תעשיית הביגוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ממוזיאון הבובות בארצות הברית Danville, קנטקי

תעשיית הביגוד או תעשיית ההלבשה, הידועה גם בשם תעשיית הביגוד המוכנה ללבישה (קונפקציה)[1] או תעשיית ביגוד הטקסטיל[2], (באנגלית: Textile Manufacturing או Textile Engineering) מתייחסת לייצור בקנה מידה גדול של מוצרי ביגוד, לרוב בייצור המוני, אך לפחות בסדרות גדולות. היסטורית, היא צמחה מחייטים וממתפרות קטנות שייצרו בגדי גברים, נשים וילדים שנעשו בשיטות מלאכת יד. בהשפעת המיכון ההדרגתי של התהליכים הטכנולוגיים שמשתמשים בהם וכתוצאה מדרישות השוק החדשות שהופיעו עם העיור צמחו מלאכות אלה לתעשייה עתירת ממדים[3].

תפיסת תעשיית ההלבשה כתעשייה, כוללת אפוא את התשלובות התעשייתיות ואת המפעלים הקטנים והגדולים שעוסקים בייצור המוני וסדרתי של ביגוד ומוצרי טקסטיל אחרים הדורשים הרכבה. כיום, ביחידות הייצור הללו מועסקים עובדים הנעים בין כמה עשרות עד לכמה אלפים או אפילו עשרות אלפים.

בנוסף, שרדו עד היום יזמים פרטיים המייצרים בגדים בהתאמה אישית ומתקנים בגדים וכן חייטים קטנים של איש אחד או שניים.

הסטטיסטיקה המסכמת מתייחסת בדרך כלל לתעשיית הטקסטיל ולתעשיית ההלבשה ביחד בשם "תעשיית הטקסטיל וההלבשה". הציבור הלא מומחה חושב על שני המגזרים כאחד וכאשר הוא שומע את המונח "תעשיית הטקסטיל" הוא מכליל בו גם את תעשיית הביגוד. למעשה, אלה הם שני ענפים נפרדים, אם כי קשורים זה לזה. תעשיית הטקסטיל, מלבד אספקת חומרים המתאימים לעיבוד (בדים, חלק מהאביזרים כמו חוטי תפירה, חומרי בטנה ועוד) לתעשיית ההלבשה, היא גם ספקית של תחומים רבים נוספים (למשל מייצרת טקסטיל טכני ובריאותי ורפואי שונים), ותעשיית ההלבשה משתמשת בחומרי טקסטיל במוצרי לבוש מוכנים (הלבשה תחתונה ומוצרי הלבשה עליונים, כובעים, כפפות מותאמות וכו'), וכן במוצרי טקסטיל אחרים המשמשים במשקי בית הדורשים גזירה ותפירה (מפות ומצעים, מגבות ובדים אחרים, וילונות, מפות, כיסויי רהיטים וכו').

זה מצדיק את הדיון הנפרד בשני המגזרים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכונת תפירה מהמאה ה-19

ייצור בגדים במפעלי תעשייה החל במחצית השנייה של המאה ה-19. לפני כן, החייטים ייצרו את הבגדים באופן אישי על פי מידות לקוחותיהם בבתי המלאכה (מתפרות) העצמאיות שלהם. רק המצאת מכונת התפירה הראשונה היעילה והשימושית באמת (בארתלמי תימוניה, 1830) התחילה את התהליך שהוביל בסופו של דבר להכנסת הביגוד לייצור המוני תעשייתי בתחילת המאה ה-20. הופעת הבגד ה"מוכן ללבישה" שנתפר לא לפי הזמנה של אדם ספציפי, התחילה למעשה בשנות ה-30 של המאה ה-19, כאשר בסביבות 1831 הייזם אמריקאי ג'ורג' אופדייק (אנ') שהפך לימים לראש העיר של ניו יורק בתקופת מלחמת האזרחים האמריקנית התחיל לייצר בגדים מוכנים במפעל שלו ומכר אותם בכלבו בניו אורלינס. הפריצה אמיתית בתחום זה הגיעה על ידי השיפור ההדרגתי של מכונת התפירה (אליאס האו, 1846; אייזק מריט זינגר (Isaac Singer)[4], 1851; אלן בנג'מין ווילסון (Allen B. Wilson), 1850 ואחרים)[5].

מלחמת האזרחים האמריקנית (18611865) נתנה דחיפה גדולה לפיתוח הייצור של ה"מוכן ללבישה". כאשר פרצה המלחמה החיילים עדיין לבשו מדים תוצרת בית, שהיו צריכים תפור אותם בצורה שנקבעה על ידי הממשלה. עם זאת, ככל שהמלחמה התפשטה והתרחבה יותר, יזמים החלו לבנות מפעלים, שבהם יכלו לייצר ביעילות את הכמות הנדרשת של המדים לצבא בזמן אספקה ​​קצר. המדידות שנלקחו אצל החיילים המתגייסים הראו שניתן לסווג את הבגדים לקבוצות מידות המציגות סדירות מסוימת, שעבורן ניתן להכין טבלאות מידות אחידות. טבלאות מידות אלו שימשו גם לאחר תום המלחמה, כאשר עברו לייצור בגדי גברים אזרחיים.

במקרה של בגדי נשים – מכיוון שהם מושפעים הרבה יותר משינויים אופנתיים וטעמים אינדיבידואליים – הייצור ההמוני לא התפשט אז, אלא רק הרבה יותר מאוחר, משנות ה-20 של המאה ה-20. בנוסף לפיתוח רחב היקף של מכונות ששימשו לייצור בגדים, התפתחות ענף הפרסום, פיתוח רשתות כלבו וחנויות קטלוג מילאו תפקיד מרכזי בהתפשטות ייצור הביגוד ההמוני. תהליך זה הוביל גם ליצירת תקני מידה אחידים שהתבססו על מידות גוף, אשר חוברו לראשונה בשנים 19391940 על ידי מדידת מידות גופן של כ-15,000 נשים אמריקאיות ופורסמו ב-1941.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים בתעשיית הביגוד, לונדון, מלחמת העולם הראשונה

התפתחות תעשיית ההלבשה התחילה על כן באמריקה הצפונית, אך ייצור סדרתי של ביגוד בקנה מידה גדול התפתח גם באירופה והתבסס כבר באמצע המאה ה-20, כך גם באוסטרליה, יפן ודרום אפריקה. תהליך זה הושלם בשנות ה-60, כאשר רוב צורכי האוכלוסייה ברוב מדינות מערב ומזרח אירופה, צפון ודרום אמריקה ועוד כמה מדינות נוספות התמלאו על ידי תעשייה זו. באותו הזמן החל גם ייצוא רחב של מוצרים אלה, שיוצרו על ידי תעשיית ההלבשה בקנה מידה גדול, ומדינות אסיה לקחו יותר ויותר חלק בתעשייה זו בשל רמת השכר הנמוכה מאוד שם וכתוצאה מכך הוזלה מאוד הסחורה משם. עד סוף המאה ה-20, סין העממית, הודו, פקיסטן ובנגלדש הפכו ליצואנות העיקריות של בגדים, למרות העובדה שאיכות המוצרים שלהן הייתה הרבה מתחת לסטנדרט של סחורות אירופאיות ושל אלה באמריקה הצפונית. עם זאת, ברגע שחברות ממערב אירופה ומצפון אמריקה הופיעו במדינות אלו כמשקיעות והעבירו את הייצור שלהן או חלק ניכר ממנו למדינות אלו ב"שכר נמוך", והביאו איתן את המכונות המודרניות שלהן ואת ארגון הייצור, איכות המוצר השתפרה בהדרגה, וכעת, מבחינת איכות, הם במקרים רבים תחרותיים עם מוצרים המיוצרים במדינות תעשייתיות מתקדמות. עם זאת, יש להזכיר כתופעה שלילית בלא במעט מדינות אסייתיות, אפריקאיות או דרום אמריקאיות, שהם המהווים חלק ניכר מהיצוא של תעשיית ההלבשה, שתנאי העבודה בהן גרועים מאוד. העובדים במצב פגיע, לפעמים נאלצים לעבוד בשכר רעב, עבודת ילדים היא נוהג נפוץ במקומות רבים מאלה. כל הגורמים הללו הם למעשה מהווים את הסיבה לרמת המחירים הנמוכה של הסחורה.

התפשטות ייצור הבגדים בקנה מידה גדול, "ייצור המוני" הפכה את הלבוש לאחיד, לדוגמה: במאה ה-19, איכר ופקיד התלבשו אחרת, פקיד סיני וג'נטלמן אנגלי ממעמד הביניים התלבשו אחרת. למראה הלבוש האחיד של היום, לעומת זאת, היה השפעה גם על במידות ועל הסדרות ובכך גם על הורדת המחירים.

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכונת תפירה ממוחשבת

הפיתוח הרחב של תקני הייצור ההמוני בתעשיית ההלבשה במאות ה-20 וה-21 נבע בעיקר מהשיפורים שנעשו בתחום ציוד הייצור. הכנת חייטות ממוחשבת (למשל הכנת דוגמאות חייטות, שרטוטי פריסה, תיאורים טכניים, אוטומטיים חלקית). מכונות תפירה ותפירה מבוקרות מחשב, מקומות עבודה אוטומטיים לתפירה, מכונות גימור מודרניות לתעשיית הבגדים (כגון מכונות גיהוץ, ציוד אידוי), פיתוחים בטכנולוגיית אריזה. מידת האוטומציה הגבוהה של הייצור, פתרונות ארגון הייצור שמתבססים על כלי טכנולוגיית מידע השתרשו כולם בייצור המוני של בגדים והעלו משמעותית את תקני הפרודוקטיביות והאיכות. כמו כן, כל אלה תרמו גם לאפשרות של שינויים מהירים במוצרים שנדרשו על ידי האופנה המשתנה. אם במחצית הראשונה של המאה ה-20, שלטה בתעשייה עבודת הייצור לאורך מסוע מכני, הרי בשנות ה-2000 נעשה שימוש במערכות ארגון ייצור ממוחשבות הרבה יותר מודרניות.

כיווני התפתחות עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מילוי הדרישה שיש צורך להסתגל אליה ככל האפשר - תוך שמירה על חסכון - היו בתחום שינויי אופנה מהירים ובהתאם לכך מספר הולך ופוחת של יחידות בסדרות שמיוצרות מכל דגם (בעבר היה נהוג לייצר סדרות של כמה אלפי או אפילו עשרות אלפים יחידות מאותו הדגם). כיום סידרה הצטמצמה בדרך כלל לכמה מאות יחידות.
  • פתרון ממוחשב מדויק ביותר של עבודות הכנה לייצור ולתפירה (תכנון דפוסי הגזירה והחייטות, פריסת שרטוטי הביגוד, הרכבת ותיכנות התוכנית למכונות התפירה אוטומטיות וכו').
  • צמצום זמן האספקה (ההובלה) ליחידות, ולשם כך היה צורך להפחית ככל האפשר את הטיפול הידני. היה צורך לתמוך בפעילותו של העובד "התופר" במכשירי עזר שונים (למשל שימוש במכשירי קיפול, הזנה וכו' של מכונות התפירה), וככל האפשר להכניס אוטומציה גם למשימות התפירה הבודדות (למשל בקווי המכונות הפועלים אוטומטית). כאן המקום לציין שהאצה נוספת של קצב המכונות (מכונות תפירה מודרניות מהירות מסוגלות לייצר אלפי תפרים בדקה) אינה מתאימה יותר או אינה אפקטיבית, מכיוון שתהליך התפירה עצמו דורש מעט זמן יחסית לעבודות ההכנה הנעשות בהכרח ידנית (התאמת והנחת הבדים לתפירה, הסרתם וכו' שאת חלקם הגדול יש עדיין לבצע ידנית).
  • ארגון זרימת החומרים בצורה מושלמת ככל האפשר בין פעולות עוקבות, תכנון מערך מפעל כך שזמן העברת הבדים, חומרי העזר וסילוק התוצרת המוגמרת ​​יהיו קצרים ככל האפשר ומיקום מקומות העבודה יהיה ניתן לסקירה כללית שקופה ככל האפשר.
  • שיפור מתמיד של תנאי העבודה ליד המכונות תוך התחשבות בהיבטים בריאותיים, חיסכון באנרגיה והיבטים ארגונומיים, לרבות "פעילויות העבודה החמות" (גיהוץ, אידוי);
  • בתנאי ייצור בקנה מידה גדול, היה צורך לאפשר שינוי של חלק אחד או כמה חלקים של הדגם בייצור בהתאם למידות בפועל של הלקוח הסופי בהתבסס על הזמנות בודדות. זה האחרון התאפשר הודות לכך שקיימים כיום ניסיונות מוצלחים ומתקדמים למדוד את מידות הלקוח הבודד במצלמת וידאו ועל בסיס זה לייצר את תבנית התפירה בעזרת מחשב.

בתחום ייצור הבגדים - לכל הציוד המשמש בתהליך הייצור - נחווית פעילות פיתוח מהירה ביותר בהתאם להיבטים הנ"ל, הנעזרת רבות במערכות IT (כגון פתרונות נתמכי מחשב למשימות ניהול ייצור ומשימות לוגיסטיקה). לפי נתונים שפורסמו על ידי EURATEX "ארגון ההלבשה והטקסטיל האירופי" (European Apparel and Textile Organisation) בשנת 2012 היו 127,457 חברות שפעלו בתעשיית ההלבשה של האיחוד האירופי המנתה אז 27 מדינות חברות, שהעסיקו בסך הכל 1.78 מיליון עובדים. רוב המפעלים הללו שייכים לקטגוריית המפעלים הקטנים והבינוניים, עם מספר עובדים ממוצע של 14 למפעל. גם במקרה של בגדים חשוב מאוד שהייצור שלהם לא יזהם את הסביבה ושלא יכיל חומרים מזיקים לבריאות. לכן, יצרנים תובעניים בודקים ומאושרים את מוצריהם מנקודת מבט זו על ידי אחת המעבדות המוסמכות של ארגון OEKO-TEX הייעודי (Oeko-Tex הוא סימן מסחרי רשום, המייצג את תוויות המוצרים ואישורי החברה שהונפקו ושירותים נוספים הניתנים על ידי האגודה הבינלאומית למחקר ובדיקה בתחום הטקסטיל והאקולוגיה של העור), וסוחרים וצרכנים תובעניים מעדיפים בדרך כלל מוצרים בעלי תעודת הסמכה זו. למרבה הצער, לא כל היצרנים מנצלים את האפשרות הזו שלעיתים קרובות מתנגדים לה גם ארגוני טבע ושמירה על הסביבה (כגון גרינפיס).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hildegunn Kyvik Nordås: The Global Textile and Clothing Industry post the Agreement on Textiles and Clothing
  • Hills, Richard Leslie (1993), Power from Steam: A History of the Stationary Steam Engine, Cambridge University Press, p. 244, ISBN 978-0-521-45834-4
  • Nasmith, Joseph (1894), Recent Cotton Mill Construction and Engineering, John Heywood, Deansgate, Manchester, reprinted Elibron Classics, ISBN 978-1-4021-4558-2

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תעשיית הביגוד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המילה "קונפקציה" מקורה במילה הלטינית confectio, שמשמעותה העיקרית היא: הכנה
  2. ^ Clothing and footwear industry-Britannica
  3. ^ A History of the Textile Revolution
  4. ^ Elias Howe: Inventor of the Lock Stitch Sewing Machine
  5. ^ Wheeler & Wilson, Sewing machines