בהם האסיר השלים את המכסה, חושבו כמו ריצוי שלושה ימי בית סוהר, ובתעלה מנות האוכל היו גדולות בחמישים אחוז לעומת בית הכלא.

מכסת העבודה הייתה שניים וחצי עד שלושה מטרים מעוקבים של אדמה לאיש, חפורים ומועברים על פני הסכר באמצעות אלונקה או מריצה. להעברת מטר מעוקב של אדמה עם המריצה נדרשו 12 עד 20 הובלות. מי שלא השלים את המכסה נענש בצינוק ללילה וצמצום מנת המזון. המכסות לא השתנו בחורף, כשהאדמה הייתה קפואה וקשה יותר לחפירה. מי שטען להיותו חולה הושכב על אלונקה והוכה עם מקל עם מסמרים חדים - לטענת המכים, חולים לא מרגישים ומי שהרגיש אינו חולה, אלא מתחזה. נגרמו כך עשרות מקרי מוות באשמת ההנהלה וראשי בריגדות העבודה. ב-1953, לאחר חקירה, נעצרו שמונה עד עשרה ראשי בריגדות[22].

ימי ראשון בשבוע היו ימי מנוחה גם במחנות העבודה של התעלה והוקדשו לכדורגל. נוצרו קבוצות כדורגל של המחנות השונים, שהתחרו ביניהן וזכו לעידוד אוהדיהן מהמחנות[23].

עובדי התעלה שוכנו באולמות שינה עם מיטות קומתיים המסודרות בצורת צלב, כשבמרכז האולם נמצא דלי שמיועד לצרכים. בהתחלה הופרדו האסירים הפליליים מהאסירים הפוליטיים, אך בהמשך עורבבו, כשהשלטונות מסרבים להכיר בקיומם של אסירים פוליטיים ורואים בכולם אסירים פליליים[24].

מסביב למחנות האסירים היו שלוש גדרות תיל. בחורף 1953 - 1954 ירדה כמות גדולה של שלג, שכיסתה את הגדרות וכמה אסירים ברחו. הפטרולים, שיצאו בעקבותיהם, מצאו שאריות של גופות ובגדים שסועים - הבורחים נטרפו על ידי זאבים רעבים[20].

לעיתים אחד האסירים היה נופל מהסכר, והיו יורים בו באמתלה שניסה לברוח. מי שמת הוכנס לארון מתים עם חור במכסה. את ארון המתים עם החור הובילו בעגלה לשער המחנה, שם היה השומר תוקע כידון לתוך החור, כדי לוודא שזה לא ניסיון הימלטות של אדם חי. אז היו מובילים את הארון למקום קבורה לא ידוע (לא היה בית עלמין מסודר), לא הודיעו למשפחות על מות האסיר. בתקופה זו המקום כונה גם בשם "תעלת המוות" (Canalul morții)[25].

משפטי הראווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בתחילת מרץ 1952 היה ברור שהפרויקט לא יעמוד בלוח הזמנים ויעבור את מסגרת התקציב. העיכוב בעבודות הצריך הסבר מתקבל על הדעת, והוא ניתן על ידי פתיחת משפטים בהם הואשמו חלק ממנהלי הפרויקט בסבוטז' וסטיה מהקו המפלגתי.

ב-12 במרץ נעצרו ונחקרו שמונה אנשים. תמצית החקירה עם הערות של מיור וארדאן מקסימיליאן, מי שהיה אחראי על מדור אנטי-סבוטז' בסקוריטטה, הועברה להנהגת המפלגה, שהורתה על שליחת ועדת חקירה בהנהגת המיור מקסימיליאן. הוועדה הורכבה ממקסימיליאן, הקפטן דומיטרסקו מהחקירות ושני מהנדסים מומחים, שהגיעו מברשוב ומטימישוארה. הוועדה חשפה ליקויים רבים, בעיקר בתכנון, אך גם בקביעת מסלול התעלה, בשימוש בציוד ועוד. בדיווח שלה הוכנסו השוואות עם תעלת פנמה ותעלת סואץ, כדי להבהיר נקודות וזו הייתה שגיאה חמורה מבחינה פוליטית. גאורגיו-דז' החזיר את הדוח להנהלת סקוריטטה עם נזיפה על ההשוואה עם תעלות בארצות קפיטליסטיות, במקום להשוות עם תעלת הוולגה-דון. נדרש זיהוי מבצעי ההשוואות ומבצעי מעשי הסבוטז'. המיור מקסימיליאן הודח מסקוריטטה באשמת קוסמופוליטיות ועמדה עוינת לברית המועצות.

באפריל-מאי 1952 ביקר בתעלה שר הפנים הממונה על סקוריטטה, אלכסנדרו דרגיץ', ובחזרתו משם הורה על הכנת משפט ראווה לדוגמה נגד מבצעי סבוטז'. ביולי התחילו מעצרים בקרב סגל עובדי התעלה. החשודים נחקרו תוך שימוש באלימות, עינויים ואיומים כלפי משפחותיהם ואולצו להודות בהאשמות. החשודים נבחרו מבין בעלי עבר חשוד, שהשתייכו בעבר לתנועה הלגיונרית או אהדו את הציונות או היו בנים של בעלי קרקעות. ההנהגה הפוליטית בראשות גאורגיו-דז' עקבה אחרי החקירה ודרשה לזרז אותה, כדי שלא יהיו עיכובים, כמו במשפט הראווה, שתכננו ללוקרציו פטרשקנו ולא הצליחו לארגן אותו בגלל סירובו העיקש של פטרשקנו להודות בפשעים המיוחסים לו. לקראת המשפט הצפוי נערך מסע תעמולה נגד החשודים, שהושחרו בכל אמצעי התקשורת ובאסיפות ענק, שנערכו לצורך זה.

בין 29 באוגוסט לבין 1 בספטמבר נערך המשפט הראשון. המשפט נערך לעיני אלפיים מעובדי התעלה. מפעם לפעם היו קמים חלק מהמאזינים למשפט ודורשים בקריאות קצובות: "מוות להם! מוות להם! מוות למבצעי הסבוטז'!". היו גם כאלה שצעקו, שהם מתנדבים להיות בכיתת היורים. לעונש מוות נידונו חמישה נאשמים (ארבעה מתוכם מהנדסים) ויתר הנאשמים נידונו לעונשי מאסר בין 20 שנה למאסר עולם. כל הנידונים, כולל הנידונים למוות, נענשו גם בהשהיית הזכויות האזרחיות לעשר שנים. ב-4 באוקטובר נדחו הערעורים. עונשם של שני נידונים למוות הומתק למאסר עולם, אך שלושת האחרים, אאורל רוזיי-רוזנברג, ניקולאה וסילסקו ודומיטרו ניקיטה הוצאו להורג[26].

כמה ימים אחרי המשפט הראשון, בימים 8 עד 10 בספטמבר, נוהל משפט ראווה נוסף נגד 15 נאשמים, אך במשפט זה העונש המקסימלי היה 25 שנות מאסר. כל הנידונים, בשני המשפטים, שלא הוצאו להורג, שוחררו בשנים 1955 - 1957 בתקופת החנינות. ב-1968, כשבהוראת ניקולאה צ'אושסקו נחקרו פשעי התקופה ברומניה, התברר שגם המוצאים להורג היו חפים מפשע[27].

משפטי הראווה גרמו לתוצאות שליליות, עובדי התעלה המפוחדים נמנעו מנקיטת יוזמות, חיפשו גיבוי כפול ומכופל לכל פעולה והגדילו את הבירוקרטיה. עובדים טובים העדיפו לעבור למקומות עבודה אחרים ועבודות התעלה סבלו מהאטה נוספת.

המניעים של סטלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעה המקובלת הייתה שעבודות החפירה נועדו, בין היתר, להביא לחיסול הבורגנות הרומנית, שנשלחה לעבוד בתנאים קשים. ולאפשר לספינות קרב סובייטיות להפליג במעלה הדנובה לכיוון יוגוסלביה במקרה של סכסוך מזוין איתה[28].

לאחר מות סטלין התאספה הנהגת המפלגה הקומוניסטית הרומנית ודנה בהמשך הפרויקט. בהתאם להערכות שהעמלות שייגבו מכלי השיט שיעברו בתעלה לא יכסו אפילו את עבודות התחזוקה, הוחלט להפסיק את העבודות.

גאורגיו-דז' המשיך להרהר בנושא ושיתף בכך את ראש לשכתו - לדעתו של גאורגיו-דז', לאחר סיום העבודות על התעלה, עמד סטלין לפנות לרומניה ולבקש ממנה לוותר "מרצונה וללא כפייה" על השליטה בשפך הדנובה, שנמצא בשכנות מידית לגבול עם ברית המועצות, באמתלה שלרומניה יש יציאה חדשה לים השחור[29].

הפסקת העבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת מותו של סטלין (5 במרץ 1953) התקיימה במוסקבה ישיבה של לשכת הוועדה לסיוע כלכלי הדדי ובה משלחות מכל ארצות הגוש הקומוניסטי ובראשן מנהיגיהן. הישיבה עסקה בתכנים מדאיגים, מחסור הולך וגובר באנרגיה חשמלית ואמצעי חימום בכל הארצות הקומוניסטיות. הישיבה נפסקה לפני הזמן בגלל מות סטלין והכל המתינו לקבלת החלטות במוסקבה. בינתיים ציבורים גדולים לא היו מרוצים מהמצב ופנו להפגנות ושביתות בצ'כוסלובקיה, בפולין ובמזרח גרמניה. במוסקבה החליטו לעשות שינויים והם הועברו לכל הארצות הקומוניסטיות.

הוראות לרומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בברית המועצות ידעו היטב מה המצב ברומניה, כי בכל צומתי קבלת ההחלטות שותפו יועצים סובייטיים, שהעבירו דיווחים למוסקבה. ב-13 ביולי 1953 אמר גאורגי מלנקוב למשלחת הרומנית במוסקבה שמצב החקלאות ואספקת המוצרים ברומניה הוא קטסטרופלי והציע להנהגה הרומנית לדאוג לעם, שיהיו לו שפע מוצרים. הוצע לרומנים להאט את התיעוש ואת הקולקטיביזציה, לצמצם את ההוצאות הצבאיות, להחליש את הטרור ולצמצם את המחנות. ניקיטה חרושצ'וב נזף ברומנים בהזכירו שהם השקיעו בתעלת דנובה-הים השחור סכום שווה להשקעתם בכל החקלאות הרומנית. הוא המשיך וטען שהתעלה הייתה אינטרס גרמני, כי הגרמנים רצו להפליג בדנובה לים השחור מבלי לעבור דרך תעלת כיליה, שתחת שלטון סובייטי, לכן התעלה בעצם מפרידה בין רומניה ובין ברית המועצות, לא מאחדת אותן.

הצעדים הרומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומניה הוחלט לכבד את יום העבודה של שמונה שעות ולהפסיק עם ה"עבודה בהתנדבות", להגדיל את המשכורות, להגדיל פי שניים וחצי את בניית הדירות למגורים, לשפר את אספקת המזון לאוכלוסייה ולוותר על הניסיון להגשים את תוכנית החומש בארבע שנים. כדי להשיג כל זאת הוחלט לצמצם את התקציב המיועד לפיתוח ל-22% במקום 26% ולהגדיל את התקציב המיועד לצריכה ל-72% במקום 67% מכלל התקציב.

בישיבה של המועצה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שנערכה ב-21 ביולי, הוחלט להשתמש במונח "דחייה" לגבי סיום עבודות פיתוח התעלה, דחייה לשנים 1956 - 1957. אלכסנדרו מוגיורוש סקר את עבודות התעלה ואמר ששמונה הקילומטרים אליהם כבר מגיעים מי הדנובה ישמשו להשקיית שטחים לגידול ירקות. לישיבה זו קדמה ב-17 ביולי ישיבה בקונסטנצה, בהנהגת מוגיורוש, שבה הוחלט להפסיק לזמן מה את עבודות התעלה, כדי לגייס את העובדים לאיסוף התבואה בברגאן, באמתלה שאיסוף התבואה אינו סובל דיחוי, אך האיחור בעבודות התעלה יודבק בחורף[30].

חידוש העבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1959 חודשו העבודות על התעלה, אך לא לצורכי שיט, אלא לצורכי יצירת מערך ההשקיה Mircea Vodă. חלק ממערך ההשקיה הזה נוצל בהמשך לחידוש עבודות חפירת התעלה.

הרקע לחידוש העבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף חייו התחיל גאורגה גאורגיו-דז' לפתח ברומניה עצמאות מסוימת כלפי ברית המועצות, בעיקר בתחום הכלכלי, שבו הרומנים סירבו לקבל את תפקיד ספקי המוצרים החקלאיים, שהסובייטים הועידו להם. ניקולאה צ'אושסקו, יורשו של גאורגיו-דז', המשיך והעצים קו זה. צ'אושסקו טיפח יחסים טובים עם השאה האיראני והגדיל בהתמדה את הסחר בין שתי המדינות. במסגרת מסחר זה קיבלו הרומנים מהאיראנים נפט גולמי במחיר זול. צינור שהונח בין איראן ובין טורקיה יצר יציאה לים השחור עבור הנפט האיראני, ומכאן עלה הרעיון של צ'אושסקו לבניית בית זיקוק על החוף הרומני של הים השחור, שם יזוקק הנפט האיראני. לאחר מכן המוצרים המזוקקים ימכרו ברווח גדול למדינות אירופה, אליהן יובלו בשיט בדנובה, וכדי לקצר שיט זה עלה רעיון חידוש עבודות תעלת דנובה-הים השחור.

קבלת ההחלטה וחידוש העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 ביוני 1973 הגיש ניקולאה צ'אושסקו לוועד הפועל של המועצה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית הרומנית הצעה עקרונית לחידוש העבודות לחפירת תעלת דנובה-הים השחור - ההצעה התקבלה פה אחד[31].

למרות קבלת ההחלטה העקרונית לקח עוד זמן רב עד לחידוש העבודה. הזמן נוצל להכנת תוכניות חדשות, קביעת מסלול חדש בחלקו (רק 9,4 קילומטרים מהמסלול החדש חופפים למסלול עליו עבדו בשנות החמישים) ורכישת הציוד הדרוש לביצוע העבודות. העבודות בפועל התחילו ב-1975 והמטרות היו:

המהנדס קיריאק אבדאניי (Chiriac Avădanei) היה האיש עליו הטיל צ'אושסקו להוביל את תכנון העבודות. התכנון החל ביום 10 ביולי 1973 עם קבוצה של 185 מהנדסים וטכנאים, שפעלה בשיתוף פעולה עם המוסדות האקדמיים והמחקריים השונים של רומניה. במהלך הזמן הקבוצה גדלה ל-225 מומחים ולאחר שהתחיל יישום הפרויקט, המתכננים היו מבלים שלושה ימים בשבוע בשטח, בפיקוח על העבודות[32].

בעקבות פניות ממערב אירופה חודשה העבודה על התעלה ב-1976 ורומניה קיבלה מימון של 250 מיליוני דולרים מהבנק העולמי[33]. המימון, שהתקבל מהבנק העולמי, והלוואות נוספות מהמערב, סך הכל כמיליארד וחצי דולרים, שימשו לרכישת כלים מכניים-הנדסיים מתאימים וכלי רכב עם נגררים גדולים להובלת האדמה החפורה. מרבית הרכישות נעשו במערב אירופה, ארצות הברית ויפן והזרימו למשק הרומני ציוד חדיש ושיטות עבודה חדשות. חלק קטן מהמימון שימש לרכישות בשוק הרומני[34].

ביצוע העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעם, לצורכי ביצוע עבודות תעלת דנובה-הים השחור, לא נעשה שימוש בעבודת אסירים. המבצעים הורכבו מאנשי צבא, שתי בריגדות של הנדסה ועובדים אזרחים שכירים, שהפעילו כלים מכניים ב-98% מהמקרים[35]. תנאיי השכר היו מפתים מאוד, לכן היה ביקוש רב למקומות העבודה בפרויקט. בתקופת השיא (1983 - 1984) עבדו בו זמנית 32,000 איש, שהפעילו 700 מחפרים בגדלים שונים, 5,000 משאיות עפר ו-600 בולדוזרים, חוץ מציוד התחזוקה[36].

על אנשי הצבא הוטל לטפל ב-40 קילומטרים של תעלה ועשרה קילומטרים נוספים הוטלו על מתנדבים במסגרת איחוד הנוער הקומוניסטי. המתנדבים מקרב התלמידים והסטודנטים הגיעו לזמנים קצובים ולאחר שלמדו את המלאכה היו צריכים לחזור ללימודיהם.

עבודות פיתוח התעלה והנמלים הנלווים הצריכו גם הריסת מבנים קיימים, כך עבר הנתיב במורפטלר דרך המסגד המקומי, אך השלטון דאג להעמיד מסגד חדש לשירות המתפללים המוסלמים המקומיים, לפני הריסת המסגד הישן[37].

סיום העבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול דואר רומני שהופק לכבוד פתיחת תעלת דנובה-הים השחור. בבול מצוירים ניקולאה צ'אושסקו, כשהוא גוזר את הסרט, ורעייתו, אלנה צ'אושסקו, המוחאת כפיים

ניקולאה צ'אושסקו קבע את מועד סיום העבודה על התעלה הראשית ליולי 1982, בין היתר משום שסיכם עם נשיא ארצות הברית לשעבר, ריצ'רד ניקסון ביקור ברומניה ורצה להביא אותו לטקס הסיום. מחסור בכוח אדם מיומן, מחסור בדלק ותקלות בלתי צפויות גרמו לדחיית המועד וצ'אושסקו רתח על כך ונזף בכל המנהלים.

ב-9 ביולי 1982 נאלץ צ'אושסקו לשנות את התאריך בו עמדו להסתיים העבודות על התעלה הראשית - המועד החדש נקבע ל-1 במאי 1983. העבודה הסתיימה רשמית ב-30 באוקטובר 1983, אך את החגיגות דחו לאביב, למאי 1984, ללא נוכחותו של ניקסון, שכבר סיים את ביקורו ברומניה[38].

סיום העבודה על התעלה הראשית ופתיחתה לשיט נחוג על ידי הנהגת רומניה של אותה תקופה. ב-26 במאי 1984, בשעה 8:47, ניקולאה צ'אושסקו גזר את הסרט לצלילי המנון רומניה ו-21 יריות תותח[39], והזמרים דן ספטרו ומיראבלה דאואר ביצעו דואט הקרוי Magistrala Albastra (הדרך המהירה הכחולה), שם שהפך לשם נרדף לתעלת דנובה-הים השחור. את השיר חיבר אאורל סטורין ואת המוזיקה הלחין ואסילה ואסילאכה[40]. לכבוד סיום העבודה הופקה והופצה מדליית זיכרון בשם "Canal Dunăre-Marea Neagră"[41].

לאחר סיום העבודות על התעלה הראשית, הופנו הציוד וכוח האדם המתפנים לביצוע התעלה הצפונית.

בסיום העבודות על התעלה דנובה-הים השחור, החלו התכנון והעבודות על תעלת דנובה-בוקרשט, שנועדה להפוך את בוקרשט, בירת רומניה לנמל על הדנובה המקושר לים השחור.

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפעל האדיר של כריית התעלות, מחנות העבודה של האסירים בתקופת הכרייה הראשונה, התקוות והחששות, ההתנסויות והמחלוקות סיפקו נושאים לספרים לא מעטים, ספרים אוטוביוגרפיים וספרים בדיוניים, ספרים תיעודיים וספרים עם נתונים טכניים.

  • ביולי 2008, באמפיתיאטרון של אוניברסיטת אובידיוס הוצג הספר "תעלת דנובה-הים השחור בין היסטוריה, אקטואליה ותחזיות" (Canalul Dunăre-Marea Neagră între istorie, actualitate şi perspective). ספר זה חובר בעזרתם של 23 מומחים[42].
  • "ההיסטוריה של דוברוג'ה במאה ה-20 כרך ראשון תעלת דנובה-הים השחור" (Istoria Dobrogei in sec.XX. Vol.1 Canalul Dunare -Marea Neagra. 1949-1953) מאת מאריאן קוז'וק (Marian Cojoc).
  • "החינוך מחדש ברומניה הקומוניסטית (1949 - 1955) כרך שלישי טרגו אוקנה, אוקנלה מארי, תעלת דנובה-הים השחור" (Reeducarea in Romania comunista (1949-1955). Vol. III: Targu-Ocna, Ocnele Mari, Canalul Dunare-Marea Neagra) מאת מירצ'אה סטנסקו (Mircea Stanescu)

ספרים אוטוביוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת הנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

על גדת התעלה, במרחק תשעה קילומטרים מהיישוב מורפטלר, באזור הכפר "סטרז'ה" לשעבר ניצבת אנדרטת הנוער. האנדרטה, שבנה הפסל פאוול בוקור (Pavel Bucur) מעוצבת בצורת דמות של מלאך מכונף הנוטה לצאת במעוף. הפסל עשוי פלדה ומתנשא לגובה 38 מטרים וניצב על אדן בגובה 9 מטרים. הפסל הוזמן ושולם על ידי איחוד הנוער הקומוניסטי ב-1988 והוצב באזור התעלה, שנחפר על ידי מתנדבי איחוד הנוער הקומוניסטי. במקור היו על הפסל תבליטים ומקטעי מלל, אך הם פורקו ונגנבו, כנראה על ידי סוחרי מתכות[43].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Canalul Dunăre – Marea Neagră, 30 de ani de la inaugurare. Magistrala Albastră, construită cu sacrificiul deţinuţilor politici (ברומנית)
  2. ^ Cum a fost construit Canalul Dunăre-Marea Neagră. Secretele Magistralei Albastre dezvăluite de inginerul care a proiectat măreţul proiect comunist (ברומנית)
  3. ^ Dreptul mării în timp de pace și de război: Regimul juridic al zonelor מאת Constantin Manea,Marian Moșneagu, Editura Mica Valahie עמודים 152 - 153 (ברומנית)
  4. ^ Ecluza Cernavodă (ברומנית)
  5. ^ Ecluza Agigea (ברומנית)
  6. ^ Ecluza Năvodari (ברומנית)
  7. ^ Ecluza Ovidiu (ברומנית)
  8. ^ Ecluze cu tehnologie germană pe canalul Dunăre-Marea Neagră (ברומנית)
  9. ^ Ilie Claudia, Impactul canalului Dunăre - Marea Neagră asupra mediului עמודים 9 - 11 (ברומנית)
  10. ^ Porturile uitate ale judeţului Constanţa (ברומנית)
  11. ^ Firma care administrează canalul Dunăre - Marea Neagră a raportat un profit de zece ori mai mare la şapte luni (ברומנית)
  12. ^ Bulgarii își fac propriul canal Dunăre-Marea Neagră (ברומנית)
  13. ^ Podisul Dobrogei (ברומנית)
  14. ^ ההיסטוריה של התעלה (ברומנית)
  15. ^ Ilie Claudia, Impactul canalului Dunăre - Marea Neagră asupra mediului עמוד 5 (ברומנית)
  16. ^ 16.0 16.1 DOCUMENTAR: Canalul Dunăre-Marea Neagră, 30 de ani de la inaugurare (ברומנית)
  17. ^ Ilie Claudia, Impactul canalului Dunăre - Marea Neagră asupra mediului עמוד 6 (ברומנית)
  18. ^ Dreptul mării în timp de pace și de război: Regimul juridic al zonelor מאת Constantin Manea,Marian Moșneagu, Editura Mica Valahie עמוד 152 (ברומנית)
  19. ^ Stalin a decis (ברומנית)
  20. ^ 20.0 20.1 Martiri in infernul concentrationar – 5 Schelete l (ברומנית)
  21. ^ Lucia Hossu Longin, Memorialul Durerii, Editura Humanitas, Bucuresti, 2007, עמודים 259-270 (ברומנית)
  22. ^ Confesiunile elitei comuniste - România 1944 - 1965 Institutul național pentru studiul totalitarismului בוקרשט 2015 עמוד 73 (ברומנית)
  23. ^ Fotbalul ca memorial al durerii: Campionatul Canalului Dunăre-Marea Neagră (ברומנית)
  24. ^ Detinuti politici (ברומנית)
  25. ^ Canalul Dunăre-Marea Neagră (ברומנית)
  26. ^ Când vorbele goale trimit oameni nevinovaţi la moarte - Procesul Bandei de sabotori şi diversionişti de la Canalul Dunăre-Marea Neagră (ברומנית)
  27. ^ Radiografia unei mistificari: Procesul sabotorilor de la Canal (ברומנית)
  28. ^ Tragicul Canal Dunare - Marea Neagra (ברומנית)
  29. ^ Dej, faţă-n faţă cu Stalin. Stenogramele întâlnirilor dintre cei doi (ברומנית)
  30. ^ Inchiderea santierului (ברומנית)
  31. ^ Redeschiderea Canalului (ברומנית)
  32. ^ Inginerul care a proiectat Magistrala Albastră şi caznele construirii Canalului Dunăre-Marea Neagră (ברומנית)
  33. ^ "La Canal s-a murit din beţie sau din neglijenţă" (ברומנית)
  34. ^ Socoteli eronate (ברומנית)
  35. ^ Cum vede Canalul Dunăre-Marea Neagră proiectantul său, după trei decenii (ברומנית)
  36. ^ Canalul Dunăre - Marea Neagră: de la megalomania comunistă la realismul capitalist (ברומנית)
  37. ^ Destine de santieristi (ברומנית)
  38. ^ „Magistrala albastră“, una dintre marile „ctitorii“ ale lui Ceauşescu (ברומנית)
  39. ^ Lucesc epoletii generalului (ברומנית)
  40. ^ Magistrala Albastră (ברומנית)
  41. ^ Medalii, Decoratii si Ordine Romanesti (Romanian Medals&Orders) (ברומנית)
  42. ^ „Canalul Dunăre-Marea Neagră între istorie, actualitate şi perspective“ (ברומנית)
  43. ^ Monumentul Tineretului, îngerul căzut de pe malul Canalului (ברומנית)
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg