תעשיית הלווחה בוויילס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נוף הלווחה של צפון-מערב ויילס
The Slate Landscape of Northwest Wales
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
המחצבה בדינורוויג
המחצבה בדינורוויג
מדינה בריטניהבריטניה הממלכה המאוחדת
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2021, לפי קריטריונים 2 ו-4
שטח האתר 32.59 קמ"ר
פיצול גושי הלווחה בפטיש ובאזמל לייצור לוחות קירוי דורש מיומנות רבה. תהליך זה לא היה ממוכן עד למחצית השנייה של המאה ה-20, ועדיין מייצרים כמות של לווחה בצורה זו. חוצבים אלה עובדים במחצבת דינורווג, ויילס, בערך בשנת 1910.

תעשיית הלווחה בוויילסאנגלית: Slate industry in Wales) קיימת עוד מהתקופה הרומית כאשר לווחה שימשה לקירוי הגגות במצודה בסגונטיום, כיום קרנארבון. תעשיית הלווחה גדלה לאט עד תחילת המאה ה-18, ואז התרחבה במהירות עד סוף המאה ה-19, אז אזורי ייצור הלווחה החשובים ביותר היו בצפון-מערב ויילס, כולל מחצבת פנרין (אנ') ליד בת'סדה (אנ'), מחצבת דינורוויג (אנ') ליד ל'אנבריס (אנ'), מחצבות עמק ננטל'ה (אנ'), ובליינה פסטיניוג, שם כורים את הלווחה ולא חוצבים. פנרין ודינורוויג היו שתי מחצבות הלווחה הגדולות בעולם, ומכרה אוקלי בבליינה פסטיניוג היה מכרה הלווחה הגדול ביותר בעולם.[1] לווחה משמשת בעיקר לקירוי גגות, אך מיוצרת גם כלוח עבה יותר למגוון שימושים לרבות ריצוף, משטחי עבודה ומצבות.

עד סוף המאה ה-18 נחצבה הלווחה בקנה מידה קטן על ידי קבוצות חוצבים ששילמו תמלוגים לבעל הקרקע, העבירו לווחה לנמלים ולאחר מכן היא נשלחה לאנגליה, אירלנד ולפעמים לצרפת. לקראת סוף המאה החלו בעלי הקרקע להפעיל בעצמם את המחצבות, בהיקף גדול יותר. לאחר שהממשלה ביטלה את מס הלווחה בשנת 1831, התרחבות מהירה של התעשייה הונעה על ידי בניית מסילות רכבת להובלת לוחות הלווחה לנמלים.

תעשיית הלווחה שלטה בכלכלת צפון-מערב ויילס במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19, אך הייתה בקנה מידה קטן בהרבה במקומות אחרים. בשנת 1898 ייצר כוח עבודה של 17,000 איש חצי מיליון טון לווחה. סכסוך עבודה מתמשך במחצבת פנרין בין 1900 ל-1903 סימן את תחילת הידרדרותה, ובמלחמת העולם הראשונה נרשם צמצום גדול במספר העובדים בתעשייה. השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה הביאו לסגירת מחצבות קטנות רבות, והתחרות מול חומרי קירוי אחרים, במיוחד רעפים מחרס ומבטון, הביאו לסגירת רוב המחצבות הגדולות יותר בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20. ייצור הלווחה עדיין נמשך, אבל בהיקף מופחת בהרבה.

אתרי תעשיית הלווחה בצפון-מערב ויילס הם אתר מורשת עולמית של אונסק"ו,[2] וכמו-כן מוגדרת הלווחה הוולשית על ידי האיגוד הבינלאומי למדעי הגאולוגיה (International Union of Geological Sciences או בקיצור ה-IUGS) כמשאב אבן מורשת עולמית.[א][3]

התחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבצי הלווחה החשובים ביותר בוויילס הם מרבצים מהקמבריון דרומית לבנגור וקרנארבון, ואורדוביק וסילור בסביבות בליינה פסטיניוג.
  קמבריון
  אורדוביק
  סילור

מרבצי הלווחה של ויילס שייכים לשלוש תקופות גאולוגיות: תור הקמבריון, תור האורדוביק ותור הסילור. המרבצים מהקמבריון משתרעים מדרום-מערב מקונווי (Conwy) עד ליד קריקיית' (אנ'). מרבצים אלה נחצבו במחצבות פנרין ודינורוויג ובעמק ננטל'ה. יש מחשופים קטנים יותר במקומות אחרים, למשל על אנגלסי. המרבצים של האורדוביק משתרעים מדרום-מערב מבטווס-אי-קוייד לפורת'מאדוג. אלה היו המרבצים שנכרו בבליינה פסטיניוג. יש עוד רצועה של לווחה אורדוביקית דרומה יותר, הנמשכת מל'אנגינוג (Llangynnog) לאברדיווי (אנ'), שנחצבת בעיקר באזור קוריס (אנ'), עם כמה מחשופים בדרום-מערב ויילס, בעיקר פמברוקשייר. המרבצים הסילוריים נמצאים בעיקר מזרחה יותר בעמק די ובסביבות מחינל'ת' (אנ').

סגולותיו של אבן הלווחה כחומר בניין וגגות הוכרו מאז התקופה הרומית. המבצר הרומי בסגונטיום (קרנארבון), היה מקורה במקור ברעפי לווחה, אך המפלסים המאוחרים יותר מכילים לוחות לווחה רבים, המשמשים הן לקירוי והן לריצוף. המרבצים הקרובים ביותר נמצאים במרחק של כ-8 קילומטרים באזור קילגווין (Cilgwyn), מה שמעיד כי לא נעשה שימוש בלוחות רק משום שהיו זמינים באתר. במהלך תקופת ימי הביניים התקיימה חציבה קטנה של לווחה בכמה אזורים. מחצבת קילגווין שבעמק ננטל'ה מתוארכת למאה ה-12 ונחשבת לעתיקה ביותר בוויילס. התיעוד הראשון של מחצבת לווחה בשכנות למחצבת פנרין המאוחרת יותר הוא משנת 1413, כשברשימת הנכסים בשכירות של בעל האדמות גוילים אפ גריפית' (Gwilym ap Griffith) נכתב שכמה משוכריו קיבלו 10 פני כל אחד עבור חציבה של 5,000 לוחות לווחה. מחצבת הלווחה של אברל'ווני (Aberllefenni) החלה אולי לפעול כמכרה לווחה כבר במאה ה-14. תאריך ההפעלה המאושר המוקדם ביותר הוא מתחילת המאה ה-16, כאשר בניין מקומי, פלאס אברל'ווני, היה מקורה בלוחות לווחה ממחצבה זו.

בעיות ההובלה גרמו לכך שבדרך כלל נעשה שימוש בלווחה קרוב למחצבות. הייתה מעט הובלה בים. שיר של גוטור גלין (Guto'r Glyn), משורר וולשי מהמאה ה-15, מבקש מכומר הבכיר של בנגור לשלוח לו מטען של לוחות לווחה מאברוגוון (Aberogwen), ליד בנגור, לרוד'לאן (אנ') כדי לקרות גג בית בהנל'אן (Henllan), ליד דנבי (אנ'). הריסות ספינת עץ הנושאת לוחות לווחה מוגמרים התגלתה במצר מנאי, והיא מתוארכת למאה ה-16. במחצית השנייה של המאה ה-16 התקיים סחר יצוא קטן של לווחה לאירלנד מנמלים כגון ביומריס (אנ') וקרנארבון. ייצוא לווחה מאחוזת פנרין תועד משנת 1713 כאשר 14 משלוחים של בסך הכל 415,000 לוחות לווחה נשלחו לדבלין. הלוחות הובלו לנמלים על גבי סוסי משא, ומאוחר יותר עגלות. לעיתים עשו זאת נשים, המעורבות הנשית היחידה בתעשייה שהייתה בכל מאפיין אחר גברית באופן בלעדי.

עד סוף המאה ה-18 נחצבה הלווחה מבורות קטנים רבים על ידי שותפויות קטנות של גברים מקומיים, שלא היה להם ההון הנדרש להרחבה נוספת. החוצבים נאלצו בדרך כלל לשלם שכר דירה או תמלוגים לבעל הקרקע, אם כי החוצבים בקילגווין לא עשו זאת. במכתב שכתב סוכן אחוזת פנרין, ג'ון פאיינטר, בשנת 1738 הוא מתלונן כי התחרות מצד קילגווין השפיעה על מכירת הלווחה של פנרין. ניתן לחצוב את הלווחה של קילגווין בזול יותר ולמכור אותם במחיר גבוה יותר. מחצבת פנרין הכניסה לשוק גדלים גדולים יותר של לווחה בשנים 1730–1740, ונתנה לגדלים אלה את הכינויים שהפכו לסטנדרטיים. אלה נעים בין "דוכסיות" (Duchesses), הגדולה ביותר בגודל 24 אינץ' (610 מילימטרים) על 12 אינץ' (300 מילימטרים), דרך "רוזנויות" (Countesses), "גבירות" (Ladies) ו"כפולים" (Doubles), ועד "בודדים" (Singles) הקטנים ביותר.

צמיחה (1760–1830)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחצבת קילגווין, הוותיקה ביותר בוויילס, הייתה אחת מיצרניות הלווחה החשובות ביותר במאה ה-18. המחצבה הייתה על אדמת הכתר, והחוצבים לא היו צריכים לשלם תמלוגים לבעל הקרקע עד 1745.

מתושלם ג'ונס (Methusalem Jones), בעבר חוצב בקילגווין, החל לעבוד במחצבת דיפויס (Diffwys) בבליינה פסטיניוג בשנות ה-60 של המאה ה-19, שהפכה למחצבה הגדולה הראשונה באזור. בעלי הקרקע הגדולים הסתפקו בהתחלה בהנפקת "רשימות", המאפשרים לאנשים לחצוב לווחה על אדמותיהם תמורת שכירות שנתית של כמה שילינגים ותמלוגים על הלוחות המיוצרים. בעל הקרקע הראשון שהשתלט על עבודת הלווחה על אדמתו היה הבעלים של אחוזת פנרין, ריצ'רד פננט (Richard Pennant), לימים הברון פנרין. בשנת 1782, הגברים שעבדו במחצבות באחוזה הפכו שכירים או נפלטו, ופננט מינה את ג'יימס גרינפילד כסוכן. באותה שנה פתח הלורד פנרין מחצבה חדשה ב-Caebraichycafn שליד בת'סדה, שבשם מחצבת פנרין תהפוך למחצבת הלווחה הגדולה בעולם. בשנת 1792 העסיקה מחצבה זו 500 איש וייצרה 15,000 טון לווחה בשנה. בדינורוויג פעלה שותפות אחת גדולה בשנת 1787, ובשנת 1809 לקח בעל הקרקע, תומאס אסשטון סמית, את ניהול המחצבה לידיו. חברה השתלטה על מחצבות קילגווין בשנת 1800, והעבודה המפוזרת בכל שלושת המקומות אוחדה למחצבה אחת. מנוע הקיטור הראשון ששימש את תעשיית הלווחה היה משאבה שהותקנה במחצבת הבודלאס (Hafodlas) שבעמק ננטל'ה בשנת 1807, אך רוב המחצבות הסתמכו על אנרגיית מים להנעת מכונות.

ויילס ייצרה אז יותר ממחצית תפוקת הלווחה של בריטניה, 26,000 טון מכלל הייצור בבריטניה של 45,000 טון בשנת 1793. ביולי 1794 הטילה הממשלה מס של 20% על כל הלווחה ששונעה לאורך החוף, מה שהעמיד את היצרנים הוולשים בעמדת נחיתות בהשוואה ליצרנים היבשתיים שיכולים להשתמש ברשת התעלות כדי להפיץ את המוצר שלהם. לא היה מס על הלוחות שנשלחו מחוץ לבריטניה, והיצוא לארצות הברית גדל בהדרגה. מחצבת פנרין המשיכה לצמוח, ובשנת 1799 הכניס גרינפילד לשימוש את מערכת ה"גלריות", מרפסות ענקיות בעומק של 9 מטרים עד 21 מטרים. בשנת 1798 בנה הלורד פנריין את מסילת ל'אנדגאי (Llandegai) של קרוניות רתומות לסוסים כדי להעביר לווחה ממחצבת פנרין, ובשנת 1801 הוחלפה במסילת רכבת מחצבת פנרין, אחת מקווי הרכבת הקדומים ביותר. הלוחות הועברו לים בנמל פורט פנרין שנבנה בשנות ה-90 של המאה ה-18. מסילת פדרן נפתחה בשנת 1824 עבור קרוניות רתומות לסוסים למחצבת דינורוויג, והוסבה למסילת רכבת בשנת 1843. מסילת ננטל'ה נבנתה בשנת 1828 והופעלה באמצעות סוסים כדי להוביל לווחה מכמה מחצבות לווחה בעמק ננטל'ה לנמל בקרנארבון.

שיא הייצור (1831–1878)[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרחבות בבליינה פסטיניוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחצבות שהיו להן חיבור מסילת רכבת משלהן לנמל היה יתרון גדול. כאן הטעינה של הפלטות המוגמרות לתוך עגלות לווחה במחצבת פנרין סביב 1913.

בשנת 1831 בוטל מס הלווחה, פעולה שסייעה ליצירת התרחבות מהירה בתעשייה, במיוחד מכיוון שהמכס על אריחים לא בוטל עד 1833. קו הרכבת פסטיניוג נבנה בשנים 1833–1836 כדי להעביר לווחה מבליינה פסטיניוג לעיירת החוף פורת'מאדוג, שם הועמסה על ספינות. מסילת הרכבת שודרגה כך שניתן היה להסיע עגלות לווחה עמוסות בכוח המשיכה במורד כל הדרך מבליינה פסטיניוג לנמל. העגלות הריקות הועלו בחזרה על ידי סוסים, שהוסעו למטה בקרונות מיוחדים. השיטה עזרה להתרחבות במחצבות בליינה פסטיניוג, שבעבר נאלצו לשנע את הלווחה לכפר מנטוורוג (Maentwrog) כדי להעמיס את לוחות הלווחה על סירות קטנות ולהושיט אותן במורד הנהר דאויריד (Dwyryd) לשפך, שם הם הועברו לכלי שיט גדולים יותר. הייתה התרחבות נוספת בבליינה כאשר ג'ון וייטהד גרייבס (John Whitehead Greaves), שניהל את מחצבת ווטי (Votty) מאז 1833, חכר את הקרקע שבין מחצבה זו לבין הכביש הראשי שבין פסטיניוג לבטווס-אי-קוייד. לאחר שנים של חפירות פגע בעורק הישן (Old Vein) המפורסם בשנת 1846 במה שהפך למחצבת ל'חאווד' (Llechwedd). השרפה הגדולה של המבורג (אנ') שהרסה חלק גדול מהעיר המבורג בשנת 1842 גרמה לביקוש ללווחה לבנייה מחדש, וגרמניה הפכה לשוק חשוב, במיוחד ללווחה של פסטיניוג.

מיכון והגדלת הייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1843 הפכה מסילת פדרן לרכבת המחצבה הראשונה שהשתמשה בקטרי קיטור, והובלת הלווחה ברכבת ולא בספינה הפכה לקלה יותר כשחברת הרכבות "רכבת לונדון וצפון מערב" (London and North Western Railway) סללה שלוחות לחיבור פורט פנרין ופורט דינורוויג לקו הראשי בשנת 1852.

מסילת קוריס (Corris Railway) נפתחה ב-1859 כמסילה של קרוניות הנמשכות על ידי סוסים שחיברה את מחצבות הלווחה סביב קוריס ואברל'ווני עם רציפים בשפך הנהר דיווי (אנ'). מסילת פסטיניוג הוסבה לרכבת קיטור בשנת 1863, ומסילת טליל'יין (Talyllyn) נפתחה בשנת 1866 כדי לשרת את מחצבת ברין אגלויס (Bryn Eglwys) מעל הכפר אברגינולוויין (Abergynolwyn). מחצבה זו צמחה לאחת המחצבות הגדולות ביותר במרכז ויילס, העסיקה 300 עובדים וייצרה 30% מהתפוקה הכוללת של מחוז קוריס. מסילת קרדיגן (Cardigan Railway) נפתחה בשנת 1873, בחלקה כדי לשאת תנועת לווחה, ואפשרה למחצבת הגלוגו (Glogue) בפמברוקשייר לגדול ולהעסיק 80 איש.

בית התוף (drumhouse) בקצה העליון של המדרון הכיל את הציוד ששימש להורדת עגלות הלווחה הטעונות במורד המדרון. משקל העגלות הטעונות היה מושך קרונות ריקים בכיוון ההפוך. בית תוף זה נמצא במחצבת דינורוויג

המיכון הונהג בהדרגה כדי לייעל את רוב ההיבטים של התעשייה, במיוחד בבליינה פסטיניוג, שם הלווחה מתור האורדוביק הייתה שבירה פחות מהלווחה מהקמבריון צפונה יותר, ולכן קלה יותר לעיבוד במכונה. מפעלי הלווחה התפתחו בשנים 1840–1860, מונעים על ידי קו כוח[ב] אחד העובר לאורך הבניין ומאגד פעולות כגון ניסור, הקצעה וחיתוך לגודל הרצוי. בשנת 1859 המציא ג'ון וייטהד גרייבס את שולחן הניסור של גרייבס כדי לייצר בלוקים למפצל, ובשנת 1856 הציג מכונה עם סכין מסתובבת לחיתוך הלווחה המפוצלת. המיכון לא הצליח לפצל בלוקים לייצור לוחות קירוי לגגות, ופעולה זו המשיכה להיעשות בעזרת פטיש ואזמל. מקור הכנסה נוסף משנות ה -60 של המאה ה-19 היה ייצור של "לוח גוש", חלקים עבים יותר של לווחה אשר תוכננו ושימשו למטרות רבות, למשל ריצוף, מצבות ושולחנות ביליארד.

המחצבות הגדולות יותר עשויות היו להיות רווחיות ביותר. כתב העת "ז'ורנל הכרייה" (Mining Journal) העריך בשנת 1859 כי מחצבות פנרין הניבו רווח נקי שנתי של 100 אלף ליש"ט, ומחצבת דינורוויג 70 אלף ליש"ט בשנה. משנת 1860 ואילך מחירי הלווחה עלו בהתמדה. המחצבות התרחבו ואוכלוסיית מחוזות החציבה עלתה, למשל אוכלוסיית קהילת פסטיניוג גדלה מ-732 בשנת 1801 ל-11,274 בשנת 1881. סך הייצור הוולשי הגיע ל-350 אלף טון בשנה עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-19. מכלל זה יותר מ-100,000 טון הגיעו מאזור בת'סדה, בעיקר ממחצבת פנרין. בבליינה פסטיניוג ייצרו כמעט אותה כמות, ומחצבת דינורוויג לבדה ייצרה 80,000 טון בשנה. מחצבות עמק ננטל'ה ייצרו 40,000 טון, בעוד שאר ויילס מחוץ לאזורים אלה ייצרו כ-20,000 טון בשנה בלבד. בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, ייצרה ויילס 450,000 טון לווחה בשנה, לעומת קצת יותר מ-50,000 טון בשאר בריטניה, שכללה אז את אירלנד. בשנת 1882, 92% מהייצור של בריטניה היה מוויילס כאשר המחצבות בפנרין ובדינורוויג לבדן ייצרו מחצית מזה. אלון ריצ'רדס (Alun Richards) מעיר על החשיבות של תעשיית הלווחה:

היא שלטה בכלכלה בצפון-מערב ויילס, שם, באמצע המאה ה-19. היא היוותה כמעט מחצית מסך ההכנסות מהמסחר, התעשייה והמקצועות, ובוויילס כולה, ערך התפוקה שלה השתווה לזה של הפחם.

השגשוג בתעשיית הלווחה הוביל לצמיחתם של מספר תעשיות נלוות אחרות. בניית הספינות גדלה במספר אתרים בחוף, במיוחד בפורת'מאדוג, שם נבנו 201 ספינות בשנים 1836–1880. חברות הנדסה הוקמו לאספקה למחצבות, בעיקר דה ווינטון (De Winton) בקרנארבון. בשנת 1870, חברת דה וינטון בנתה וציידה בית מלאכה שלם למחצבת דינורוויג, עם מכונות המונעות על ידי גלגל המים הגדול ביותר בבריטניה, בקוטר של יותר מ-15 מטרים.

עובדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצבות היו קטגוריות שונות של עובדים. החוצבים בפועל, שהיוו מעט יותר מ-50% מכוח העבודה, עיבדו את הלווחה בצוותים של שלושה, ארבעה, שישה או שמונה, המכונים "כנופיות המציאה" (bargain gangs). כנופיה של ארבעה כללה בדרך כלל שני "אנשי סלע" (rockmen) שפוצצו את הסלע כדי לייצר בלוקים, מפצל (splitter), שפיצל את הגושים בפטיש ואזמל, וחותך (dresser). רייבלור (rybelwr) היה בדרך כלל ילד שלמד את המקצוע, שהיה מסתובב בין הטרסות ומציע סיוע לכנופיות. לפעמים כנופיה הייתה נותנת לו גוש לווחה לפיצול. קבוצות אחרות היו "אנשי הסלע הרע" (bad rockmen) שעבדו בדרך כלל בצוותים של שלושה, הסירו סלע בלתי ניתן לעיבוד מהחזית ו"אנשי האשפה" (rubbish men) פינו את סלעי הפסולת מהטרסות ובנו את ערמות הפסולת שהקיפו את המחצבה. טון אחד של לווחה בר מכירה היה יכול לייצר עד 30 טון פסולת.

במחצבת דינורוויג שוכנו במהלך השבוע עובדים מאנגלסי בקסרקסטין אנגלסי. הם היו קמים בשעה 3 בבוקר ביום שני בבוקר כדי ללכת למעבורת מהאי, וחוזרים הביתה בשבת אחר הצהריים.

"אנשי הסלע הרע" ו"אנשי האשפה" קיבלו שכר בדרך כלל על פי כמות החומר שהוסרה, אך השכר לחוצבים נקבע על פי מערכת מסובכת יותר. חלק מהתשלום נקבע על פי מספר הלוחות שהחבורה הפיקה, אך זה יכול להשתנות מאוד בהתאם לאופי הסלע בקטע שהוקצה להם. לפיכך, קיבלו העובדים סכום נוסף של על פי שווי הפלט המופק. "מציאות" הוקצו על ידי המנהל, שקבע את המחיר לאזור מסוים של סלע. אם הסלע במציאה שהוקצתה לכנופיה היה גרוע, היו משלמים להם יותר, בעוד שסלע טוב פירושו שכר נמוך יותר. יום שני הראשון של כל חודש היה "יום חלוקת מציאה" בו נערכו הסכמים אלה בין העובדים להנהלה. העובדים נאלצו לשלם עבור החבלים והשרשראות שלהם, עבור כלים ועל שירותים כגון השחזה ותיקון. מקדמות שולמו מדי שבוע, והשכר הסופי נקבע ב"יום השכר הגדול". אם התנאים לא היו טובים, העובדים עלולים היו להיות חייבים כספים להנהלה. מערכת תשלומי שכר זו בוטלה רק אחרי מלחמת העולם השנייה.

בגלל הסדר זה, העובדים נטו לראות בעצמם קבלנים עצמאיים ולא כעובדים בשכר, ואיגודי העובדים התפתחו לאט. עם זאת היו תלונות, כולל חוסר הוגנות בקביעת מציאות ומחלוקות על ימי חופש. איגוד החוצבים של צפון ויילס (North Wales Quarrymen's Union NWQMU) נוסד בשנת 1874, ובאותה שנה היו סכסוכי עבודה בדינורוויג ולאחר מכן בפנרין. שני סכסוכי עבודה אלו הסתיימו בניצחון של העובדים, ועד מאי 1878 היו באיגוד 8,368 חברים. אחד ממייסדי האיגוד, מורגן ריצ'רדס (Morgan Richards), תיאר בשנת 1876 את התנאים שבהם החל לעבוד במחצבות ארבעים שנה לפני כן:

אני זוכר היטב את התקופה בה הייתי בעצמי ילד עבד; כשאבי ושכני, כמוני, נאלצו לקום מוקדם, ללכת 8 קילומטרים לפני שש בבוקר, ואותו מרחק הביתה אחרי שש בערב; לעבוד קשה משש עד שש; לסעוד על קפה קר, או כוס לֶבֶּן, ופרוסת לחם וחמאה; ולפרנס (כמו שחלקם היו צריכים לעשות זאת) משפחה בת חמישה, שמונה או עשרה ילדים בשכר ממוצע של 12 עד 16 ליש"ט בשבוע.

תסיסה והידרדרות בתעשייה (1879–1938)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחצבת פנרין סביב 1900, אחת משתי המחצבות הגדולות ביותר בוויילס, יחד עם מחצבת דינורוויג. היא בדרך כלל ייצרה לוחות לווחה רבים כמו כמה מחצבות אחרות בוויילס יחד.

סכסוכי עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1879 הסתיימה תקופה של עשרים שנה של צמיחה כמעט ללא הפרעה, ותעשיית הלווחה נפגעה ממיתון שנמשך עד שנות ה-90 של המאה ה-19. ההנהלה הגיבה בהחמרת החוקים והקשתה על העובדים לצאת לחופשה. יחסי העבודה הוחמרו בשל הבדלים בשפה, בדת ובפוליטיקה בין שני הצדדים. הבעלים והמנהלים הבכירים ברוב המחצבות היו דוברי אנגלית, אנגליקנים ותומכי המפלגה השמרנית, בעוד שהחוצבים היו דוברי ולשית ובעיקר נון-קונפורמיסטים (אנ') וליברלים. המשא ומתן בין שני הצדדים כלל בדרך כלל שימוש במתורגמנים. באוקטובר 1885 התעוררה מחלוקת בדינורוויג בנוגע לצמצום החגים שהובילה להשבתה שנמשכה עד פברואר 1886. בשנת 1885 ירש ג'ורג' שולטו גורדון דאגלס-פננט (George Sholto Gordon Douglas-Pennant) מאביו אדוארד גורדון דאגלס-פננט (Edward Gordon Douglas-Pennant) את מחצבת פנרין, ובשנת 1886 מינה את א. א. יאנג (E. A. Young) למנהל הראשי. הונהג משטר ניהול מחמיר יותר, והיחסים עם כוח העבודה הידרדרו. הדבר הגיע לשיאו בהשעיית 57 חברי ועד האיגוד ו-17 עובדים נוספים בספטמבר 1896, מה שהוביל לשביתה שנמשכה אחד עשר חודשים. העובדים נאלצו בסופו של דבר לחזור לעבודה, עקרונית על פי תנאי ההנהלה, באוגוסט 1897. שביתה זו נודעה בשם "השבתת פנרין" (The Penrhyn Lockout).

"אין בוגד בבית הזה". שלטים אלה הוצבו בחלונות הבתים באזור בת'סדה במהלך סכסוך העבודה בשנים 1900–1903.

הייתה עלייה במסחר בשנת 1892, דבר המבשר על תקופה נוספת של צמיחה בענף. גידול זה היה בעיקר בבליינה פסטיניוג ובעמק ננטל'ה, שם גדל כוח העבודה במחצבת פנאייראורסד' (Pen-yr-Orsedd) עד ל-450 איש. ייצור הלווחה בוויילס הגיע לשיא של למעלה מחצי מיליון טון בשנת 1898, כאשר 17,000 איש הועסקו בתעשייה. השבתה שנייה במחצבת פנרין החלה ב-22 בנובמבר 1900 ונמשכה שלוש שנים. הסיבות לסכסוך היו מורכבות, אך כללו הרחבה של החכרת חלקים מהמחצבה. החוצבים, במקום לארגן מציאות בעצמם, מצאו את עצמם עובדים אצל קבלן. כספי האיגוד לא הספיקו לממן את שכר השובתים, והייתה מצוקה רבה בקרב 2,800 העובדים. הלורד פנרין פתח מחדש את המחצבה ביוני 1901, וכ-500 איש חזרו לעבודה, והוקעו כ"בוגדים" על ידי השאר. בסופו של דבר העובדים נאלצו לחזור לעבודה בנובמבר 1903 בתנאים שקבע הלורד פנרין. רבים מהעובדים שנחשבו לפעילים בולטים באיגוד לא הועסקו מחדש, ורבים מאלה שעזבו את האזור לחפש עבודה במקומות אחרים לא חזרו. המחלוקת הותירה מורשת מתמשכת של מרירות באזור בת'סדה.

הירידה בייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אובדן הייצור בפנרין הוביל למחסור זמני בלווחה ושמר על מחירים גבוהים, אך חלק מהמחסור נפתר על ידי יבוא. יצוא של לווחה מצרפת לבריטניה עלה מ-40,000 טון בשנת 1898 ל-105,000 טון בשנת 1902. לאחר 1903 חל שפל בתעשיית הלווחה שהוביל להפחתת שכר ואובדן מקומות עבודה. טכניקות חדשות בייצור רעפים הוזילו עלויות, מה שהופך את הרעפים לתחרותיים יותר. בנוסף, מספר מדינות הטילו מכסים על יבוא לווחה בריטית, ואילו שפל בשוק הבתים החדשים הפחית את הביקוש המקומי; לבסוף יצרניות הלווחה הצרפתיות הגדילו את ייצואן לבריטניה. כל זה הוביל לירידה ממושכת בביקוש ללווחה ולשית. שמונה מחצבות פסטיניוג נסגרו בשנים 1908–1913, ובמכרה אוקלי פיטרו 350 איש בשנת 1909. ר. מרווין ג'ונס העיר:

ההשפעות של שפל זה על מחוזות החציבה היו עמוקים וכואבים. אבטלה והגירה הפכו למאפיינים קבועים של קהילות הלווחה; המצוקה הייתה נפוצה. במחצבות היו עבודות לתקופה קצרה, חלקן נסגרו והרווחים מהן פחתו. בשנים 1906–1913 מספר הגברים העובדים במחצבות מחוז פסטיניוג הצטמצם ב-28%, בדיפרין ננטל'ה מספר העובדים ירד באופן דרמטי אף יותר ב-38%.

קרונית ששימשה פעם לפינוי פסולת עומדת נטושה במכרה לווחה ליד ל'אנגול'ן לאחר סגירה. פסולת הושלכה לעיתים קרובות למנהרות שכבר לא היו בשימוש ובכך הופחתה הכמות שיש להעלות אל פני השטח.

מלחמת העולם הראשונה פגעה קשות בתעשיית הלווחה, במיוחד בבליינה פסטיניוג שם הייצוא לגרמניה היה מקור הכנסה חשוב. קילגווין, המחצבה הוותיקה ביותר בוויילס, נסגרה בשנת 1914, אם כי מאוחר יותר נפתחה מחדש. בשנת 1917 הוכרזה חציבת לווחה כתעשייה לא הכרחית ומספר מחצבות נסגרו להמשך המלחמה. הביקוש לבתים חדשים לאחר תום המלחמה השיב סוג של שגשוג. הייצור במכרות הלווחה של בליינה פסטיניוג כמעט חזר לרמות של 1913 עד 1927, אך במחצבות התפוקה עדיין הייתה הרבה מתחת לרמה שלפני המלחמה. השפל הגדול בשנות ה-30 של המאה ה-20 הביא לקיצוץ בייצור, היצוא נפגע במיוחד.

המחצבות והמכרות עשו שימוש גובר במיכון מתחילת המאה ה-20, כאשר החשמל החליף את הקיטור והמים כמקור כוח. מחצבת ל'חווד' הכניסה לשימוש לראשונה את החשמל במפעל שלה בשנת 1891, וב-1906 נפתח בקום דיילי (Cwm Dyli), במורדות התחתונים של סנודון תחנת כוח הידרו-אלקטרית, שסיפקה חשמל למחצבות הגדולות באזור. השימוש במסורים חשמליים ובמכונות אחרות הפחית את העבודה הידנית הקשה הכרוכה בחציבת הצפחה, אך ייצר הרבה יותר אבק צפחה מהשיטות הידניות הישנות, מה שהוביל לעלייה בשכיחות הסיליקוזיס. העבודה הייתה מסוכנת גם בדרכים אחרות, כאשר פעולות הפיצוץ היו אחראיות למקרי מוות רבים. חקירה ממשלתית בשנת 1893 מצאה כי שיעור התמותה של העובדים במכרות הצפחה היה 3.23 לאלף, גבוה יותר משיעור התמותה של כורי הפחם.

סוף הייצור בקנה מידה גדול (1939–2005)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליינה פסטיניוג, מבט ממואלוויין באך, הנוף נשלט על ידי ערמות הפסולת הגדולות המקיפות את העיר.
מחצבת פוטי בבליינה פסטיניוג, 1950.

פריצת מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 הובילה לשפל עמוק במסחר. חלק ממחצבת מנוד (Manod quarry) בבליינה פסטיניוג שימש לאחסון אוצרות אמנות מהגלריה הלאומית וגלריית טייט. מספר הגברים המועסקים בענף הלווחה בצפון ויילס ירד מ-7,589 בשנת 1939 ל-3,520 עד סוף המלחמה. בשנת 1945 סך הייצור היה רק 70,000 טון בשנה, ופחות מ-20 מחצבות עדיין היו פעילות לעומת 40 לפני המלחמה. עמק ננטל'ה נפגע קשות במיוחד, כאשר רק 350 עובדים הועסקו בכל המחוז, לעומת 1,000 בשנת 1937. הביקוש ללווחה ירד מכיוון שרעפים שימשו יותר ויותר לגגות, והיבוא ממדינות כמו פורטוגל, צרפת ואיטליה גדל. הייתה מעט עלייה בביקוש ללוחות לווחה לתיקון בניינים שהופצצו לאחר תום המלחמה, אך השימוש בלווחה לבניינים חדשים נאסר, למעט הגדלים הקטנים ביותר. איסור זה בוטל בשנת 1949.

סך כל ייצור הלווחה בוויילס ירד מ-54,000 טון בשנת 1958 ל-22,000 טון בשנת 1970. מחצבת דיפוייס בבליינה פסטיניוג נסגרה בשנת 1955 לאחר כמעט מאתיים שנות פעילות. המחצבות ווטי ובואיד' הסמוכות נסגרו בשנת 1963. בשנת 1969 נסגרה מחצבת דינורוויג, ומעל 300 חוצבים איבדו את מקום עבודתם. בשנה שלאחר מכן הודיעו מחצבת דורותאה (Dorothea quarry) בעמק ננטל'ה ומחצבת בראייחגוך (Braichgoch quarry) ליד קוריס על סגירתם. מכרה אוקלי בבליינה פסטיניוג נסגר בשנת 1971, אך מאוחר יותר נפתח מחדש על ידי חברה אחרת. בשנת 1972 הועסקו פחות מ-1,000 עובדים בתעשיית הלווחה של צפון ויילס. הייתה מעט תעסוקה חלופית באזורים המייצרים לווחה, וסגירת המחצבות גרמה לאבטלה גבוהה ולצמצום באוכלוסייה ככל שאנשים צעירים יותר עקרו למקומות אחרים במטרה למצוא עבודה.

במשך שנים רבות הכחישו בעלי המחצבה שאבק לווחה הוא הגורם לרמות הסיליקוזיס הגבוהות מהם סבלו החוצבים. מ-1909 הם היו אחראים לכל התאונות והמחלות שנגרמו מהעבודה, אך הצליחו לשכנע ממשלות עוקבות כי אבק הלווחה אינו מזיק. בשנת 1979, לאחר מאבק ממושך, הכירה הממשלה בסיליקוזיס כמחלה תעשייתית הראויה לפיצוי. בשנות ה-80 של המאה ה-20 חלה עלייה בביקוש ללווחה, ואף על פי שזה הגיע מאוחר מדי עבור מחצבות רבות, עדיין היה ייצור מסוים באזור בליינה פסטיניוג במחצבות אוקלי, ל'חוויד' וקאוט-אי-בוגאיל (Cwt-y-Bugail), אם כי חלק הארי של הייצור של הלווחה לקירוי היה במחצבת פנרין. המחצבות הכניסו מיכון נוסף, כאשר קרן לייזר ממוחשבת משמשת לסייע בניסור קוביות הלווחה.

לווחה בוויילס כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחצבות לווחה שעדיין פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחצבת פנרין עדיין מייצרת לווחה, אם כי בכמות קטנה בהרבה מימי השיא שלה בסוף המאה ה-19. בשנת 1995, היא היוותה כמעט 50% מהייצור בבריטניה. כיום היא בבעלות ומופעלת על ידי חברת Welsh Slate Ltd (חלק מקבוצת ברידון[4]). היא הייתה בעבר בבעלות קבוצת לאגן (Lagan Group), שבבעלותה היו גם מחצבות נוספות אותן הפעילה: מחצבת אוקלי בבליינה פסטיניוג, מחצבת פנאייראורסד' (Pen-yr-Orsedd) שבעמק ננטל'ה ומחצבת קאוט-אי-בוגאיל (Cwt-y-Bugail). בחודש מרץ 2010 הודיעה החברה על החלטתה לסגור את מחצבת אוקלי משום שהאתר שקע.[5]

חברת Greaves Welsh Slate מייצרת לוחות לווחה לקירוי גגות ומוצרי לווחה אחרים מל'חאווד' (Llechwedd), והעבודה נמשכת גם במחצבת ברווין (Berwyn) ליד ל'אנגול'ן. המכרה האחרון בקנה מידה גדול שנסגר, היה מנופרן (Maenofferen), הקשור למכרה התיירות ל'חאווד', בשנת 1999. מבנה המופעים מרכז המילניום של ויילס (אנ') בקארדיף משתמש בעיצובו בפסולת לווחה בצבעים רבים ושונים: לווחה סגולה מפנרין, כחולה מקאוט-אי-בוגאיל, ירוקה מעמק ננטל'ה, אפורה מל'חאווד' ושחורה מקוריס.[6]

אטרקציות למבקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון הלווחה הלאומי שוכן בחלק מהמבנים של מחצבת דינורוויג הישנה ליד ל'אנבריס.

חלק ממחצבת הלווחה של דינורוויג נמצאת כעת בתוך פארק הכפרי פדאראן (Padarn Country Park), ובחלק השני נמצאת תחנת הכוח של דינורוויג במערות מתחת למחצבה הישנה. מוזיאון הלווחה הלאומי (אנ') ממוקם בחלק מסדנאות המחצבה. במוזיאון יש תצוגות הכוללות בקתות ויקטוריאניות של עובדי לווחה שעמדו בעבר בטניגריסיאו ליד בליינה פסטיניוג. כמו גם מוצגים רבים, יש בו את תצוגת המולטימדיה "לגנוב הר" (To Steal a Mountain), המציגה את חייהם ועבודתם של הגברים שחצבו כאן לווחה. המוזיאון כולל את גלגל המים הפועל הגדול ביותר בבריטניה, הזמין לצפייה במספר שבילים, ומדרון משוחזר ששימש בעבר להובלת עגלות לווחה בעלייה וירידה.

מערות הלווחה של ל'חאווד' בבליינה פסטיניוג, הוסבו לאטרקציה לתיירים. המבקרים יכולים לנסוע בקרוניות של הכורים או לרדת למכרה העמוק (Deep Mine), באמצעות מסילת פוניקולר העושה שימוש במדרון ישן, כדי לחקור את מכרה הלווחה לשעבר וללמוד כיצד חצבו ועיבדו לווחה ועל חיי הכורים. המכרה העמוק, שנפתח בשנת 1979, נגיש באמצעות רכבת הנוסעים התלולה ביותר בבריטניה, עם שיפוע של 1:1.8 או 30°. בתאים, שנוצרו על ידי חציבת הלווחה, נעשה שימוש בקול ובאור כדי לספר את סיפור המכרה והכרייה. מכרות הלווחה של בראייחגוך בקוריס הוסבו לאטרקציה תיירותית בשם "המבוך של המלך ארתור", שם המבקרים נלקחים מתחת לאדמה בסירה לאורך נהר תת--קרקעי. לאחר מכן הם עוברים במערות ורואים מצגות אורקוליות של האגדות והסיפורים על המלך ארתור מהמבינוגיון ומסיפורי טליסין (אנ').[ג][7] מחצבת לאווינגוורן (Lwwyngwern) ליד מחינל'ת (Machynlleth) היא כיום אתר המרכז לטכנולוגיה אלטרנטיבית (אנ'). מספר מסילות הרכבת שהובילו את הלוחות לנמלים שוחזרו כאטרקציות תיירותיות, למשל רכבת פסטיניוג ורכבת טאליל'ין.

אתר מורשת עולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 2021, לאחר פיתוח הצעה במשך למעלה מ-10 שנים,[8] נרשם "נוף הלווחה של צפון-מערב ויילס" כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.[2] אתר המורשת העולמית כולל שישה אזורים בצפון-מערב ויילס:[9]

  1. מחצבת הלווחה של פנרין ובת'סדה, ועמק אוגוון עד לפורט פנרין[10]
  2. הנוף ההררי מחצבת דינורוויג[11]
  3. נוף מחצבת הלווחה של עמק ננטל'ה[12]
  4. מחצבות הלווחה גורסדאו (Gorseddau) ונסיך ויילס, רכבות וטחנה[13]
  5. פסטיניוג: מכרות ומחצבות הלווחה שלה, 'עיר הלווחה' והרכבת לפורת'מאדוג[14]
  6. מחצבת ברינגלוויס (Bryneglwys), הכפר אברגינולווין (Abergynolwyn) ורכבת טאליל'ין[15]

השפעות תרבותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקיעה בחצוצרה כאות אזהרה לקראת פיצוץ במחצבת פנרין, 1913.

תעשיית הלווחה הוולשית הייתה למעשה תעשייה דוברת וולשית. רוב כוח העבודה באזורים המייצרים לווחה בצפון ויילס נשאב מהאזורים המקומיים, עם מעט מהגרים מחוץ לוויילס. לתעשייה הייתה השפעה ניכרת על התרבות של האזור ועל התרבות של ויילס כולה. הקאבן (caban), החדר שבו התכנסו החוצבים להפסקת הצהריים שלהם, היה לעיתים קרובות זירת דיונים נרחבים, שלעיתים קרובות תועדו רשמית. מקבץ פרוטוקולים ששרד מהקאבן במכרה ל'חאווד' בבליינה פסטיניוג לשנים 1908–10 מתעד דיונים על ביטול מעמד הכנסייה האנגליקנית ככנסייה הרשמית של הממלכה המאוחדת (Disestablishmentarianism), רפורמה במכס ונושאים פוליטיים אחרים. התקיימו פסטיבלי איסטד'ווד (אנ'),[ד] שירים הולחנו ונבחנו ולרוב המחצבות הגדולות הייתה להקה משלהן, כאשר להקת אוקלי הייתה מפורסמת במיוחד. ברן (Burn) חישב כי ישנם כחמישים גברים שקיבלו ערך במילון הביוגרפיה הוולשית שהתחילו את חיי עבודתם כחוצבי לווחה, בהשוואה לארבעה בעלי מחצבות בלבד, אם כי מן הסתם היה גם הפרש מובהק בכמות האנשים בשתי הקבוצות.

חייהם של החוצבים שימשו רקע ליצירותיהם של כמה סופרים וולשים, למשל הרומנים של טי רולנד יוז (T. Rowland Hughes). הרקע לרומן חוואלווה (Chwalfa), שתורגם לאנגלית כ"יוצאים מחשכתם" (Out of their night‏, 1954), הוא סכסוך העבודה במחצבת פנרין, בעוד "אי קיחווין" (Y cychwyn), שתורגם לאנגלית כ"ההתחלה" (The beginning‏, 1969), עוקב אחר חניכותו של חוצב צעיר. כמה רומנים מאת קייט רוברטס, בתו של חוצב לווחה, מציירים תמונה של האזור שסביב רוסגדבן, שבו נולדה רוברטס, שם הייתה תעשיית הלווחה בקנה מידה קטן יותר ורבים מהחוצבים היו גם חקלאים קטנים. הרומן שלה "טראד מאי קיפיון" (Traed mey cyffion‏, 1936), שתורגם כ"כפות־רגליים בשלשלאות" (Feet in chains‏, 2002), מצייר תמונה חיה של מאבקיה של משפחת חוצבים בתקופה שבין 1880 ל-1914. "אי חוורלור" (Y Chwarelwr) ("החוצב") שהופק בשנת 1935 היה הסרט הראשון בשפה הוולשית. הוא הראה היבטים שונים בחייו של חוצב לווחה בבליינה פסטיניוג.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Burn, Michael. 1972. The Age of Slate. Quarry Tours Ltd., Blaenau Ffestiniog.
  • "Slate Mining in Wales and Cause of Its Decline". The Engineering and Mining Journal: 145–148. 18 בינואר 1908. 
  • Holmes, Alan. 1986. Slates from Abergynolwyn: the story of Bryneglwys Slate Quarry Gwynedd Archives Service. ISBN 0-901337-42-0
  • Hughes, Emrys & Aled Eames. 1975. Porthmadog Ships. Gwynedd Archives Service.
  • Jones, Gwynfor Pierce & Alun John Richards. 2004. Cwm Gwyrfai : the quarries of the North Wales narrow gauge and the Welsh Highland railways. Gwasg Carreg Gwalch. ISBN 0-86381-897-8
  • Jones, R. Merfyn. 1981. The North Wales Quarrymen, 1874–1922 (Studies in Welsh history; 4.) University of Wales Press. ISBN 0-7083-0776-0
  • Lewis, M.J.T. & Williams, M. C. 1987. Pioneers of Ffestiniog Slate. Snowdonia National Park Study Centre, Plas Tan y Bwlch. ISBN 0-9512373-1-4
  • Lindsay, Jean. 1974. A History of the North Wales Slate Industry. David and Charles, Newton Abbot. ISBN 0-7153-6264-X
  • Pritchard, D. Dylan. 1946. The Slate Industry of North Wales: statement of the case for a plan. Gwasg Gee.
  • Richards, Alun John. 1994. Slate Quarrying at Corris. Gwasg Carreg Gwalch. ISBN 0-86381-279-1
  • Richards, Alun John. 1995. Slate Quarrying in Wales Gwasg Carreg Gwalch. ISBN 0-86381-319-4
  • Richards, Alun John. 1998. The Slate Quarries of Pembrokeshire Gwasg Carreg Gwalch. ISBN 0-86381-484-0
  • Richards, Alun John. 1999. The Slate Regions of North and Mid Wales and Their Railways Gwasg Carreg Gwalch. ISBN 0-86381-552-9
  • Williams, Merfyn. 1991. The Slate Industry. Shire Publications, Aylesbury. ISBN 0-7478-0124-X

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Global Heritage Stone Resource, הכרה בינלאומית במשאבי האבן הטבעיים שהיה בהם שימוש נרחב בתרבות האנושית.
  2. ^ Line shaft, לפני המצאת המנוע החשמלי הכוח מהמקור החיצוני, מים או קיטור, הועבר לאולם הייצור באמצעות רצועה וממנה למכונות הפרטניות באמצעות גלגלות ושרשראות.
  3. ^ Taliesin, משורר בריטוני מוקדם של בריטניה הקדם-רומאית שיצירתו שרדה בכתב יד בוולשית, "ספר טליסין".
  4. ^ Eisteddfod, פסטיבל ולשי שבמהלכו מתקיימים תחרויות שירה ומוזיקה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]