תעלת ההטיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלט.jpg

תעלת ההטיה (או תעלת הירדן) היא תעלת מים פתוחה מחופת בטון, שתוכננה על ידי תה"ל כשלב הראשון של המוביל הארצי ואף הוקמה בחלקה על ידי סולל בונה. התעלה, שמוצאה כקילומטר דרומית לגשר בנות יעקב, הייתה מיועדת להסיט את מי הירדן מאפיקם הטבעי למאגר באזור כורזים ומשם להמשך המוביל הארצי. בכך ניתן היה לצמצם את המשאבים והעלויות הניכרות של שאיבת מי המוביל מן הכנרת לגובה פני הים ולאפשר ייצור חשמל הידרואלקטרי מחלק של מי הירדן שיופלו לכנרת. התנגדות סורית לעבודות בשטח המפורז, מנעה את השלמת העבודות, והתעלה נזנחה ולא הופעלה.

התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפעל הארצי לפי תוכניות מוקדמות, בספרו של שמחה בלאס משנת 1944, אוצרות המים בארץ ישראל, לפני ע' 43

תוואי מוביל המים הארצי (כנרת – ירקון – נגב) היה אמור להתחיל בגזרת גשר בנות יעקב שבגליל העליון. התוכנית נועדה לתפוס את מי הירדן ההררי דרומית לגשר (לפני איבוד גובהם בזרימה לכנרת) ולהובילם בתעלת הטיה פתוחה לכורזים. משם יובלו חלקם לים כנרת תוך ייצור חשמל הידרואלקטרי, והחלק הנותר יוזרמו בתעלת מים מערבה למאגרי צלמון ואשכול של המוביל הארצי.[1]

העבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבודות על תעלת הירדן החלו ביולי 1953[2]. ב-2 בספטמבר 1953 החלו העבודות בשטח המפורז[3]. שני מחפרים ראשונים נכנסו לירדן, להתחיל בעבודת ההטיה. הסורים התנגדו לפעילות ישראל באזור המפורז בגשר בנות יעקב, והפריעו לעבודות בירי.[4] במקביל הם הגישו מחאה לאו"ם על העבודות שמבצעת ישראל[5]. ראש משקיפי האו"ם בישראל, ואגן בניקה, הכריע ב-24 בספטמבר 1953, שעל ישראל להפסיק את העבודות כל עוד לא הושג הסכם הדדי[6]. ב-28 באוקטובר בשעה 23:59 הופסקה העבודה באתר לפי צו הממשלה. ישראל הספיקה לחפור את התעלה באורך 2800 מטר בשטח המפורז, אולם היא לא הייתה עמוקה מספיק למטרתה[7]. ישראל ראתה את ההפסקה של העבודות בשטח המפורז כזמנית והמשיכה בעבודות באזורים האחרים של התעלה. לאורך התעלה נסללה דרך כבושת חצץ לצורך מעבר כלי העבודה[8].

בינואר 1954 הגישו מעצמות המערב הצעת החלטה שהתירה את המשך העבודות, לאחר הבטחת ערובות לזכויות הערבים בקרקע ובמים. אלא שברית המועצות הטילה וטו וההצעה נדחתה.[9] לבסוף, כעבור שלוש שנים, נאלצה ישראל להפסיק את עבודות ההטיה ולהשאיר בשטח שמדרום לשטח המפורז תעלה חפורה מדופנת וסכרי מים.[10]

עד היום לא הושלם התוואי המקורי של תעלת ההטיה. לאחר שהופסקה הטית הירדן מגשר בנות יעקב, לא המשיכו בה מטעמים פוליטיים, טוען שמחה בלאס, שהיה יוזם הרעיון של הבאת מי הירדן לנגב ושימש במספר תפקידים ממשלתיים. הוחלט לשאוב את כל המים מהכנרת, ונמנע ייצור החשמל מן העודפים שהיו צריכים לזרום לכנרת. תכנון לקוי גרם למליחות המים יתר על המידה הרצויה, יחד עם הסבת המים למי שתייה, נתייקרה עלות המפעל באופן ניכר. במאי 1964 הושלם המוביל הארצי.[11]

בשנת 1992 נבנתה בתוואי דומה תחנת כוח הידרואלקטרית על ידי קיבוץ כפר הנשיא.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמחה בלאס, (1973). מי מריבה ומעש. רמת גן: מסדה.
  • אזדרכת, א' (2004). "הניסיון להטיית מי הירדן ליד גשר בנות יעקב", בתוך: א. שילר, ג. ברקאי וג. הורוביץ (עורכים), נופים – עיונים בידיעת הארץ, ירושלים: אריאל, עמ' 134–148.
  • שריג, ג' ומאיר פעיל (2005). "המלחמה על המים למרגלות הגולן בשנים 1950–1967", בתוך: מ' ראובני ומ' לבנה (עורכים), הגולן – אדם ונוף, תל אביב: רמות – אוניברסיטת תל אביב, עמ' 155–162.
  • מיכלסון, ב' (ספטמבר 2008). "המלחמה על המים – א-סימטריה כנגד הליגה הערבית", ביטאון יד לשריון, 29, עמ' 32–39.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ א"א חברת 'מקורות'.
  2. ^ הוחל בעבודת החפירה של תעלת הירדן, דבר, 6 ביולי 1953
  3. ^ בלאס, 1973, ע' 185
  4. ^ שריג ופעיל, 2005, ע' 159.
  5. ^ אזדרכת, 2004, עמ' 136–141.
  6. ^ החלטת בניקה על הפסקה בחפירת תעלת הירדן, דבר, 25 בספטמבר 1953
  7. ^ מה נעשה והושג בחפירת תעלת הירדן, דבר, 4 בנובמבר 1953
  8. ^ נמשכת סלילת הכביש ליד תעלת הירדן, על המשמר, 16 בדצמבר 1953
  9. ^ מיכלסון, ספטמבר 2008, ע' 34.
  10. ^ שריג ופעיל, 2005, ע' 160.
  11. ^ בלאס, 1973, עמ' 249–250.