לדלג לתוכן

תעשיית אפייה בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תעשיית האפייה בישראל פועלת לשם אספקת צורכי תושבי המדינה במוצרי מאפה למיניהם: לחם לסוגיו, מוצרי מאפה מתוקים (עוגות ועוגיות) ומוצרי מאפה שאינם מתוקים (כגון בורקס וחטיפים מלוחים). זו תעשייה ותיקה, ששורשיה במאה ה-19, בתקופה העות'מאנית.

עיקר הצריכה של מוצרי מאפה בישראל מיוצר בישראל. יבוא מתקיים בתחומים מעטים, ובתחומים מעטים נוספים נעשה הייצור בישראל לפי זיכיון ממותג בינלאומי. חלק קטן ממוצרי מאפה המיוצרים בישראל מיוצא לחו"ל.

מאפיית אריאל ברחוב משה שרת בקריית ים

בישראל פועלות ארבע קבוצות עיקריות לייצור תעשייתי של לחם לסוגיו (לחם, חלות, פיתות):

חלק ניכר ממוצריהן של מאפיות אלה (לחם אחיד וחלות רגילות) נמצא בפיקוח מחירים של משרד הכלכלה והתעשייה. בעשור השני של המאה ה-21 הורשעו מאפיות אלה ומנהליהן בפרשת קרטל הלחם, באשמת יצירת הסדר כובל של חלוקת השוק ותיאום מחירים בתחום הלחם האחיד והחלות הנתונים לפיקוח מחירים. על המאפיות ומנהליהן הוטלו קנסות, ועל מרבית המנהלים הוטלו גם עונשי מאסר קלים.

למאפיות אלה קווי ייצור אוטומטיים, שתפוקתם היא אלפי מוצרי לחם (לחמים, לחמניות ופיתות) בשעה. במרבית ימות השבוע קווי הייצור פועלים בתפוקה חלקית, אך כיוון שהם אינם פועלים בשבת ובחגי ישראל, במוצאי שבת ובמוצאי חג הם פועלים בתפוקה מלאה, וביום שישי ובערב חג הן פועלות בתפוקה כמעט מלאה.

בנוסף למאפיות גדולות אלה, שמוצריהן נמכרים ברחבי ישראל, פועלות מאפיות קטנות, בהן מאפיית הצבי, המייצרות לחמים מיוחדים הנמכרים באזור פעילותה של המאפייה.

בישראל פועלים כ 1850 סניפי מאפיות וקונדיטוריות מתוכם כ 590 סניפים פועלים כחלק מרשתות בתי מאפה וקונדטוריות[1]. בין הרשתות הבולטות בענף: "מאפה נאמן", "לחם תושיה", "מאפיית אריאל" ו"שיבולת השרון"[2].

על פי נתוני חברת סטורנקסט על השוק המבורקד, סך המכר הכספי של מוצרי הלחם שנמכר ברשתות השיווק הקמעוניות בשנים 2018–2020 היה כ–1.5 מיליארד ש"ח בשנה[3].

בשוק הבצק הקפוא פועלים שלושה יצרנים גדולים:

בנוסף פועלים בתחום זה יצרנים קטנים. הבצק הקפוא מופץ לנקודות אפייה במרכולים, שבהן נשלמת אפייתו ומוצרי המאפה נמכרים לצרכנים. בנוסף מוצרים חצי אפויים ואפויים משווקים קפואים לנקודות מכירה קמעונאיות, לבתי מלון ולמסעדות, שבהם הם מחוממים ונמכרים לצרכנים.

מוצרי מאפה מתוקים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום מוצרי המאפה המתוקים (עוגות, עוגיות וכדומה) פועלים יצרנים רבים, בהם אסם, שטראוס גרופ, רוקחמן, מנעמים, אחווה, אנטקוביץ', שפיצר, מאפיית אריאל ועוד.

מוצרי מאפה לא מתוקים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטגוריה זו כוללת קשת רחבה של מוצרי מאפה:

ענף ייחודי של תעשיית האפייה הוא ענף המצות, שתוצרתו, לצריכה מקומית וליצוא, מיועדת בעיקר לצריכה בחג הפסח. בתחום פועלות מאפיות אחדות, בהן מצות אביב, שנוסדה ב-1887 ביפו וב-1949 עברה לבני ברק, ומצות יהודה, שנוסדה ב-1921 בצפת וב-1949 עברה לירושלים.

בשנת 2012 ייצאה ישראל מצות בסך כ-19.4 מיליון דולר, מתוכם כ-11.5 מיליון דולר (כ-59%) לארצות הברית ומרבית הייצוא הנוסף, לקנדה (כ-5%), בריטניה (כ-8%) ואיטליה (כ-8%). שאר הייצוא התפרס על פני כ-45 מדינות ברחבי העולם, מאזרבייג'ן ועד ניגריה וקניה.[4]

חומר הגלם העיקרי לתעשיית האפייה - קמח לסוגיו - מיוצר בטחנות הקמח בישראל, שהבולטת שבהן היא רשת שטיבל, המחזיקה גם ב-24% מהבעלות במאפיות אנג'ל.

חומרי גלם אחרים, בהם שמרים ומשפרי אפייה, מסופקים על ידי יצרנים מקומיים, בהם פוליבה, ויבואנים, בהם סורפול ופוראטוס (הול').

איסור אפיית לילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנגדות לאפייה בלילה הייתה, יחד עם הדרישה שלא לעבוד ביום ראשון, יעד מרכזי של ארגוני אופים במקומות שונים בעולם במהלך המאה ה-19. ביוני 1925 אימץ ארגון העבודה הבינלאומי את אמנת עבודת לילה (מאפיות), 1925, שנכנס לתוקף במאי 1928[5].

בשנות ה-30 עמדה הדרישה לחוק שיאסור עבודה בלילה במאפיות במרכז פעילות אגודת פועלי האפייה בארץ ישראל[6]. במהלך מלחמת העולם השנייה הושגה הסכמה בין המאפיות הגדולות על ביטול אפיית הלילה, אולם היו מאפיות קטנות שניצלו את ההזדמנות להרחבת עסקיהן. בשנת 1945 כונסה ועדה יהודית-ערבית לדון בחקיקת איסור אפייה בלילה, אולם הנציג הערבי התנגד לחוק כזה בטענה שהוא יפגע ביכולת התחרות של הפועל הערבי, ועל כן איסור אפייה בלילה לא נחקק[7]. לאחר הקמת המדינה הושגו הסכמים למניעת אפייה בלילה[8].

בפברואר 1951 אישרה הכנסת הראשונה את חוק איסור אפיית לילה, שהיה חוק העבודה הראשון שחוקק על ידי הכנסת. החוק אסר אפייה מסחרית בשעות הלילה, משעה 22:00 ועד שעה 6:00 (בהמשך צומצם האיסור עד 4:00), בנימוק שאפייה בלילה מזיקה לבריאות העובד, ויש לה השפעה רעה על כל אורח החיים של העובד. לא הייתה הקפדה על קיומו של החוק, והוא בוטל ביולי 1998. בדברי ההסבר לביטול החוק נכתב שמוצע לבטל את החוק בגלל התקדמות החקיקה הסוציאלית והסתירה בין החוק לחוק יסוד חופש העיסוק[9].

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]